4000 שבועות

הקדמה:
בטווח הארוך, כולנו מתים

תוחלת החיים האנושית הממוצעת היא קצרה עד גיחוך, עד אימה, עד עלבון. רוצים לקבל פרספקטיבה? תחשבו על זה, למשל: בני האדם המודרניים הראשונים הופיעו במישוריה של אפריקה לפני 200,000 שנה לפחות, ומדענים מעריכים כי החיים על פני כדור הארץ ימשיכו, בצורה כזו או אחרת, עוד 1.5 מיליארד שנה או יותר, עד שהחום ההולך וגובר של השמש ידון את האורגניזם האחרון עלי אדמות למוות. אבל אתם? בהנחה שתחיו עד גיל שמונים, לכם יהיו בערך ארבעת אלפים שבועות.

כמובן, אולי יהיה לכם מזל: תגיעו לגיל תשעים, ויהיו לכם כמעט 4,700 שבועות. אולי יהיה לכן הרבה מזל, כמו לז'אן קלמאן, הצרפתייה שלפי הדיווחים היתה בת 122 כשמתה ב-1997, ובכך הפכה לאישה המבוגרת ביותר שתועדה אי פעם.¹ קלמאן טענה כי היא עדיין זוכרת שפגשה את וינסנט ואן גוך — היא בעיקר זכרה שהוא הצחין מאלכוהול — והיא עדיין היתה בסביבה כשנולד היונק הראשון ששובט בהצלחה, דולי הכבשה, ב-1996. ביולוגים מנבאים שתוחלת חיים די דומה לזו של קלמאן תהפוך בקרוב לתופעה נפוצה. ובכל זאת — אפילו היא קיבלה רק 6,400 שבועות.²

כשמציגים את העניין במונחים מבהילים כל כך, קל להבין מדוע פילוסופים מיוון העתיקה ועד ימינו מתייחסים לקוצרם של החיים כאל הבעיה המכוננת של הקיום האנושי: קיבלנו יכולות מנטליות לתכנן תוכניות שאפתניות כמעט לאינסוף, אך בד בבד קיבלנו כמות אפסית ממש של זמן כדי להוציא אותן לפועל. "מידת הזמן הקצובה לנו חולפת כה מהר, כה בחטף, עד שלמעֵט אנשים ספורים, חייהם של השאר נקטעים בעצם ההיערכות לקראתם",³ כך קונן סֵנֵקָה, הפילוסוף הרומי, באיגרת המכונה כיום על קוצר החיים. כשחישבתי לראשונה את 4,000 השבועות שלנו, נתקפתי סחרחורת; ואחרי שהתאוששתי התחלתי להציק לחברַי, וביקשתי מהם לנחש — לזרוק מספר, בלי לבצע חישובים בראש — כמה שבועות יכול אדם ממוצע לצַפות שיחיה. אחת מהם אמרה מספר בן שש ספרות. וכפי שעדכנתי אותה, אכן אפשר להשתמש במספר צנוע למדי בן שש ספרות — 310,000 — כדי לתאר את אורך חייה המשוער של הציוויליזציה האנושית כולה, מאז השוּמֵרים הקדומים ממסופוטמיה ועד היום. כמעט על פי כל ציר זמן הגיוני, כך כתב הפילוסוף בן זמננו תומס נֵייגֶל, "כולנו נמות ממש בכל רגע."⁴

מכאן נובע כי ניהול זמן, בהגדרתו הרחבה, אמור להיות עניין שמטריד את כולנו. יהיו שיטענו כי ניהול זמן הוא מהות החיים כולה. אלא שתחום המחקר המודרני הנקרא "ניהול זמן" — כמו בת דודתו המגניבה יותר, פרודוקטיביוּת — הוא תחום צר אופקים עד דכדוך, המתמקד בדחיסה של כמה שיותר משימות, או בתכנון שגרת בוקר מושלמת, או בהכנה של כל ארוחות הערב למשך השבוע ב"נַגלה" אחת בשבת. לדברים האלה יש חשיבות מסוימת, אין ספק. אבל הם ממש לא הדברים החשובים היחידים. העולם מתפקע מנפלאות, אך האם נתקלתם פעם בגורו פרודוקטיביות שהעלה בדעתו את האפשרות כי מאחורי כל העשייה התזזיתית שלנו עומד בעצם הרצון לחוות יותר מהנפלאות האלה? נוסף על כך, נדמה שהעולם נמצא במסלול ישיר לגיהנום — חיינו כאזרחים יצאו משליטה, מגפת־ענק שיתקה את החברה וכוכב הלכת שלנו רק הולך ומתחמם — אבל נראה אתכם מוצאים שיטה לניהול זמן שמשאירה מקום להתמודדות פרודוקטיבית עם האזרחים שסביבנו, עם אירועי השעה, או עם גורלה של הסביבה. אפשר היה לצפות לכל הפחות לשניים־שלושה ספרי פרודוקטיביות שמתייחסים ברצינות לקוצר החיים בתור עובדה קודרת וברורה, לצד כל אלה שפשוט מתעלמים מכל העניין הזה. אבל לא, אין כאלה.

הספר הזה, אם כך, הוא ניסיון לשנות את המאזן — לבדוק אם נוכל לגלות, או ליצור מחדש, דרכי חשיבה על זמן שישקפו את מצבנו האמיתי: את קוצר הזמן השערורייתי ואת שלל האפשרויות הנוצצות הגלומות ב-4,000 השבועות שלנו.

חיים על מסוע
יהיו שיאמרו, כמובן, שבימינו כבר לא צריך להגיד לאף אחד שאין מספיק זמן. אנחנו חיים באובססיה לתיבות מייל שעולות על גדותיהן ולרשימות משימות שרק הולכות ומתארכות, וכל הזמן מנקרת בנו תחושת אשמה על כך שאנחנו צריכים לעשות יותר, או לעשות דברים אחרים, או שניהם. (איך תוכלו לדעת בוודאות שאנשים מרגישים עסוקים כל כך? זה כמו בבדיחה הידועה: איך יודעים שמישהו טבעוני? אל תדאגו, הוא כבר יספר לכם.) הסקרים מראים בצורה מובהקת שאנחנו מרגישים לחץ זמן גדול יותר מאי פעם;⁵ ולמרות זאת, ב-2013 ערך צוות של אנשי אקדמיה הולנדים מחקר שהעלה את האפשרות המשעשעת שלפיה סקרים כאלה מצניעים את ממדיה של "מגפת העֲסיקוּת (busyness)" — כי אנשים רבים מרגישים עסוקים מכדי להשתתף בסקרים.⁶ לאחרונה, עם צמיחתה של "כלכלת החלטורה", העסיקוּת עברה מיתוג מחדש וכעת היא מוצגת כ"נמרצוּת" — עבודה בלתי נלאית שאיננה נטל אלא אורח חיים מסעיר מבחירה, שראוי להתגאות בו ברשתות החברתיות. אלא שבמציאות זו אותה בעיה ישנה, בגרסה מוקצנת: הלחץ לדחוס עוד ועוד פעילויות לתוך כמות זמן שמתעקשת לא לגדול.

לצד התלונות על מגפת העסיקות ישנן עוד תלונות רבות, כביכול אחרות, שאם נחשוב עליהן לרגע, נבין שגם הן למעשה עוסקות בזמננו המוגבל. קחו למשל את הקרב היומיומי נגד הסחות הדעת ברשת, והתחושה המטרידה שטווח הקשב שלנו התכווץ עד כדי כך שאפילו מי שהיה תולעת ספרים בילדותו מתקשה היום להשלים פסקה בלי שיחווה את הדחף להושיט יד אל הטלפון. מה שמערער אותנו כל כך, בסופו של דבר, הוא שיש כאן בעצם כשל בניצול מיטבי של מלאי זמן מצומצם. (תחושת התיעוב העצמי שלנו אחרי בוקר שלם שבזבזנו בפייסבוק היתה קטֵנה משמעותית אילו מלאי הבקרים שלנו היה בלתי נדלה.) ואולי הבעיה שלנו היא לא שאנחנו עסוקים מדי, אלא שאנחנו עסוקים בדברים שאין בהם סיפוק: נובלים באיזו עבודה משמימה, או לא עובדים כלל. קוצרם של החיים רק מעיב עוד יותר במצב עניינים כזה, מפני שאנו מכלים את הזמן המוגבל שלנו בדרך לא רצויה. אפילו כמה מהמאפיינים הקשים ביותר של התקופה שבה אנו חיים — כמו הקיטוב הפוליטי המחריד והטרור שמקצין בהשפעת סרטוני יוטיוב — קשורים, בעקיפין, לאותן עובדות בסיסיות הנוגעות לקוצרם של החיים. מכיוון שהזמן והקשב שלנו הם משאבים מוגבלים, ולפיכך גם יקרים, לתאגידים שמאחורי הרשתות החברתיות יש תמריץ לגזול מהם ככל שיוכלו, ובכל דרך שיראו לנכון — ולכן הן מציגות למשתמשיהן תכנים שיעוררו בוודאות את זעמם, במקום תכנים משעממים ומדויקים יותר.⁷

ועכשיו, בואו נוסיף לכך את כל הדילמות האנושיות הנצחיות כמו עם מי להתחתן, האם להביא ילדים לעולם ואיזה מין עבודה לחפש. לו היו לנו אלפי שנים לחיות, גם כל השאלות האלה היו הרבה פחות מייסרות, מפני שהיינו יכולים להקדיש עשרות שנים כדי לנסות כל סוג קיום אפשרי. אלא שבפועל, אף רשימה של בעיות זמן לא תהיה שלמה מבלי להזכיר את אותה תופעה מטלטלת, המוכרת לכל מי שעבר את גיל שלושים, והיא שנדמה כי הזמן מגביר מהירות ככל שמתבגרים — צובר תאוצה מתמדת, עד כדי כך שלפי עדויותיהם של בני שבעים ושמונים, בגילים האלה החודשים פשוט חולפים ביעף, כאילו היו דקות. קשה להעלות על הדעת סידור אכזרי יותר: לא זו בלבד ש-4,000 השבועות שלנו הולכים ואוזלים כל הזמן —אלא שככל שנותרו לנו פחות מהם, כך נדמה שאנו מאבדים אותם מהר יותר.

ואם מערכת היחסים שלנו עם זמננו המוגבל היתה קשה מאז ומתמיד, הרי שההתפתחויות האחרונות הביאו את הקושי לשיאו. ב-2020, במהלך הסגרים שהוטלו בעקבות מגפת הקורונה, כששגרת ימינו הרגילה הושעתה, אנשים רבים דיווחו על תחושת התפוררות מוחלטת של הזמן, כאילו הימים חולפים ביעף ובעת ובעונה אחת נגררים בעצלתיים לנצח. הזמן פילג בינינו, עוד יותר מאי פעם: למי שהיו להם עבודות וילדים קטנים בבית, לא היה מספיק זמן; לאלו שיצאו לחל"ת או פוטרו, היה יותר מדי זמן. אנשים מצאו את עצמם עובדים בשעות מוזרות, מנותקים ממחזורי היום והלילה, רכונים בבית מעל המחשבים הניידים המאירים, או מסכנים את חייהם בבתי חולים ובמחסני משלוחים. ונדמה היה כאילו מישהו עצר את העתיד, כך שרבים מאיתנו נותרו, במילותיו של אחד הפסיכיאטרים, תקועים "בתוך סוג חדש של הווה בלתי נגמר"⁸ — מצב ביניים חרדתי של גלילה אינסופית ברשתות החברתיות, שיחות זום מזדמנות ונדודי שינה, שבו אי אפשר היה לתכנן תוכניות משמעותיות, או אפילו לדמיין בבירור את החיים מעבר לסוף השבוע הבא.

וכל זה רק הגביר את התסכול אצל רבים מאיתנו לנוכח כישורינו הדלים להחריד בניהול זמננו המוגבל — המאמצים שהשקענו בניצול מיטבי של הזמן לא סתם כשלו, אלא נדמה היה כי הם רק מחמירים את המצב. שנים הוצפנו בעצות למיצוי החיים עד תום, בספרים שהתהדרו בכותרות כמו פרודוקטיביות־שיא ושבוע עבודה של ארבע שעות וחכם יותר מהר יותר טוב יותר, שלא לדבר על אתרי אינטרנט מלאים ב-Life Hacks, כלומר, "טיפים לחיים" (ובמשמעות המילולית, "תיקונים לחיים"), שיגלחו כמה שניות מהמטלות היומיומיות שלנו. (שימו לב לרמיזה המעניינת שמובלעת בביטוי Life Hack, כאילו חיינו הם מעין מכשיר מקולקל, שזקוק לתיקון כדי שיוכל לתפקד בצורה אופטימלית.) יש לנו לא מעט אפליקציות ומוצרים לבישים שנועדו למקסם את התועלת מיום העבודה שלנו, מאימוני הכושר שלנו ואפילו מהשינה שלנו, ומשקאות כמו "סוֹילֶנט" — תחליפי ארוחות שמבקשים לשים קץ לבזבוז הזמן הכרוך בהכנת אוכל. והיתרון העיקרי שהודגש בפרסומות לאלף מוצרים ושירותים אחרים, ממכשירי מטבח חשמליים ועד בנקאות מקוונת, הוא שהם יעזרו לנו להשיג את המטרה הנשגבת והנחשקת: לסחוט את המרב מן הזמן שלנו.

הבעיה לא נעוצה בכך שהשיטות והמוצרים האלה לא עובדים, אלא בכך שהם כן עובדים — כלומר, אנחנו עושים יותר, רצים ליותר ישיבות, מסיעים את הילדים שלנו ליותר חוגים אחרי הצהריים, מייצרים יותר רווח למעסיקים שלנו — ועדיין, באופן פרדוקסלי, אנחנו מרגישים שכל זה רק עושה אותנו עסוקים יותר, מעלה את רמת החרדה שלנו, ואיכשהו גם מרוקן אותנו. בעולם המודרני, כפי שציין פעם האנתרופולוג האמריקני אדוארד ט' הול, נדמה כאילו הזמן הוא מסוע בלתי ניתן לעצירה, שמביא לנו משימות חדשות באותה מהירות שבה נפטרנו מהישנות; וככל שאנחנו נעשים "יותר פרודוקטיביים," המסוע רק הולך ומאיץ.⁹ או שלחלופין, בסופו של דבר הוא הולך ומתפרק: אנו נתקלים היום ביותר ויותר דיווחים, במיוחד בקרב צעירים, על תהליך שחיקה עמוק וגורף המאופיין בחוסר יכולת לבצע מטלות יומיומיות בסיסיות — התשה משתקת שפוקדת "דור של כלים מושחזים היטב, אשר תוכנתו עוד מרחם אִמם להיות מכונות ייצור יעילות ואכזריות,"¹⁰ כפי שהגדיר זאת המבקר החברתי מלקולם האריס, השייך בעצמו לדור המילניאלז.

רוב העצות בנושא ניהול הזמן נוטות להחמיץ את האמת המטלטלת הזו: הזמן הוא כמו פעוט לא ממושמע: ככל שנתאמץ יותר לשלוט בו, להכפיף אותו לסדר היום שלנו, כך הוא יחמוק משליטתנו. חשבו על כל אמצעי הטכנולוגיה שנועדו לעזור לנו לנצח את הזמן: לפי כל היגיון שפוי, בעולם של מדיחי כלים, תנורי מיקרוגל ומטוסי סילון, אנחנו אמורים להרגיש כאילו כמות הזמן שבידינו רק גדלה, הודות לכל השעות שהתפנו לנו. אך במציאות, זו אינה החוויה של אף אחד מאיתנו. החיים רק מאיצים, וכולם הולכים ומאבדים סבלנות. איכשהו, קשה שבעתיים לחכות שתי דקות למיקרוגל מאשר שעתיים לתנור — או עשר שניות לדף אינטרנט שעולה לאט לעומת שלושה ימים לאותו מידע שמגיע בדואר.

אותו דפוס הרסני חוזר על עצמו גם ברבים מהניסיונות שלנו להיות פרודוקטיביים יותר בעבודה. לפני כמה שנים, כשטבעתי במיילים, יישמתי בהצלחה את השיטה המכונה Inbox Zero ("אפס הודעות נכנסות"), אבל מהר מאוד גיליתי שככל שמתייעלים במענה על מיילים, קורה רק דבר אחד: מקבלים הרבה יותר מיילים. הרגשתי עסוק יותר — בזכות כל המיילים האלה — אז קניתי את לגרום לדברים לקרות מאת גורו ניהול הזמן דיוויד אלן, שהציג הבטחה מפתה: "ייתכן מאוד שלאדם יש מספר עצום ומכביד של דברים שעליו לעשות, ובכל זאת הוא יתפקד באופן יצרני, [ו]בראש צלול,"¹¹ ובמצב רגשי שהוא "הדבר שבאמנויות לחימה מכנים 'נפש כמו מים.'"¹² אבל לא ממש הפנמתי את המשמעות העמוקה בדבריו של אלן — שתמיד יהיה יותר מדי מה לעשות — ובמקום זה פשוט ניסיתי לעשות כמות בלתי אפשרית של דברים. למעשה, שיפרתי את היכולת שלי לחסל במהירות את רשימת המטלות — אבל אז גיליתי שבדרך פלא התחילה לצוץ רק יותר ויותר עבודה. (האמת היא שזה לא מפליא בכלל; קוראים לזה פסיכולוגיה פשוטה, וגם קפיטליזם. ארחיב על זה בהמשך.)

העניין הוא שככה לא היה אמור להיראות העתיד שלנו. ב-1930, בנאום שכותרתו "אפשרויות כלכליות לנכדינו", השמיע הכלכלן ג'ון מיינרד קיינס תחזית מפורסמת: תוך מאה שנה, הודות לגידול בהון ולהתקדמות הטכנולוגית, אף אדם לא יצטרך לעבוד יותר מ-15 שעות בשבוע. האתגר יהיה כיצד למלא את כל הזמן הפנוי שנפל לידינו מבלי לצאת מדעתנו. "לראשונה מאז בריאתו," אמר קיינס למאזיניו, "ייאלץ האדם להתמודד עם בעייתו האמיתית, הנצחית — כיצד להשתמש בחופש שלו מדאגות כלכליות לוחצות."¹³ אבל קיינס טעה. מתברר שכאשר אנשים מרוויחים די כסף כדי למלא את צורכיהם, הם פשוט מוצאים דברים חדשים שהם צריכים ואורחות חיים חדשים שהם חושקים בהם; הם אף פעם לא מצליחים לגדל דשא ירוק יותר משל השכן, מפני שכל אימת שהם מתקרבים לכך, הם מוצאים לעצמם שכנים חדשים עם דשא מוצלח עוד יותר. כתוצאה מכך, הם רק עובדים קשה יותר ויותר, והעסיקות הופכת עד מהרה לסמל סטטוס יוקרתי. ויותר מזה: עסיקותם של העשירים היא מידבקת, כי אחת הדרכים הכי יעילות להרוויח יותר כסף — עבור אלה שבצמרת העץ — היא לצמצם עלויות ולשפר את היעילות בחברות ובתעשיות שלהם. הצמצום והייעול מערערים את ביטחונם של האנשים שעובדים בדרגים הנמוכים יותר, והם נאלצים לעבוד קשה יותר רק כדי להתפרנס בכבוד.

כשגורמים לדברים הלא־נכונים לקרות
ועכשיו אנחנו מגיעים ללב העניין, לתחושה שרק הולכת ומעמיקה, ושקשה יותר לבטא אותה במילים: התחושה שלמרות כל הפעלתנות הזאת, אפילו אלה שגורלם שפר עליהם יחסית, כמעט אף פעם לא מוצאים זמן לעשות את הדברים החשובים. אנחנו מרגישים שיש דרכים חשובות ומספקות יותר להעביר את זמננו, גם אם אנחנו לא בדיוק יודעים לשים עליהן את האצבע — ובכל זאת, באופן שיטתי, אנחנו ממלאים את ימינו בדברים אחרים. ההשתוקקות הזו לערך מוסף יכולה ללבוש צורות רבות: היא טמונה, למשל, ברצון להתמסר לאיזו מטרה נעלה יותר, בתחושה האינטואיטיבית שייתכן כי הרגע המסוים הזה בהיסטוריה, עם כל המשברים והסבל הכרוכים בו, דורש מאיתנו יותר מסתם עוד הכנסה והוצאה. והיא טמונה גם בתחושת התסכול מכך שאנחנו צריכים לעבוד במשרה הקבועה שלנו כדי לקנות רסיסים של זמן עבור העבודה שאנחנו אוהבים, ובכמיהה הפשוטה לבלות חלק גדול יותר מזמננו הקצר עלי אדמות עם הילדים שלנו, בטבע, או לכל הפחות — לא בנסיעות לעבודה ובחזרה. העיתונאי והסופר צ'רלס אייזנשטיין, העוסק בעיקר בענייני סביבה ורוח, נזכר בפעם הראשונה שבה חש ב"שגיאה" הבסיסית הזאת, הנוגעת לדרך שבה אנחנו מנצלים את הזמן שלנו, כילד שגדל בסביבה של נוחות חומרית באמריקה של שנות השבעים:

אני ידעתי שהחיים אמורים להיות מאושרים יותר, אמיתיים יותר, משמעותיים יותר, והעולם אמור להיות יפה יותר. אנחנו לא אמורים לשנוא את ימי שני ולחיות בשביל סופי השבוע והחגים. אנחנו לא אמורים להרים יד רק כדי שייתנו לנו לצאת להשתין. אף אחד לא אמור להחזיק אותנו בתוך חלל סגור ביום יפה, יום אחרי יום.¹⁴

ותחושת השגיאה הזאת רק מחמירה ככל שאנחנו מנסים להיות פרודוקטיביים יותר, ובכך דוחקים את הדברים החשובים באמת עוד הרחק מעבר לאופק. אנחנו מכלים את ימינו בניסיון "להשלים" משימות, כדי "להיפטר" מהן, וכתוצאה מכך תודעתנו נתונה כל העת במחשבות על העתיד, ובציפייה ליום שבו נתפנה סוף־סוף לעשות את הדברים החשובים באמת — ובינתיים אנחנו מרגישים שאנחנו לא מספיק טובים, שאולי אין לנו את הדחף או הסבולת הדרושים כדי לעמוד בקצב החיים הנוכחי. "רוח התקופה היא רוח של בהילות מאמללת", כך כתבה הסופרת והמסאית מרילין רובינסון, והיא טוענת כי רבים מאיתנו עוסקים כל חיינו ב"להכשיר את עצמנו ואת ילדינו להיות אמצעים עבור מטרות עמומות ומסתוריות שאין להן שום קשר אלינו."¹⁵ המאבק שלנו להשתלט על כל המשימות המונחות לפתחנו כנראה משרת אינטרסים של מישהו; כשאנחנו עובדים יותר שעות — ומשתמשים בכל הכנסה נוספת כדי לקנות עוד מוצרי צריכה — אנחנו הופכים לברגים טובים יותר במכונה הכלכלית. אבל זה לא מביא לנו שקט נפשי, ולא עוזר לנו להשקיע חלק גדול יותר מהזמן המוגבל שבידינו באותם אנשים ודברים שקרובים ללבנו באמת.

4,000 שבועות הוא עוד ספר שעוסק בניצול מיטבי של הזמן. אבל הוא נכתב מתוך אמונה שניהול הזמן כפי שאנחנו מכירים אותו נחל כישלון חרוץ, ושאנחנו חייבים להפסיק להעמיד פנים שזה לא כך. הרגע המוזר הזה בהיסטוריה, שבו נראה כאילו הזמן איבד כל אחיזה, עשוי להתגלות כהזדמנות אידיאלית לבחון מחדש את יחסינו איתו. הוגי העבר כבר ניצבו מול האתגרים האלה לפנינו, וכשאנו מחילים את תובנותיהם על ימינו, מתחילות לצוץ ולהתגלות כל מיני אמיתות מעניינות. פרודוקטיביות היא מלכודת. ההתייעלות רק דוחקת בנו להגביר את הקצב, וכל ניסיון לנקות את השולחן רק יגרום לו להתמלא מהר יותר. אף אחד, בכל תולדות האנושות, לא השיג אי פעם "איזון בין עבודה לחיים" (מה שזה לא יהיה), ואם בעלות השחר נקפיד לבצע את "ששת הדברים שעושים אנשים מצליחים לפני שבע בבוקר", זה בטח לא יביא אותנו לשם. לעולם לא יגיע היום שבו הכול יהיה סוף־סוף בשליטתנו — היום שבו שטף המֵיילים ייעצר; שבו רשימות המטלות יפסיקו להתארך; שבו נעמוד בכל המחויבויות שלנו בעבודה ובבית; שבו אף אחד לא יכעס עלינו בגלל דדליין שפספסנו או פשלה שעשינו; ושבו נהפוך לבני אדם מיטביים שיכולים, סוף־סוף, להתפנות לדברים שיש להם משמעות באמת. קודם כול, בואו נודה בתבוסה: שום דבר מכל אלה לא יקרה.

אבל רגע, תקשיבו: אלה חדשות מצוינות.