ככה זה

אגדה אורבנית

עמוד של שתיקה מוצק ניצב במרכז החדר. זרועות דמומות, תמנוניות, נשלחו ממנו ועטפו את החלל, בולעות לקרבן את תוכנו. אישה נאה באופן מוזר ישבה ליד חלון, אוחזת בידה כוס וודקה מלאה למחצה. פניה של האישה קטנות, סנטרה נסוג, חוטי שיבה שזורים בשערה הקלוע בצמה עבה וארוכה. עיניה האפורות מביטות מבעד למשקפיה, מתריסות מבלי להתכוון. עשר שנים ללא יהונתן. עשר שנים עברו. הדומייה שפלשה לבית לא עזבה.

היא התבוננה אל רחוב אבן גבירול הנפרש תחת חלונה. שמיים מרופדים בדבלולי עננים כבדים נתלו מעל. פיל אפור הלך לאיטו ברחוב, הוא היה לבד ועצוב. גשם דוקרני ירד ושטף את המדרכות. שיירי מזון, שקיות פלסטיק ופחיות ריקות הסתבכו בין רגליו. שמיים ומדרכות רטובות עטפו באפור את הפיל. בחוץ עמדה עגמומיות שתוקה, מעוננת, עיניו היו טרוטות. הוא הרים את חדקו וניסה להשמיע קול, קולו לא ביקע את החלל. מסביבו חגו אנשים לחים שלא הפנו את מבטם אליו. מכוניות מעטות כבויות פנסים פילסו את דרכם בשקט.

״אני שקוף בעיניהם״, חשב.

האישה מתחה את רגליה הארוכות והמשיכה להתבונן ברחוב. הכוס התרוקנה והיא הושיטה ידה לוויסקי. היא מזגה מהמשקה הזהוב ולגמה בשקיקה ומילאה עוד כוס. בבניין ליד הוגפו תריסים, אור חיוור בקע מהקומה העליונה, החמישית של בטהובן התנגנה בדירה סמוכה. קול טיפות מים הנושרות מברז המטבח נמסך בבליל המונוטוני של הרחוב.

רעם אדיר פילח את הדממה המנומנמת של העיר, על בתיה, אנשיה ומכוניותיה. ברק אדום הופיע מייד אחריו. הפיל האפור הפך לצהוב ואחר כך לכתום, הבתים והרחובות מסביב שינו את צבעם. לשמע קולו של הרעם, הפיל התעטש עיטוש חזק וארוך ובטש ברגליו במדרכה הרטובה.

ארובות השמיים נפתחו בפרץ אדיר, הגשם זעף, היכה על הגגות, על המדרכות ועל נחיל בני האדם שנפלטו לרחוב עם תום יום העבודה. השקט נחמס באחת. המולת סוף יום מוכרת, גועשת, הסתחררה בצפירת המכוניות, ברעש האוטובוסים השועטים.

הוויסקי בבקבוק נגמר, והאישה לקחה בקבוק חדש, מזגה והתענגה על המשקה המעקצץ, הקטיפתי, הזורם לאיטו בתוכה.

הפיל סחב את עצמו במעלה המדרגות והגיע לסף ביתה. ליד הדלת הוא נעצר. כוחותיו לא עמדו לו והוא התקפל. קול נפילתו נשמע בחוזקה בחדר. המים בברז המטבח החלו לזרום, נגינת הפסנתר התגעשה וחדרה לביתה. אישה החלה לצעוק בקולי קולות בדירה ממול. עמוד השתיקה קרס, החוץ והפנים התערבלו, והאישה הרזה, הגבוהה, קמה מכיסאה, פתחה את הדלת וגררה את הפיל לתוך ביתה.

היא מזגה כוס נוספת מן המשקה, ואת הבקבוק הריק החביאה בארון המטבח. היא נשכבה על הרצפה והניחה את ראשה על בטנו הגדולה של הפיל השרוע על השטיח. חמימות מנחמת פשטה באיבריה, נחרה מעודנת מילאה את הדירה.

אהבה משמיים

״העובדות יכולות להיות האויב הגדול ביותר של האמת״ | עמוס עוז

אתחיל מהסוף. חופה לבנה וים. אנשים, הרבה אנשים. השמיים תלויים כהים וכבדים, מדשאה זרועה במוזמנים תועים. חתן חנוט בחליפה מבריקה עומד מתחת לחופה, עיניו מחפשות את הכלה, ליבו המשתולל לכוד בכלוב החליפה. הוא מנסה לשאוף כמה שיותר אוויר לריאותיו. כלה צועדת לאיטה לעבר החופה. היא גבוהה, זקופה, פניה מכוסים הינומה לבנה ושערותיה השחורות מתפתלות על כתפיה. החתן נעטף בזמזום ההמולה של הקהל ונכנע, עוצם את עיניו ושוקע לתוך עצמו.

איש צעיר עומד מעבר למעקה של אחד ממגדלי עזריאלי, פניו הצעירות אפורות וצפודות. קר, ושמש מהתלת בעננים כבדים שהולכים ומתרבים. חברתו מזה חמש שנים עזבה אותו, נסעה להודו. בעבודה קיבל הודעה לקונית ובלתי צפויה, ״המשקיע התחרט״. לדעתו המשמעות ברורה, ״תודה על שירותך, אינך נחוץ יותר״. הכול מסתחרר סביבו, בחילה שוטפת את גרונו. מבטו עוקב אחר המכוניות הנעות על הכביש המהיר תחתיו. לרגע הן נראות לו כמו מכוניות צעצוע זעירות. הוא שומע קול אוושה קלה ומרים את מבטו באיטיות כלפי השמיים שהופכים את צבעם לכחול עמוק. אישה צעירה, עירומה ושחומה, יורדת לאיטה מהשמיים לופתת ספר בידה. רגלי האישה נוגעות ברצפה והספר נשמט מידיה. האיש מסתובב לאחור וממהר אל האישה העירומה. הוא מושיט לה את הספר ואומר, ״בבקשה גבירתי״.

״תודה״, היא עונה, ועיניה השחורות נפערות.

״החינוך הטוב שקיבלתי תמיד עוזר לי, או שאולי לא?״ הבחור נאנח ומשחרר את קשר העניבה סביב צווארו.

״למזלי״, אומרת האישה הצעירה בחיוך.

הם יורדים שלובי זרוע במעלית. הוא בחליפה ועניבה, היא שחומה ועירומה.

המכוניות ברחוב ממשיכות לנסוע לדרכן. האישה הצעירה לופתת את ידו בחזקה. כל המבטים מופנים לעברם. כאב חד מתפשט בזרועו השמאלית. הוא מנער את היד, והאישה הצעירה כבר אינה על ידו. מעורפל וכאוב הוא יורד לכביש ההומה. מכונית אדומה נעצרת בחריקת בלמים, קול פגיעה נשמע. האיש הצעיר מועף באוויר ונוחת חזרה על הכביש.

בחורה בהירת שיער לבושה שמלה פרחונית לבנה מזנקת מהמכונית הפוגעת. דמעות זולגות על פניה היפות.

״אוי מה עשיתי?״ היא ממלמלת.

האיש השרוע על האספלט מרים את מבטו. רגליו הארוכות של הבוס, שרק לפני חצי שעה ״פיטר״ אותו, ניצבות מעליו.

״מה אתה עושה כאן? לאן נעלמת? נפגעת? למה ברחת מהמשרד?״

האיש הצעיר מעוך ושותק. הוא תר בעיניו אחר מכונית אדומה ובחורה בהירה בשמלה פרחונית. הבוס, הבחורה והמכונית לא נראים בסביבה. קהל סקרן הולך וסוגר עליו.

גשם זועף מתחיל לרדת.

החתן פוקח את עיניו, הכלה עומדת על ידו, וקולו הרועם של הרב מכה בו. ״חזור אחריי, הרי את מקודשת לי בטבעת זו״. הוא עונד טבעת זהב על אצבעה של בחירת ליבו. גביע כסף עובר מהחתן לכלה, שבע ברכות, כיפות וטליתות סוגרות עליו. עיניו עוקבות אחר כלתו. שערה, ארוך, שחור ומתפתל, שמלתה צחורה ועל בד השמלה פרחים רקומים.

״מזל טוב, מזל טוב״... נוחתות קריאות על הזוג הטרי.

שעות אחרי הטקס, לאחר שאחרוני האורחים התפזרו, החתן והכלה נוסעים למלון. במרפסת חדרם בקומה העשרים ושתיים עומד החתן הצעיר ומעשן. המולת המסיבה נדחקה ושככה, שקט מיוחל שורר סביבו. קרירות חמקנית מסתננת תחת חולצת החתן הלבנה הדבוקה לגופו הצנום, נאחזת בו, כמרחיקה את כניסתו לחדרם המשותף. רק עוד שאיפת עשן אחת.

העיר המנצנצת בגחליליות חשמליות משתרעת תחתיו. שמיים שחורים מחפים עליו. הוא חש בזרועות תמנוניות מושכות אותו למעלה. גופו מתחיל להתרומם ולרחף לאיטו.

החיים עוצרים את נשימתם.

למטה מכונית אדומה ובה אישה בהירת שיער יושבת ליד ההגה, מביטה בשמיים הכהים.

האיש פורש את ידיו לצדדים וקופץ.

בחדר המלון, במיטת כלולות, שוכבת כלה צעירה ומחכה. שערותיה השחורות מפוזרות על הכרית הצחורה.

ריח בושם עדין עומד בחדר.