מעבר לקופה
ערב הסעודית וישראל
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ערב הסעודית וישראל
ערב הסעודית וישראל
ערב הסעודית וישראל

ערב הסעודית וישראל

האני מרזוק
5 כוכבים (דירוג אחד)

עוד על הספר

ספרייה ציבורית דיגיטלית
ניתן לרכישה בכרטיסיית ספרים דיגיטליים

נושאים

פוליטיקהדיפלומטיהיחסי ערבים ויהודים

תקציר

"ספר זה מנתח בצורה יסודית ומרתקת את גרף היחסים בין ישראל לסעודיה בצמוד ובמקביל לכרוניקת האירועים במזרח התיכון ובזירה הגלובלית. ספרו של האני מרזוק מנתח באופן הולם את היחס בין השינויים המתחוללים בעולמה הפנימי של הממלכה לבין התמורות מחוצה לה. הספר מומלץ ביותר עבור כל המתעניין/ת בנושאי המזרח התיכון, שכן יש בו הסבר מעניין לגבי ההתנהלות הסעודית ופיתוחה של גישה סעודית שונה כלפי ישראל. תרומתו של הספר להבנת המציאות החדשה במזרח התיכון, המונחת לפתחה של ישראל, רבה והוא מספק חומר למחשבה ולמחקר עתידי בנושאים אלה."
-פרופ' עוזי רבי, ראש מרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל-אביב

"ערב הסעודית כמדינה דתית ושמרנית, שלממסד הדתי בה יש משקל חשוב על עיצוב מדיניות הפנים והחוץ, הייתה בלתי-מפוענחת. בשני העשורים האחרונים הממלכה הערבית עוברת תמורה משמעותית במספר מישורים. מרזוק מקלף שכבה אחר שכבה את צפונותיה של סעודיה ובכך הוא תורם רבות להבנת התהליכים בתוך ערב הסעודית והתהליכים המדיניים האזוריים והבינלאומיים המשפיעים על עיצוב מערכת היחסים המתפתחת בינה לבין ישראל. ניתוחו היסודי והמצויין של מרזוק מתייחס לשלושה נושאים חיצוניים שיש להם השפעה רבה על מדיניותה של סעודיה: היחסים עם ארצות הברית ובכלל זה לחצים אמריקאים, האתגר האיראני והסוגייה הפלסטינית. הספר הוא חובה לכל המתעניין במזרח התיכון בכלל, וביחסי ישראל עם מדינות ערב בפרט."
-פרופ' יצחק רייטר, נשיא האגודה הישראלית ללימודי המזרח התיכון והאסלאם (אילמ"א)

האני מרזוק הוא יליד עוספיא. בשנת 2003 התגייס לצה"ל לחיל מודיעין השדה וביצע מספר תפקידי קבע ומילואים כקצין מודיעין. תלמיד לתואר שלישי בחוג ללימודי המזרח התיכון והאסלאם באונ' חיפה, משמש גם כמנהל תחום בכיר להסברה בערבית במטה ההסברה הלאומי וממונה גיוון תעסוקתי במשרד ראש הממשלה.

לקרוא עוד...

פרק ראשון

מבוא
ממלכת ערב הסעודית הוקמה בתחילת המאה ה-18 באמצעות ברית בין שתי שושלות: אל-סעוד ואל-והאב. ראשי שתי השושלות הללו, מחמד בן סעוד ומחמד בן עבד אל-והאב, הסכימו שבני אל-סעוד ינהלו את המדינה מבחינה פוליטית, ובני אל-והאב ישלטו בתחום הדתי.[1] הברית מתקיימת גם כיום למרות עליות ומורדות הברית. גורמי השפעה מגוונים, ולעתים אף סותרים, תרמו לעיצוב העמדה הסעודית כלפי מדינת ישראל בשלבים שונים, ולפיכך לתהליך ההתקרבות שלה למדינת ישראל.[2]

כך למשל, התמודדה ערב הסעודית עם אתגרים שמקורם ביחסי דת ומדינה. המשטר קיבל לגיטימציה מבית, ועוצמתו באה מהיותו פטרון של דת האסלאם במדינה ומחוצה לה, באמצעות רשתות תמיכה וסיוע כלכליות וחומריות ובאמצעות הקמת מוסדות לימוד. כאשר המשטר הסעודי מנצל גם את העובדה שהוא מופקד על שמירת שני המקומות הקדושים לאסלאם,[3] לצורך קבלת לגיטימציה מבית ובעולם הערבי והאסלאמי.[4] לעתים נאלץ המשטר להתחשב בהסתייגויות של הממסד הדתי הרשמי.[5] חשוב מכך, קבוצות אסלאמיות במדינה מבקשות לערוך שינויים, שקוראים תיגר על בית המלוכה, כמו הגברת נוכחות הדת בחיי היום-יום. קבוצות אלה גם מבקשות לערוך שינויים מהותיים בשיטת הממשל על חשבון סמכויות בית המלוכה, עד כדי מאבקים מזוינים בארגוני טרור, שהעיקרי והמסוכן ביותר ביניהם הוא ארגון אל-קעידה, על רקע מדינות הפנים והחוץ של הממלכה.[6]

נוסף על כך, ערב הסעודית היא מדינה עשירה מאוד בנפט (מחזיקה בכחמישית מעתודות המשאב בעולם),[7] ובעלת יכולת להשתמש במשאב כלכלי זה, הן כלפי אזרחיה בזירה הפנימית[8] והן בתור מכפיל כוח בתפקיד האזורי והאסלאמי המוביל, שבו היא שואפת להחזיק.[9] מצד אחר, השימוש בקלף המיקוח הזה מרוסן ומוגבל למדי, מכיוון שערב הסעודית תלויה במערב, ובעיקר בארצות הברית, בכל מה שקשור ליכולת ההפקה של הנפט הלכה למעשה, ולשיווקו.[10] השפעות משניות על סעודיה, נוגעות לאי-פיתוח כלכלה מגוונת ולחשיפת החברה הסעודית לתחלואות ולמשברים בעתות משבר בשוק הנפט הבין-לאומי.[11]

משברים חברתיים אלה, שבגינם צמח דור קיצוני מבחינה דתית, שהצטרף לארגוני טרור וחבלה,[12] והשפעות מבחוץ[13] הניעו את המשטר לערוך רפורמות חברתיות-כלכליות מרחיקות לכת. רפורמות אלו כללו ראייה מחודשת של יחסי דת ומדינה בממלכה, צמצום השפעת אנשי הדת, ורפורמה במערכת החינוך במטרה להעצים את השיח הסובלני והמתון.[14] כל אלה נתנו אותותיהם גם בקבלת החלטות ביחסי החוץ וגם בנוגע לקשרים עם מדינת ישראל, כמו מתן פסקי הלכה המתירים את השלום עם היהודים[15] והשקת יוזמת שלום (2002) במחשבה שפתרון הסכסוך הערבי-ישראלי יפיג מתחים פוטנציאליים מבית. כל האמור לעיל מתקיים עם גורמי חוץ המשפיעים על מדיניותה של ערב הסעודית בכלל, ועל התפתחות קשריה הבלתי רשמיים עם מדינת ישראל בפרט, ותוך השפעה הדדית ביניהן. כך, למשל, לסכסוך הישראלי-פלסטיני יש משמעות רבה במדיניות החוץ של ערב הסעודית, הואיל והיא שואפת ליטול לעצמה תפקיד מוביל והנהגתי בעולם האסלאמי והערבי. עניין הנורמליזציה עם מדינת ישראל קשור בהכרח בפתרון הסוגיה הפלסטינית, כפי שהתבטאו מנהיגיה לא פעם.[16]

השנים האחרונות עמדו בסימן של דיווחים תכופים וממקורות מגוונים (אקדמאיים, תקשורתיים ומודיעיניים) על התקרבות בין ערב הסעודית לישראל עד כדי כריתת ברית ביניהן ביטחונית-אסטרטגית א-פורמלית.[17] יש לראות התקרבות זו בין המדינות על רקע מאמצי הגרעין של משטר הרפובליקה האסלאמית של איראן ושאיפותיו האזוריות. כמו כן, יש לראותה על רקע המאבק על השפעה ודומיננטיות בכל המרחב המזרח-התיכוני בין ציר סוני פרו-מערבי בהנהגת ערב הסעודית ומדינות ערביות נוספות, לבין ציר התנגדות, שיעי בעיקר, ובראשו איראן ובעלות בריתה המדינתיות, כמו סוריה, והתת-מדינתיות, כמו ארגון חזבאללה הלבנוני. העובדה שאיראן נמצאת בעיצומו של מרוץ עיקש להשגת יכולת גרעינית נתפסת בעיני הסעודים כשוברת איזון צבאי ואסטרטגי לטובת איראן, אם יתממש.[18]

הברית בין ערב הסעודית לארצות הברית הושתתה תחילה על יחסי תועלת, ולפיהם ארצות הברית מגינה על אוצרות הנפט של סעודיה, ובתמורה המשטר הסעודי מספק נפט זול וזמין ודואג לייצוב שוק הנפט הבין-לאומי.[19] ברית זו היא, ללא ספק, גורם משפיע ממדרגה ראשונה במפת השיקולים של המדיניות הסעודית. באשר למדיניות הפנים, ארצות הברית הפעילה לחץ על המשטר הסעודי שיערוך רפורמות.[20] באשר למדיניות החוץ, ערב הסעודית תלויה מבחינה ביטחונית בבת בריתה רבת העוצמה. הדבר בא לידי ביטוי, לדוגמה, במלחמת המפרץ הראשונה בשנת 1991,[21] ובעיקר בתקופה שלאחר מכן, דבר שבא לידי ביטוי בסיוע סעודי בשיחות מדריד (1991) בין מדינת ישראל לשכנותיה הערביות, ואש"ף. אלו הוכיחו את מידת השפעתה, ולעתים המכרעת, של ארצות הברית על המדיניות הסעודית בהקשר לסוגיית התפתחות הקשרים שלה עם מדינת ישראל.[22]

ספר זה מבקש לתאר ולהסביר את הגורמים הפנימיים והחיצוניים שהשפיעו על התפתחות הקשרים בין ערב הסעודית למדינת ישראל, ועל התקרבותה של ערב הסעודית למדינת ישראל. בין מלחמת המפרץ הראשונה (קיץ 1991) עד לסוף כהונת הנשיא ברק אובמה (ינואר 2017) התחוללו אירועים בזירה הפנימית של ערב הסעודית, אף על פי שהם שזורים בגורמים ובהתפתחויות חיצוניים.[23] גם לאירועים ולשחקנים חיצוניים, נודעה השפעה ישירה על עיצוב מדיניותה, הפנימית והחיצונית, של ערב הסעודית.

ספר זה מבקש לבחון את הדינמיקה ואת התפקיד של הגורמים האמורים, כדי להבין את השפעתם בתקופה שֶבה הוא מתמקד, מתוך כוונה לנסות ולבדוק אם היה גורם שהשפיע יותר מאחרים על התפתחות הקשרים של ערב הסעודית עם מדינת ישראל באותה תקופה. הפרק הראשון מציג את מדיניות החוץ של ערב הסעודית בהדגשת יעדים של מדיניות החוץ שלה בהקשר האזורי, כדי לנסות ולהבין מדוע גורם מסוים חשוב עבור קבלת ההחלטות של ערב הסעודית. עוד נידון בפרק זה הרקע ההיסטורי של יחסי ערב הסעודית עם מדינת ישראל, במטרה לעקוב אחר שורשי התפיסה של ערב הסעודית את מדינת ישראל, ודרכי ההתמודדות של ערב הסעודית עם נושאים ואירועים הקשורים במדינת ישראל בעבר.

הפרק השני עניינו השפעת הזירה הפנימית על התפתחות קשרי ערב הסעודית עם מדינת ישראל. כאן ייבחנו התרחשויות, מגמות וגורמי השפעה פנים-סעודיים שהייתה להם השפעה על התפתחות קשרים אלו, או לכל הפחות סייעו למגמה הזאת. מדיניות הפנים ומדיניות החוץ של ערב הסעודית (כמו ברוב המדינות בעולם) שלובות זו בזו והאחת משפיעה על האחרת ולהפך. הפרק השלישי דן בגורמים חיצוניים נבחרים שהשפיעו על שאלת ההתקרבות של ערב הסעודית למדינת ישראל בתקופה שבה עוסק הספר. אף שיש לא מעט נושאים שקשורים הן למדיניות הפנים של ערב הסעודית והן למדיניות החוץ שלה, דוגמת המאבק באסלאם הקיצוני ובתנועת האחים המוסלמים, והם גם חוצי מדינות, הם יידונו לפי נקודות הזמן הרלוונטיות בפרק שדן בגורמי הפנים ובפרק שדן בגורמי החוץ.

לסוגיה הפלסטינית השפעה ניכרת על ההתקרבות של ערב הסעודית למדינת ישראל. בחינת תגובתה של ערב הסעודית לסוגיה הזאת בפרק הזמן שבו עוסק הספר, נועדה לראות אילו אירועים התחוללו בפרק זמן זה ואיך השפיעו על ההתקרבות של ערב הסעודית למדינת ישראל. כמו כן נבחן אופן ההשפעה של גורמים אחרים, כמו תהליכים פנים-סעודיים או השפעת ארצות הברית על הסוגיה הפלסטינית, במטרה לעמוד על משקלה האמיתי בנוגע להתפתחות הקשרים עם מדינת ישראל לעומת גורמים אחרים.

גם השפעת תפקידה של איראן באזור על מגמת התפתחות הקשרים של ערב הסעודית עם מדינת ישראל, והשפעת שאיפותיה בתחום הגרעין על התפתחות הקשרים האלה נבחנות. איראן הפוסט-מהפכנית היא הקוטב האזורי הקורא תיגר על ערב הסעודית באזור ומתחרה בערב הסעודית על השליטה באזור.[24] איראן היא גם אתגר מדיני-ביטחוני עיקרי למדינת ישראל, לפחות ברמת ההצהרה.

לבסוף, הספר בוחן את השפעת יחסי ערב הסעודית עם ארצות הברית על התפתחות קשריה של ערב הסעודית עם מדינת ישראל. ארצות הברית היא מעצמת-על, וערב הסעודית וישראל הן תומכות ונתמכות שלה במזרח התיכון. להשפעת ארצות הברית משקל גדול על מדיניות החוץ של ערב הסעודית, ומתוך כך גם על שאלת התפתחות קשרי ערב הסעודית עם מדינת ישראל. לעתים השפעה זו מוגבלת, ולעתים סותרת מגמות והשפעות אחרות על המדיניות של ערב הסעודית. על כן בחינת הגורם הזה לאורך שנים והשוואתו עם מוקדי השפעה אחרים עשויות לשפוך אור על תוקפו, על מהימנותו ועל השפעתו המשנית של גורם זה לעומת הגורמים האחרים.

[1] את הממלכה הסעודית הראשונה מחצו כוחות מצריים, שפעלו בשם האימפריה העות'מאנית. אולם, בתחילת המאה ה-20 הצליח נכדו של אבן סעוד עבד אל-עזיז אל-סעוד להשתלט על שטח כל ערב הסעודית של ימינו, והפך אותה בשנת 1932 למדינת לאום. הוא הצליח לעשות זאת בזכות תמיכה צבאית שקיבל מבעלי בריתו הווהאבים ובעלי בריתם. ראו על כך: Gawdat Bahgat, Israel and the Persian Gulf: Retrospect and Prospect (Gainesville: University Press of Florida, 2006), p. 111. 
[2] Ibid., p. 107. 
[3] הכוונה היא ל: אל-מסג'ד אל-חראם (המסגד הקדוש) במכה ואל-מסג'ד אל-נבוי (מסגד הנבואה) במדינה. [חזרה]
[4] René Rieger, Saudi Arabian Foreign Relations: Diplomacy and Mediation in Conflict Resolution (New York: Abingdon, Oxon; New York, NY: Routledge, 2017), p. 53. Joseph Nevo, "Religion and National Identity in Saudi Arabia", Middle Eastern Studies, 34(30) (July, 1998), p. 49.
[5] כמו הדיאלוג בין המשטר לממסד הדתי בפסק הלכה שיצדיק אישור לחניית כוחות ארצות הברית והקואליציה שאיתה על אדמת הממלכה לשם הגנתה מפני תוקפנות פוטנציאלית של עיראק בזמן מלחמת המפרץ הראשונה, בשנת 1991. ראו:Madawi Al-Rasheed, A History of Saudi Arabia. Second Edition (Cambridge: Cambridge University Press, 2002), pp. 158–163. 
[6] ראו: ستيفن لاكروا، زمن الصحوة: الحركات الإسلامية المعاصرة في السعودية، ترجمة: الشبكة العربية للأبحاث والنشر، بيروت- لبنان، بإشراف: عبد الحق الزموري (بيروت: الشبكة العربية للدراسات والنشر، 2012)، ص. 210–342. {ספר זה מתורגם מהאנגלית: styfan lakrwa. The time of awakening contemporary Islamic movements in Saudi Arabia. Cambridge, Mass. : Harvard University Press 2011} 
[7] יצוין, דיווחים עדכניים יחסית בזמן כתיבת הספר זה מעידים שערב הסעודית מחזיקה בכ-18 אחוזים מעתודות הנפט בעולם. ראו, למשל: "עתודות מוכחות: מהי כמות הנפט האמיתית שמחזיקה ערב הסעודית'?" פורבס ישראל אונליין, 20 בפברואר 2019, https://cutt.ly/4UfklQZ (נדלה ב-3 בינואר 2022). 
[8] הכוונה לחוזה לא כתוב בין המשטר לאזרחים, ולפיו ההנהגה הסעודית מקבלת לגיטימציה ומרחב פעולה לנהל את הפוליטיקה הפנימית והחיצונית של המדינה, תמורת סובסידיות ותמיכות כלכליות רחבות לאזרחיה.
[9] Gerd Nonneman. "Determinants and patterns of Saudi foreign policy: 'omnibalancing' and 'relative autonomy' in multiple environments", in Gerd Nonneman and Paul Aarts (eds.), Saudi Arabia in the Balance: Political Economy, Society, Foreign Affairs (New York: New York University Press, London: Hurst, 2006), pp. 320–321. 
[10] أحمد أمجد جبريل، السياسة السعودية تجاه فلسطين والعراق، 2001–2010 (بيروت: الدار العربية للعلوم – ناشرون، 2014)، ص. 119. 
[11] محمد بن عبد اللطيف آل الشيخ، "كيف يصنع القرار السياسي في السعودية؟،" جريدة الشرق الأوسط الالكترونية 18/5/2005. 
[12] ראו: يوسف مكي، "الحالة السعودية،" في نيفين مسعد (محرر ومنسق). كيف يصنع القرار في الأنظمة العربية (بيروت: مركز دراسات الوحدة العربية، 2010)، ص. 217. 
[13] הכוונה ללחצים של ארצות הברית על המשטר הסעודי לערוך רפורמות חברתיות-כלכליות, ודוגמת רפורמות בתחום החינוך והתקשורת, שיעודדו את השיח הסובלני והמתון (ראו פרק 3.3.) 
[14] על אודות הרפורמות שערב הסעודית ערכה במטרה לצמצם את השפעת אנשי הדת, ולעודד שיח ופוליטיקה מתונה יותר, ראו:Anon, "Can Saudi Arabia Reform Itself?", International Crisis Group, 14/7/2004. 
[15] על פסק ההלכה (פתוא) של השיח' עבד אל-עזיז אבן באז, מופתי הממלכה הסעודית בשנים 1993–1994, המתיר שלום עם היהודים, ראו:عطية عدلان، "فتوى الشيخ ابن باز عن التطبيع: عرض ونقض،" المعهد المصري للدراسات،(29/1/2021)، https://cutt.ly/1T1TFrQ (נדלה ב-2 בינואר 2022). 
[16] על ההתניה של פתרון לסוגיה הפלסטינית בטרם תכונן ערב הסעודית יחסים דיפלומטיים פורמליים עם מדינת ישראל, ראו: Elie Podeh,"Saudi Arabia and Israel: From Secret to Public Engagement, 1948–2018", The Middle East Journal 72(4) (2018), p. 585.
[17] Hana Levi Julian," Secret Talks Between Israel and Saudi Arabia," Arutz Sheva, 21/12/2006. 
[18] סימה שיין, "הציר סוני מול הציר השיעי במזרח התיכון", בתוך ענת קורץ ושלמה ברום (עורכים), הערכה אסטרטגית לישראל 2016–2017 (תל אביב: המכון למחקרי ביטחון לאומי INSS, 2016), עמ' 129–135. 
[19] Ghada Ahmed Abdel Aziz, "The Saudi–US Alliance challenges and resilience, 2011: 2019", Review of Economics and Political Science (12 December 2019), pp. 1–3. 
[20] סוגיית הלחצים של ארצות הברית על המשטר הסעודי כדי שיערוך רפורמות פנימיות באה לידי ביטוי בעיקר לאחר אירועי 11 בספטמבר, בעת שקולות רבים בארצות הברית האשימו את ערב הסעודית על שיש לה סוג של אחריות בנדון, מכיוון ש-15 מתוך 19 מבצעי הפיגועים היו בעלי אזרחות סעודית. לדוגמה ללחצים של ארצות הברית על המשטר הסעודי בנוגע לעריכת רפורמות, ראו: نايف بن حثلين، صراع الحلفاء: السعودية والولايات المتحدة الأميركية منذ 1962 (بيروت: دار الساقي للطباعة والنشر، 2013)، ص. 321–327. תרגום מהמקור האנגלי:Naif Bin Hethlain. Saudi Arabia and the US Since 1962: Allies in Conflict. London: SAQI, 2010. 
[21] Al-Rasheed, A History, p.163. 
[22] Bruce O. Riedel, Kings and presidents: Saudi Arabia and the United States since FDR ) Washington D.C.: Brookings Institution Press, 2018), p. 111; Podeh, p.575. 
[23] על הגורמים הפנימיים הסעודיים המשפיעים על קבלת ההחלטות ראו: Nonneman, pp. 315–351; Umer Karim, "The Evolution of Saudi Foreign Policy and the Role of Decision-making Processes and Actors," The International Spectator 52(2) (April 2017), pp.71–88; Joshua Teitelbaum, Saudi Arabia and the New Strategic Landscape. Stanford (Calif: Hoover Institution Press, Stanford University, 2010); Abdul-Rahman Ibn Nasir A. al-Anqari, The Palestinian Issue in Saudi Arabian Foreign Policy, 1936–1981, PhD dissertation, University of Exeter, 1989;ميثاق خيراالله جلود،" صناعة القرار السياسي في المملكة العربية السعودية،" دراسات إقليمية 5 (12) (2008)، ص. 299–337؛ جبريل، السياسة، ص. 80-112. 
[24] על אודות השפעת המאבק הדתי-אידאולוגי הסעודי-איראני על הלגיטימציה מבית, ראו: Simon Mabon, "The Middle Eastern Great Game," The Foreign Policy Center, 6/2013, http://fpc.org.uk/fsblob/1555.pdf (Accessed 2 January 2022); Rieger, pp. 53–54. 

פרק ראשון: מאפייני מדיניות החוץ הסעודית
1.1 מדיניות החוץ הסעודית – יעדים ואתגרים 

 

חוקרים רבים עמדו על כך שיש הלימה בין המצב הפנימי בתוך המדינה הסעודית לבין השפעת גורמי חוץ בהליך עיצוב המדיניות הפוליטית של המדינה, כשם שקורה בדרך כלל גם במדינות אחרות. החוסן הפנימי הוא מעין תיווך או משענת ליישום מדיניות החוץ.[25] ולא מפתיע שהישרדות המשטר והמדינה בתצורתה הנוכחית הייתה ונשארה המטרה המרכזית של מדיניות הפנים והחוץ של ערב הסעודית.[26] המשטר הסעודי רגיש מאוד לגורמים בין-לאומיים ולמקורות לגיטימציה מקומיים, שהם חיוניים לביטחון המשטר.[27] תהליך עיצוב מדיניות החוץ של ערב הסעודית מושפע גם מתפיסה סעודית, שלממלכה, לכל הפחות בעיני עצמה, תפקיד של מעצמת-על, הגמון אזורי וחומה של יציבות אזורית ועולמית כאחד. הסעודים רואים בעצמם בעלי תפקיד היסטורי, שבאחריותם לדאוג לשלומם ולרווחתם של האסלאם והמוסלמים ברחבי העולם בכלל ובמדינה בפרט. מקור תפיסה זו הוא שהקוראן צמח בחצרם, וגם שערב הסעודית היא הפטרון של האזורים הקדושים ביותר באסלאם – אל-מסג'ד אל-חראם (המסגד הקדוש) במכה ואל-מסג'ד אל-נבוי (מסגד הנבואה) במדינה.[28]

נוסף על כך, הסביבה האזורית של ערב הסעודית היא מקור לאיומים ולהזדמנויות בנוגע לביטחון החיצוני. כך למשל, ערב הסעודית חוששת מאיראן בגלל האיום הגרעיני וההתנהגות שלה באזור, ומעיראק בגלל הפלישה שלה לכווית בשנת 1991. זאת ועוד, הסביבה של ערב הסעודית מטילה איומים חוצי מדינות, המשפיעים על הלגיטימיות הביתית של המשטר הסעודי. איומים אידאולוגיים ישירים, המקבלים השראה ממדינות כמו עיראק הרפובליקנית שלאחר ההפיכה הצבאית בשנת 1958 וביטול המלוכה, או איראן המהפכנית.[29] על כן, ערב הסעודית חיפשה ברית הגנתית עם שחקן מעצמתי בין-לאומי, שבאה לידי ביטוי בברית ברורה ופורמלית עם ארצות הברית.[30] כפועל יוצא מכך, מאז פגישתו של הנשיא רוזוולט עם המלך עבדול עזיז אל-סעוד על נושאת המטוסים האמריקנית USS Quincy בשנת 1945, הלכו היחסים בין שתי המדינות והתחזקו. הן כרתו ברית של עשרות שנים, שהתבססה על הנוסחה "נפט תמורת ביטחון". מקובל להניח שעל פי נוסחה זו התחייבה ארצות הברית להבטיח את ביטחונה של ערב הסעודית מפני כל סיכונים פנימיים או חיצוניים, בתמורה להתחייבות של ערב הסעודית להבטיח לספק נפט זול וזמין לארצות הברית.[31]

אם כן, היחסים בין שתי המדינות התפתחו במהלך העשורים הבאים על בסיס אותה נוסחה, ומכלול אינטרסים צבאיים וביטחוניים השתלב בברית זו. גם הממשלים לאחר מכן בארצות הברית ראו במשטר הסעודי בעל ברית ומעוז נגד הקומוניזם. שיתוף הפעולה הצבאי הגיע לשיאו בשנת 1990, בעקבות פלישת עיראק לכווית באותה שנה. באותה העת שלחה ארצות הברית כ-200,000 חיילים אמריקניים לערב הסעודית, במטרה להגן עליה מתקיפה עיראקית פוטנציאלית.[32] אירועי האביב הערבי, והתנהגותה של ארצות הברית כלפי נשיא מצרים דאז חסני מבארכּ,[33] שהיה בעל ברית מובהק של ארצות הברית, גרמו חשש בקרב המשטר הסעודי שארצות הברית עלולה לנטוש גם אותו. נוצר חשש שבת בריתם העיקרית תפקיר את ערב הסעודית לגורלה בעת סכנה ואיום ממדינות באזור, כמו איראן, ומארגונים, כמו האחים המוסלמים וארגון אל-קעידה.[34]

בגלל הקשר הקרוב של ארצות הברית עם מדינת ישראל והתמיכה של ארצות הברית בישראל, מתחו גורמים רבים, דוגמת הקהל המקומי השמרן, איראן הפוסט-מהפכנית, האחים המוסלמים ואל-קעידה וכוחות פן-ערביים, ביקורת נוקבת על המשטר הסעודי. הביקורת נשמעה על כך שערב הסעודית ניצבה באותו צד פרו-אמריקני עם מדינת ישראל, יריבת הערבים והמוסלמים. אבל במאזן הכולל המשטר הסעודי הבחין שהתועלת בהגנת ארצות הברית על האינטרסים של הממלכה, הן הביטחוניים הן הכלכליים, גדולה יותר מהאפקט של הביקורות האלו, מההשפעות בשל תפקידה ההיסטורי של הממלכה בעולם הערבי והאסלאמי ואף מהשגת חזונה של הממלכה בנוגע לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני.[35] כלומר, המדיניות הסעודית הפגינה דאגה לגורמים האסלאמיים ולסוגיה הפלסטינית, אך לא עד כדי פגיעה במטרות אסטרטגיות אחרות.[36]

בעניין זה, יש לזכור כי לסוגיה הפלסטינית, ובייחוד לסוגיית ירושלים, נודעת חשיבות רבה בעולם הערבי ובעולם האסלאמי. סוגיה זו היא מקור להפעלת לחץ על מקבלי ההחלטות במזרח התיכון, משום שהסוגיה הפלסטינית היא מקור הזדהות במישור העממי, ומשטרים יריבים עשויים להאשים משטרים יריבים שאינם נאמנים די הצורך לסוגיה הפלסטינית. יתרה מכך, הסוגיה הפלסטינית נעשתה מקור ללחץ על משטרים שונים במזרח התיכון, לרבות ערב הסעודית, כאשר היא נכרכת במצב כלכלי מאותגר עקב גרעון חד בתקציב המדינה שנבע מירידה חדה במחירי הנפט בעולם ובהסתייגות של קהל שמרני מבית מהתלות בארצות הברית ומההגמוניה שלה על המשטרים האלה.[37] לכן, הגמישות והתעדוף שהמשטר הסעודי מפגין בעת עיצוב מדיניותו, קשורים בהחלט בתמרון בין גורמי לחץ והשפעה שונים ולעתים אף מנוגדים.

ערב הסעודית שואפת למלא בעולם הערבי תפקיד שיש לו תרומה רבה לעיצוב המדיניות שלה. אך מבחינת משקלו של נושא זה, באופן כללי מאז שנות ה-70 של המאה ה-20, כאשר נעשו האינטרסים של המדינה והמשטר דומיננטיים יותר, הלך התפקיד בעולם הערבי ונעשה דומיננטי פחות בעיצוב מדיניות החוץ של מדינות ערב. בעולם הערבי צמחו זרמים רעיוניים, כמו הפאן-ערביות, וסוגי משטרים שקראו תיגר על ערב הסעודית בהקשר לסכסוך הישראלי-פלסטיני. אך למרות זאת, סברו השליטים וקובעי המדיניות בערב הסעודית עדיין, שאין להסתכן בהתעלמות מנושא התפקיד הסעודי בעולם הערבי ומהתקבלותו ברחוב הערבי.[38]

כידוע, ערב הסעודית היא מדינה עשירה, שמשתמשת ביכולת הכלכלית שלה כדי לבסס את מעמדהּ בעולם הערבי והאסלאמי, כשם שמדינות מסוימות מושפעות בשיקוליהן, בעת עיצוב מדיניותן האזורית, מהעושר של המדינות הערביות במפרץ הפרסי. בכסף עצמו, בהיעדר אלמנטים אחרים של עוצמה מדינתית, לא די כדי לבסס לערב הסעודית מעמד של מדינה מנהיגה. ולכן עליה להסתפק בתפקיד בעל משקל במערכה הערבית, אך לא בתפקיד הנהגתי.[39] בהקשר הזה, הוצע גם, שאמצעי התקשורת המערביים בשיתוף גורמים דיפלומטיים אמריקניים העניקו חשיבות מוגזמת לתפקידן האזורי של מדינות כמו ערב הסעודית ומצרים, וכך ייצרו פער בין היכולות המדומיינות שלהן לבין יכולתן האמיתית ליישם יעדים דיפלומטיים הלכה למעשה.[40]

כך או כך, המחויבות לזהות ולאינטרסים האסלאמיים חשובה במיוחד למשטר הסעודי. אך היות שהמאבק של המג'אהדון הסעודים, שלחמו בסובייטים באפגניסטן, הפך למאבק במשטר הסעודי עצמו,[41] בין השאר במסגרת ארגון אל-קעידה והתפתחויות נוספות ביחסי דת ומדינה, ערך השלטון רפורמות בנושא הדתי במערכת החינוך הסעודית. כמו כן, נעשה מאמץ לטפח את הזהות הלאומית בקרב בני הדור הצעיר, ובה ממשיכה ערב הסעודית לשמר את מעמדהּ האסלאמי המיוחד, ולהשתמש ככוח לתיווך בקונפליקטים במרחב האסלאמי והערבי, וגם בסוגיה הערבית-ישראלית, כפי שנראה להלן.[42] יתרה מזו, דוגמאות כאלו ואחרות של האסלאם הפוליטי, באיראן, בעיראק, בתורכיה ובפקיסטן,[43] הן אתגר בולט למדינה הסעודית. הזרמים הג'האדיסטיים, כארגון אל-קעידה ושלוחותיו, במרחב הערבי מאיימים על הממלכה, בייחוד מכיוון הגבול עם עיראק ומכיוון הגבול הדרומי עם תימן, היות שבאזורים אלו שוכנים שבטים רבים, שתומכים בקו האסלאמי המיליטנטי בדרך כלל.[44]

מהתנועות הפאן-אסלאמיות מציגה למשטר הסעודי בעיקר תנועת האחים המוסלמים איום אידאולוגי ופוליטי, הרואה בה מודל של שלטון אסלאמי, אך כזה המקיים גם מוסדות דמוקרטיים. הדבר יכול לקרוץ לקהל מקומי שמרן, ועם זאת שואף ליתר מעורבות והשתתפות פוליטית. הן המשטר הסעודי והן תנועת האחים המוסלמים שואפים ללגיטימציה על בסיס הדת, ושניהם דוגלים בפרשנות שמרנית של האסלאם הסוני. התנועה הזאת מסכנת את המשטר הסעודי, משום שהאחים המוסלמים עלו לשלטון במדינות אחדות בעקבות בחירות דמוקרטיות לאחר אירועי "האביב הערבי", והם מציבים את הפאן-אסלאמיות מעל ללאומיות הפרטיקולרית. ולכן המשטר הסעודי שואף לשלוט בשיח ובממסד הדתי, ולהכפיף אותם לצורך השגת יעדיו ומדיניותו כלפי פנים וכלפי חוץ כאחד. ואין זה פלא אפוא שערב הסעודית תמכה בהפיכה הצבאית במצרים ביולי 2013, שבה הודחו האחים המוסלמים מהשלטון. במארס 2014 הכריזה ערב הסעודית על תנועת האחים המוסלמים תנועת טרור,[45] וכך גם על ארגון דאע"ש ועל שלוחות אל-קעידה במדינות אחדות.[46]

זאת ועוד, מיקומה הגאוגרפי של ערב הסעודית מציב אותה בטבורם של כמה מהקונפליקטים החשובים באזור, כך המצב המעורער בעיראק, המשברים באפגניסטן ובפקיסטן, ולבטח האיום האיראני. הקונפליקטים האזוריים הללו והמאבקים האידאולוגיים והפוליטיים משפיעים גם על האינטרסים שלה.[47] כך שימשה ערב הסעודית כמתווכת אזורית במשברים הבין-ערביים במטרה להגן על האינטרסים החיצוניים והפנימיים של הממלכה,[48] והתיווך נעשה ליעד בפני עצמו במדיניות החוץ והפנים שלה. לטענת זארטמן (Zartman) ותובל (Tuval), המשאבים המוסריים והחומריים שהגישור בין המדינות תובע, והסיכונים שאליהם נחשפים המתווכים מחייבים שהמניעים לגישור יהיו קשורים באינטרס העצמי של המתווך.[49] כלומר, ערב הסעודית משתמשת בתפקידה כמתווכת במטרה לחזק את כוחה האזורי והבין-לאומי ולהגן על אינטרסים חיצוניים ופנימיים כאחד.

המדיניות של ערב הסעודית כלפי אזור המפרץ הפרסי, דהיינו המרחב הישיר שלה, נובעת מהתכלית של שמירה על ביטחון הפנים והחוץ כמו המדיניות הכללית של המדינה. לפי התפיסה של ערב הסעודית, היא אמורה להיות הכוח הדומיננטי בתוך גוש מדינות מועצת שיתוף הפעולה במפרץ, משום, שעל פי השקפתה, היא המנהיגה הטבעית של המדינות החברות במועצת שיתוף הפעולה במפרץ.[50] על כן, השמירה על ביטחון המונרכיות השמרניות של מדינות מועצת שיתוף הפעולה במפרץ (ה-GCC) ועל יציבותן, כרוכה בערובה בשמירה על הכנסות זורמות מהנפט וביציאה נגד האתגר האידאולוגי, הנובע ממשטרים מתחרים כעיראק (כרפובליקה חילונית) ואיראן (כרפובליקה אסלאמית-מהפכנית). אתגר אידאולוגי זה מתווסף למאוויים המנוגדים בעניין הנפט, כמו הרצון למחירים גבוהים של עיראק, הנמצאת בהליכי בנייה מחדש, ושל איראן שלה אוכלוסייה גדולה וכמויות נפט פחותות בהרבה, ביחס לאינטרס הסעודי שתהיה יציבות במחירים.[51]

לכאורה, המנהיגות של ערב הסעודית בעולם האסלאמי החלה להתערער בגלל איראן הפוסט-מהפכנית. איראן ערערה על מעמד ערב הסעודית כמנהיגת העולם האסלאמי ומתחה ביקורת על המונופול של ניהול מצוות החג' (העלייה לרגל למכה) ועל אורח חייהם של מנהיגי ערב הסעודית. משום כך, שינה המלך פהד בשנת 1986 את הכינוי שלו ל"ח'אדם אל-חרמין אל-שריפין" – "משרת שני המסגדים הטהורים".[52] ערב הסעודית רואה במדיניות של איראן כלפי אזור המפרץ הפרסי איום ישיר על משטרהּ. לכן בכוונתה, למשל, להסית את האוכלוסייה השיעית, שבמחוז הסעודי המזרחי העשיר בנפט.

ערב הסעודית התכוונה לעודד הפגנות בבחריין ובכווית בשלהי אירועי האביב הערבי, הואיל והסעודים תפסו את האביב הערבי כאיום על האינטרסים שלהם. החשש בקרב הסעודים היה, שנפילת משטר אחד ממדינות מועצת שיתוף הפעולה במפרץ[53] תוביל בהכרח לאפקט דומינו בקרב האחרים. גם לפי תרחיש קיצוני פחות, אין לסעודים עניין שאיראן תקבל דריסת רגל בחצרה האחורית, משום שמשטרים עושי דברהּ של איראן יהיו עבור הסעודים כמעין קובה עבור ארצות הברית במשבר של תחילת שנות ה-60 של המאה ה-20.[54] מכאן, מדיניות החוץ של ערב הסעודית היא בדרך כלל פרגמטית. מצד אחד היא מבקשת לשמר את המשטר ולהקפיד על ביטחון המדינה, ומצד אחר היא מתאמת את מדיניותה עם מגיניה החיצוניים, בעיקר ארצות הברית ובנות בריתה מהמערב, אך לא עד כדי ביטול האוטונומיה בקבלת ההחלטות.

*המשך הפרק בספר המלא*

[25] جلود، ص. 2؛ جبريل. تجاه، ص.80؛ Nonneman, pp. 318–320. 
[26] Jacob Goldberg, The Foreign Policy of Saudi Arabia: The Formative Years, 1902–1918 (Cambridge, MA: Harvard University Press, 1986), p. 183. 
[27] F. Gregory Gause, III, "The Foreign Policy of Saudi Arabia", in Raymond Hinnebusch and Anoushiravan Ehteshami (eds.), The Foreign Policies of Middle East States. Second edition (London and Boulder, CO: Lynne Rienner, 2014), p. 194.על פי "מודל הפגיעות הביתי" של עיצוב מדיניות החוץ, מדיניות החוץ היא כלי בעבור שרידות המשטר, המשמש לצורך קבלת לגיטימציה בבית באמצעות השימוש בלאומניות ולצורך תמיכה חיצונית נגד איומים מבית.
[28] Mehran Kamrava, "Mediation and Saudi Foreign Policy", Orbis 57(1) (December 2013), p. 156. 
[29] Nonneman, pp. 328–329.
[30] Rieger, p. 42 
[31] Edward L. Morse and James Richard, "The Battle for Energy Dominance," Foreign Affairs 81(2) (March/April 2002), pp. 21–31.במרוצת השנים עיגנו ארצות הברית וערב הסעודית את יחסיהן הביטחוניים והכלכליים בכמה הסכמים. ההסכם הראשון שידוע היה הסכם הגנה משותף, שנחתם בעיר ג'דה ביוני 1951, ובמסגרתו שכרה ארצות הברית את בסיס חיל האוויר בד'הראן שבערב הסעודית, וערב הסעודית התחייבה לרכוש ציוד צבאי מארצות הברית. לפי ההסכם התחייבה ארצות הברית לאמן את כוחות צבא ערב הסעודית באמצעות יועצים אמריקניים. הסכם זה היה הבסיס לְמה שהפך ליחסים ביטחוניים ארוכי טווח. ראו: لبنى عبدالله محمد على يسن عبدالله، "السياسة الخارجية الأمريكية تجاه المملكة العربية السعودية،" المركز الديمقراطى العربى، (يوليو 2015)، https://democraticac.de/?p=17140 (נדלה ב-3 בינואר 2022).
[32] Abdel Aziz, p. 3.
[33] עם התפרצות אירועי האביב הערבי במצרים ב-25 בינואר 2011 נקט ממשל אובמה קו התומך במפגינים. הוא קרא למשטר מבארכּ לפעול מייד לכינון רפורמות חברתיות-כלכליות ולהימנע מאלימות כלפי המפגינים. ב-5 בפברואר 2011 קרא הנשיא אובאמה לחסני מבארכּ במפורש להתחיל מייד בתהליך העברת השלטון. ראו: יצחק בן חורין, "אובמה לא מרפה ממובארק: התחל העברת השלטון", כלכליסט 5/2/2011. 
[34] Rieger, pp. 49–50.
[35] Ibid., p. .50 
[36] Nonneman, p. 340. 
[37] Ibid., p. 330. 
[38] Ibid.
[39] جبريل، السياسة، ص. 74–75.
[40] جميل مطر وعلي الدين هلال، النظام الاقليمي العربي: دراسة في العلاقات السياسية العربية (بيروت: مركز دراسات الوحدة العربية، 1983)، ص. 130. 
[41] ראו הרחבה על כך להלן. 
[42] Rieger, p. 57. 
[43] המושג "אסלאם פוליטי" הופיע לראשונה בעקבות המהפכה האיראנית של שנת 1979, שסימנה את תחילתו של האקטיביזם השיעי בעת המודרנית. האסלאמיזם הסוני איננו מונוליתי, והוא התפצל לשלושה זרמים עיקריים, הנבדלים זה מזה בהשקפת העולם, באופני הפעולה ובדמויות המפתח האופייניות. זרם אחד הוא הזרם הפוליטי עם התנועות הפוליטיות האסלאמיות, כאחים המוסלמים, שהן קרובות יותר למובן של תנועות רפורמיות מאשר הן קרובות לתנועות מהפכניות, ומכירות בנורמות הדמוקרטיות המקובלות בעולם. נוסף עליו קיימים הזרם המיסיונרי והזרם הג'האדיסטי, הקורא למאבק אסלאמי מזוין במשטרים מבית ובאויבים מבחוץ. גם זרמים אלו מתפצלים לזרמים אחרים. ראו:Anon, "Understanding Islamism", International Crisis Group, Middle East/North Africa Report N°37, 2/3/2005. "להבין את האסלאמיזם," דו"ח של קבוצת המשבר הבין-לאומית, דו"ח מזרח תיכון/צפון אפריקה מספר 37, 2/3/2005. 
[44] جبريل، السياسة، ص. 79. 
[45] أمجد أحمد جبريل، "السياسة السعودية تجاه الإخوان المسلمين بعد ثورة يناير،" دراسات سياسية، (فبراير 2019),https://cutt.ly/eR0R71O (נדלה ב-3 בינואר 2022). 
[46] عبدالله الرشيد ومشاري الذايدي،" السعودية تصدر لائحة للإرهاب على رأسها الإخوان والنصرة،" جريدة الشرق الأوسط الالكترونية.
[47] جبريل، السياسة، ص. 78. 
[48] שם.
[49] William Zartman and Saadia Touval, "International Mediation: Conflict Resolution and Power Politics", Journal of Social Issues 41(2) (1985), p. 32.
[50] Rieger, p. 53. 
[51] Nonneman, p. 332.
[52] Rieger, pp. 53–54.
[53] מועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ (Council Cooperation Gulf: GCC) קמה בשנת 1981 כקואליציה ביטחונית בעקבות ההבנה שאין למדינות המפרץ הערביות יכולת ממשית להגן על עצמן מאיומים אזוריים קרובים. במועצה זו חברות ערב הסעודית, כווית, בחריין, קטר, איחוד האמירויות הערביות ועמאן. ראו, למשל:Adam Hanieh, Money, Markets, and Monarchies: The Gulf Cooperation Council and the Political Economy of the Contemporary Middle East (Cambridge: Cambridge University Press, 2018). 
[54] Rieger, p. 53.

לקרוא עוד...

עוד על הספר

ספרייה ציבורית דיגיטלית
ניתן לרכישה בכרטיסיית ספרים דיגיטליים

נושאים

פוליטיקהדיפלומטיהיחסי ערבים ויהודים
ערב הסעודית וישראל האני מרזוק

מבוא
ממלכת ערב הסעודית הוקמה בתחילת המאה ה-18 באמצעות ברית בין שתי שושלות: אל-סעוד ואל-והאב. ראשי שתי השושלות הללו, מחמד בן סעוד ומחמד בן עבד אל-והאב, הסכימו שבני אל-סעוד ינהלו את המדינה מבחינה פוליטית, ובני אל-והאב ישלטו בתחום הדתי.[1] הברית מתקיימת גם כיום למרות עליות ומורדות הברית. גורמי השפעה מגוונים, ולעתים אף סותרים, תרמו לעיצוב העמדה הסעודית כלפי מדינת ישראל בשלבים שונים, ולפיכך לתהליך ההתקרבות שלה למדינת ישראל.[2]

כך למשל, התמודדה ערב הסעודית עם אתגרים שמקורם ביחסי דת ומדינה. המשטר קיבל לגיטימציה מבית, ועוצמתו באה מהיותו פטרון של דת האסלאם במדינה ומחוצה לה, באמצעות רשתות תמיכה וסיוע כלכליות וחומריות ובאמצעות הקמת מוסדות לימוד. כאשר המשטר הסעודי מנצל גם את העובדה שהוא מופקד על שמירת שני המקומות הקדושים לאסלאם,[3] לצורך קבלת לגיטימציה מבית ובעולם הערבי והאסלאמי.[4] לעתים נאלץ המשטר להתחשב בהסתייגויות של הממסד הדתי הרשמי.[5] חשוב מכך, קבוצות אסלאמיות במדינה מבקשות לערוך שינויים, שקוראים תיגר על בית המלוכה, כמו הגברת נוכחות הדת בחיי היום-יום. קבוצות אלה גם מבקשות לערוך שינויים מהותיים בשיטת הממשל על חשבון סמכויות בית המלוכה, עד כדי מאבקים מזוינים בארגוני טרור, שהעיקרי והמסוכן ביותר ביניהם הוא ארגון אל-קעידה, על רקע מדינות הפנים והחוץ של הממלכה.[6]

נוסף על כך, ערב הסעודית היא מדינה עשירה מאוד בנפט (מחזיקה בכחמישית מעתודות המשאב בעולם),[7] ובעלת יכולת להשתמש במשאב כלכלי זה, הן כלפי אזרחיה בזירה הפנימית[8] והן בתור מכפיל כוח בתפקיד האזורי והאסלאמי המוביל, שבו היא שואפת להחזיק.[9] מצד אחר, השימוש בקלף המיקוח הזה מרוסן ומוגבל למדי, מכיוון שערב הסעודית תלויה במערב, ובעיקר בארצות הברית, בכל מה שקשור ליכולת ההפקה של הנפט הלכה למעשה, ולשיווקו.[10] השפעות משניות על סעודיה, נוגעות לאי-פיתוח כלכלה מגוונת ולחשיפת החברה הסעודית לתחלואות ולמשברים בעתות משבר בשוק הנפט הבין-לאומי.[11]

משברים חברתיים אלה, שבגינם צמח דור קיצוני מבחינה דתית, שהצטרף לארגוני טרור וחבלה,[12] והשפעות מבחוץ[13] הניעו את המשטר לערוך רפורמות חברתיות-כלכליות מרחיקות לכת. רפורמות אלו כללו ראייה מחודשת של יחסי דת ומדינה בממלכה, צמצום השפעת אנשי הדת, ורפורמה במערכת החינוך במטרה להעצים את השיח הסובלני והמתון.[14] כל אלה נתנו אותותיהם גם בקבלת החלטות ביחסי החוץ וגם בנוגע לקשרים עם מדינת ישראל, כמו מתן פסקי הלכה המתירים את השלום עם היהודים[15] והשקת יוזמת שלום (2002) במחשבה שפתרון הסכסוך הערבי-ישראלי יפיג מתחים פוטנציאליים מבית. כל האמור לעיל מתקיים עם גורמי חוץ המשפיעים על מדיניותה של ערב הסעודית בכלל, ועל התפתחות קשריה הבלתי רשמיים עם מדינת ישראל בפרט, ותוך השפעה הדדית ביניהן. כך, למשל, לסכסוך הישראלי-פלסטיני יש משמעות רבה במדיניות החוץ של ערב הסעודית, הואיל והיא שואפת ליטול לעצמה תפקיד מוביל והנהגתי בעולם האסלאמי והערבי. עניין הנורמליזציה עם מדינת ישראל קשור בהכרח בפתרון הסוגיה הפלסטינית, כפי שהתבטאו מנהיגיה לא פעם.[16]

השנים האחרונות עמדו בסימן של דיווחים תכופים וממקורות מגוונים (אקדמאיים, תקשורתיים ומודיעיניים) על התקרבות בין ערב הסעודית לישראל עד כדי כריתת ברית ביניהן ביטחונית-אסטרטגית א-פורמלית.[17] יש לראות התקרבות זו בין המדינות על רקע מאמצי הגרעין של משטר הרפובליקה האסלאמית של איראן ושאיפותיו האזוריות. כמו כן, יש לראותה על רקע המאבק על השפעה ודומיננטיות בכל המרחב המזרח-התיכוני בין ציר סוני פרו-מערבי בהנהגת ערב הסעודית ומדינות ערביות נוספות, לבין ציר התנגדות, שיעי בעיקר, ובראשו איראן ובעלות בריתה המדינתיות, כמו סוריה, והתת-מדינתיות, כמו ארגון חזבאללה הלבנוני. העובדה שאיראן נמצאת בעיצומו של מרוץ עיקש להשגת יכולת גרעינית נתפסת בעיני הסעודים כשוברת איזון צבאי ואסטרטגי לטובת איראן, אם יתממש.[18]

הברית בין ערב הסעודית לארצות הברית הושתתה תחילה על יחסי תועלת, ולפיהם ארצות הברית מגינה על אוצרות הנפט של סעודיה, ובתמורה המשטר הסעודי מספק נפט זול וזמין ודואג לייצוב שוק הנפט הבין-לאומי.[19] ברית זו היא, ללא ספק, גורם משפיע ממדרגה ראשונה במפת השיקולים של המדיניות הסעודית. באשר למדיניות הפנים, ארצות הברית הפעילה לחץ על המשטר הסעודי שיערוך רפורמות.[20] באשר למדיניות החוץ, ערב הסעודית תלויה מבחינה ביטחונית בבת בריתה רבת העוצמה. הדבר בא לידי ביטוי, לדוגמה, במלחמת המפרץ הראשונה בשנת 1991,[21] ובעיקר בתקופה שלאחר מכן, דבר שבא לידי ביטוי בסיוע סעודי בשיחות מדריד (1991) בין מדינת ישראל לשכנותיה הערביות, ואש"ף. אלו הוכיחו את מידת השפעתה, ולעתים המכרעת, של ארצות הברית על המדיניות הסעודית בהקשר לסוגיית התפתחות הקשרים שלה עם מדינת ישראל.[22]

ספר זה מבקש לתאר ולהסביר את הגורמים הפנימיים והחיצוניים שהשפיעו על התפתחות הקשרים בין ערב הסעודית למדינת ישראל, ועל התקרבותה של ערב הסעודית למדינת ישראל. בין מלחמת המפרץ הראשונה (קיץ 1991) עד לסוף כהונת הנשיא ברק אובמה (ינואר 2017) התחוללו אירועים בזירה הפנימית של ערב הסעודית, אף על פי שהם שזורים בגורמים ובהתפתחויות חיצוניים.[23] גם לאירועים ולשחקנים חיצוניים, נודעה השפעה ישירה על עיצוב מדיניותה, הפנימית והחיצונית, של ערב הסעודית.

ספר זה מבקש לבחון את הדינמיקה ואת התפקיד של הגורמים האמורים, כדי להבין את השפעתם בתקופה שֶבה הוא מתמקד, מתוך כוונה לנסות ולבדוק אם היה גורם שהשפיע יותר מאחרים על התפתחות הקשרים של ערב הסעודית עם מדינת ישראל באותה תקופה. הפרק הראשון מציג את מדיניות החוץ של ערב הסעודית בהדגשת יעדים של מדיניות החוץ שלה בהקשר האזורי, כדי לנסות ולהבין מדוע גורם מסוים חשוב עבור קבלת ההחלטות של ערב הסעודית. עוד נידון בפרק זה הרקע ההיסטורי של יחסי ערב הסעודית עם מדינת ישראל, במטרה לעקוב אחר שורשי התפיסה של ערב הסעודית את מדינת ישראל, ודרכי ההתמודדות של ערב הסעודית עם נושאים ואירועים הקשורים במדינת ישראל בעבר.

הפרק השני עניינו השפעת הזירה הפנימית על התפתחות קשרי ערב הסעודית עם מדינת ישראל. כאן ייבחנו התרחשויות, מגמות וגורמי השפעה פנים-סעודיים שהייתה להם השפעה על התפתחות קשרים אלו, או לכל הפחות סייעו למגמה הזאת. מדיניות הפנים ומדיניות החוץ של ערב הסעודית (כמו ברוב המדינות בעולם) שלובות זו בזו והאחת משפיעה על האחרת ולהפך. הפרק השלישי דן בגורמים חיצוניים נבחרים שהשפיעו על שאלת ההתקרבות של ערב הסעודית למדינת ישראל בתקופה שבה עוסק הספר. אף שיש לא מעט נושאים שקשורים הן למדיניות הפנים של ערב הסעודית והן למדיניות החוץ שלה, דוגמת המאבק באסלאם הקיצוני ובתנועת האחים המוסלמים, והם גם חוצי מדינות, הם יידונו לפי נקודות הזמן הרלוונטיות בפרק שדן בגורמי הפנים ובפרק שדן בגורמי החוץ.

לסוגיה הפלסטינית השפעה ניכרת על ההתקרבות של ערב הסעודית למדינת ישראל. בחינת תגובתה של ערב הסעודית לסוגיה הזאת בפרק הזמן שבו עוסק הספר, נועדה לראות אילו אירועים התחוללו בפרק זמן זה ואיך השפיעו על ההתקרבות של ערב הסעודית למדינת ישראל. כמו כן נבחן אופן ההשפעה של גורמים אחרים, כמו תהליכים פנים-סעודיים או השפעת ארצות הברית על הסוגיה הפלסטינית, במטרה לעמוד על משקלה האמיתי בנוגע להתפתחות הקשרים עם מדינת ישראל לעומת גורמים אחרים.

גם השפעת תפקידה של איראן באזור על מגמת התפתחות הקשרים של ערב הסעודית עם מדינת ישראל, והשפעת שאיפותיה בתחום הגרעין על התפתחות הקשרים האלה נבחנות. איראן הפוסט-מהפכנית היא הקוטב האזורי הקורא תיגר על ערב הסעודית באזור ומתחרה בערב הסעודית על השליטה באזור.[24] איראן היא גם אתגר מדיני-ביטחוני עיקרי למדינת ישראל, לפחות ברמת ההצהרה.

לבסוף, הספר בוחן את השפעת יחסי ערב הסעודית עם ארצות הברית על התפתחות קשריה של ערב הסעודית עם מדינת ישראל. ארצות הברית היא מעצמת-על, וערב הסעודית וישראל הן תומכות ונתמכות שלה במזרח התיכון. להשפעת ארצות הברית משקל גדול על מדיניות החוץ של ערב הסעודית, ומתוך כך גם על שאלת התפתחות קשרי ערב הסעודית עם מדינת ישראל. לעתים השפעה זו מוגבלת, ולעתים סותרת מגמות והשפעות אחרות על המדיניות של ערב הסעודית. על כן בחינת הגורם הזה לאורך שנים והשוואתו עם מוקדי השפעה אחרים עשויות לשפוך אור על תוקפו, על מהימנותו ועל השפעתו המשנית של גורם זה לעומת הגורמים האחרים.

[1] את הממלכה הסעודית הראשונה מחצו כוחות מצריים, שפעלו בשם האימפריה העות'מאנית. אולם, בתחילת המאה ה-20 הצליח נכדו של אבן סעוד עבד אל-עזיז אל-סעוד להשתלט על שטח כל ערב הסעודית של ימינו, והפך אותה בשנת 1932 למדינת לאום. הוא הצליח לעשות זאת בזכות תמיכה צבאית שקיבל מבעלי בריתו הווהאבים ובעלי בריתם. ראו על כך: Gawdat Bahgat, Israel and the Persian Gulf: Retrospect and Prospect (Gainesville: University Press of Florida, 2006), p. 111. 
[2] Ibid., p. 107. 
[3] הכוונה היא ל: אל-מסג'ד אל-חראם (המסגד הקדוש) במכה ואל-מסג'ד אל-נבוי (מסגד הנבואה) במדינה. [חזרה]
[4] René Rieger, Saudi Arabian Foreign Relations: Diplomacy and Mediation in Conflict Resolution (New York: Abingdon, Oxon; New York, NY: Routledge, 2017), p. 53. Joseph Nevo, "Religion and National Identity in Saudi Arabia", Middle Eastern Studies, 34(30) (July, 1998), p. 49.
[5] כמו הדיאלוג בין המשטר לממסד הדתי בפסק הלכה שיצדיק אישור לחניית כוחות ארצות הברית והקואליציה שאיתה על אדמת הממלכה לשם הגנתה מפני תוקפנות פוטנציאלית של עיראק בזמן מלחמת המפרץ הראשונה, בשנת 1991. ראו:Madawi Al-Rasheed, A History of Saudi Arabia. Second Edition (Cambridge: Cambridge University Press, 2002), pp. 158–163. 
[6] ראו: ستيفن لاكروا، زمن الصحوة: الحركات الإسلامية المعاصرة في السعودية، ترجمة: الشبكة العربية للأبحاث والنشر، بيروت- لبنان، بإشراف: عبد الحق الزموري (بيروت: الشبكة العربية للدراسات والنشر، 2012)، ص. 210–342. {ספר זה מתורגם מהאנגלית: styfan lakrwa. The time of awakening contemporary Islamic movements in Saudi Arabia. Cambridge, Mass. : Harvard University Press 2011} 
[7] יצוין, דיווחים עדכניים יחסית בזמן כתיבת הספר זה מעידים שערב הסעודית מחזיקה בכ-18 אחוזים מעתודות הנפט בעולם. ראו, למשל: "עתודות מוכחות: מהי כמות הנפט האמיתית שמחזיקה ערב הסעודית'?" פורבס ישראל אונליין, 20 בפברואר 2019, https://cutt.ly/4UfklQZ (נדלה ב-3 בינואר 2022). 
[8] הכוונה לחוזה לא כתוב בין המשטר לאזרחים, ולפיו ההנהגה הסעודית מקבלת לגיטימציה ומרחב פעולה לנהל את הפוליטיקה הפנימית והחיצונית של המדינה, תמורת סובסידיות ותמיכות כלכליות רחבות לאזרחיה.
[9] Gerd Nonneman. "Determinants and patterns of Saudi foreign policy: 'omnibalancing' and 'relative autonomy' in multiple environments", in Gerd Nonneman and Paul Aarts (eds.), Saudi Arabia in the Balance: Political Economy, Society, Foreign Affairs (New York: New York University Press, London: Hurst, 2006), pp. 320–321. 
[10] أحمد أمجد جبريل، السياسة السعودية تجاه فلسطين والعراق، 2001–2010 (بيروت: الدار العربية للعلوم – ناشرون، 2014)، ص. 119. 
[11] محمد بن عبد اللطيف آل الشيخ، "كيف يصنع القرار السياسي في السعودية؟،" جريدة الشرق الأوسط الالكترونية 18/5/2005. 
[12] ראו: يوسف مكي، "الحالة السعودية،" في نيفين مسعد (محرر ومنسق). كيف يصنع القرار في الأنظمة العربية (بيروت: مركز دراسات الوحدة العربية، 2010)، ص. 217. 
[13] הכוונה ללחצים של ארצות הברית על המשטר הסעודי לערוך רפורמות חברתיות-כלכליות, ודוגמת רפורמות בתחום החינוך והתקשורת, שיעודדו את השיח הסובלני והמתון (ראו פרק 3.3.) 
[14] על אודות הרפורמות שערב הסעודית ערכה במטרה לצמצם את השפעת אנשי הדת, ולעודד שיח ופוליטיקה מתונה יותר, ראו:Anon, "Can Saudi Arabia Reform Itself?", International Crisis Group, 14/7/2004. 
[15] על פסק ההלכה (פתוא) של השיח' עבד אל-עזיז אבן באז, מופתי הממלכה הסעודית בשנים 1993–1994, המתיר שלום עם היהודים, ראו:عطية عدلان، "فتوى الشيخ ابن باز عن التطبيع: عرض ونقض،" المعهد المصري للدراسات،(29/1/2021)، https://cutt.ly/1T1TFrQ (נדלה ב-2 בינואר 2022). 
[16] על ההתניה של פתרון לסוגיה הפלסטינית בטרם תכונן ערב הסעודית יחסים דיפלומטיים פורמליים עם מדינת ישראל, ראו: Elie Podeh,"Saudi Arabia and Israel: From Secret to Public Engagement, 1948–2018", The Middle East Journal 72(4) (2018), p. 585.
[17] Hana Levi Julian," Secret Talks Between Israel and Saudi Arabia," Arutz Sheva, 21/12/2006. 
[18] סימה שיין, "הציר סוני מול הציר השיעי במזרח התיכון", בתוך ענת קורץ ושלמה ברום (עורכים), הערכה אסטרטגית לישראל 2016–2017 (תל אביב: המכון למחקרי ביטחון לאומי INSS, 2016), עמ' 129–135. 
[19] Ghada Ahmed Abdel Aziz, "The Saudi–US Alliance challenges and resilience, 2011: 2019", Review of Economics and Political Science (12 December 2019), pp. 1–3. 
[20] סוגיית הלחצים של ארצות הברית על המשטר הסעודי כדי שיערוך רפורמות פנימיות באה לידי ביטוי בעיקר לאחר אירועי 11 בספטמבר, בעת שקולות רבים בארצות הברית האשימו את ערב הסעודית על שיש לה סוג של אחריות בנדון, מכיוון ש-15 מתוך 19 מבצעי הפיגועים היו בעלי אזרחות סעודית. לדוגמה ללחצים של ארצות הברית על המשטר הסעודי בנוגע לעריכת רפורמות, ראו: نايف بن حثلين، صراع الحلفاء: السعودية والولايات المتحدة الأميركية منذ 1962 (بيروت: دار الساقي للطباعة والنشر، 2013)، ص. 321–327. תרגום מהמקור האנגלי:Naif Bin Hethlain. Saudi Arabia and the US Since 1962: Allies in Conflict. London: SAQI, 2010. 
[21] Al-Rasheed, A History, p.163. 
[22] Bruce O. Riedel, Kings and presidents: Saudi Arabia and the United States since FDR ) Washington D.C.: Brookings Institution Press, 2018), p. 111; Podeh, p.575. 
[23] על הגורמים הפנימיים הסעודיים המשפיעים על קבלת ההחלטות ראו: Nonneman, pp. 315–351; Umer Karim, "The Evolution of Saudi Foreign Policy and the Role of Decision-making Processes and Actors," The International Spectator 52(2) (April 2017), pp.71–88; Joshua Teitelbaum, Saudi Arabia and the New Strategic Landscape. Stanford (Calif: Hoover Institution Press, Stanford University, 2010); Abdul-Rahman Ibn Nasir A. al-Anqari, The Palestinian Issue in Saudi Arabian Foreign Policy, 1936–1981, PhD dissertation, University of Exeter, 1989;ميثاق خيراالله جلود،" صناعة القرار السياسي في المملكة العربية السعودية،" دراسات إقليمية 5 (12) (2008)، ص. 299–337؛ جبريل، السياسة، ص. 80-112. 
[24] על אודות השפעת המאבק הדתי-אידאולוגי הסעודי-איראני על הלגיטימציה מבית, ראו: Simon Mabon, "The Middle Eastern Great Game," The Foreign Policy Center, 6/2013, http://fpc.org.uk/fsblob/1555.pdf (Accessed 2 January 2022); Rieger, pp. 53–54. 

פרק ראשון: מאפייני מדיניות החוץ הסעודית
1.1 מדיניות החוץ הסעודית – יעדים ואתגרים 

 

חוקרים רבים עמדו על כך שיש הלימה בין המצב הפנימי בתוך המדינה הסעודית לבין השפעת גורמי חוץ בהליך עיצוב המדיניות הפוליטית של המדינה, כשם שקורה בדרך כלל גם במדינות אחרות. החוסן הפנימי הוא מעין תיווך או משענת ליישום מדיניות החוץ.[25] ולא מפתיע שהישרדות המשטר והמדינה בתצורתה הנוכחית הייתה ונשארה המטרה המרכזית של מדיניות הפנים והחוץ של ערב הסעודית.[26] המשטר הסעודי רגיש מאוד לגורמים בין-לאומיים ולמקורות לגיטימציה מקומיים, שהם חיוניים לביטחון המשטר.[27] תהליך עיצוב מדיניות החוץ של ערב הסעודית מושפע גם מתפיסה סעודית, שלממלכה, לכל הפחות בעיני עצמה, תפקיד של מעצמת-על, הגמון אזורי וחומה של יציבות אזורית ועולמית כאחד. הסעודים רואים בעצמם בעלי תפקיד היסטורי, שבאחריותם לדאוג לשלומם ולרווחתם של האסלאם והמוסלמים ברחבי העולם בכלל ובמדינה בפרט. מקור תפיסה זו הוא שהקוראן צמח בחצרם, וגם שערב הסעודית היא הפטרון של האזורים הקדושים ביותר באסלאם – אל-מסג'ד אל-חראם (המסגד הקדוש) במכה ואל-מסג'ד אל-נבוי (מסגד הנבואה) במדינה.[28]

נוסף על כך, הסביבה האזורית של ערב הסעודית היא מקור לאיומים ולהזדמנויות בנוגע לביטחון החיצוני. כך למשל, ערב הסעודית חוששת מאיראן בגלל האיום הגרעיני וההתנהגות שלה באזור, ומעיראק בגלל הפלישה שלה לכווית בשנת 1991. זאת ועוד, הסביבה של ערב הסעודית מטילה איומים חוצי מדינות, המשפיעים על הלגיטימיות הביתית של המשטר הסעודי. איומים אידאולוגיים ישירים, המקבלים השראה ממדינות כמו עיראק הרפובליקנית שלאחר ההפיכה הצבאית בשנת 1958 וביטול המלוכה, או איראן המהפכנית.[29] על כן, ערב הסעודית חיפשה ברית הגנתית עם שחקן מעצמתי בין-לאומי, שבאה לידי ביטוי בברית ברורה ופורמלית עם ארצות הברית.[30] כפועל יוצא מכך, מאז פגישתו של הנשיא רוזוולט עם המלך עבדול עזיז אל-סעוד על נושאת המטוסים האמריקנית USS Quincy בשנת 1945, הלכו היחסים בין שתי המדינות והתחזקו. הן כרתו ברית של עשרות שנים, שהתבססה על הנוסחה "נפט תמורת ביטחון". מקובל להניח שעל פי נוסחה זו התחייבה ארצות הברית להבטיח את ביטחונה של ערב הסעודית מפני כל סיכונים פנימיים או חיצוניים, בתמורה להתחייבות של ערב הסעודית להבטיח לספק נפט זול וזמין לארצות הברית.[31]

אם כן, היחסים בין שתי המדינות התפתחו במהלך העשורים הבאים על בסיס אותה נוסחה, ומכלול אינטרסים צבאיים וביטחוניים השתלב בברית זו. גם הממשלים לאחר מכן בארצות הברית ראו במשטר הסעודי בעל ברית ומעוז נגד הקומוניזם. שיתוף הפעולה הצבאי הגיע לשיאו בשנת 1990, בעקבות פלישת עיראק לכווית באותה שנה. באותה העת שלחה ארצות הברית כ-200,000 חיילים אמריקניים לערב הסעודית, במטרה להגן עליה מתקיפה עיראקית פוטנציאלית.[32] אירועי האביב הערבי, והתנהגותה של ארצות הברית כלפי נשיא מצרים דאז חסני מבארכּ,[33] שהיה בעל ברית מובהק של ארצות הברית, גרמו חשש בקרב המשטר הסעודי שארצות הברית עלולה לנטוש גם אותו. נוצר חשש שבת בריתם העיקרית תפקיר את ערב הסעודית לגורלה בעת סכנה ואיום ממדינות באזור, כמו איראן, ומארגונים, כמו האחים המוסלמים וארגון אל-קעידה.[34]

בגלל הקשר הקרוב של ארצות הברית עם מדינת ישראל והתמיכה של ארצות הברית בישראל, מתחו גורמים רבים, דוגמת הקהל המקומי השמרן, איראן הפוסט-מהפכנית, האחים המוסלמים ואל-קעידה וכוחות פן-ערביים, ביקורת נוקבת על המשטר הסעודי. הביקורת נשמעה על כך שערב הסעודית ניצבה באותו צד פרו-אמריקני עם מדינת ישראל, יריבת הערבים והמוסלמים. אבל במאזן הכולל המשטר הסעודי הבחין שהתועלת בהגנת ארצות הברית על האינטרסים של הממלכה, הן הביטחוניים הן הכלכליים, גדולה יותר מהאפקט של הביקורות האלו, מההשפעות בשל תפקידה ההיסטורי של הממלכה בעולם הערבי והאסלאמי ואף מהשגת חזונה של הממלכה בנוגע לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני.[35] כלומר, המדיניות הסעודית הפגינה דאגה לגורמים האסלאמיים ולסוגיה הפלסטינית, אך לא עד כדי פגיעה במטרות אסטרטגיות אחרות.[36]

בעניין זה, יש לזכור כי לסוגיה הפלסטינית, ובייחוד לסוגיית ירושלים, נודעת חשיבות רבה בעולם הערבי ובעולם האסלאמי. סוגיה זו היא מקור להפעלת לחץ על מקבלי ההחלטות במזרח התיכון, משום שהסוגיה הפלסטינית היא מקור הזדהות במישור העממי, ומשטרים יריבים עשויים להאשים משטרים יריבים שאינם נאמנים די הצורך לסוגיה הפלסטינית. יתרה מכך, הסוגיה הפלסטינית נעשתה מקור ללחץ על משטרים שונים במזרח התיכון, לרבות ערב הסעודית, כאשר היא נכרכת במצב כלכלי מאותגר עקב גרעון חד בתקציב המדינה שנבע מירידה חדה במחירי הנפט בעולם ובהסתייגות של קהל שמרני מבית מהתלות בארצות הברית ומההגמוניה שלה על המשטרים האלה.[37] לכן, הגמישות והתעדוף שהמשטר הסעודי מפגין בעת עיצוב מדיניותו, קשורים בהחלט בתמרון בין גורמי לחץ והשפעה שונים ולעתים אף מנוגדים.

ערב הסעודית שואפת למלא בעולם הערבי תפקיד שיש לו תרומה רבה לעיצוב המדיניות שלה. אך מבחינת משקלו של נושא זה, באופן כללי מאז שנות ה-70 של המאה ה-20, כאשר נעשו האינטרסים של המדינה והמשטר דומיננטיים יותר, הלך התפקיד בעולם הערבי ונעשה דומיננטי פחות בעיצוב מדיניות החוץ של מדינות ערב. בעולם הערבי צמחו זרמים רעיוניים, כמו הפאן-ערביות, וסוגי משטרים שקראו תיגר על ערב הסעודית בהקשר לסכסוך הישראלי-פלסטיני. אך למרות זאת, סברו השליטים וקובעי המדיניות בערב הסעודית עדיין, שאין להסתכן בהתעלמות מנושא התפקיד הסעודי בעולם הערבי ומהתקבלותו ברחוב הערבי.[38]

כידוע, ערב הסעודית היא מדינה עשירה, שמשתמשת ביכולת הכלכלית שלה כדי לבסס את מעמדהּ בעולם הערבי והאסלאמי, כשם שמדינות מסוימות מושפעות בשיקוליהן, בעת עיצוב מדיניותן האזורית, מהעושר של המדינות הערביות במפרץ הפרסי. בכסף עצמו, בהיעדר אלמנטים אחרים של עוצמה מדינתית, לא די כדי לבסס לערב הסעודית מעמד של מדינה מנהיגה. ולכן עליה להסתפק בתפקיד בעל משקל במערכה הערבית, אך לא בתפקיד הנהגתי.[39] בהקשר הזה, הוצע גם, שאמצעי התקשורת המערביים בשיתוף גורמים דיפלומטיים אמריקניים העניקו חשיבות מוגזמת לתפקידן האזורי של מדינות כמו ערב הסעודית ומצרים, וכך ייצרו פער בין היכולות המדומיינות שלהן לבין יכולתן האמיתית ליישם יעדים דיפלומטיים הלכה למעשה.[40]

כך או כך, המחויבות לזהות ולאינטרסים האסלאמיים חשובה במיוחד למשטר הסעודי. אך היות שהמאבק של המג'אהדון הסעודים, שלחמו בסובייטים באפגניסטן, הפך למאבק במשטר הסעודי עצמו,[41] בין השאר במסגרת ארגון אל-קעידה והתפתחויות נוספות ביחסי דת ומדינה, ערך השלטון רפורמות בנושא הדתי במערכת החינוך הסעודית. כמו כן, נעשה מאמץ לטפח את הזהות הלאומית בקרב בני הדור הצעיר, ובה ממשיכה ערב הסעודית לשמר את מעמדהּ האסלאמי המיוחד, ולהשתמש ככוח לתיווך בקונפליקטים במרחב האסלאמי והערבי, וגם בסוגיה הערבית-ישראלית, כפי שנראה להלן.[42] יתרה מזו, דוגמאות כאלו ואחרות של האסלאם הפוליטי, באיראן, בעיראק, בתורכיה ובפקיסטן,[43] הן אתגר בולט למדינה הסעודית. הזרמים הג'האדיסטיים, כארגון אל-קעידה ושלוחותיו, במרחב הערבי מאיימים על הממלכה, בייחוד מכיוון הגבול עם עיראק ומכיוון הגבול הדרומי עם תימן, היות שבאזורים אלו שוכנים שבטים רבים, שתומכים בקו האסלאמי המיליטנטי בדרך כלל.[44]

מהתנועות הפאן-אסלאמיות מציגה למשטר הסעודי בעיקר תנועת האחים המוסלמים איום אידאולוגי ופוליטי, הרואה בה מודל של שלטון אסלאמי, אך כזה המקיים גם מוסדות דמוקרטיים. הדבר יכול לקרוץ לקהל מקומי שמרן, ועם זאת שואף ליתר מעורבות והשתתפות פוליטית. הן המשטר הסעודי והן תנועת האחים המוסלמים שואפים ללגיטימציה על בסיס הדת, ושניהם דוגלים בפרשנות שמרנית של האסלאם הסוני. התנועה הזאת מסכנת את המשטר הסעודי, משום שהאחים המוסלמים עלו לשלטון במדינות אחדות בעקבות בחירות דמוקרטיות לאחר אירועי "האביב הערבי", והם מציבים את הפאן-אסלאמיות מעל ללאומיות הפרטיקולרית. ולכן המשטר הסעודי שואף לשלוט בשיח ובממסד הדתי, ולהכפיף אותם לצורך השגת יעדיו ומדיניותו כלפי פנים וכלפי חוץ כאחד. ואין זה פלא אפוא שערב הסעודית תמכה בהפיכה הצבאית במצרים ביולי 2013, שבה הודחו האחים המוסלמים מהשלטון. במארס 2014 הכריזה ערב הסעודית על תנועת האחים המוסלמים תנועת טרור,[45] וכך גם על ארגון דאע"ש ועל שלוחות אל-קעידה במדינות אחדות.[46]

זאת ועוד, מיקומה הגאוגרפי של ערב הסעודית מציב אותה בטבורם של כמה מהקונפליקטים החשובים באזור, כך המצב המעורער בעיראק, המשברים באפגניסטן ובפקיסטן, ולבטח האיום האיראני. הקונפליקטים האזוריים הללו והמאבקים האידאולוגיים והפוליטיים משפיעים גם על האינטרסים שלה.[47] כך שימשה ערב הסעודית כמתווכת אזורית במשברים הבין-ערביים במטרה להגן על האינטרסים החיצוניים והפנימיים של הממלכה,[48] והתיווך נעשה ליעד בפני עצמו במדיניות החוץ והפנים שלה. לטענת זארטמן (Zartman) ותובל (Tuval), המשאבים המוסריים והחומריים שהגישור בין המדינות תובע, והסיכונים שאליהם נחשפים המתווכים מחייבים שהמניעים לגישור יהיו קשורים באינטרס העצמי של המתווך.[49] כלומר, ערב הסעודית משתמשת בתפקידה כמתווכת במטרה לחזק את כוחה האזורי והבין-לאומי ולהגן על אינטרסים חיצוניים ופנימיים כאחד.

המדיניות של ערב הסעודית כלפי אזור המפרץ הפרסי, דהיינו המרחב הישיר שלה, נובעת מהתכלית של שמירה על ביטחון הפנים והחוץ כמו המדיניות הכללית של המדינה. לפי התפיסה של ערב הסעודית, היא אמורה להיות הכוח הדומיננטי בתוך גוש מדינות מועצת שיתוף הפעולה במפרץ, משום, שעל פי השקפתה, היא המנהיגה הטבעית של המדינות החברות במועצת שיתוף הפעולה במפרץ.[50] על כן, השמירה על ביטחון המונרכיות השמרניות של מדינות מועצת שיתוף הפעולה במפרץ (ה-GCC) ועל יציבותן, כרוכה בערובה בשמירה על הכנסות זורמות מהנפט וביציאה נגד האתגר האידאולוגי, הנובע ממשטרים מתחרים כעיראק (כרפובליקה חילונית) ואיראן (כרפובליקה אסלאמית-מהפכנית). אתגר אידאולוגי זה מתווסף למאוויים המנוגדים בעניין הנפט, כמו הרצון למחירים גבוהים של עיראק, הנמצאת בהליכי בנייה מחדש, ושל איראן שלה אוכלוסייה גדולה וכמויות נפט פחותות בהרבה, ביחס לאינטרס הסעודי שתהיה יציבות במחירים.[51]

לכאורה, המנהיגות של ערב הסעודית בעולם האסלאמי החלה להתערער בגלל איראן הפוסט-מהפכנית. איראן ערערה על מעמד ערב הסעודית כמנהיגת העולם האסלאמי ומתחה ביקורת על המונופול של ניהול מצוות החג' (העלייה לרגל למכה) ועל אורח חייהם של מנהיגי ערב הסעודית. משום כך, שינה המלך פהד בשנת 1986 את הכינוי שלו ל"ח'אדם אל-חרמין אל-שריפין" – "משרת שני המסגדים הטהורים".[52] ערב הסעודית רואה במדיניות של איראן כלפי אזור המפרץ הפרסי איום ישיר על משטרהּ. לכן בכוונתה, למשל, להסית את האוכלוסייה השיעית, שבמחוז הסעודי המזרחי העשיר בנפט.

ערב הסעודית התכוונה לעודד הפגנות בבחריין ובכווית בשלהי אירועי האביב הערבי, הואיל והסעודים תפסו את האביב הערבי כאיום על האינטרסים שלהם. החשש בקרב הסעודים היה, שנפילת משטר אחד ממדינות מועצת שיתוף הפעולה במפרץ[53] תוביל בהכרח לאפקט דומינו בקרב האחרים. גם לפי תרחיש קיצוני פחות, אין לסעודים עניין שאיראן תקבל דריסת רגל בחצרה האחורית, משום שמשטרים עושי דברהּ של איראן יהיו עבור הסעודים כמעין קובה עבור ארצות הברית במשבר של תחילת שנות ה-60 של המאה ה-20.[54] מכאן, מדיניות החוץ של ערב הסעודית היא בדרך כלל פרגמטית. מצד אחד היא מבקשת לשמר את המשטר ולהקפיד על ביטחון המדינה, ומצד אחר היא מתאמת את מדיניותה עם מגיניה החיצוניים, בעיקר ארצות הברית ובנות בריתה מהמערב, אך לא עד כדי ביטול האוטונומיה בקבלת ההחלטות.

*המשך הפרק בספר המלא*

[25] جلود، ص. 2؛ جبريل. تجاه، ص.80؛ Nonneman, pp. 318–320. 
[26] Jacob Goldberg, The Foreign Policy of Saudi Arabia: The Formative Years, 1902–1918 (Cambridge, MA: Harvard University Press, 1986), p. 183. 
[27] F. Gregory Gause, III, "The Foreign Policy of Saudi Arabia", in Raymond Hinnebusch and Anoushiravan Ehteshami (eds.), The Foreign Policies of Middle East States. Second edition (London and Boulder, CO: Lynne Rienner, 2014), p. 194.על פי "מודל הפגיעות הביתי" של עיצוב מדיניות החוץ, מדיניות החוץ היא כלי בעבור שרידות המשטר, המשמש לצורך קבלת לגיטימציה בבית באמצעות השימוש בלאומניות ולצורך תמיכה חיצונית נגד איומים מבית.
[28] Mehran Kamrava, "Mediation and Saudi Foreign Policy", Orbis 57(1) (December 2013), p. 156. 
[29] Nonneman, pp. 328–329.
[30] Rieger, p. 42 
[31] Edward L. Morse and James Richard, "The Battle for Energy Dominance," Foreign Affairs 81(2) (March/April 2002), pp. 21–31.במרוצת השנים עיגנו ארצות הברית וערב הסעודית את יחסיהן הביטחוניים והכלכליים בכמה הסכמים. ההסכם הראשון שידוע היה הסכם הגנה משותף, שנחתם בעיר ג'דה ביוני 1951, ובמסגרתו שכרה ארצות הברית את בסיס חיל האוויר בד'הראן שבערב הסעודית, וערב הסעודית התחייבה לרכוש ציוד צבאי מארצות הברית. לפי ההסכם התחייבה ארצות הברית לאמן את כוחות צבא ערב הסעודית באמצעות יועצים אמריקניים. הסכם זה היה הבסיס לְמה שהפך ליחסים ביטחוניים ארוכי טווח. ראו: لبنى عبدالله محمد على يسن عبدالله، "السياسة الخارجية الأمريكية تجاه المملكة العربية السعودية،" المركز الديمقراطى العربى، (يوليو 2015)، https://democraticac.de/?p=17140 (נדלה ב-3 בינואר 2022).
[32] Abdel Aziz, p. 3.
[33] עם התפרצות אירועי האביב הערבי במצרים ב-25 בינואר 2011 נקט ממשל אובמה קו התומך במפגינים. הוא קרא למשטר מבארכּ לפעול מייד לכינון רפורמות חברתיות-כלכליות ולהימנע מאלימות כלפי המפגינים. ב-5 בפברואר 2011 קרא הנשיא אובאמה לחסני מבארכּ במפורש להתחיל מייד בתהליך העברת השלטון. ראו: יצחק בן חורין, "אובמה לא מרפה ממובארק: התחל העברת השלטון", כלכליסט 5/2/2011. 
[34] Rieger, pp. 49–50.
[35] Ibid., p. .50 
[36] Nonneman, p. 340. 
[37] Ibid., p. 330. 
[38] Ibid.
[39] جبريل، السياسة، ص. 74–75.
[40] جميل مطر وعلي الدين هلال، النظام الاقليمي العربي: دراسة في العلاقات السياسية العربية (بيروت: مركز دراسات الوحدة العربية، 1983)، ص. 130. 
[41] ראו הרחבה על כך להלן. 
[42] Rieger, p. 57. 
[43] המושג "אסלאם פוליטי" הופיע לראשונה בעקבות המהפכה האיראנית של שנת 1979, שסימנה את תחילתו של האקטיביזם השיעי בעת המודרנית. האסלאמיזם הסוני איננו מונוליתי, והוא התפצל לשלושה זרמים עיקריים, הנבדלים זה מזה בהשקפת העולם, באופני הפעולה ובדמויות המפתח האופייניות. זרם אחד הוא הזרם הפוליטי עם התנועות הפוליטיות האסלאמיות, כאחים המוסלמים, שהן קרובות יותר למובן של תנועות רפורמיות מאשר הן קרובות לתנועות מהפכניות, ומכירות בנורמות הדמוקרטיות המקובלות בעולם. נוסף עליו קיימים הזרם המיסיונרי והזרם הג'האדיסטי, הקורא למאבק אסלאמי מזוין במשטרים מבית ובאויבים מבחוץ. גם זרמים אלו מתפצלים לזרמים אחרים. ראו:Anon, "Understanding Islamism", International Crisis Group, Middle East/North Africa Report N°37, 2/3/2005. "להבין את האסלאמיזם," דו"ח של קבוצת המשבר הבין-לאומית, דו"ח מזרח תיכון/צפון אפריקה מספר 37, 2/3/2005. 
[44] جبريل، السياسة، ص. 79. 
[45] أمجد أحمد جبريل، "السياسة السعودية تجاه الإخوان المسلمين بعد ثورة يناير،" دراسات سياسية، (فبراير 2019),https://cutt.ly/eR0R71O (נדלה ב-3 בינואר 2022). 
[46] عبدالله الرشيد ومشاري الذايدي،" السعودية تصدر لائحة للإرهاب على رأسها الإخوان والنصرة،" جريدة الشرق الأوسط الالكترونية.
[47] جبريل، السياسة، ص. 78. 
[48] שם.
[49] William Zartman and Saadia Touval, "International Mediation: Conflict Resolution and Power Politics", Journal of Social Issues 41(2) (1985), p. 32.
[50] Rieger, p. 53. 
[51] Nonneman, p. 332.
[52] Rieger, pp. 53–54.
[53] מועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ (Council Cooperation Gulf: GCC) קמה בשנת 1981 כקואליציה ביטחונית בעקבות ההבנה שאין למדינות המפרץ הערביות יכולת ממשית להגן על עצמן מאיומים אזוריים קרובים. במועצה זו חברות ערב הסעודית, כווית, בחריין, קטר, איחוד האמירויות הערביות ועמאן. ראו, למשל:Adam Hanieh, Money, Markets, and Monarchies: The Gulf Cooperation Council and the Political Economy of the Contemporary Middle East (Cambridge: Cambridge University Press, 2018). 
[54] Rieger, p. 53.