ציידים, לקטים , הורים

פתח דבר

אני זוכרת את הרגע שבו הגעתי לשפל המדרגה שלי כאֵם.

השעה היתה חמש בבוקר קריר של דצמבר. שכבתי במיטה באותו סוודר שלבשתי יום קודם לכן. לא חפפתי את השיער כבר כמה ימים.

השמים בחוץ היו עדיין כחולים כהים; פנסי הרחוב עדיין זהרו באור צהוב. בתוך הבית שרר שקט מוזר. שמעתי רק את מנגו, הרועה הגרמנית שלנו, נושמת על הרצפה מתחת למיטה. כולם ישנו, חוץ ממני. הייתי ערה לגמרי.

התכוננתי לקרב. הייתי שקועה במחשבות על איך אתמודד עם האויבת בהיתקלות הבאה שלנו. מה אעשה כשהיא תשוב ותתקוף אותי? כשתכה אותי? תבעט? או תנשוך?

זה נשמע נורא, לקרוא לבתי "האויבת". הרי אני אוהבת אותה בכל לבי. ובמובנים רבים, היא אדם קטן ונפלא. היא חכמה כמו שד, אמיצה בטירוף וחזקה כמו שור, הן גופנית והן נפשית. כשרוזי נופלת במגרש המשחקים, היא קמה תכף ומיד. בלי בלגן, בלי בעיות.

והזכרתי את הריח שלה? אוי, אני מתה על הריח שלה, במיוחד בקודקוד. כשאני נוסעת בשליחות ה-NPR, הרדיו הציבורי של ארצות הברית, זה הדבר שאני מתגעגעת אליו יותר מכול: לריח שלה, המזכיר תערובת של דבש, שושנים ואדמה רטובה.

הניחוח המתוק מושך. הוא גם מטעה. היא מלאה להט. אש ולהבה. האש מניעה אותה, בזכותה היא צועדת בעולם ממוקדת וחדורת מטרה. כפי שאחד מחברינו ניסח זאת: היא הורסת עולמות.

כשרוזי היתה תינוקת, היא בכתה הרבה. שעות על גבי שעות, כל ערב. "אם היא לא אוכלת או ישנה, היא בוכה," אמר בעלי לרופאת הילדים בבהלה. הרופאה משכה בכתפיה. ברור שזה לא היה חדש לה. "טוב, היא תינוקת," ענתה הרופאה.

כעת רוזי היתה בת שלוש, וכל הבכי נהפך להתקפי זעם ומבול של גידופים כלפינו. כשהיתה שרויה בהתקף כזה והייתי מרימה אותה, היא היתה נותנת לי סטירה. היו בקרים שיצאתי מהבית עם סימן של טביעת יד אדומה על לחיי. זה ממש כאב.

באותו בוקר שקט בדצמבר, שכבתי במיטה והנחתי לעצמי להודות באמת הכואבת. ביני לבין רוזי יש חומה. התחלתי לחשוש מהזמן שבילינו יחד מפני שפחדתי ממה שעלול לקרות — פחדתי שאתרתח (שוב); שרוזי תבכה בגללי (שוב); שרק אחריף את התנהגותה (שוב). וכתוצאה מכך, חששתי שרוזי ואני נהפכות לאויבות.

גדלתי בבית מלא כעסים. צרחות, דלתות נטרקות — אפילו זריקת נעליים — היו אמצעי תקשורת בסיסיים מבחינת הורי, שלושת האחים והאחיות שלי, ומבחינתי. ולכן, כשרק החלו התקפי הזעם של רוזי, הגבתי כפי שהורי נהגו בי, בתערובת של כעס, חומרה, ולפעמים במילים קולניות ומפחידות. התגובה הזאת הניבה תוצאה לא רצויה: רוזי היתה מקשיתה את גבה, צווחת כמו נץ ומשתטחת ארצה. חוץ מזה, רציתי לתפקד בצורה טובה יותר מהורי. רציתי שרוזי תגדל בסביבה שלווה ורציתי ללמד אותה צורות תקשורת מועילות יותר מאשר זריקת נעל כבדה על ראשו של מישהו.

אז התייעצתי עם ד"ר גוגל והחלטתי ש"סמכותיוּת" תהיה "גישת ההורות האופטימלית" שתעזור לי לרסן את התקפי הזעם של רוזי. ממה שראיתי, סמכותיוּת פירושה "תקיפות וחיבה", והשתדלתי להתנהג כך כמיטב יכולתי. אבל אף פעם לא הצלחתי בכך, מפני שהגישה הסמכותית הכזיבה אותי שוב ושוב. רוזי ראתה שאני עדיין כועסת, ולכן היינו נלכדות באותו מעגל קסמים. הכעס שלי היה מחריף את התנהגותה. הייתי מתרגזת עוד יותר. ובסופו של דבר הזעם שלה עלה על גדותיו. היא היתה נושכת, מנופפת בזרועותיה ומתחילה להתרוצץ בבית ולהפוך רהיטים.

אפילו המשימה הפשוטה ביותר — כמו להתכונן בבקרים לגן — נהפכה לשדה קרב. "את יכולה בבקשה לנעול נעליים?" הייתי מתחננת בפעם החמישית. "לא!" היתה רוזי צורחת ואז פושטת את השמלה שלה ואת התחתונים.

בוקר אחד הרגשתי כל כך רע, עד שכרעתי ברך מתחת לכיור המטבח וצרחתי בלי קול לתוך הארונות. למה כל דבר הוא מאבק כזה? למה היא לא מקשיבה? במה אני טועה?

אני חייבת להודות שלא היה לי מושג איך להתמודד עם רוזי. לא ידעתי איך למנוע את התקפי הזעם שלה, וודאי שלא איך להתחיל ללמד אותה להיות אדם טוב — אדם נעים ותורם שמתעניין באנשים אחרים.

למען האמת, לא ידעתי איך להיות אמא טובה. מעולם לא הייתי כל כך גרועה במשהו שרציתי להצטיין בו. מעולם לא היה הפער בין המיומנות האמיתית שלי לרמת המיומנות ששאפתי אליה גדול כל כך.

וכך שכבתי במיטה, בשעות הבוקר המוקדמות, וחרדתי מהרגע שבו תתעורר בתי — הילדה האהובה שבמשך שנים השתוקקתי לה. תרתי במוחי אחר דרך ליצור קשר עם בת אדם קטנה, שבמשך ימים רבים נראתה כמו מטורפת באמצע התקף. תרתי אחר מוצא מהבלגן שעשיתי.

הרגשתי אבודה. הרגשתי עייפה. והרגשתי חסרת תקווה. כשבחנתי את העתיד, ראיתי רק עוד מאותו דבר: רוזי ואני נישאר לכודות במאבק תמידי, ובמשך הזמן היא רק תגדל ותתחזק.

אבל זה לא מה שקרה, והספר הזה מדבר על השינוי הבלתי צפוי ובר־התיקון שקרה בחיינו. הכול החל בנסיעה למקסיקו, שבה חוויה מאירת עיניים הובילה לנסיעות אחרות, במקומות שונים בעולם — ובכל פעם רוזי התלוותה אלי. לאורך הדרך פגשתי כמה אִמהוֹת ואבות יוצאי דופן, שלימדו אותי בנדיבות דברים רבים על הורות. לא זו בלבד שהנשים והגברים האלה הראו לי איך לרסן את התקפי הזעם של רוזי, אלא הראו לי גם דרך תקשורת שלא כללה צעקות, נדנודים או עונשים — דרך שמטפחת את ביטחונה העצמי של הילדה במקום לטפח מתחים ועימותים עם ההורה. ואולי הדבר החשוב מכול, מה שלמדתי היה איך ללמד את רוזי להתייחס יפה ובנדיבות אלי, אל משפחתה ואל חבריה. וחלק מהסיבה שכל זה התאפשר היה מפני שהאמהות והאבות האלה הראו לי איך להתייחס יפה ובאהבה לבתי, בדרך חדשה לגמרי.

כפי שאמרה לי אליזבת טֵגוּמיאר, אֵם אינואיטית, ביומֵנו האחרון בקוטב הצפוני, "אני חושבת שעכשיו את יודעת יותר טוב איך להתמודד איתה." אני בהחלט יודעת.

הורות היא דבר אישי להפליא. לא זו בלבד שהפרטים משתנים מתרבות אחת לאחרת, אלא גם מקהילה לקהילה, אפילו ממשפחה למשפחה. ולמרות זאת, אם תיסעו היום ברחבי העולם, תוכלו למצוא מכנה משותף ברוב התרבויות. מהטונדרה הארקטית ויער הגשם ביוּקָטָן לסוואנה בטנזניה וההרים בפיליפינים, תראו דרך משותפת להתייחסות לילדים. זה נכון במיוחד בקרב תרבויות שמגדלות ילדים נעימים ותורמים להפליא — ילדים שמתעוררים בבוקר ומיד מתחילים לשטוף כלים. ילדים שרוצים לחלוק ממתקים עם האחים והאחיות שלהם.

הגישה האוניברסלית הזאת להורות כוללת ארבעה מרכיבים עיקריים. כיום אפשר לראות את המרכיבים האלה במקומות מסוימים באירופה, ועד לא מזמן הם היו נפוצים ברחבי ארצות הברית. המטרה הראשונה של הספר הזה היא להבין את כל פרטי המרכיבים האלה וללמוד איך לשלב אותם בביתכם, כדי להקל את חייכם.

בהתחשב בהיקף הנוכחות שלו ברחבי העולם ובקרב קהילות של ציידים־לקטים, סביר להניח שסגנון הורות אוניברסלי זה הוא בן אלפי שנים, אפילו מאות אלפי שנים. ביולוגים יכולים להציג ראיות משכנעות, שמערכת היחסים בין ההורים לילדים התפתחה כך שתעבוד בצורה זו.^א וכשרואים את סגנון ההורות הזה בפעולה — בין שאתם מכינים טורטיות בכפר מאיה או דגים דגי שמך באוקיינוס הארקטי — אתם מוצפים בהבנה, "אה, אז ככה עניין ההורות הזה צריך להיראות." ילד והורה משתלבים זה בזה שתי וערב — ומתאימים זה לזה כמו כפפה ליד. זה חיבור יפהפה.

לעולם לא אשכח את הפעם הראשונה שראיתי את סגנון ההורות הזה. הרגשתי איך כל תפיסת העולם שלי משתנה.

הייתי כתבת ברדיו הציבורי של ארצות הברית זה שש שנים. לפני כן, עבדתי שבע שנים ככימאית, עם תואר מברקלי. אז ככתבת, התמקדתי בסיפורים על מדעי הרפואה — מחלות מידבקות, חיסונים ובריאות ילדים. רוב הזמן פרסמתי כתבות משולחן העבודה שלי בסן פרנסיסקו. אבל מדי פעם ה-NPR היה שולח אותי לאיזה מקום נידח כדי לדווח על מחלה אקזוטית. נסעתי לליבריה בשיא התפרצות האבולה, חפרתי באדמה הארקטית הקפואה בחיפוש אחר נגיפי שפעת מפשירים, ועמדתי במערת עטלפים בבורנאו, בזמן שצייד נגיפים הזהיר אותי ממגפה עתידית של נגיף הקורונה (זה היה בסתיו 2017).

אחרי שרוזי נכנסה לחיינו, הנסיעות האלה קיבלו משמעות חדשה. התחלתי להתבונן באמהות ובאבות ברחבי העולם, לא ככתבת או כמדענית, אלא כאֵם תשושה, ותרתי בייאוש אחר כל פיסה קטנה של חוכמת הורות. חייבת להיות דרך טובה יותר מהדרך שלי, חשבתי. פשוט חייבת.

חייבת להיות דרך טובה יותר מהדרך שלי. פשוט חייבת.

ואחר כך, במהלך נסיעה ליוקטן, ראיתי אותה מקרוב: את דרך ההורות האוניברסלית. החוויה טלטלה אותי. חזרתי הביתה מהנסיעה והתחלתי להסיט את מוקד הקריירה שלי. במקום לחקור נגיפים וביוכימיה, רציתי ללמוד כמה שיותר על הדרך הזו להתייחס לבני אדם קטנים — על הדרך המושכת בעדינותה ובחמלה שבה, לגידול ילדים תורמים ועצמאיים.

אם אתם קוראים את הספר הזה, ראשית, תודה. תודה על תשומת לבכם וזמנכם. אני יודעת כמה הם יקרים להורים. נעזרתי בצוות נפלא ועבדתי קשה כדי שהספר יהיה ראוי לכם ולמשפחתכם.

שנית, סביר להניח שהרגשתם קצת כמוני וכמו בעלי — נואשים לקבל עצות וכלים טובים יותר. אולי כבר קראתם כמה ספרים, וכמו מדענים, ערכתם ניסויים עם כמה שיטות של גידול ילדים. אולי התלהבתם בהתחלה מפני שהניסוי נראה מבטיח, אבל כעבור כמה ימים הרגשתם סחוטים מפני שלצערכם הניסוי נכשל. עברתי את מעגלי הקסמים המתסכלים האלה בשנתיים וחצי הראשונות לחייה של רוזי. הניסויים נכשלו, שוב ושוב.

אחת המטרות העיקריות בספר זה היתה לעזור לכם לקטוע את מעגל הקסמים המתסכל. כשתלמדו את גישת ההורות האוניברסלית, תזכו להצצה על האופן שבו גידלו ילדים במשך אלפי שנים, איך הם מתוכנתים לגדול. תתחילו להבין למה הם לא מתנהגים יפה ותרגישו מוסמכים לקטוע את ההתפרעות בעודה באִיבּה. תלמדו להתייחס לילדים בדרך שאמהות ואבות בדקו במשך אלפי שנים על פני שש יבשות — דרך שכרגע לא נמצאת בספרי הורות אחרים.

*

לעצות ההורות כיום יש בעיה עיקרית אחת. רובן נובעות אך ורק מפרספקטיבה אירו־אמריקאית. נכון, "המנון הקרב של אמא נמרה"ב מאת איימי צ'ואה העניק לנו מבט מרתק על הגישה הסינית לגידול ילדים מצליחים, אבל בדרך כלל, התיאוריות העכשוויות על הורות מבוססות כמעט אך ורק על תבנית החשיבה המערבית. וכך האמהות והאבות האמריקאים מסתכלים על נוף ההורות רק דרך חור מנעול זעיר. לא זו בלבד שהטווח הצר הזה חוסם חלק גדול מהנוף המקסים (והשימושי) ביותר, אלא שיש לו גם השלכות מרחיקות לכת: זאת אחת הסיבות שבגללן גידול ילדים כיום כל כך מלחיץ — והסיבה שילדים ובני נוער בארצות הברית גדלים בודדים, חרדים ומדוכאים בעשורים האחרונים.

לדברי חוקרים מהרווארד, כיום בערך לשליש מבני הנוער יש תסמינים שעומדים בקריטריונים של הפרעת חרדה.¹ יותר מ-60 אחוזים מהסטודנטים מדווחים על חרדה "מוחצת",² ודור ה-Z, שכולל מבוגרים שנולדו בין אמצע שנות התשעים לתחילת שנות האלפיים, הוא הדור הבודד ביותר זה עשורים.³ ולמרות זאת, סגנון ההורות השולט בארצות הברית נע בכיוון שמחריף את הבעיות הללו במקום לרסן אותן. "ההורים עברו למצב שליטה," אמרה הפסיכותרפיסטית ב' ג'נט היבס ב-2019. "פעם הם עודדו עצמאות... אבל כיום הם מפעילים יותר ויותר שליטה, ולכן ילדיהם חרדים יותר וגם פחות מוכנים לדברים לא צפויים."⁴

אם המצב ה"נורמלי" של מתבגרים בתרבות שלנו הוא חרדה ובדידות, אולי הגיע הזמן שההורים יבחנו מחדש מהי הורות "נורמלית". אם אנחנו באמת רוצים להבין את ילדינו היקרים — ליצור איתם קשר אמיתי — אולי אנחנו צריכים לצאת מאזור הנוחות התרבותי שלנו ולדבר עם הורים שקולם כמעט לא נשמע.

אולי הגיע הזמן לנטוש את הראייה הצרה שלנו ולראות עד כמה ההורות יכולה להיות יפה — ורבת־עוצמה.

זו מטרה נוספת של ספר זה — להתחיל לגשר על הפער בידע ההורות שלנו. ולשם כך, נתמקד בתרבויות בעלות כמות עצומה של ידע שימושי: ציידים־לקטים ועוד תרבויות ילידיות בעלות ערכים דומים. התרבויות האלו ׁשִכללו את אסטרטגיות ההורות שלהן במשך אלפי שנים. סבתות וסבים העבירו את הידע מדור לדור, וציידו אמהות ואבות חדשים בארגז כלים מגוונים ורבי־השפעה. וכך הורים יודעים איך לשכנע ילדים לבצע מטלות מבלי לבקש, איך לשכנע אחים ואחיות לשתף פעולה (ולא לריב) ואיך להשליט משמעת בלי לצרוח, לנזוף או לשלוח ילדים ל"פסק זמן". הם אלופים במתן תמריצים ומומחים ביצירת התפקידים הניהוליים של הילדים, כולל כישורים כמו חוסן נפשי, סבלנות ושליטה בכעסים.

והמדהים מכול? בתרבויות רבות של ציידים־לקטים, הורים לילדים קטנים יוצרים מערכת יחסים שונה במידה ניכרת מזו שאנחנו מפתחים בארצות הברית — זו מערכת יחסים המושתתת על שיתוף פעולה במקום על עימותים, אמון במקום פחד וצרכים מותאמים אישית במקום אבני דרך סטנדרטיות בהתפתחות.

וכך, בזמן שאני מגדלת את רוזי עם כלי אחד בלבד — פטיש קולני מאוד — הורים רבים ברחבי העולם משתמשים בשורה של מכשירים מדויקים שהם יכולים לשלוף בשעת הצורך, כמו מברגים, גלגלת ופלס. בספר זה נלמד ככל האפשר על כלי־העל האלה, כולל איך להשתמש בהם בביתכם.

ולשם כך, אגש ישר למקור המידע — לאמהות ולאבות עצמם. נבקר בשלוש תרבויות — תרבות המאיה, תרבות ההַדזָבֶּה והתרבות האינואיטית — המצטיינות בהיבטי הורות שתרבות המערב מתקשה בהם. אמהות מתרבות המאיה הן אלופות בגידול ילדים תורמים. הן פיתחו צורה מתוחכמת של שיתוף פעולה, שלא זו בלבד שהיא מלמדת אחים ואחיות איך להסתדר, אלא גם מלמדת אותם איך לעבוד יחד.⁵ הורי ההַדזָבֶּה הם מומחים עולמיים בגידול ילדים בעלי תושייה ובטוחים בעצמם;⁶ בקהילות ההַדזָבֶּה לא תמצאו את החרדה והדיכאון שאנו רואים בקרב ילדים בארצות הברית. והאינואיטים פיתחו גישה יעילה להפליא להקניית אינטליגנציה רגשית לילדים, במיוחד כשמדובר בשליטה בכעסים ובכבוד כלפי אחרים.⁷

כל חלק בספר מוקדש לתרבות אחרת. בכל חלק נפגוש כמה משפחות ונשמע קצת על שגרת יומן. נראה איך הורים משכנעים ילדים להתכונן לבית הספר בבוקר, איך הם משכיבים אותם לישון בערב ואיך הם מעודדים ילדים לחלוק, להתייחס יפה לאחים ולאחיות שלהם ולקבל תחומי אחריות חדשים בקצב המתאים להם.

נוסף על כך, ניתן לאמהות־העל ולאבות־העל האלה אתגר, חידת הורות שיוכלו לפתור ממש לנגד עינינו. ניתן להם את רוזי.

כן, קראתם נכון. כדי לכתוב את הספר הזה, יצאתי למסע אדיר ממדים — ואחדים אף יאמרו, מטורף. נסעתי עם פעוטה לשלוש קהילות נערצות ברחבי העולם, גרתי שם עם משפחות, ולמדתי ככל יכולתי על פינות ההורות הנסתרות שלהן. רוזי ואני ישנו בערסל מתחת לירח מאיה מלא; עזרנו לסב אינואיטי לצוד לווייתן באוקיינוס הארקטי; ולמדנו איך לחפור פקעות עם אמהות הַדזָבֶּה בטנזניה.

לאורך הדרך אני מדברת עם אנתרופולוגים ועם ביולוגים אבולוציוניים כדי להבין איך אסטרטגיות ההורות שהוצגו לי, לא אופייניות רק לאותן משפחות ולאותן תרבויות, אלא רווחות כיום בכל העולם — ולאורך כל ההיסטוריה האנושית. אדבר עם פסיכולוגים ומדעני מוח כדי ללמוד איך העצות והכלים יכולים להשפיע על בריאותם הנפשית והתפתחותם של ילדים.

בכל פרק, תמצאו מדריכים מעשיים כדי לנסות את העצות על ילדיכם. ניתן לכם עצות לבדיקת הגישה כדי לראות אם היא מתאימה לילדיכם, וגם מדריך מקיף יותר כדי להתחיל לשלב את האסטרטגיות בחיי היומיום שלכם. החלקים המעשיים האלה נובעים מניסיוני האישי, וגם מניסיונן של חברותי, לגדל ילדים קטנים בסן פרנסיסקו.

כשנצא מגבולות ארצות הברית, נתחיל לראות את גישת ההורות המערבית מזווית חדשה. נראה איך לעתים קרובות התרבות שלנו הפוכה בכל מה שקשור לילדים: אנחנו מתערבים יותר מדי. אין לנו די ביטחון בילדים שלנו. אנחנו לא סומכים על יכולתם המוּלדת לדעת מה הם צריכים כדי לגדול. ובמובנים רבים, אנחנו לא דוברים את שפתם.

המשך הפרק בספר המלא