ההלך

בהערה המקדימה לספר הקצר "ירושלים של מעלה", נכתב כי בספר מתוארים סיפורי מותם של שבעים אלף חמש מאות שלושים ואחד אנשים, ואולי יותר. רבים מהם מתו כמה פעמים, כך שאין לצפות בו לרחמי שמיים.
זה סיפור בשלושה חלקים על הניסיון הנואש להגיע לירושלים של מעלה.
במרכז הסיפור עומד יוסף. דמות חידתית: ספק משיח, ספק נביאו, ספק חסיד שלו – גואל וקורבן. זו דמות על זמנית החוזרת ומתגלגלת בצורות שונות. לצידו פועלות דמויות על זמניות נוספות: סוסו הנאמן – אלכסנדר ואשתו – שרה.
חלק ראשון: "בדם ואש". כעשרת אלפים אנשים יושבים ברווחה בתיאטרון "החאן" שבו מאתיים וארבעים מקומות, וצופים בהצגה הקרקסית שמעלה לפניהם יוסף. בהמשך מנסה יוסף לטהר את העיר בעזרת מעטה של שלג לבן שאינו נמס לעולם. הוא שורף את העיר כדי שתהיה אור לגויים, מתחתן עם שרה, עולה כתרנגול כפרות על שולחנות הסועדים, ומצעיד תינוקות למלחמות ירושלים.
חלק שני: "הנער הצוחק". יוסף פוגש את אהובתו, שרה. יוסף וסוסו הנאמן נושאים את עיניהם אל ההרים. הם הולכים יחדיו לשם בדרך שאין ממנה חזרה.
חלק שלישי: "המבט". מבט הליצנים מרחף מעל העיר שאליה חזרו. יוסף נמשך מתוך הקהל אל זירת הקרקס. מחנות שונים פונים אליו: הליצנים, הקוסמים ולבסוף הבריונים.
הוא נע הלוך וחזור בין המחנות כ"משוך", כליצן, כקוסם וכמלך בירושלים.

פרופ' שמעון לוי, מורה, חוקר ואיש תיאטרון:
קראתי את האפוקליפסה בעניין גובר והולך. ההתניידות בין פאתוס, לעתים נונסנסי, לבין קיטש מודע מקסימה בעיני. אהבתי את השימוש האינטנסיבי במקורות מהתנ"ך עד הפלמ"ח ואילך. כך גם את השתזרותם ההדדית של כל מיני מוטיבים כגון צל, תרנגול, פטמות – מה לא...
פרופסור זיוה שמיר, חוקרת ספרות, כלת פרס ביאליק לחָכְמַת ישראל:
קראתי את הספר ועליי לציין שנהניתי מאוד לקרוא בו, הגם שיש בו תכנים קשים. הוא כתוב היטב, בחן ובשכל. 

ספר נונסנס קצר, משעשע, מפתיע ומעורר מחשבות.
זה סיפור על פרה עיוורת שחצתה את גבולות המחשבה במסעה לאדמה הוורודה, ועל המפגשים שלה עם חתול הבית האבוד של גברת פומרנץ. סיפור על גדרות, מחסומים ושומרים שצריך לעבור. על גברת פומרנץ שמתגעגעת לחתול שלה. על שיטות ההליכה של הפרה. על כהני הידיעה שמנסים להראות לפרה העיוורת את הכיוון הנכון. על הקשיים שלה ביצירת רצף שעות וימים אשר מתאים למסע. על מפגשים שלה עם חתולים מזמנים אחרים. על ריחות שמשבשים הבנה. (גם בלעדיהם הסיפור רצוף בשטויות.) על גילוי מקום הארץ הוורודה (ברור שבמזרח, אבל איפה מתחיל המזרח?)
למרות נחישות הפרה העיוורת להתגבר על המכשולים שבדרכה ולהגיע אל הארץ הנכספת, היא מוצאת את עצמה שוב ושוב בנקודת ההתחלה שבו נמצא בן שיחה – החתול. הפרה מתנהלת מול ימים שעות ושבועות שסדר הזמן שלהם הולך ומתבלבל, ופוגשת דמויות מפעם, ומפעם שלפני הפעם ואולי גם מאף פעם. היא נאלצת להשתמש במילים שהריח שלהן משבש את מחשבתה.
הספר פותח בפרה עיוורת (שבמבט לאחור ראייתה דווקא הולכת ומתחדדת), וממשיך עם חתול (או לפחות עם החיוך שלו) שכנראה יצא מארץ הפלאות של אליס. הוא מסתיים במפגש עם שומר השער מהפרדוקס של קפקא (או לפחות במפגש עם צל השומר ובגילוי כובד הצל המצל עלינו).
ואולי הסיפור לא מסתיים בצל, אלא במראה של הארץ שאיננה.