נפץ אותי 1
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
נפץ אותי 1
מכר
מאות
עותקים
נפץ אותי 1
מכר
מאות
עותקים

נפץ אותי 1

4 כוכבים (30 דירוגים)
ספר דיגיטלי
48
ספר מודפס
68.6 מחיר מוטבע על הספר 98

עוד על הספר

  • שם במקור: Shatter Me
  • תרגום: אורי שגיא
  • הוצאה: דיאלוג
  • תאריך הוצאה: פברואר 2023
  • קטגוריה: מד"ב ופנטזיה, רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 331 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 31 דק'

הספר מופיע כחלק מ -

תקציר

אני מקוללת.
אני מחוננת.

אני מפלצת.
אני יותר מאדם.

המגע שלי הוא מוות.
המגע שלי הוא כוח.

אני הנשק שלהם.
אני אלחם בהם.

לג'ולייט יש מגע קטלני ואף אחד אינו יודע מדוע.
לשלטון יש עבורה תוכניות: השלטון מתכנן להשתמש בג'ולייט כנשק.
אבל לג'ולייט יש תוכניות משלה: לאחר שנים ארוכות בהן היתה כלואה, היא סוף סוף מוצאת בתוכה את הכוח להיאבק ולעמוד על שלה, ולהבטיח לעצמה את העתיד שרצתה, עם הנער היחיד שחשבה שאיבדה לנצח.

סיפורה של ג'ולייט מתגלה לעיני הקוראים מתוך יומנה האישי רב־המחיקות. 
טכניקה סיפורית זו מעניקה לסיפור נופך אישי ואינטימי, שהפך את הספר ואת המשכיו, להצלחה סוחפת ברחבי העולם.

פרק ראשון

אחת.

אני כלואה כבר 264 יום.

החֶברה היחידה שלי היא יומן קטן ועט שבור והמספרים שבראש שלי. חלון. 4 קירות. 10 מטרים מרובעים של מרחב. 26 אותיות באלפבית שלא דיברתי ב־264 ימים של בידוד.

6,336 שעות מאז שנגעתי בבן אדם אחר.

“עוד מעט לא תהיי לבד בתא בחדר,״ הם אמרו לי.

“אנחנו מקווים שתירקבי למוות כאן על התנהגות טובה,״ הם אמרו לי.

“לא חסרים פסיכופתים כמוך הסוף לבידוד,״ הם אמרו לי.

הם, משרתי הממסד החדש. היוזמה שהיתה אמורה לעזור לחֶברה הגוססת שלנו. אותם אנשים שהוציאו אותי מהבית של ההורים וכלאו אותי בבית משוגעים בגלל משהו שאין לי שליטה עליו. לאף אחד לא אכפת שלא ידעתי למה אני מסוגלת. שלא ידעתי מה אני עושה.

אין לי מושג איפה אני.

אני רק יודעת שהוסעתי על ידי מישהו בוואן לבן במשך 6 שעות ו־37 דקות עד שהגעתי לכאן. אני יודעת שהייתי אזוקה למושב שלי. אני יודעת שהייתי קשורה לכיסא שלי. אני יודעת שההורים שלי לא טרחו להגיד שלום. אני יודעת שלא בכיתי כשלקחו אותי.

אני יודעת שהשמים נופלים כל יום.

השמש שוקעת אל האוקיינוס ומתיזה חום ואדום וצהוב וכתום על העולם שמחוץ לחלון שלי. מיליון עלים על מאה ענפים שונים מתכופפים ברוח, מרפרפים בהבטחת שווא של מעוף. הרוח אוחזת בכנפיהם הכמושות אבל מפילה אותם למטה, שכוחים, כדי שיירמסו על ידי החיילים שמוצבים מתחת.

יש פחות עצים ממה שהיו, זה מה שהמדענים אומרים. הם אומרים שהעולם היה פעם ירוק. העננים היו לבנים. השמש היתה תמיד באור הנכון. אבל הזיכרונות שלי מהעולם הזה קלושים מאוד. אני לא זוכרת הרבה ממה שהיה לפני. הקיום היחיד שאני מכירה היום הוא זה שהוענק לי. הד של מה שהיה.

אני מצמידה את כף היד לשמשת הזכוכית הקטנה ומרגישה את הקור אוחז בידי בחיבוק מוכר. שנינו לבד, שנינו מתקיימים כהיעדר של משהו אחר.

אני אוחזת בעט חסר התועלת, ובו מעט מאוד דיו שלמדתי להקציב מדי יום, ובוהה בו. משנה את דעתי. נוטשת את המאמץ הדרוש לכתוב. אולי אם אדבר יהיה לי קל יותר. אני מתאמנת על השימוש בקול, הוגה בשפתיים מילים מוכרות שהפה שלי לא מכיר. אני מתאמנת כל היום.

אני מופתעת שאני זוכרת איך מדברים.

אני מגלגלת את היומן הקטן שלי לכדור שאני דוחפת לקיר. אני יושבת זקופה על הקפיצים המכוסים בבד שעליהם אני נאלצת לישון. אני מחכה. אני מתנדנדת קדימה ואחורה ומחכה.

אני מחכה יותר מדי ונרדמת.

העיניים שלי נפקחות ורואות שתי עיניים שתי שפתיים שתי אוזניים שתי גבות.

אני מחניקה את הצרחה הדחף לברוח האימה המשתקת שאוחזת בגפיי.

“אתה ב־ב־ב־ב־״

“ואת בת.״ הוא מרים גבה. הוא מתרחק מהפנים שלי. הוא מחייך חיוך שהוא לא חיוך ואני רוצה לבכות, העיניים שלי נואשות, מבועתות, המבט נשלח לדלת שניסיתי לפתוח כל כך הרבה פעמים שכבר הפסקתי לספור. הם כלאו אותי עם בן. בן.

אלוהים אדירים.

הם מנסים להרוג אותי.

הם עשו את זה בכוונה.

כדי לענות אותי, להכאיב לי, כדי שלא אישן יותר בלילה. הזרועות שלו מקועקעות, שרוולים עד המרפקים. בגבה חסר עגיל שבטח החרימו. עיניים כחולות כהות שער חום כהה קו לסת חד מבנה גוף חזק ורזה. מהמם מסוכן. מבעית. נורא.

הוא צוחק ואני נופלת מהמיטה ומזנקת לפינה.

הוא מביט בכרית העלובה על המיטה הנוספת שדחפו לחלל הריק הבוקר, במזרן הדק ובשמיכה הממורטת שבקושי יכולה לכסות את פלג גופו העליון. הוא מביט במיטה שלי. מביט במיטה שלו.

מצמיד אותן ביד אחת. משתמש ברגל שלו לדחוף את שתי מסגרות המתכת אל הצד שלו בחדר. משתרע על שני המזרנים, לוקח את הכרית שלי ומתפיח אותה מתחת לצווארו. אני מתחילה לרעוד.

אני נושכת את השפה ומנסה לקבור את עצמי בפינה החשוכה.

הוא גנב את המיטה שלי השמיכה שלי הכרית שלי.

יש לי רק את הרצפה.

תהיה לי רק הרצפה.

לעולם לא אשיב מלחמה כי אני מפחדת מדי משותקת מדי פרנואידית מדי.

“אז את – מה? משוגעת? בגלל זה את פה?״

אני לא משוגעת.

הוא מתרומם מספיק לראות את הפנים שלי. הוא שוב צוחק. “אני לא מתכוון לפגוע בך.״

אני רוצה להאמין לו אני לא מאמינה לו.

“איך קוראים לך?״ הוא שואל.

זה לא עניינך. איך קוראים לך?

אני שומעת את הנשיפה הנרגזת שלו. אני שומעת אותו מתהפך על המיטה שחצי ממנה היה פעם שלי. אני נשארת ערה כל הלילה. הברכיים שלי משוכות אל הסנטר, הזרועות מחבקות חזק את דמותי הקטנה, השיער החום הארוך שלי הוא המחסום היחיד בינינו.

אני לא הולכת לישון.

אני לא יכולה לישון.

אני לא יכולה לשמוע את הצרחות האלה שוב.

עוד על הספר

  • שם במקור: Shatter Me
  • תרגום: אורי שגיא
  • הוצאה: דיאלוג
  • תאריך הוצאה: פברואר 2023
  • קטגוריה: מד"ב ופנטזיה, רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 331 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 31 דק'

הספר מופיע כחלק מ -

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
30 דירוגים
17 דירוגים
5 דירוגים
1 דירוגים
5 דירוגים
2 דירוגים
8/10/2024

כתבתי את הביקורת הראשונה בשנת 2024, ולמרבה הפלא: כעת השנה היא 2025 : ראשי התפתח יותר, קראתי יותר, והבנתי מה קרה בעלילה בפעם נוספת. אני לא מרבה לשים 5 כוכבים על ספרים: ולא על ספרים כאלו, אך אם אני שמה: יש סיבה. כרגע הסיבה שלי היא רק זה שאני באמת לא זוכרת משהו מהעלילה, אך הרגיש לי חשוב לתת ביקורת טובה יותר. והנה הביקורת החדשה, כי ממש כתבתי על יתר המידה, אה? אתחיל בדברים החיוביים, כהרגלי: ויש הרבה. תיאור הדמויות היה כה מעולה, קולע למטרה, מפורט ומקסים עד שלא יכולתי להפסיק לקרוא על אותה הדמות שוב ושוב. אומנם, ככל שהעלילה מתפתחת הפרטים נעשים פחות דהויים ומבינים עוד הרבה פרטים על הדמות: אך זה בכלל לא גורע מהעלילה, ולהפך: אני משתוקקת להבין ולקרוא עוד על הדמות. ובאותה מידה, תיאור המיקום, הזמנים והפרטים: כה מדויק, קצר וקולע. באמת, לא מצאתי שחסר לי פרט כלשהו בבניית העלילה. וגם אם היה חסר פרט קטן (כגון חפצים על השטח, זמן וכו') להוסיף לדמיון שלי, הבנתי מקריאת העלילה שככל הנראה הפרט הזה לא שימושי, ולכן המשכתי לקרוא והתעלמתי מכך. תמיד מצאתי את עצמי יודעת באיזו שעה הדמויות נמצאות: האם היה זה לילה? האם הם קמו בארבע לפנות בוקר, או שמא לאחר יומיים מתשישות רבה? - הכל היה מתואר בצורה נהדרת, והכתיבה הזו היתה טמונה בעלילה, בצורה שהדמיון שלי לא נקטע אפילו לא לדקה אחת. הספר מדהים, וכך גם כל הספרים הבאים בסדרה אחריו. ובכנות, אין לי דברים שליליים לכתוב עליו - ואולי זה רק מכיוון שאני לא זוכרת הרבה. אבל כן זכור לי שהספר הלהיב אותי כל כך, עד שלא יכולתי להפסיק לקרוא אותו. ולסיכום: הספר מומלץ, מאוד. אכן שווה, עד מאוד, לבזבז עליו את הכסף ואת הזמן: וגם על הבאים בסדרה.

1
20/5/2025

חמוד עדיין לא הבנתי את ההייפ על וורנר אם יש את אדם😍

8/3/2025

זה בין הספרים הטובים שקראתי אין רגע משעמם ותמיד יש אקשן, התאהבתי בדמויות ואני לא יכולה לחכות להתחיל את הספר השני.

6/10/2024

הסדרת ספרים ה-א-ה-ו-ב-ה עלייי!! מי שאוהב מדע בדיוני ורומנטיקה זה הספר בישבילו!!

18/5/2024

חמוד מאוד

10/2/2024

מעולה. עלילה מעולה ושפה עשירה ומלאת דמיון. רמה גבוהה .

21/10/2023

וואווו איזה ספר מושלםםם בהתחלה זה קצת משעמם אבל מעמוד 70 זה נהיה מותח ברמות ואי אפשר להוריד את העיניים מהספר!!

27/8/2023

מקסים, כתיבה מרתקת, לא ספר למוטמטמים, הייתי מגדירה את זה פנטזיה אפלה כי בדרך כלל פנטזיה הרבה יותר קלילה, לא יכולה לחכות לספרים לבאים בסידרה הדי ארוכה🤩

22/8/2023

כתיבה מיוחדת ברמות! לא נתקלתי בדבר כזה מעולם!

13/4/2023

ספר טוב, כתיבה אינטליגנטית. לא מתאים לכל אחד, כי הכתיבה קצת שונה מהרגיל, ומצריכה ריכוז כדי לעקוב. אהבתי את העולם העשיר שהסופרת בנתה, ולמרות שהדיסוטופיה הזו קצת לעוסה, הכתיבה והפירוט של העלילה עדיין מרגישים מקוריים. קצת הפריע לי כל ה'פוצי-מוצי' של הגיבורים, שהיה קצת אינטנסיבי מדי, והשתלט על חלקים גדולים מהספר. היה אפשר למתן את זה קצת, ולהתרכז יותר בעלילה ובתיאור העולם. ממליצה לקרוא, ספר טוב לאוהבי הז'אנר הפנטסטי והרומנטי.

11/4/2023

מעולה

28/2/2023

מושלם ממש התחברתי בהתחלה לא ככ מובן אבל אהבתי מאוד

20/2/2023

רצהההה לשני

5/9/2023

ואוו! אמאלה! כמה שמעתי על הסדרה הזו! והיא פשוט לא איכזבה אותי! דמויות מעולות, עלילה מרתקת! פשוט מושלם! ויאללה אדם תעוף לי מהעיניים! צריכה רק את וורנר!

1
18/6/2025

אהבתי את הצורת כתיבה. הספר גורם לך ממש לראות את הנפש של ג׳ולייט

24/9/2023

בפר ממש טוב אבל לא יודע אם שווה קריאה של כל השישה

28/8/2023

ראשית, אתחיל עם יתרונות הספר: -מדובר בספר דיסטופי, המציג עולם בצורה מעט מרתיעה בתחילה אך מעניינית בהמשך. -התפתחות אישיות הדמויות מעולה, משמע, הדמויות בסוף הסיפור נהיות בוגרות יותר. חסרונות: -לדמויות(כמעט) אין פנים, אישיותם לא מפותחת מספיק. -הייתי שמחה אם הסופרת הייתה מעמיקה בעולם הדיסטופי וכיצד מתנהלים שם יותר לעומק. -הדמות הראשית מאוד סטריאוטיפית, כעיקרון מצטיירת כדמות חזקה, אך מן הצד השני מרשה לקנג׳י, וורנר, להעניק לה תוויות מאוד סקסיסטיות. -הכתיבה לא מספקת, אינני יודעת,אם זהו התרגום או הכתיבה של הסופרת עצמה. -הסוף היה נראה מבטיח, אך, בו זמנית גם כאופציה היחידה שהייתה יכולה לגרום לדמות הראשית להיות משויכת לקבוצה מסויימת, ולהרגיש שייכת, מה שעצוב, מאוד. אני מתנצלת בפני כל מעריצי הספר.

1
28/8/2023

סיימתי את הספר קצת מבולבלת. העלילה מעניינת והדמויות טובות אבל הכתיבה עצמה פשוט נוראית. התיאורים מוגזמים ודרמטיים מידי, כמות המשפטים המוזרים והלא קשורים שהסופרת מקדישה בשביל לתאר את הרגשות של הדמות המרכזית פשוט הזויה. מרגיש לי שנכנסתי לראש של אישה לא מאוזנת נפשית, מאוד דרמטית ובעיקרון צריכה טיפול נפשי. קשה לעקוב אחרי כל המחשבות והרגשות שקופצים לה בכל משפט שני, תמיד בצורה מוגזמת ולא פרופורציונלית למה שקורה. בקיצור, הספר הזה בעיקר גרם לי לכאב ראש. וחבל, היה לא פוטנציאל.

13/4/2024

הרעיון טוב, הביצוע פחות

נפץ אותי 1 טהרה מאפי

אחת.

אני כלואה כבר 264 יום.

החֶברה היחידה שלי היא יומן קטן ועט שבור והמספרים שבראש שלי. חלון. 4 קירות. 10 מטרים מרובעים של מרחב. 26 אותיות באלפבית שלא דיברתי ב־264 ימים של בידוד.

6,336 שעות מאז שנגעתי בבן אדם אחר.

“עוד מעט לא תהיי לבד בתא בחדר,״ הם אמרו לי.

“אנחנו מקווים שתירקבי למוות כאן על התנהגות טובה,״ הם אמרו לי.

“לא חסרים פסיכופתים כמוך הסוף לבידוד,״ הם אמרו לי.

הם, משרתי הממסד החדש. היוזמה שהיתה אמורה לעזור לחֶברה הגוססת שלנו. אותם אנשים שהוציאו אותי מהבית של ההורים וכלאו אותי בבית משוגעים בגלל משהו שאין לי שליטה עליו. לאף אחד לא אכפת שלא ידעתי למה אני מסוגלת. שלא ידעתי מה אני עושה.

אין לי מושג איפה אני.

אני רק יודעת שהוסעתי על ידי מישהו בוואן לבן במשך 6 שעות ו־37 דקות עד שהגעתי לכאן. אני יודעת שהייתי אזוקה למושב שלי. אני יודעת שהייתי קשורה לכיסא שלי. אני יודעת שההורים שלי לא טרחו להגיד שלום. אני יודעת שלא בכיתי כשלקחו אותי.

אני יודעת שהשמים נופלים כל יום.

השמש שוקעת אל האוקיינוס ומתיזה חום ואדום וצהוב וכתום על העולם שמחוץ לחלון שלי. מיליון עלים על מאה ענפים שונים מתכופפים ברוח, מרפרפים בהבטחת שווא של מעוף. הרוח אוחזת בכנפיהם הכמושות אבל מפילה אותם למטה, שכוחים, כדי שיירמסו על ידי החיילים שמוצבים מתחת.

יש פחות עצים ממה שהיו, זה מה שהמדענים אומרים. הם אומרים שהעולם היה פעם ירוק. העננים היו לבנים. השמש היתה תמיד באור הנכון. אבל הזיכרונות שלי מהעולם הזה קלושים מאוד. אני לא זוכרת הרבה ממה שהיה לפני. הקיום היחיד שאני מכירה היום הוא זה שהוענק לי. הד של מה שהיה.

אני מצמידה את כף היד לשמשת הזכוכית הקטנה ומרגישה את הקור אוחז בידי בחיבוק מוכר. שנינו לבד, שנינו מתקיימים כהיעדר של משהו אחר.

אני אוחזת בעט חסר התועלת, ובו מעט מאוד דיו שלמדתי להקציב מדי יום, ובוהה בו. משנה את דעתי. נוטשת את המאמץ הדרוש לכתוב. אולי אם אדבר יהיה לי קל יותר. אני מתאמנת על השימוש בקול, הוגה בשפתיים מילים מוכרות שהפה שלי לא מכיר. אני מתאמנת כל היום.

אני מופתעת שאני זוכרת איך מדברים.

אני מגלגלת את היומן הקטן שלי לכדור שאני דוחפת לקיר. אני יושבת זקופה על הקפיצים המכוסים בבד שעליהם אני נאלצת לישון. אני מחכה. אני מתנדנדת קדימה ואחורה ומחכה.

אני מחכה יותר מדי ונרדמת.

העיניים שלי נפקחות ורואות שתי עיניים שתי שפתיים שתי אוזניים שתי גבות.

אני מחניקה את הצרחה הדחף לברוח האימה המשתקת שאוחזת בגפיי.

“אתה ב־ב־ב־ב־״

“ואת בת.״ הוא מרים גבה. הוא מתרחק מהפנים שלי. הוא מחייך חיוך שהוא לא חיוך ואני רוצה לבכות, העיניים שלי נואשות, מבועתות, המבט נשלח לדלת שניסיתי לפתוח כל כך הרבה פעמים שכבר הפסקתי לספור. הם כלאו אותי עם בן. בן.

אלוהים אדירים.

הם מנסים להרוג אותי.

הם עשו את זה בכוונה.

כדי לענות אותי, להכאיב לי, כדי שלא אישן יותר בלילה. הזרועות שלו מקועקעות, שרוולים עד המרפקים. בגבה חסר עגיל שבטח החרימו. עיניים כחולות כהות שער חום כהה קו לסת חד מבנה גוף חזק ורזה. מהמם מסוכן. מבעית. נורא.

הוא צוחק ואני נופלת מהמיטה ומזנקת לפינה.

הוא מביט בכרית העלובה על המיטה הנוספת שדחפו לחלל הריק הבוקר, במזרן הדק ובשמיכה הממורטת שבקושי יכולה לכסות את פלג גופו העליון. הוא מביט במיטה שלי. מביט במיטה שלו.

מצמיד אותן ביד אחת. משתמש ברגל שלו לדחוף את שתי מסגרות המתכת אל הצד שלו בחדר. משתרע על שני המזרנים, לוקח את הכרית שלי ומתפיח אותה מתחת לצווארו. אני מתחילה לרעוד.

אני נושכת את השפה ומנסה לקבור את עצמי בפינה החשוכה.

הוא גנב את המיטה שלי השמיכה שלי הכרית שלי.

יש לי רק את הרצפה.

תהיה לי רק הרצפה.

לעולם לא אשיב מלחמה כי אני מפחדת מדי משותקת מדי פרנואידית מדי.

“אז את – מה? משוגעת? בגלל זה את פה?״

אני לא משוגעת.

הוא מתרומם מספיק לראות את הפנים שלי. הוא שוב צוחק. “אני לא מתכוון לפגוע בך.״

אני רוצה להאמין לו אני לא מאמינה לו.

“איך קוראים לך?״ הוא שואל.

זה לא עניינך. איך קוראים לך?

אני שומעת את הנשיפה הנרגזת שלו. אני שומעת אותו מתהפך על המיטה שחצי ממנה היה פעם שלי. אני נשארת ערה כל הלילה. הברכיים שלי משוכות אל הסנטר, הזרועות מחבקות חזק את דמותי הקטנה, השיער החום הארוך שלי הוא המחסום היחיד בינינו.

אני לא הולכת לישון.

אני לא יכולה לישון.

אני לא יכולה לשמוע את הצרחות האלה שוב.

המלצות נוספות