נחותות

מבוא

מזה מאות שנים מדענים משפיעים על מקבלי החלטות בסוגיות חשובות ובהן הזכות להפלה, הענקת זכות הצבעה לנשים, והחינוך שאנחנו מקבלים בבתי ספר. הם מעצבים את אופני החשיבה שלנו על המוח והגוף שלנו ועל מערכות היחסים שלנו זה עם זה. וכמובן, אנחנו סומכים על המדענים שיספקו לנו עובדות אובייקטיביות. אנחנו מאמינים שהמדע מגיש לנו סיפור משוחרר מדעות קדומות. הסיפור הזה הוא הסיפור שלנו, ותחילתו ממש בראשית ימיה של האבולוציה.

ועם זאת, כשמדובר בנשים, חלק גדול מאוד מן הסיפור הזה פשוט לא נכון.

•••

הייתי כנראה בת שש־עשרה, פחות או יותר, במגרש המשחקים של בית הספר שלמדתי בו בדרום־מזרח לונדון. זה היה אחר צהריים שמשי ביום שבת, ואני עמדתי וצפיתי ברקטה מתוצרת בית נוסקת אל השמים. זמן קצר לפני כן זכיתי בניצחון של חנונים, כשנבחרתי לנשיאת החברה המדעית החדשה של בית הספר, וכך אירגנתי יום פעילות שיוקדש לבניית דגמי רקטות קטנים ולשיגורם באוויר. לא הצלחתי להעלות בדעתי תוכנית טובה מזו. בערב הקודם חישבתי אם כמות חומרי הבנייה שבידנו תספיק להמונים הצפויים להגיע.

הדאגה היתה מיותרת. למחרת היום, הייתי היחידה שהופיעה. המורה שלי לכימיה, מר איסטרברוק, אדם טוב לב, בכל זאת נשאר ועזר לי.

אם הייתם חנונים בנעוריכם, אתם מכירים מן הסתם את תחושת הבדידות המתלווה לכך. אם היית נערה חנונית, את יודעת שתחושת הבדידות הזאת עמוקה הרבה יותר. כשהגעתי לכיתה י', הייתי הבת היחידה משמונה תלמידים במגמת הכימיה. הייתי הבת היחידה מתריסר תלמידים בערך במגמת המתמטיקה. וכמה שנים אחר כך, כשהחלטתי ללמוד הנדסה, הייתי האישה היחידה בכיתה של תשעה באוניברסיטה.

לא הרבה השתנה מאז. נתונים סטטיסטיים שנאספו בידי אגודת המהנדסות של אנגליה ב־2016 מראים כי רק 9 אחוזים מכוח העבודה בהנדסה באנגליה הם נשים, וכי רק מעט יותר מ־15 אחוזים מתלמידי ההנדסה באוניברסיטה הם נשים. נתונים שמספק WISE, מיזם לקידום נשים במדע, בהנדסה ובטכנולוגיה באנגליה מלמדים כי ב־2015 נשים היו רק קצת יותר מ־14 אחוזים מכלל כוח העבודה בתחומים האלה. לפי מידע מן הקרן הלאומית למדעים בארצות הברית, הגם שנשים הן כמעט מחצית מכוח העבודה במדעים שם, הן נותרות בתת־ייצוג בהנדסה, בפיזיקה ובמתמטיקה.

כשעמדתי לבדי, בת שש־עשרה, במגרש המשחקים, לא הצלחתי להבין זאת. באתי ממשפחה ובה שלוש אחיות, כולן מתמטיקאיות מבריקות. מספר הבנות המצטיינות בבית הספר שלמדתי בו היה שווה למספר הבנים המצטיינים. לפי אגודת המהנדסות, יש הבדל מגדרי קטן מאוד בבחירה, ואחר כך בהישגים, בלימוד מקצועות הליבה במדעים ובמתמטיקה ברמה של בחינות הגמר בבתי הספר בבריטניה (השקולות לבחינות בגרות בישראל). למעשה, היום יש לבנות סיכויים רבים יותר מאשר לבנים לקבל ציונים גבוהים במקצועות האלה. בארצות הברית, בערך מחצית מבוגרי הלימודים לתואר הראשון במדעים ובהנדסה מאז שנות התשעים המאוחרות הם נשים.

ועם זאת, ככל שנשים מתבגרות, הולך וקטֵן מספרן של אלה מהן המתמידות בעיסוק במדעים, והן מיעוט מובהק בקרב המגיעים לפסגה בתחומים האלה. הדפוס הזה מתמיד בקיומו מימים ימימה, מאז העבר הרחוק ביותר הזכור לנו. מ־911 הזוכים בפרס נובל בשנים 1901-2016, רק 48 היו נשים. ומהן, 16 זכו בפרס נובל לשלום ו־14 בפרס נובל לספרות. מדליית פילדס, הפרס הבינלאומי היוקרתי ביותר המוענק עבור הישגים במתמטיקה, הוענקה לאישה אחת בלבד, ב־2014, המתמטיקאית ילידת איראן מַריאם מירְזָאחַני (Mirzakhani).

שנים מעטות אחרי שסיימתי את לימודי באוניברסיטה, בינואר 2005, נשיא אוניברסיטת הרוורד, הכלכלן לורנס סָאמֶרְס, הציע את אחד ההסברים השנויים ביותר במחלוקת לפער הזה. בכנס פרטי הוא העלה את האפשרות כי "האמת המצערת" שמאחורי השאלה מדוע יש מדעניות כה מעטות בראש הפירמידה באוניברסיטאות העילית קשורה כנראה בחלקה ל"סוגיות של נטייה טבעית מוּלדת". במילים אחרות, יש הבדל ביולוגי בין נשים לגברים. אנשי אקדמיה מעטים הגנו עליו, אבל האמירות גררו בעיקר גינויים ועוררו זעם ציבורי. בתוך שנה הודיע סָאמֶרְס על פרישה מתפקידו כנשיא האוניברסיטה.

אבל הספקות נשמעו תמיד, נלחשו בשקט ברקע.

סָאמֶרְס העז לומר זאת בקול, אבל כמה אנשים לא חשבו כך? שעשוי להיות שוני מוּלד, מהותי, המבדיל בין המינים; שמוח האישה שונה במובהק ממוחו של הגבר, וכי זה ההסבר למיעוט הנשים בתפקידים הבכירים ביותר במדעים. הפקפוק המהוסה הזה מצוי בלב ליבו של הספר שלפניכם. סימן שאלה התלוי מעל לראשינו, ומעלה את האפשרות שנגזר על נשים לא להשיג לעולם מעמד שווה לזה של גברים מפני שהגוף והמוח שלהן פשוט אינם מסוגלים לכך.

אפילו כיום אנחנו מאכילים את התינוקות שלנו בפנטזיות בוורוד או בכחול. אנחנו קונים משאיות צעצוע לבנים ובובות לבנות, ומאושרים כשהם אוהבים את מה שקנינו להם. החלוקות המוקדמות האלה משקפות את האמונה שלנו בשורה של הבדלים ביולוגיים בין המינים, שככל הנראה מעצבים אותנו למלא תפקידים שונים בחברה. מערכות היחסים שלנו מונחות על ידי הרעיון הניזון מעשרות שנות מחקר מדעי, ולפיו גברים הם מתירניים יותר ונשים מוֹנוֹגַמִיוֹת יותר. ההסתכלות שלנו על העבר עמוסה במיתוסים האלה. כשאנחנו מציירים בדמיון בני אדם קדמונים, אנחנו רואים בעיני רוחנו גברים חזקים צועדים בנחישות ביערות פרא וצדים מזון, בעוד הנשים הרכות והעדינות מהם נשארות מאחור, משגיחות על המדורות ומטפלות בילדים. אנחנו אפילו מרחיקים לכת ותוהים אם גברים הם המין הדומיננטי מעצם טבעם כיוון שהם חזקים וגדולים יותר בגופם.

במסע לעבר הבנה טובה יותר של עצמנו, ולשם זיקוק העובדות והפרדתן מן הבדיון, אנחנו נדרשים כמובן לביולוגיה. אנחנו מאמינים שבידי המדע מצוי הכוח לפתור את התחושה האפלה והמכרסמת אשר נדמה כי לעולם לא תיעלם, למרות כל החקיקה המבטיחה שוויון. התחושה שאיננו אותו דבר. שבעצם, הביולוגיה שלנו עשויה אפילו להסביר את אי השוויון בין המינים שהתקיים ומוסיף להתקיים בעולם כולו.

זוהי טריטוריה מסוכנת, ומסיבות מובנות מאליהן. בייחוד פמיניסטיות טוענות בלהט נגד התפיסה שלפיה הביולוגיה שלנו קובעת איך נחיה. רבים סבורים כי קביעות המדע אינן צריכות להיות גורם משפיע במאבק על זכויות בסיסיות. כולם זכאים לשחק באותו מגרש משחקים, הם אומרים - והם צודקים. אבל מצד אחר, איננו יכולים פשוט להתעלם מן הביולוגיה. אם יש הבדלים בין המינים, איננו יכולים להימנע מן הרצון לדעת אילו הם. אבל יותר מכך, אם אנחנו רוצים לכונן חברה הוגנת יותר, עלינו להיות מסוגלים להבין את ההבדלים האלה ולתת להם את מקומם ההולם.

הבעיה היא שהתשובות הניתנות במדע אינן תמיד רק מה שנראה שהן. כשאנחנו פונים אל המדענים כדי לקבל פיתרונות, אנחנו מניחים שהם נייטרליים. אנחנו חושבים שהשיטה המדעית אינה יכולה להיות מוטה או משוחדת נגד נשים. אבל אנחנו טועים. הבנת הסיבות להטיה הזאת חיונית לפיתרון החידה: מדוע יש רק נשים מעטות במדע? לא כיוון שהיא מספרת לנו משהו על מה שנשים מסוגלות לעשות, אלא כיוון שהיא מסבירה מדוע נכשל המדע בניסיון לשחרר אותנו מסטריאוטיפים מגדריים ומן המיתוסים המסוכנים המעיקים עלינו מזה מאות שנים. נשים סובלות מתת־ייצוג קיצוני כל כך במדע המודרני מפני שבמשך רוב ההיסטוריה שלנו התייחסו אליהן כאל נחותות מבחינה אינטלקטואלית, והדירו אותן מתחומי המדע בכוונה תחילה. וכך לא מפתיעה העובדה שהממסד המדעי מצייר גם הוא תמונה מעוותת של המין הנשי, וכי הדבר מסלף את אופני ההתבוננות המדעית ואת האמירות המדעיות אפילו בימינו אלה.

כשעמדתי על שלי במגרש המשחקים ההוא בגיל שש־עשרה ושיגרתי רקטות לאוויר, הייתי מאוהבת במדע. חשבתי שהוא עולם של תשובות ברורות שאינן נגועות בסובייקטיביות או בדעות קדומות. מגדלור של רציונליות חופשייה מכל הטיה. לא הבנתי אז שמצאתי את עצמי לבדי ביום ההוא דווקא מפני שהמדע אינו כזה.

•••

במחקר שהתפרסם ב־2012 בכתב העת National Academy of Sciences, הפסיכולוגית קורין מוֹס־רַקְיוּסין (Moss-Racusin) וצוות של חוקרים באוניברסיטת ייל בחנו את בעיית ההטיה במדע בדרך הבאה: הם פנו אל יותר ממאה מדענים וביקשו מהם להעריך קורות חיים של אדם שהגיש מועמדות לתפקיד מנהל מעבדה. מחצית ממכתבי הפנייה שחולקו לנשאלים נשאו שם של מועמדת אישה, והמחצית האחרת - שם של מועמד גבר. פרט לכך הם היו זהים בכל.

כשהתבקשו המדענים להגיב על הפנייה של המועמד ההיפותטי לתפקיד, אלה שקראו את קורות החיים הנושאים שם של אישה העריכו שהמועמדת היא בעלת כישורים וסיכויי העסקה נמוכים יותר במידה מובהקת לעומת אלה שהתבקשו להעריך את קורות החיים הנושאים שם של מועמד גבר. הם גם הביעו נכונות מעטה יותר לשמש חונכים למועמדת אישה, והציעו לה משכורת התחלתית נמוכה הרבה יותר. מחברי המחקר הוסיפו את ההערה, "השיוך המגדרי של המשתתפים במחקר מקרב אנשי הסגל לא השפיע על התגובות, כלומר נשים וגברים חברי סגל נטו באותה מידה להפגין הטיה נגד נשים". על פי התוצאות האלה, הדעות הקדומות נגד נשים מושרשות עמוק כל כך בתרבות המדע עד שאפילו נשים נוטות להפלות נשים אחרות.

סקסיזם אינו משהו שמופעל אך ורק בידי גברים כלפי נשים. הוא עשוי להיות חלק בלתי נפרד מן המארג של כל מערכת. ובמדע המודרני, המערכת הזאת היא מאז ומעולם גברית. אונסק"ו, ארגון החינוך, המדע והתרבות של האומות המאוחדות, המחזיק נתונים על נשים במדע בעולם כולו, פירסם ב־2013 אומדן שלפיו רק מעט יותר מרבע מכלל החוקרים בעולם הם נשים. בצפון אמריקה ובאירופה המערבית נמנו 32 אחוזים; באתיופיה - רק 13 אחוזים.

בדרך כלל ניכרת נוכחות גבוהה של נשים בלימודים לתואר ראשון, אבל מספרן הולך ומתמעט ככל שעולים בסולם הדרגות האקדמי. הדבר מוסבר, לפחות בחלקו, על ידי הבעיה הקבועה של טיפול בילדים, ששולפת נשים מן המשרות שלהן בדיוק בנקודת הזמן שבה עמיתיהן הגברים משקיעים שעות עבודה רבות יותר וזוכים לקידום. החוקרים האמריקאים מרי אן מייסון, ניקולס וולפינגר ומארק גוּלְדֶן (Mason, Wolfinger and Goulden) פירסמו ספר בנושא זה ב־2013, Do babies Matter?: Gender and Family in the Ivory Tower ("האם תינוקות חשובים?: מגדר ומשפחה במגדל השן"). הם מצאו כי באמריקה, סיכוייהן של נשים נשואות אמהות לילדים קטנים לקבל משרות במסלול לקביעות נמוכים בשליש בהשוואה לסיכויים של גברים נשואים אבות לילדים קטנים. אין מדובר בכך שנשים מוכשרות פחות. לנשים לא נשואות וללא ילדים היה סיכוי גדול בארבעה אחוזים לקבל משרות כאלה בהשוואה לגברים לא נשואים ובלי ילדים.

הלשכה לסטטיסטיקה תעסוקתית בארצות הברית מבצעת סקר שנתי של "שימוש בזמן" כדי לברר איך אנשים מנצלים את זמנם. נשים הן כעת כמעט מחצית כוח העבודה באמריקה, ובכל זאת, ב־2014 מצאה הלשכה כי נשים מבלות בכל יום בעבודות משק בית בערך שלושים דקות יותר מגברים. ביום ממוצע, חמישית מן הגברים מבצעים עבודות משק בית לעומת קרוב למחצית הנשים. במשקי בית שיש בהם ילדים מתחת לגיל שש, גברים מבלים בטיפול פיזי בילדים האלה פחות ממחצית הזמן לעומת נשים. במקום העבודה, לעומת זאת, גברים נמצאים בכל יום חמישים ושתיים דקות יותר מנשים העוסקות באותה עבודה.

הפערים האלה מספקים הסבר חלקי לשאלה מדוע מקומות עבודה נראים כמו שהם. לגבר שיכול להקדיש זמן רב יותר למשרד או למעבדה יהיו מטבע הדברים סיכויים רבים יותר להצליח במסלולו המקצועי לעומת אישה שאינה יכולה להקדיש זמן דומה. וכשמתקבלות החלטות במשפחה בשאלה מי ייקח חופשת לידה, כמעט תמיד האמהות הן אלה שלוקחות את פסק הזמן.

בחירות אישיות קטנות, מוכפלות במיליוני משקי בית, עשויות להשפיע השפעה עצומה על מראה החברה. לפי אומדן של המכון למחקרי מדיניות בענייני נשים בארצות הברית מ־2015, אישה העובדת במשרה מלאה מרוויחה רק 79 אחוזים מכל דולר שמרוויח גבר באותה משרה. בבריטניה התקבל חוק התשלום השווה עוד ב־1970. אבל גם כיום, לפי הלשכה הלאומית לסטטיסטיקה שם, אף על פי שהפער בתשלום לפי מגדר כבר קטן מאז, הוא עדיין עומד על 18 אחוזים. ניתוח נתונים שהתפרסם בשבועון לענייני השכלה גבוהה Times Higher Education ב־2016 הראה כי נשים העובדות במשרות מלאות לפי חוזים באוניברסיטאות בבריטניה משתכרות בערך 11 אחוזים פחות מגברים העובדים באותן משרות.

עבודות בית ואימהוּת אינן הדברים היחידים המשפיעים על המאזן בין המגדרים. יש גם סקסיזם מפורש. מאמר שהתפרסם ב־2016 בכתב העת המדעי המקוון הגדול בעולם PLOS ONE בדק איך סטודנטים גברים תלמידי ביולוגיה מדרגים את הסטודנטיות הלומדות איתם. חוקר האנתרופולוגיה התרבותית דן גרונספן (Grunspan), הביולוגית שרה אדי (Eddy) ועמיתיהם שאלו מאות סטודנטים לתואר ראשון באוניברסיטת וושינגטון מה הם חושבים על רמת הביצוע וההישגים של חבריהם וחברותיהן ללימודים. "התוצאות מראות כי סטודנטים נוטים להעריך שהגברים בכיתות הלימוד שלהם בקיאים יותר בחומרי הלימוד לעומת הנשים", כתבו החוקרים. הממצאים האלה לא שיקפו את המציאות. ציוני הגברים הוערכו בידי גברים בהערכת יתר של 0.57 נקודות בסולם של ארבע נקודות. נשים לא הראו הטיה דומה לפי מגדר.

שנה לפני כן, כתב העת PLOS ONE נאלץ להתנצל אחרי שאחד מן המעריכים הגברים מטעמו הציע לשתי חוקרות גנטיקה אבולוציונית, שהגישו מאמר מחקר לפרסום, לשקול לצרף אליהן מחבר גבר. "אולי אין זה מפתיע שדוקטורנטים מופיעים כמחברים־שותפים במאמר אחד יותר, בממוצע, מאשר דוקטורנטיות, בדיוק כפי שדוקטורנטים יכולים כנראה לרוץ ריצת קילומטר מהר יותר, בממוצע, מאשר דוקטורנטיות", כתב האיש.

בעיה נוספת, שהיקפה מתחיל להיחשף רק עכשיו, היא הטרדה מינית. ב־2015 נאסר על חוקר הנגיפים מייקל כץ להיכנס למעבדה שהוא עמד בראשה באוניברסיטת וושינגטון אחרי שהתקבלו תלונות חמורות נגדו, כולל הטרדה מינית של שתי מועסקות לפחות. האתר חדשות בּאזפיד (כץ אף ניסה לתבוע את האתר כדי לבלום את פרסום המסמכים) העלה תיאור ארוך ומפורט של החקירה שנפתחה בעקבות התלונות, וחשף את העובדה שכץ קיבל את אחת העוֹבדוֹת "בהסכם שכלל תנאי מרומז לכך שתספק את דרישותיו המיניות".

המקרה של כץ לא היה יוצא דופן. ב־2016, המכון הטכנולוגי של קליפורניה בפסדינה הִשעה מרצה לאסטרופיזיקה תיאורטית, כריסטיאן אוֹט, בעקבות הטרדה מינית של סטודנטיות. באותה שנה, שתי סטודנטיות באוניברסיטת קליפורניה בברקלי הגישו תלונה רשמית נגד מרצה בכיר בשם בלייק וֶנטוורת, שלטענתן הטריד אותן הטרדות מיניות חוזרות ונשנות לרבות נגיעות בגופן. הדבר קרה זמן קצר אחרי שאסטרונום ידוע באותה אוניברסיטה, ג'ף מַרְסי, נמצא אשם בהטרדה מינית של נשים במשך שנים.

כך, נראה כי עם כל הנתונים הסטטיסטיים על עבודה במשק בית, על היריון, על גידול ילדים, על הטיות ועל הטרדות, יש לנו כמה הסברים לעובדה שנשים מעטות כל כך נמצאות בעמדות בכירות בתחומי המדעים וההנדסה. במקום ליפול במלכודת המעצבנת של לורנס סָאמֶרְס, המניחה שהתופעה הזאת היא סדר הדברים הטבעי, כדאי שנחשוב פעם נוספת. חוסר האיזון בין המגדרים במדעים נובע לפחות בחלקו מכך שנשים לכודות כל חייהן בסבך של לחצים שגברים על פי רוב אינם נאלצים להתמודד איתו.

כל כמה שהתמונה נראית קודרת במקומות שונים ובתחומים שונים, הנתונים הסטטיסטיים חושפים גם יוצאים מן הכלל. בתחומים מסוימים מספר הנשים עולה על מספר הגברים גם באוניברסיטה וגם במקומות העבודה. נשים רבות יותר לומדות מדעי החיים, וגם פסיכולוגיה. ובכמה מקומות בעולם, נשים מפגינות נוכחות רבה יותר במדעים בכלל, עדוּת לכך שגם התרבות ממלאת תפקיד בסיפור. בבוליביה, נשים הן 63 אחוזים מכלל החוקרים במדעים. במרכז אסיה הן כמעט מחצית. בהודו, ארץ המוצא של משפחתי (אבי למד שם הנדסה), נשים הן שליש מן הסטודנטים בלימודי הנדסה. גם באיראן יש שיעור גבוה של נשים מדעניות ומהנדסות. אם נשים באמת מוכשרות פחות מגברים לעיסוק במדע, לא היינו מוצאים את הווריאציות האלה - המוכיחות שוב שהסיפור מסובך יותר מכפי שהוא נראה.

כמו בכל סיפור, כדאי לחזור אל נקודת ההתחלה כדי להבין. המדע, מראשית ימיו ממש, התייחס לנשים כאל נחותות מבחינה אינטלקטואלית לעומת גברים.

•••

"קרוב לשלוש מאות שנים, הנוכחות הנשית הקבועה היחידה בחברה המלכותית היתה שלד שנשמר באוסף האנטומי של החברה", כותבת לוֹנְדָה שיבּינגר (Schiebinger), פרופסור להיסטוריה של המדע באוניברסיטת סטנפורד ומחברת הספר The Mind Has No Sex?: Women in the Origins of Modern Science ("למוח אין מין?: נשים במקורותיו של המדע המודרני").

החברה המלכותית, שנוסדה בלונדון ב־1660 והיתה אגודת החברים המדעית הראשונה בעולם, לא קיבלה אישה לחברוּת מלאה עד 1945. גם האקדמיות היוקרתיות למדעים בפריז ובברלין, שנוסדו זמן קצר אחריה, לא בחרו נשים לחברות אלא רק באמצע המאה העשרים. אגודות החברים האירופיות האלה היו ערש לידתו של המדע המודרני. מאז היווסדן במאה השבע־עשרה הן היו הפורומים שאנשי מדע וחוקרים מתכנסים בהם וחולקים רעיונות ותגליות. בשנים מאוחרות יותר הן העניקו אותות כבוד, לרבות חברוּת מלאה. כיום הן מייעצות לממשלות בנושאי מדיניות בתחומי המדעים. ועם זאת, כמעט כל שנות קיומן הן הדירו נשים משורותיהן כדבר מובן מאליו.

הדברים החמירו עוד יותר לפני שהשתפרו. בראשית ימיו של המדע המודרני, כאשר העיסוק בו היה בעצם צורת בילוי של חובבים נלהבים, לנשים היתה גישה כלשהי לעיסוק במדע, ולו רק על ידי נישואים למדענים אמידים שאיפשרו להן לעבוד לצידם במעבדות שלהם. אבל בסוף המאה התשע־עשרה השתנה המדע ונהפך לדבר־מה רציני יותר, עם תקנות וכללים וגופים רשמיים משלו. נשים נדחקו ממנו אז כמעט לגמרי, אומרת ההיסטוריונית קימברלי הַמְלין (Hamlin) מאוניברסיטת מיאמי: "הסקסיזם במדע התגבר במקביל להתמקצעות העיסוק במדע. הגישה של נשים למדע הלכה והצטמצמה".

האפליה ניכרה לא רק בדרגים הגבוהים של ההייררכיה המדעית. נשים לא הורשו ללמוד באוניברסיטאות או לקבל תארים אקדמיים עד המאה העשרים. "האוניברסיטאות באירופה היו סגורות בפני נשים למן ימיהן הראשונים", כותבת לוֹנְדָה שיבּינגר. בראשיתן הן נועדו להכין את הגברים לעיסוק מקצועי בתיאולוגיה, במשפטים וברפואה, תחומים שבלאו הכי היו חסומים בפני נשים. טענה שכיחה שנשמעה מפי רופאים היא שהמתח הנפשי הכרוך בלימודים גבוהים עלול להחליש את מערכת הרבייה של נשים ולפגוע בפוריות שלהן.

דעה מקובלת נוספת היתה שעצם הנוכחות של נשים עלולה להפריע למאמץ האינטלקטואלי של גברים השקועים בלימודים. מסורת ההתנזרות של גברים, שמקורה במנזרים של ימי הביניים, התמידה בקיומה באוניברסיטאות הוותיקות ביותר באנגליה, אוקספורד וקיימברידג', עד סוף המאה התשע־עשרה. חברי סגל לא הורשו להינשא. קיימברידג' התחילה להעניק תארים לנשים על בסיס דומה לזה של תארים לגברים רק ב־1947. בית הספר לרפואה של הרוורד סירב לקבל נשים עד 1945. האישה הראשונה שביקשה להתקבל ללימודים שם (ונדחתה) עשתה זאת כמעט מאה שנים לפני כן.

אין בזאת כדי לומר שלא היו נשים מדעניות. היו גם היו. רבות מהן אפילו זכו להצלחה כנגד כל הסיכויים. אבל לעיתים קרובות התייחסו אליהן כאל זרות, לא שייכות. המקרה המפורסם ביותר הוא זה של מארי קירי, שהיתה האדם הראשון שזכה בשני פרסי נובל, ובכל זאת לא התקבלה כחברה באקדמיה הצרפתית למדעים ב־1911 על שום היותה אישה.

יש מקרים נוספים, מפורסמים פחות. בתחילת המאה העשרים, הביולוגית נֶטי מריה סטיבנס (Stevens) מילאה תפקיד מרכזי בזיהוי הכרומוזומים הקובעים את המין, אבל התרומה המדעית שלה כמעט אינה נזכרת בהיסטוריה של המדע. כשהוגשה המועמדות של המתמטיקאית אמי נֶתֶר (Noether) לחברות בסגל באוניברסיטת גטינגן בגרמניה בימי מלחמת העולם הראשונה, אחד הפרופסורים התלונן: "מה יחשבו החיילים שלנו כשיחזרו לאוניברסיטה ויגלו שהם אמורים ללמוד מפי אישה?" נֶתֶר הרצתה באוניברסיטה בלי מעמד רשמי במשך ארבע שנים. בלוח ההרצאות הופיע שמו של מי שהיה לכאורה החונך שלה, המתמטיקאי הדגול דָוויד הילְבֶּרְט, והיא לא קיבלה שכר כלשהו. אחרי מותה תיאר אותה אלברט איינשטיין ב"ניו יורק טיימס" במילים "הגאונית המתמטית המשמעותית והיצירתית ביותר שהתגלתה עד כה מאז תחילתם של הלימודים הגבוהים לנשים".

גם בזמן מלחמת העולם השנייה, כאשר אוניברסיטאות רבות יותר נפתחו בפני סטודנטיות וחברות סגל, הן עדיין נחשבו לאזרחיות סוג ב'. ב־1944 הפיזיקאית ליזֶה מַייטנר (Meitner) לא קיבלה את פרס נובל בפיזיקה למרות תרומתה המרכזית לגילוי תהליך הביקוע הגרעיני. סיפור חייה הוא שיעור בעקשנות. בנעוריה באוסטריה נערות לא למדו אחרי גיל חמש־עשרה. מַייטנר קיבלה שיעורים פרטיים, וכך הצליחה להתמיד בלימודי הפיזיקה האהובים עליה. כשהצליחה בסופו של דבר להתמנות לחוקרת באוניברסיטת ברלין, היא קיבלה חדר קטן במרתף, ועבדה בלי שכר. היא גם לא הורשתה לעלות במדרגות לקומות העליונות, שם עבדו המדענים הגברים.

היו אחרות כמו מַייטנר, שנשללה מהן ההכרה שהגיעה להן. חלקה המרכזי של רוזלינד פרנקלין (Franklin) במחקר שהוביל לפיענוח מבנה הדנ"א לא זכה לאיזכור כלשהו כאשר ג'יימס ווטסון (Watson), פרנסיס קְריק (Crick) ומוריס וילקינס (Wilkins) קיבלו יחד את פרס נובל על התגלית שנים אחרי מותה, ב־1962. ואפילו ב־1974, פרס נובל על גילוי הפּוּלְסָרים (pulsars, כוכבים הפולטים קרינה בדפוס מסוים של פעימות) לא הוענק לאסטרופיזיקאית ג'וֹסלין בֶּל בֶּרְנֶל (Burnell), מי שבאמת ביצעה את פריצת הדרך, אלא למנחה־הגבר שלה.

בהיסטוריה של המדע אנחנו חייבים לטרוח ולחפש את הנשים - לא מפני שלא היו מסוגלות לעסוק במחקר אלא מפני שחלק גדול מאוד מן הזמן לא ניתנה להן הזדמנות. עודנו חיים עם מורשת של ממסד שרק מתחיל להתאושש ממאות של הדרה ודעות קדומות מושרשות.

•••

"שמתי לב לכך שאפילו המוחות הגבריים המוצלחים ביותר לפעמים נאטמים כשהם מתחילים לדבר על נשים - שמשהו במגדר, בתור נושא לשיחה, מקהה את מחשבתם של אנשים בעלי אינטלקט חריף בכל הקשר אחר", כותבת מָרי רוּטי (Ruti), פרופסור לתיאוריה ביקורתית באוניברסיטת טורונטו, בספרה The Age of Scientific Sexism ("עידן הסקסיזם המדעי") שראה אור ב־2015.

הבדלים בין־מיניים הם היום אחד הנושאים הלוהטים ביותר במחקר המדעי. במאמר ב"ניו יורק טיימס" מ־2013 נכתב כי מאז תחילת האלף החדש פירסמו כתבי־עת מדעיים לא פחות משלושים אלף מאמרים על הבדלים בין־מיניים. בין שמדובר בשפה, במערכות יחסים, בדרכי חשיבה, בהורות או ביכולות גופניות ושכליות, אין אבן שלא נהפכה בחיפוש המדוקדק אחרי פערים בין נשים לגברים. וכמעט כל העבודות שהתפרסמו מחזקות למראית עין את המיתוס שלפיו הפערים הם עצומים.

בספר שלפניכם אני מחטטת בכמה מן המחקרים האלה ומראיינת את האנשים העומדים מאחוריהם. העיסוק הזה חושף גוף עבודה שצריך לעורר שאלות אצל כל אחד מאיתנו. כמה מדענים טוענים כי באופן ממוצע, נשים נופלות מגברים במתמטיקה, בחשיבה מרחבית ובכל דבר שמחייב הבנה בפעולה של מערכות - למשל מכוניות ומחשבים - וכי הדבר נובע מן העובדה שמבנה המוחות של נשים שונה ממבנה המוחות של גברים. ישנם שעומדים על כך שגברים מילאו תפקיד דומיננטי לאורך האבולוציה כיוון שצדו בעלי חיים, בעוד נשים מילאו תפקיד פחות מאתגר למראית עין, שכלל דאגה לעבודות הבית וטיפול בילדים. אדם אחד טוען כי בני אדם התפתחו ונעשו חכמים ויצירתיים הודות לפעולות של גברים. אחר טוען כי נשים חוֹות את תקופת המעבר מפני שגברים אינם חשים משיכה לנשים מבוגרות יותר.

קשה להעמיד במבחן את המניעים העומדים מאחורי תיאוריות מעין אלה. מילים שמעוררות התנגדות עזה בשעת ארוחה עם חברים עשויות להיראות מתקבלות על הדעת כשהן יוצאות מפיו של אדם בחלוק מעבדה. אבל עלינו להיות ספקנים. המחקר שאנחנו קוראים עליו בעיתון, המספר לנו שגברים טובים מנשים בקריאת מפות או בהחניית מכוניות, למשל, עשוי להימצא בסתירה גמורה למחקר שנערך באוכלוסייה אחרת, שהנשים בה דווקא טובות יותר בקריאת מפות או בהחניית מכוניות. תמונת המוח היפה המתקבלת מדימוּת אינה תצלום של המחשבות שלנו כפי שהיא מתיימרת להיות. ובכמה תחומים מדעיים, למשל פסיכולוגיה אבולוציונית, התיאוריות אינן אלא פיסות רופפות של ראיות מפוקפקות שמישהו חיבר אותן לכדי נרטיב.

אם מחקרים נראים סקסיסטיים, הסיבה לכך לעיתים קרובות היא שהם באמת כאלה. אי־אפשר לצפות שהדעות הקדומות המושרשות כל כך, אלה שהותירו נשים מחוץ למדע במשך מאות שנים, לא ישפיעו על עצם ישותו של המדע. בעבר, וגם היום.

וזה עדיין אינו כל הסיפור.

נוכחות רבה יותר של נשים במדע משנה את צורת העיסוק במדע. כיום נשאלות שאלות שמעולם לא נשאלו. הנחות בסיסיות מוטלות בספק. רעיונות ישנים מפנים את מקומם לחדשים. התמונה המעוותת של נשים, השלילית לעיתים קרובות, כפי שצוירה בעבר, נבחנת בחומרה בעשורים האחרונים בידי חוקרים - בהם נשים רבות, אבל גם גברים - הסבורים שהיא פגומה. והדיוקן החלופי שמתקבל מציג בני אדם באור שונה לחלוטין.

היום, אם מתרחקים ממטחי המחקרים המפוקפקים על הבדלים בין־מיניים, מגלים צורת חשיבה חדשה ושונה עד מאוד על המוח והגוף של נשים. תיאוריות חדשות על הבדלים בין־מיניים, לדוגמה, מצביעות על כך שהפערים הקטנים שנמצאו בין מוחות של נשים למוחות של גברים אינם אלא תוצרים סטטיסטיים של העובדה שכל אחד ואחת מאיתנו הוא ייחודי. עשרות שנות בדיקות קפדניות של בנות ובנים איששו את העובדה שיש רק מעט הבדלים פסיכולוגיים בין המינים, וכי אותם הבדלים שאפשר להבחין בהם מעוצבים במידה רבה מאוד על ידי תרבות, ולא על ידי ביולוגיה. מחקר של העבר האבולוציוני שלנו מראה כי הדומיננטיות של זכרים והפטריארכיה אינם מוטמעים בחברה האנושית על ידי הביולוגיה, כפי שטענו חוקרים מסוימים, וכי אי־אז בעבר היינו מין ביולוגי שוויוני. אפילו המיתוס עתיק היומין שלפיו נשים הן פחות מתירניות מגברים נאלץ לרדת מן הבמה. גם בעניין הזה החברה ממלאת תפקיד גדול יותר מזה של הביולוגיה בעיצוב ההתנהגות שלנו.

מדובר במחקר מגובה היטב בראיות, שמאתגר רעיונות מסורתיים באשר לשאלה מה משמעות הדבר להיות אישה. התמונה המתקבלת אינה של יצור חלש או כנוע. היכולת של האישה להצטיין במדעים אינה פחותה מזו של גברים, וגם אינה מתיישבת עם כל שמות התואר המתנשאים בנועם ששימשו כדי לסמן אותה כברייה נפרדת מן הגברים, המשתייכת למין יפה ועדין יותר. האישה הזאת חזקה, בעלת חשיבה אסטרטגית, וחכמה כמו כל אדם אחר.

זהו גוף מחקר מדעי משכנע, שבמקום להפריד בין נשים לגברים במלחמה בין מגדרים מאשר את החשיבות של שוויון בין המינים. הוא מקרב אותנו אלה לאלה.

•••

כשקידמתי את הספר הראשון שכתבתי, Geek Nation ("אומת החנונים"), נסעתי להרצאה בשפילד. בתום ההרצאה ניגש אלי גבר נמוך בגיל העמידה וביקש לשאול כמה שאלות בארבע עיניים.

"איפה כל הנשים המדעניות? איפה כל הזוכות בפרס נובל?" הוא שאל בלעג. "נשים פשוט לא מוכשרות למדע כמו גברים. הרי כבר נמצא שהן פחות אינטליגנטיות". הוא נדחף קרוב כל כך אל פנַי שנאלצתי להידחק לפינה. מה שהתחיל כתשפוכת סקסיסטית נהפך במהרה לדברי בלע גזעניים. ניסיתי להתווכח איתו ולסתור את דבריו. ציינתי שמות של מדעניות מצטיינות שהכרתי. מיהרתי לשלוף אי־אלו נתונים המראים שתלמידות בית ספר טובות במתמטיקה יותר מתלמידים בנים. אבל בסופו של דבר נואשתי. לא יכולתי לומר דבר שהיה גורם לו לראות בי שווה אליו.

כמה אנשים כאלה מכיר כל אחד מאיתנו? הבוס המתנשא. החבר השוביניסט. הטרול ברשת. שאיפתי היא לרכז במחסן התחמושת שלי אוסף של טיעונים מדעיים שיוכיח להם שהם טועים; שיחזק את העובדה ששוויון אינו רק אידיאל פוליטי אלא גם זכות טבעית, ביולוגית, של כל אישה.

לכל אלה שמצאו את עצמן במצב דומה לזה שבו נמצאתי בשפילד, בעימות כעוס עם אדם שאומר כי נשים נחותות לעומת גברים, בניסיון נואש לא לאבד שליטה אלא לשלוף בקלות כמה עובדות קשיחות והיסטוריה שמסבירה אותן - הספר הזה הוא בשבילכן. אני עורכת בו מסע דרך שלבי החיים של אישה, למן הלידה, דרך חיי העבודה, האימהוּת וגיל המעבר, ועד לזיקנה, כדי לשאול מה המדע אומר לנו באמת, ולברר מהן המחלוקות סביב כל מה שעדיין אינו ידוע בוודאות.

למרות ההתנסות האישית שלי, לא ניגשתי לכתיבת הספר כדי להשיג מטרה אישית. כעיתונאית אני מחויבת לעובדות אמיתיות. וכבעלת רקע אקדמי במדעים ובהנדסה רציתי להבין טוב יותר את המחקרים. עבודות המחקר שאני בוחנת מקורן בתחומים כמו מדע המוח, הפסיכולוגיה, הרפואה, האנתרופולוגיה והביולוגיה האבולוציונית. ניסיתי לברר מדוע דברים רבים כל כך שאנחנו חושבים שהם נכונים, למן המאה התשע־עשרה ועד היום, בעצם אינם מהימנים. אני בודקת מחקרים שהגיעו לכותרות ומתיימרים להראות כי לסטריאוטיפים על נשים יש גיבוי מדעי. ובאותו הזמן אני סוקרת את הדיוקן החדש והמעצים של נשים, שנראה כה שונה מזה הישן.

הגישה הזאת לא תמיד מבטיחה שתרגישו בנוח בזמן הקריאה. לפעמים העובדות אפורות יותר מכפי שאנשים היו מעדיפים לדעת. לא תמיד המחקר מספר לנו מה שאנחנו רוצים שיספר. אבל זהו תיאור של הראיות והמחלוקות כפי שהן ידועות כיום, ותיעוד של המאבק המדעי המר על ליבן ונשמתן של נשים.

בשבילי, המאבק הזה מייצג את הגבול האחרון של הפמיניזם. יש לו הכוח למוטט את המחסום הגדול ביותר שעדיין מפריד בין נשים לבין שוויון מלא - המחסום שבמוחותינו. האנתרופולוגית קריסטן הוֹקְס (Hawkes) מאוניברסיטת יוטה, שאותה ראיינתי בנושא עבודתה על גיל המעבר, אמרה לי: "אם את באמת מתייחסת ברצינות לביולוגיה, איך את יכולה לא להיות פמיניסטית? אם את פמיניסטית רצינית, ורוצה להבין את הדברים העומדים בבסיס של כל זה ומאיפה הם באים, אז ביולוגיה - יותר מדע, לא פחות מדע".