מכתב לילדיי הרחוקים

ראשית דבר

בסוף המאה התשע־עשרה מחליטה טויבע־פעסיל פיינשטיין, בת למשפחת רבנים מטלז שבליטא, לעלות בגפה לפלשתינה. באותה עת היא כבר אלמנה מבוגרת ובודדה, לאחר שחמשת ילדיה עזבו את אירופה והיגרו למערב. באומץ רב היא עוזבת את ביתה, נפרדת מקרוביה ומכל רכושה, לוקחת עמה מעט כסף ותכשיטים, מזוודה אחת או שתיים, ועולה על ספינה שתיקח אותה לחיים חדשים בציון.

על הוויית החיים בירושלים באותה תקופה אנו יכולים ללמוד מתיאורה של רייצע חן טוב מסלונים, דמות מסקרנת נוספת שהתגוררה בשכונת בתי מחסה ביישוב הישן, המתארת את האימה שנופלת עליה בשבתה לבדה בבית בליל חורף סוער:

הנה פה עיר הקודש ירושלים. המנהג הוא שאינם יושבים שני משפחות בדירה אחת. והלילות הם גדולים פה גם בקיץ וכל שכן בחורף, ובעלי, נרו יאיר, לא היה שום פעם בבית כי בין ביום ובין בלילה הוא היה רק בבית המדרש שישב ולמד שם וכשהוא בא מבית המדרש היה בא אחרי חצי הלילה, ובלילה אשר הלך ללמוד איזה משמר אז לא היה בא כלל כל הלילה והנה אנוכי הוכרחתי להישאר לבדי כי לא היה בביתי שום איש כי פה אינם יושבים שניים בדירה אחת כאשר מוזכר למעלה, לכן כשבעלי הלך לבית המדרש ללמוד לא היה נשאר שום איש בבית רק הנה אנוכי לבדי.

וגם זה הנני להודיעכם כי בעיר קדשנו אינו הולך הגשם בקיץ רק בחורף ואז הלילה גדול הרבה מלילה של קיץ ואני בזמן שבעלי הלך לבית המדרש ואנוכי הנני יושבת לבדי ובחוץ הלך הגשם החזק ושטף כמו גלי הים ביום סער, וגם הרעשים רעשו בקול נורא מאוד המרעיד לב ונפש השומע, והברקים גם הם התנוצצו בכל רגע ורגע, ואנוכי הנני לבדי ושום איש אין עמדי ואינני יודע מה לעשות מרוב האימה אשר נפלה עליי ודלת על החלון אין כאן בירושלים אשר אוכל לסגור החלון כמו שיש בחוץ לארץ אשר שם בזמן שהולך הגשם סוגרים החלון ואז אינם שומעים כלל הגשם, אבל פה אין ולכן נפלה עליי אימה גדולה בזמן שהלך הגשם ובזמן שלא היה שום איש עמדי.

עוד יותר היה פחדי גדול בשביל זה שלא היה לי עם מי לדבר אפילו דיבור אחד ומרוב האימה אשר היה לי הלכתי הנה והנה בביתי למען הפג האימה מליבי אבל לא היה לי מזה שום פעולה כי כל רגע ורגע היה האימה יותר ויותר גדולה עליי ואני לא ידעתי שום עצה לזה וכל עמלי לא הועיל לי כלל והכל היה בחינם.

וגם זה עשיתי בשביל שילך מלבי האימה והוא שאמרתי תהלים אבל באמצע הלך רעש גדול ונפלה עליי אימה גדולה עד שכמעט יצאה הנשמה מקרבי וכל האיברים שלי רעדו מאוד ושיניי זה לזה נקשו עד שהיה לי אי אפשר לסבול כל זה ואני החילותי לפעמים לצעוק בקול בכי ויללה, בניי אהה בניי, איך הנכם יכולים בניי היקרים להביט על צערי הגדול אהה לי אם שכולה וגלמודה הה בניי, בניי הביטו על אימכם וראו מכאוביה אשר יש לה.¹

מי היו אותן כותבות, נשים יוצאות דופן, למדניות ודעתניות, שעלו לארץ מאירופה בגפּן בערוב ימיהן וחיו ביישוב הישן בירושלים? במהלך לימודיי לתואר שני בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים, נתקלתי בספרה של פרופ' מרגלית שילה, 'הקול הנשי הירושלמי: כתבי למדניות מן המאה התשע־עשרה² המכיל שלושה קונטרסים שתורגמו מיידיש לעברית. כשעיינתי בקונטרסים התגלה לפניי עולם מרתק של שלוש נשים יהודיות מהיישוב הישן בירושלים: רבקה ליפא אניקסטר, טויבע פעסיל פיינשטיין ורייצע חן טוב.

כאישה ששערי לימוד התורה פתוחים בפניה לרווחה במאה העשרים ואחת, התרגשתי לגלות חיבורים הגותיים בעלי גוון דתי־מסורתי שנכתבו על ידי נשים יהודיות בעת ששערים אלה היו עדיין סגורים בפניהן. חזרתי וקראתי בקונטרסים וחוויתי איתן את תסכוליהן, את מכאוביהן ואת בדידותן. במיוחד נגע ללבי חיבורה של טויבע פעסיל פיינשטיין, 'ספר זכרון אליהו', שהוא החיבור הרציני מבין השלושה מבחינת היקפו, עומקו ועושר מובאותיו. מדובר בחיבור בן ל"ד דפים, שכותבת אם לילדיה שהיגרו לאמריקה בצעירותם, בטרם נישאו.

פיינשטיין הייתה בת למשפחה רבנית־ליטאית וכנראה ספגה בביתה ובמשפחתה ידע רב בש"ס ובפוסקים, בפרשנות המקרא ובספרות המוסר והמדרש. העושר התמטי והעומק הרעיוני המצויים בחיבור, מבחינת היכולת המתודולוגית והדרשנית שבו ומבחינת המסרים שהיא מעבירה לילדיה, שכנעו אותי כי היא ראויה למחקר מעמיק. החלטתי אפוא להקדיש את מחקרי לחיבור זה, שבנוי כמעין איגרת מוסר שמשולבים בה סיפורים מעוררי מחשבה ורגש.

המיוחד בסיפורים המשובצים בחיבורה הוא שלעיתים, מרוב דיוק והקפדה על שלמות הסיפור, לא ברור לקורא אם הם פרי דמיונה או מובאה הלקוחה מספרות הקודש. בשלב הראשון חקרתי את הרובד הטקסטואלי — איתרתי ופענחתי את המקורות שבהם השתמשה, אשר לא תמיד מצוינים בחיבור, לכמעט כל המובאות, כשבעים במספר; בשלב השני דליתי מהחיבור את התמות המרכזיות בו ומצאתי להן מקבילות בספרות המוסר ובמקורות אחרים; בשלב השלישי ערכתי השוואה בין פיינשטיין לנשים כותבות אחרות, במטרה לעמוד על ייחודה.

במהלך עבודתי נחשפתי לתחום חקר המגדר, ובמיוחד למחקריהן של נטלי זימון דייוויס ושל שולמית מגנוס,³ שחקרו כתיבה נשית בעת החדשה בהיבטים היסטוריים, ובכלים אינטר־טקסטואליים. אחת התובנות החשובות שהן תורמות היא שההיסטוריה הכתובה נכתבה מנקודת מבט גברית, וכדי לחלץ את המבט הנשי יש לאתר בכתיבה הנשית המעטה הקיימת, תפיסות, תחומי עניין, קשרי משפחה וחיי יום־יום, ומהם ללמוד על ההיסטוריה של חיי היום־יום.⁴

את ספרה של פיינשטיין השוויתי לכתביהן של שתי נשים יהודיות. האחת, ידועה יותר, היא גליקל מהמלין, בת המאה השבע־עשרה (1724-1625), אשר לאחר פטירת בעלה הראשון, בהיותה בת ארבעים וארבע, נאלצה לנהל את עסקיו והחלה לכתוב ספר זיכרונות ומוסר ביידיש למען ילדיה וצאצאיה. ההשוואה ביניהן מלמדת בעיקר על דמיון תמטי בנושאים שהעסיקו את שתי הכותבות, למרות מרחק השנים. הכותבת השנייה, פאולין וֶנגֶרוֹף, בת המאה התשע־עשרה, היא אלמונית יחסית, אך ספרה המרגש 'זיכרונות של סבתא'⁵ מרתק לא פחות. ונגֶרוף נולדה בשם פעסיל אפשטיין בשנת 1833 בבּוֹרוּיסק, עיר במחוז מוהילב בבלרוס, למשפחה בעלת אמצעים, ובהשפעת בעלה עזבה את שמירת המצוות. לעת זקנתה ולאחר שהתאלמנה, כתבה בכתב ידה ספר זיכרונות ביידיש שתורגם לגרמנית ופורסם בשני חלקים. הדמיון בין ונגרוף לפיינשטיין עורר בי עניין רב: שתיהן בנות המאה התשע־עשרה שהשתייכו למשפחות רבניות־למדניות שחיו בליטא, וכתבו לצאצאיהן בשפת ה'מאמאלושן' שלהן, יידיש; לשתיהן רקע משפחתי דומה; שתיהן נשים מעמיקות וחכמות שהתמודדו עם אתגרי תקופתן; ושתיהן משוחחות עם ילדיהן דרך כתיבת חיבור. ההשוואה ביניהן מעלה תובנות עמוקות ומאפשרת לשרטט דמות של אישה יהודית למדנית בשלהי המאה התשע־עשרה, על סף מהפכות היסטוריות בעולם בכלל וביהדות בפרט: ונגרוף משתפת את ילדיה בקשייה לנוכח רוחות ההשכלה המנשבות באירופה; פיינשטיין כותבת לילדיה שהיגרו לאמריקה ורמת דתיותם התרופפה. שתיהן מפוכחות ובודדות, והכתיבה משמשת להן מרפא.

ונגֶרוף מציינת שרק לאחר פטירת בעלה, שנסחף עם רוחות ההשכלה, היא מסוגלת לשבת ולכתוב את זיכרונותיה. הנוכחות שלו לא אפשרה לה לכתוב באופן חופשי את אשר על ליבה. היא מרבה לכתוב על אביה בערגה רבה ומתוך כבוד גדול ואהבה גדולה לעולם המסורתי הישן הנגוז והולך; גם פיינשטיין, שאיבדה את בעלה בגיל צעיר למדי, מתגעגעת בעיקר לבית אביה, ר' אליהו הכהן, ומקדישה לו את ספרה, 'ספר זכרון אליהו'. בפתח הדברים היא מספרת כי אביה, שמת עול ימים, הספיק לכתוב חיבור על הש"ס בשם 'שושנת המקום' או 'תכונה', אך לא זכה לפרסמו. כילדה קטנה היא חשה חובה להוציא לאור את החיבור, על כן נתנה אותו בידי בן דודה, הרב שלום אלחנן הלוי, בעל 'פרי האשל', בבקשה כי יפרסם אותו ויקים שם לאביה. אבל ככל הידוע לי, לא מצוי חיבור בשם זה בדפוס. ככל הנראה, חששהּ של פיינשטיין שנסיעת בן דודה לאמריקה תמנע את הדפסת החיבור התבררה כנכונה, וכל חייה היא חשה אשמה על שמסרה לו עותק יחיד מכתב היד של אביה, ועל כן היא כותבת — כדי להנציח בכל זאת את שמו ואת מורשתו.

המאה התשע־עשרה הביאה בכנפיה מהפכות רבות לעולם המערבי, בהיבט הפוליטי, החברתי, הכלכלי והגיאוגרפי. השינויים הדרמטיים במעמד היהודים היו חסרי תקדים, ונדמה היה כי עידן הנאורות ישים קץ לשנות הרדיפה, הדיכוי והאנטישמיות הנוצרית. החילון, ההשכלה ומתן הזכויות נתפסו בעיני יהודים רבים כהזדמנות להתערות בחברה הכללית ולהסיר מעצמם את גיבנת הזרות. מנגד, הם גם הולידו אתגרים ובעיות חדשות בפני העולם היהודי ודרשו התייחסות ותגובה — שבחלקה הייתה הגבהת החומות והסתגרות מוחלטת מפני העולם החדש; ובחלקה הייתה המצע שעליו צמחו הזרמים הליברליים יותר וכן ההגות הציונית המוקדמת.⁶

תנועת התחייה הלאומית היהודית צמחה על רקע התעוררות לאומית כללית שהתסיסה את אירופה במאה זו. בסוף המאה התשע־עשרה החל לחלחל הרעיון הציוני במרכז אירופה ובמזרחה, כמענה פרו־אקטיבי של יהודים לפוגרומים ולהתנכלויות אנטישמיות בלתי פוסקות. ההגירה המסיבית מהעולם הישן לעולם החדש שינתה את פני החברה המערבית ובתוכה גם את החברה היהודית. רוחות החילון וההשכלה סחפו אחריהן צעירים יהודים רבים. העולם הישן התפורר ויהודים רבים מאוד היגרו אל העולם הזוהר, אמריקה, ומיעוטם לארץ ישראל, והשאירו מאחור את העולם הקופא על שמריו — השטעטל שהלך והסתגר והגביה את חומותיו כדי להגן מפני הרוחות הנושבות בחוץ. כאשר הגיע חיים נחמן ביאליק לישיבת וולוז'ין, הוא הרגיש שכבר אין לו שם מקום, כפי שביטא בשירו 'לבדי': "כולם נשא הרוח כולם נשא האור" (תמוז תרס"ב).

בתוך ההקשר הזה אני מבקשת למקם את מְחברת 'ספר זכרון אליהו', טויבע פעסיל פיינשטיין, שבניה היגרו לאמריקה והיא נותרה לבדה בעולם הישן, והחליטה לקום ולעלות לבדה לארץ ישראל.

מה הניע אותה? ייתכן שהיא לא ראתה טעם ללכת אחרי בניה, כי מה לה ולאמריקה, מוקד החילון והשינוי. היא ביקשה להיות קרובה למקומות הקדושים, להיקבר בהר הזיתים בבוא יומה. הרבה נשים אלמנות עזבו בערוב ימיהן את עיירותיהן באירופה לטובת עלייה לארץ הקודש,⁷ מתוך אמונה בסגולות המיוחדות שמעניקה הישיבה בארץ ישראל לכפרת עוונות, להיענות לתפילות פרטיות, לבריאות ולאריכות ימים.⁸

בחיבור משולבים קטעים אוטוביוגרפיים ששופכים אור על חייה, על בדידותה, על געגועיה העזים לילדיה ועל הדאגה להם ולעולמם הרוחני. מצטיירת ממנו אישה חריפה ולמדנית, צדיקה העסוקה בפעילות חסד, ביקור חולים, עזרה ליתומים ואלמנות, ובכתיבת מכתבים לילדיה הרחוקים ממנה, גיאוגרפית וגם תרבותית. כתיבת הקונטרס נובעת בדיוק מהמקום הזה, מרצונה העמוק להמשיך ולהשפיע עליהם מרחוק.

המהדורה המחודשת של החיבור 'ספר זכרון אליהו' מוגשת בזה לקוראים בצירוף פרקי מבוא ואחרית דבר עיוניים, פרי מחקרי, המתמקד בניתוח טקסטואלי השוואתי, אך נוגע גם בדיסציפלינה ההיסטורית. החיבור מובא כמות שהוא (בתרגומו לעברית על ידי לאה גרפינקל), מוער, וכולל הפניות למקורות שמהם שואבת פיינשטיין את רעיונותיה: המשנה והתלמוד, ספרי התורה, הנביאים וספרי החוכמה, דרשות וספרי מחשבה ומוסר. נדמה כאילו פיינשטיין אוחזת פנס בידה ומאירה בו מקומות מופלאים בים התלמוד, המדרש והמוסר. דרך הסיפורים הפנטסטיים היא ממחישה את הרעיונות החינוכיים והדתיים שאליהם היא רוצה להוביל את ילדיה, ואנו הקוראים פוסעים אחריה בנתיבי המוסר והלב.

החיבור של טויבע הולך איתי הרבה שנים. רוב עבודתי עליו הייתה בשנים היפות שבהן גרתי בקרוואן על גבעה, יחד עם עוד כארבעים משפחות. בלילות הייתי משכיבה את תינוקותיי ומתיישבת על הספה הירוקה צמוד לספריית הקודש, נרדמת שם והיא בחיקי. היא הפכה עבורי לחברה קרובה שופעת עצות והדרכות. כשחלה אחד מבני משפחתי, שאבנו ממנה דברי עידוד ונחמה.

תודה לכל החוקרים והחוקרות והאנשים החכמים שפגשתי במהלך עבודתי ושנעזרתי בהם, הן באופן ישיר והן באמצעות קריאת מחקריהם. בייחוד אזכיר את פרופ' מרגלית שילה שהיא הראשונה שהוציאה את החיבור של טויבע בתרגום לעברית (של לאה גרפינקל), לצד שני חיבורים נוספים שיחד הצטרפו לקובץ "הקול הנשי הירושלמי — כתבי למדניות מן המאה התשע־עשרה". המחקר שלה על אודות נשים ירושלמיות שכתבו קונטרסי מוסר הוא פורץ דרך ומניח את היסודות להמשך המחקר והעיסוק בהן ובכתביהן. תודה מיוחדת גם לד"ר יעל לוין על שיחות רבות והדרכה בתחום כתיבתן של נשים וכן על מאמריה המצוינים שפרסמה בבמות שונות, ולד"ר ימימה חובב שמחקרה על אודות נשים בעת החדשה עזר לי להבין ולקבל מבט פנורמי על נשים והשכלתן. לפרופ' יוני גארב שלמדתי אצלו שנים רבות וקיבלתי ממנו כלים למחקר של טקסטים הגותיים. אני מודה לו על ששידך ביני לבין פרופ' בני בראון, המנחה שלי לעבודת המאסטר. לפרופ' חוה טוריאנסקי שספרה על גליקל סייע לי רבות בהבנת עולמן הפנימי של נשים אדוקות בעת החדשה והבנת עולמן הדתי־מחשבתי והרוחני־קיומי. לד"ר מייקל סילבר, לפרופ' זאב גריס שמחקרו בנושא ספרות הצוואות הוסיף לי ידע רב, לפרופ' שולמית מגנוס שמחקריה היוו בעבורי מקור להשראה ולהתפעמות והמפגשים בינינו היו מחכימים ומרתקים, לד"ר צבי לשם מספריית גרשם שלום שעודד ותמך בי, ואף עזר לי להגיע לספרים ולמאמרים רלוונטיים. לרב עמית קולא ולרב שלמה הכט שעזרו לי במציאת כמה מקורות למובאות מספרה של טויבע.

כשהגשתי את העבודה לאוניברסיטה ידעתי שההרפתקה שלנו רק מתחילה. נפגשתי עם עמיחי ברהולץ, עורך תחום יהדות בידיעות ספרים, ושכנעתי אותו לפרסם את 'ספר זכרון אליהו' במהדורה מודרנית ובתיווך מבואות היסטוריים ורעיוניים. אני רוצה להודות לו על הדרך הארוכה שעשינו עד גיבוש הפורמט של הספר, על ההדרכה, העצות והליווי. כל עצה שלך שווה זהב, תודה על סבלנות אין קץ, עדינות וחוכמה ובעיקר על האמון בי וביכולת שלי להביא את הפרויקט לקו הסיום.

פרופ' בנימין בראון היה המנחה שלי בעבודת המאסטר שקדמה לספר וליווה אותי בכתיבה. הוא חידד את ההבנה שלי והפנה אותי באדיבותו למקורות רקע שהעשירו את הדיון. אני מודה לפרופ' בראון על הסיוע והדיוק במיקום הספר בארון הספרים היהודי.

תודה להדס אחיטוב על העריכה המוקפדת, בנועם, בחריצות וללא פשרות. למעצב אלעד ליפשיץ שעיצב בעדינות ובכשרון רב את העטיפה לספר.

תודה להוריי האהובים על החינוך לאהבת ספרים. גדלתי בבית שבו הקריאה נוכחת תמיד, ברקע התרחשויות חיינו. תודה על השנים שבהן תמכתם בי בלימודיי השונים: בבית המדרש, באקדמיה ובספרייה הלאומית. תודה שעזרתם לי בגידול הילדים ותמכתם בי בחומר וברוח.

ותודה אחרונה לאישי היקר והאהוב נתי, שהאמין בי, תמך, עודד ופינה לי את המרחב הדרוש ללמידה ועיון. תודה שאתה שותף לעולמות שלי. תודה לילדיי מעיין ברכה, אחינעם, אראל יעקב ועילי, אוצרות חיי.

קריאה נעימה,

ורד אביעד

פדואל 2022