לייטלארק 2 - ארס אופל

1

כספת

טעם מוות עלה על לשונה של אַייסְלָה בת־כתר.

לפני רגעים אחדים היא פתחה את מנעול הכספת הנסתרת בחדר המראות. בתוך הכספת רחש כוח, לחש בשפה שהיא לא הבינה, קרא למשהו שנמצא עמוק בלשד עצמותיה. הקריאה הייתה בהולה, מוכרת, כמו תשובה לשאלה שהיא שכחה משום מה.

שאר הארמון הנטוש התפורר עם חלוף הזמן, אבל הדלת הזאת נשארה נעולה בכל תקופת הקללות. אבות־אבותיה התאמצו לשמור אותה בסוד. המפתח היחיד לדלת היה הכתר שלה, וכשאייסלה פתחה את הדלת בחריקה צווחנית עלה על דעתה שוודאי הייתה להם סיבה טובה להסתיר אותה באופן יסודי כל כך.

פעימות ליבה האיצו כשהציצה פנימה. אבל לפני שהספיקה לראות משהו, כוח כלשהו הסתנן מבעד לחריץ והתנגש בחזהּ במהלומה שהטילה אותה לקצה החדר.

הדלת נסגרה בטריקה.

לרגע שרר שקט. כמעט מרגוע — פריט המותרות הנחשק והנדיר ביותר. זה הדבר היחיד שהיא ייחלה לו בימים אלה. מרגוע מהכאב שפילח את חזהּ בנקודה שבה חץ פגע בליבה וחצה אותו לשניים. מרגוע מהמחשבות שטרפו את מוחה כמו חרקים שזוללים פסולת. בשבועות האחרונים אבדו והושגו דברים רבים, ולא במידה שווה.

אבל לשנייה אחת ויחידה, היא הצליחה סוף־סוף לרוקן את מוחה ממחשבות.

עד שראשה נחבט ברצפת האבן, והמרגוע התחלף בחזיון טבח.

גופות. מגואלות בדם. מפוחמות. היא לא יכלה לראות מאיזו ממלכה הן; היא ראתה רק עורות ועצמות. אפלה ניגרה סביב הגופות כמו דיו שנשפך מקסת, אבל היא לא עצרה או נקוותה בשלוליות או נעלמה.

לא. זאת הייתה אפלה מאכלת.

היא חיסלה את שרידי הגופות, ואז הפנתה את תשומת ליבה אל אייסלה. האפלה טיפסה עליה בקנוקנות קרות ולחלוחיות כמו גפיים חסרות חיים. לפני שהספיקה לזוז, הצללים פישקו את שפתיה והכריחו אותה לגמוע אותם. היא השתנקה ושיוועה לאוויר, אבל רק טעם מוות עלה על לשונה.

הכול החשיך, כאילו מישהו כיבה בנשיפה את הכוכבים והירח והשמש בזה אחר זה.

ואז האפלה דיברה.

"אייסלה." היא דיברה בקולו. הקול של גְרִים. "חזרי אליי. חזרי —"

מצמוץ, והיא הייתה שוב בחדר המראות, מוקפת באור שמש שהשתקף במשטחים מחזירי האור ובענפים שלדיים שנשלחו אליה כמו ידיים, מגרדים את משטחי הזכוכית ששרדו.

ואוֹרוֹ. הוא היה שם בִּן רגע ואסף אותה בזרועותיו. הוא לא נטה לתגובות דרמטיות, ולכן האימה שעל פניו הייתה מדאיגה אפילו יותר.

אייסלה שלחה יד וגילתה שהיא מדממת מהאף, מהאוזניים, ומהעיניים, והדם זולג על לחייה. היא הביטה בדם שעל אצבעותיה ולא יכלה לחשוב על דבר מלבד על הדברים שראתה.

מה זה היה? חיזיון?

אזהרה מפני מה שגרים עלול לעשות אם לא תחזור אליו?

היא לא ידעה, אבל דבר אחד היה ברור: ברגע שפתחה את הדלת הזאת, משהו טרק אותה בחזרה. היה משהו בחדר הזה.

ואותו משהו לא רצה שאייסלה תמצא אותו.

2

אמיתות ושקרים

"היא דחתה אותי," אמרה אייסלה. זה לא היה הגיוני. הכוח קרא לה; היא הרגישה אותו. אז למה הדלת נטרקה בחזרה?

כתר הזהב של המלך בהק כשהטה את ראשו לאחור והביט בה בעיון. הוא עמד רחוק ככל שגודלו של החדר אִפשר לו מהמיטה שאייסלה שכבה עליה.

זה לא היה חשוב. אפילו ממרחק של מטרים היא הרגישה את החוט המקשר ביניהם. משהו שמזכיר אהבה.

משהו שמזכיר כוח.

לבסוף אורו דיבר. "את לא מוכנה. אני לא חושב שהכתר שלך הוא המפתח היחיד. אם הכוונה הייתה למנוע מהדלת להיפתח בקלות, יכול להיות שדלת הכספת כושפה כדי לאפשר כניסה אך ורק לשַליטת הפראיים."

"אבל אני באמת —"

"שליטה שלמדה לשלוט בכוחות שלה."

אה.

אייסלה צחקה. היא לא יכלה להתאפק. אלא מה, ברור שהאי ימשיך להמציא דרכים לגרום לה להרגיש שהיא לא טובה מספיק. זה נהיה מעין משחק. "אם כך, היא כנראה תישאר סגורה," היא אמרה, בוהה בריכוז בנקודה על הקיר. המומחיות הפראיות היחידות שנותרו בחיים היו האפוטרופסיות שלה — ואם היא תראה אותן שוב אי־פעם, היא תהרוג אותן כעונש על שרצחו את הוריה. ועל כל השקרים שסיפרו לה.

הדממה הגיעה לנקודת רתיחה וגלשה. היא הרגישה באופן כמעט מוחשי את הדאגה של אורו באוויר, חמימות מהולה בחרדה. היא ריסנה את הדחף לגלגל עיניים. אחרי כל מה שעבר עליה, היא לא התרגשה במיוחד מכך שדלת סנובית דחתה אותה.

היא שנאה את הדאגה שלו, ושנאה את עצמה בגלל הכעס שהפך ללהב בתוכה ונשלף החוצה אפילו נגד דברים תמימים כמו דאגה לשלומה. אבל לאחרונה היא לא הצליחה לשלוט בשום רגש. לפעמים היא התעוררה ולא היה לה אפילו די כוח לקום מהמיטה. בפעמים אחרות היא התעוררה כועסת כל כך עד שהשתגרה לאי הפראיים רק כדי שתוכל לצרוח שם.

"אני אלמד אותך," הוא אמר.

"אתה לא מומחה לכוח פראי."

"נכון," הוא הודה. "אבל למדתי לשלוט בכוחות של ארבע ממלכות. היכולות אמנם שונות, אבל הביצוע דומה." קולו היה עדין יותר מכפי שהגיע לה. "זה מה שאִפשר לי להשתמש בכוח שלך."

זה מה שאִפשר לו להציל אותה. ליבת האי הייתה מבשלת אותה בעודה בחיים אם אורו לא היה משתמש בקשר ביניהם כדי להפעיל את כוחותיה בחדר המראות. ברגע ההוא היא הבינה את רגשותיה כלפיו. העובדה שהייתה לו גישה לכוחות שלה פירושה שהיא אוהבת אותו.

אם כי היא אפילו לא ידעה מה זאת אהבה.

פעם היא אהבה את האפוטרופסיות שלה.

פעם היא אהבה את סֵלֵסט.

בנקודה כלשהי היא אהבה את גרים.

החיזיון. מוות ואפלה וריקבון. האם זה היה איוּם? הצצה לעתיד?

עכשיו המשקל שעל צווארה נעשה כבד עוד יותר. היא לא יכלה להסיר את השרשרת שגרים נתן לה במתנה במהלך היובל, וכן, היא ניסתה. לשרשרת היה סוגר, אבל עד כה הוא סירב להיפתח. נראה כי אין דרך להסיר אותה מעליה. רק היא הרגישה אותה. אורו אפילו לא ידע על קיומה.

אייסלה תהתה אם גרים הוא כמו השרשרת הזאת — עקשן ומסרב להרפות ממנה. האם הוא יהרוג כדי להשיג אותה?

"אני חייבת לספר לך משהו." היא שקלה לשמור את זה לעצמה. אילו זה היה נוגע רק לה, אולי באמת הייתה נוהגת כך. היא שברה את הקללות. הגיע לה זמן החלמה ממושך יותר. החתכים והחבּורות שלה מהיובל נעלמו, אבל היו גם פצעים בלתי נראים שהחלימו לאט יותר מעור ועצמות. "בחדר המראות... היה חיזיון."

הוא קימט את המצח. "מה ראית?"

"מוות," אמרה. "הוא —" היא גילתה שהיא לא מוכנה להגות את שמו בקול, כאילו הדבר עלול לזמן אותו מהצללים, לעורר אותו לחיים, ולא רק במחשבותיה. "הוא היה מוקף מוות. היו גופות בכל מקום. הצללים התקרבו אליי —" היא התכווצה. "זה נראה כמו... מלחמה."

זה נראה כמו סוף העולם.

חום עז יותר נשב בחדר, הסימן היחיד לכעס של אורו. פניו נותרו חסרות הבעה. "הוא לא יפסיק עד שישיג אותך."

אייסלה נענעה את ראשה. "בחרתי בך... הוא מרגיש נבגד. אולי אפילו כבר לא אכפת לו ממני." אורו לא נראה משוכנע. היא עצמה עיניים. "וגם אם כן, אתה חושב שהוא יצא למלחמה בגללי? יסכן את העם שלו?"

"אני חושב שזה בדיוק מה שהוא יעשה," אמר אורו. עיניו הביטו למרחק והוא נראה שקוע בהרהורים. "אייסלה. את צריכה להתחיל באימונים, ולא רק כדי להיכנס לכספת."

אימונים. זה נשמע דבר שיחייב מאמץ, היא החליטה, במיוחד כשהיא נאלצת לשכנע את עצמה כל יום לצאת מהחדר. היא לא הייתה כזאת בעבר. אימונים הוטבעו בה כמו אבני חן בניצב פגיון. הם היו חלק ממהותה.

ועכשיו היא הייתה עייפה, מבחינה מנטלית יותר מאשר פיזית. היא רק רצתה זמן להחלים, אבל למה המחשבה הזאת גרמה לה להרגיש שהיא היצור הכי אנוכי בלַייטלַארק?

למרבה המזל היה לה תירוץ אחר, שאינו חוסר חשק. "אתה יודע שאני לא יכולה." מאחר שהיה המלך, אורו היה היחיד מבין המקוריים שיכול להשתמש בכוחות הנותרים של לייטלארק — השמימיים, הכוכביים, הירחיים והשמשיים. כעיקרון, רק לבני השושלת שלו הייתה אמורה להיות יותר מיכולת אחת. לדברי אוֹרוֹרָה — זו שפעם אייסלה חשבה שהיא סלסט, החברה הכי טובה שלה — היכולות הפראיות והאופליות שלה היו שזורות זו בזו כך שהיו כמעט חסרות תועלת, אלא אם כן אופלי כלשהו ישחרר אותם. "הכוחות שלי —"

"יש לי תוכנית לגבי זה."

אלא מה. שיניה נחשקו בעקשנות. "אין לי זמן להתאמן. אני חייבת לחזור לפראיים."

"הם צריכים שתהיי מצוידת במלוא כוחותייך."

למה הוא נחוש כל כך בדעתו לאלץ אותה להתאמן? ולמה בעצם היא מתנגדת לזה כל כך? "זאת הסחת דעת," היא ניסתה שוב. "אני יכולה ללמוד אחר כך. אחרי שאדאג להם. אחרי שנבין את האיום מהאופליים, אם החיזיון שלי היה בכלל אמיתי."

"יש לך עכשיו כוחות של שַׁליטה כוכבית, אייסלה," אורו אמר בעדינות.

כשאייסלה הרגה את אורורה, היא השתמשה בשריד כוכבי שנקרא יוצר הקשר כדי לגנוב את כל כוחותיה של הכוכבית. הפעולה הזאת יצרה פרצה שמילאה את החלק בנבואה שחִייב ששליט ימות כדי להפר את הקללות. כוחות השליטים היו כוח החיים של העמים שלהם. כל הכוכביים היו מתים עם אורורה, אלמלא אייסלה הייתה גונבת ממנה את הכוח.

עכשיו היא הייתה אחראית לשתי ממלכות, כשלא היו לה כישורים לשלוט אפילו באחת.

"הכוחות הפראיים והאופליים שלך אמנם היו רדומים עד עכשיו," הוא המשיך, "אבל הכוח הזה יהיה שונה. היכולות אדירות מדי. אם לא תלמדי לשלוט בהן, הן ישלטו בך."

זה נשמע בלתי סביר. בימים האחרונים היא ניסתה להפעיל את הכוחות הכוכביים שלה, כבדרך אגב. להזיז קולמוס. ליצור פיצוץ אנרגיה על המרפסת. שום דבר. היא הייתה מניחה שיוצר הקשר לא השפיע כלל, אלמלא הכוכביים עדיין היו בחיים.

"אייסלה," אמר אורו, והרכות שבה הגה את שמה הקהתה מעט את ההתגוננות החדה שעוררו בה הכעס והכאב.

"כן?"

הוא התקדם צעד אחד, ועוד אחד, עד שחומו שטף אותה, אם כי הוא עדיין היה רחוק משרצתה.

אורו התבונן בה ממרגלות המיטה. "תגידי לי שתתאמני איתי. ותגידי את זה בכנות."

"טוב," היא מיהרה לומר, רק מפני שידעה שזה מה שהוא רוצה לשמוע. רק מפני שבימים אלה היא הייתה מוכנה לעשות הכול כדי להימנע ממחשבות על היובל ועל כל מה שקרה. "אתאמן איתך. באמת."

"אני לא עומד בהתרגשות שלך," הוא אמר ביובש.

"אני כן מתרגשת," היא אמרה בשיניים חשוקות.

הבעתו התחדדה. "את יודעת שאני יודע שאת משקרת, נכון?"

ברור שהוא יודע. זה הייחוד שלו, כוח נוסף ששליטים יורשים בדרך כלל מענפי שושלת רחוקים. היא דמיינה את אלת הגורל צוחקת על הזיווג האירוני ביניהם: שקרנית זוכה לאהבתו של אדם שיכול לזהות אמת ושקר.

במקום להביט באורו בזעף, היא קפצה על ההזדמנות והפנתה אליו את מלוא תשומת ליבה. סקרנות היא הסחת הדעת הטובה ביותר. למעשה אלה החיים, לא? היא חשבה בליבה, רגעי כאב שזורים יחד באמצעות הסחות דעת? "איך זה גורם לך להרגיש?" היא שאלה והזדקפה מעט על המיטה.

שרוול שמלתה הדקיק נשמט מכתפה. היא צפתה בו כשעקב אחריו במבטו.

"איך מה גורם לי להרגיש?" הוא שאל, עיניו משתהות על כתפה החשופה.

משהו זמזם בחזה שלה. היא לא ראתה את אורו נועץ בה מבטים לעיתים קרובות. עד לרגע שבו אורורה הכריזה שהמלך אוהב אותה, היא לא חשבה שהוא אפילו מחבב אותה.

אחת מרגליה החשופות נמתחה לאורך המיטה, לאט, עד שאצבעות רגליה הגיעו לרצפה. השמלה התרוממה על הירך שלה, והיא הרגישה את חמימות מבטו על בשרה. היא עשתה אותו הדבר עם הרגל השנייה, עד ששתי כפות רגליה היו מונחות לצד המיטה.

הוא סקר אותה מכף רגל ועד ראש, ופתאום הכספת נשכחה כלא הייתה. חוסר הכישורים שלה — נשכח. המעילות באמון? נשכחו.

אייסלה עדיין תהתה אם הוא מסתכל בה רק כדי לוודא שהיא בסדר, אבל לא, לא, היה נעים הרבה יותר להאמין שהוא מתבונן בה מסיבות אחרות.

"כשמשקרים לך. איך זה גורם לך להרגיש?" היא טופפה לעברו ברגליים יחפות, גבה עדיין כואב מהנחיתה הקשה. הפציעה החלימה רק לפני זמן קצר בעזרת שיקוי הפראיים, וראשה עדיין פעם מרוב כאב, אבל היא התעלמה ממנו.

הוא לא הניע שריר כשהיא עצרה מולו.

"זה כואב?" היא הטתה את ראשה. "יש בכלל משהו שמכאיב לך?"

המבט שהוא שלח אליה הבהיר לה שהוא לא עומד לענות על השאלה השנייה, אז היא ניסתה את הראשונה שוב. "השקרים מכאיבים?"

אורו היה גבוה כל כך שהיה עליו לכופף את הצוואר כדי להישיר מבט לעיניה. הוא שלח יד ומישש באגודל את בליטות הכתר שלה. "תלוי מי משקר לי."

היא חשה מדקרת אשמה בחזה. משום מה, המחשבה שהשקרים שלה הכאיבו לו עוררה גם בה כאב.

האם ככה זה כשאוהבים מישהו?

היא שיקרה לו לכל אורך היובל, אבל הוא מעולם לא שיקר לה. עכשיו היא ידעה זאת בוודאות. הוא היה האדם היחיד בעולם שהיא סמכה עליו, אם כי עלה על דעתה שהייתה זו שטות מוחלטת לסמוך על מישהו אחרי כל מה שקרה, ולא משנה מי הוא.

האם זאת אהבה?

אייסלה הניחה יד על חזהו והוא התקשח. הייתה בו חמימות מנחמת שעוררה בה תשוקה להצמיד את אצבעותיה לעורו החשוף. הוא לא זז מילימטר כשהיא התקרבה עוד קצת — ועוד קצת.

הם בקושי דיברו על החוט המקשר ביניהם. הוא נתן לה מרחב. היא רצתה להתקדם לאט. לא למהר כמו שעשתה עם גרים.

אבל באותו רגע היא לא רצתה שום מרחב ביניהם.

היא התרוממה על קצות האצבעות כדי לסגור את הפער בין השפתיים שלה לשלו, סוף כל סוף, אבל אפילו כשמתחה את צווארה היא לא הגיעה אליו.

אורו השפיל אליה מבט וקימט את מצחו. "את מנסה להסיח את דעתי?"

בהחלט. היא לא רצתה ללמוד לשלוט בכוחותיה. היא לא רצתה לחשוב על היכולות החדשות שלה. ברגע שתתחיל בזה היא תיאלץ לחשוב על דברים — ועל אנשים — שצילקו אותה, אולי ללא תקנה. "כן. תרשה לי?"

הוא הנמיך את ראשו. כתר הזהב שלו נצנץ באור.

ואז ידיו היו על מותניה. אצבעותיו הארוכות היו על גבה; היא התקמרה אל מגעו. הוא אחז בה חזק כל כך שהיא נאנקה —

אבל לפני שהספיקה לכרוך את רגליה סביב מותניו, הוא נשא אותה למיטה...

...והניח אותה שם.

כשהשמיעה קול מחאה הוא כבר הגיע לדלת. "תנוחי, אייסלה," אמר. "ארוחת הערב תתקיים בעוד כמה שעות." היא רטנה. זה יהיה המפגש הראשון של הנציגים כדי לדון בהשלכות של שבירת הקללות. "ואז נתחיל באימונים."

3

משתה מרחף

"אני רוצה להיראות כמו חרב," אייסלה אמרה לחייט הכוכבי לִיטוֹ. "שיש בה יותר דם מלהב." שילוב של פראית וכוכבית. זה מה שלבשה כשגלשה לחדר האוכל.

האצילים השמשיים הקדימו להגיע עם השליט שלהם. הם כבר ישבו במקומם כשאייסלה נכנסה פנימה, וכשעיניהם החדות והרעבות נשלחו אליה התעוררה בה תחושה מטרידה כאילו היא הדבר שהם רוצים לתלוש ולכרסם.

בעבר אולי היא הייתה נרתעת ממבטיהם הבוחנים, אבל עכשיו היא צעדה לשולחן כאילו לא שמה לב אליהם. מה כבר האנשים על האי יכולים לעשות או להגיד לה שיעלה על מה שכבר חוותה? אצילים ירחיים ניסו להתנקש בה. האחרים כבר שפטו אותה לחומרה. רוב האנשים בשוק התעלמו ממנה, עדיין נושאים בליבם שנאה לפראיים בגלל צימאון הדם שהטילה עליהם הקללה, אפילו אחרי שהופרה. השמלה האדומה החדשה שלה, הטווייה מחוטי מתכת, רשרשה על הרצפה החלקה כמעט כמו שריון שלשלאות, מתריסה נגד הדממה שנפלה על החדר.

היא זיהתה מייד את האצילים השמשיים כשחלפה על פניהם. איש עם שיער זהוב ארוך קלוע בצמה ועור כהה, ועל פניו הבעה חמורה. אישה גבוהה, מכוסה באלף נמשים, עם שיער בגון החלודה. איש שנראה מבוגר — מפתיע, מאחר שאפילו אורו נראה צעיר, אף על פי שהוא חי יותר מחמש מאות שנה — ועמוד השדרה שלו עקום כמו סימן שאלה. כשחייך אליה נוצרו קמטים בעורו הבהיר, אבל הוא נראה משועשע ולאו דווקא חברותי.

אורו ישב בראש השולחן, וגם הוא צפה בה. המלך נראה בדיוק כפי שנראה בארוחת הערב הראשונה בתחילת היובל, חוץ מעיניו. פעם הן היו חלולות כמו חלות דבש.

ואילו עכשיו הן חרכו אותה בלהט שהתיר את כל סבך מחשבותיה. עיניו כמו שרטטו את קווי דמותה. כתפיה השזופות, החשופות. המחוך העשוי ממשי ופלדה. השסע בשמלה שחשף מגפי ברך שהיא ביקשה שיכינו עבורה, כי הם נוחים ויעילים יותר מנעלי עקב וסנדלים. שערה החום הארוך, שבקצותיו שזורים פרחים אדומים זעירים. היא השיבה לו מבט לרגע קט. כתפיו הרחבות. השיער הזהוב. המשטחים החדים בפניו החלקות. בעבר הוא היה חיוור, אחרי שנים רבות ללא אור שמש, אבל עכשיו הוא היה קורן, זוהר. הוא היה יפה כל כך עד שכמעט כאב להביט בו.

היא לא זכרה ששמה לב ליופיו בארוחת הערב הראשונה ההיא.

האם זאת אהבה?

אורו מיהר להסב את מבטו.

כשהתיישבה לידו הדלתות נפתחו ושערה התנופף לאחור במשב רוח שנכנס פנימה, מלווה בניחוח אורנים מנחם ובקרירות דוקרנית של אוויר הרים. אָזוּל נשב פנימה עם הרוח, כפות רגליו לא נוגעות ברצפה. הוא היה מלווה באיש ואישה, לא אצילים אלא נבחרי ציבור. ממלכת השמימיים הנהיגה משטר דמוקרטי ככל האפשר במערכת שבה השליט נולד עם רוב הכוח ששאר העם תלוי בו.

שערו של אזול היה כהה כעורו, אבל לאישה מאחוריו היה שיער בצבע השמיים עצמם, שמעט לבן נזרק בו — הוכחה לגילה המופלג, בדיוק כמו השמשי כפוף הגב. אבל בניגוד לאיש הקשיש, היא הייתה זקופה כסרגל. לעורה היה גוון חום עמוק וקומתה הייתה נמוכה.

השמימי לצידה היה חסון ומוצק כמו מצבת אבן, כאילו נחצב מההרים המזמרים. הוא היה לבן כמו צוקי לייטלארק, וגבוה עד כדי כך שאייסלה לא יכלה לראות את צבע שערו כשראשו היה זקוף ומבטו מופנה קדימה. גופו הגדול אִפשר לו לחגור בנוחות שלוש חרבות למותניו, וכל שאר הנוכחים נראו קטנטנים לעומתו. אייסלה חשבה באי־נוחות שהחרב שלה תיראה כמו קולמוס בידיו של השמימי הענק.

אזול הקיף את השולחן כדי לברך את אייסלה, אף על פי שהכיסא שלו היה בצידו האחר של אורו. "שינית סגנון," הוא העיר.

למרבה המזל, הסגנון שלו נשאר כשהיה. שליט השמימיים לבש טוניקה עם פיסות בד גזורות בצדדים, ואבני ספיר עגולות שימשו אותו ככפתורים. הוא ענד טבעת על כל אצבע.

זאת הייתה הפעם הראשונה שראתה אותו מאז סיום היובל. היית צריכה לפנות אליו, מוחה לחש לה. כישלון נוסף.

היא רצתה לשאול איך הוא מרגיש אחרי שראה את רוח הרפאים של בעלו שמת זה מכבר נעלמת עם שוך הסערה. היא רצתה להתנצל על שחשבה ולוּ לרגע שהוא האויב שלה. היא רצתה לשאול אותו איך השמימיים מתמודדים עם כל מה שקרה.

לפני שהספיקה לומר מילה, אזול אמר, "אנחנו יכולים לקבוע זמן להיפגש, אם תרצי."

"אני רוצה מאוד," היא אמרה.

"יופי." הוא הרכין את הסנטר ולחש, "זהירות. מישהו מתבונן תמיד."

הוא צדק. אנשים החלו לשוחח, אבל היא עדיין הרגישה את תשומת הלב ממוקדת בה. כשהיא הסתגרה בחדרה בימים שאחרי היובל, אורו אמר לאצילי האי ולנציגים שאייסלה שברה את הקללות וקיבלה כוחות של שליטה כוכבית. החדשות התפשטו במהירות בקרב תושבי לייטלארק.

המנהיגים שישבו סביבה עכשיו ראו אותה בעבר נכשלת ברוב מבחני היובל. הם ודאי תהו איך ייתכן שדווקא היא, מכל השליטים, הצליחה לשים קץ לקללות.

ברגע שאזול התיישב, הדלתות נפתחו שוב וכוכבית יחידה נכנסה. עורה היה חום בהיר, עיניה כהות ושערה היה יריעה שחורה מבריקה. לבגדיה היה צבע דהוי של כסף, דומה לענן סערה יותר מאשר ללהב שזה עתה הושחז. כשכולם הפנו אליה מבטים, היא קפאה. היא התאוששה תוך פחות משנייה, והמשיכה ללכת בראש זקוף. בגלל הקללה ששררה עליהם בעבר, אייסלה ידעה בוודאות שגילה של הכוכבית צעיר מעשרים וחמש, קרוב לגילה שלה.

הן הצליבו מבטים, ופניה של הנערה קדרו. ובכל זאת, אייסלה הרגישה שחולפת ביניהן הבנה. שתיהן הרגישו חריגות מאוד במקום הזה.

"מָארֶן," הכוכבית הציגה את עצמה בפשטות לפני שהתיישבה, ואז התמקדה כולה בשוליים העגולים של שולחן הזהב הטהור.

רק כיסא אחד נשאר ריק. הכיסא של קְלִיאוֹ.

נראה שהירחית לא עומדת להצטרף אליהם. צלצולים נשמעו בחדר הזהוב והכריזו על השעה. אורו קם. "אחרי חמש מאות שנות סבל, הקללות שייסרו את הממלכות שלנו נשברו תודות לאייסלה בת־כתר, שליטת הפראיים." שוב ננעצו בה עיניים. "במאות השנים האחרונות, העדיפות הראשונה שלנו הייתה הישרדות. היום אנחנו נפגשים כדי לדון בעתיד. אני רואה הזדמנות לצמיחה במלוא מובן המילה. לשם כך נצטרך להתמודד עם השלכות של חמש מאות שנות סכסוך בין העמים שלנו וצמצום הכוחות שלנו, ולטפל בסכנות חדשות." הוא הביט סביב בכולם. "לפני הכול, בואו נחגוג את סיום רוב הייסורים שלנו בסעודה משותפת."

אורו התיישב ואנשים החלו לשוחח ביניהם, אבל אייסלה התרכזה אך ורק בנשימתה המקוטעת. בטנה התהפכה מרוב עצבנות. תשומת הלב כבר הופנתה אליה ובקרוב יתחילו השאלות. מה יקרה אם היא תענה לא נכון?

אף אחד לא ידע על העבר שלה עם גרים. אף אחד לא ידע שהיא למעשה גם אופלית. אילו ידעו הם בטח היו כולאים אותה תכף ומייד. האופליים היו האויבים שלהם במשך מאות שנים. הם היו בעיצומה של מלחמה איתם בדיוק לפני שהוטלו הקללות. אם החיזיון שלה אמין, ייתכן שבקרוב הם ימצאו את עצמם שוב במלחמה נגדם.

"אנחנו מפלצות, אוכלת לב," מישהו אמר באוזנה. "כך לפחות הם חושבים."

גרים. הוא כאן.

היא נרתעה. ליבה הלם בפראות. עיניה התרוצצו סביב השולחן בציפייה לראות אותו בקרבת מקום, או לראות תגובה כלשהי בפניהם של האחרים.

אבל לא היה לו זכר. אולי הוא בלתי נראה. היא אימצה את עיניה בחיפוש אחר אדווה כלשהי באוויר שתסגיר את נוכחותו. היא חיכתה שהוא יופיע מולם. ידה התקרבה קצת לאורו כדי להזהיר אותו —

שום דבר.

היא ידעה מה היא שמעה. או שלא? אולי היא דמיינה את זה. גרים אמר לה בדיוק את אותן מילים לפני יותר מחודש, כשעדיין העמיד פנים שהוא לא מכיר אותה.

למעשה, הוא ידע עליה הכול. הייתה להם שנה שלמה של זיכרונות משותפים, והוא השכיח אותם ממנה כדי לשרת את המטרה הפרטית שלו ביובל. הוא שיסע חלק שלם מחייה כפי שליטו גוזר פיסות בד עודפות.

היא לא ידעה מה תעשה אם תראה אותו שוב אי־פעם, אבל כרגע היא לא הייתה חייבת לדאוג לזה.

גרים לא היה שם.

היא כנראה דמיינה את זה. אולי המוח שלה המציא גם את החיזיון בחדר המראות. לא ייתכן שהוא היה אמיתי. גרים לא יהרוג אנשים חפים מפשע כדי להגיע אליה.

היא ראתה שוב הבזקים מהחיזיון ההוא. מוות. ילדים —

"תנשמי," היא אמרה לעצמה ואז נשמה עמוק, מודעת לכך שמגוחך להזכיר לעצמה בקול רם תפקוד פיזי בסיסי כל כך. ציפורניה ננעצו בכפות ידיה במאמץ להישאר ברגע הנוכחי, כאילו היא נאחזת בעוגן כדי לא להיסחף שוב בזרמים המשתנים של מחשבותיה.

"אל תשכחי גם לנשוף," אמר אורו.

הוא הניח יד על ברכה מתחת לשולחן וליטף באגודלו את פנים הירך שלה. היא ידעה שזאת נועדה להיות מחווה מעודדת, אבל מגעו חידד לרגע את כל חושיה. מבטה פגש במבטו. הוא הרחיק את היד.

משקה שמשי מיוחד הוכן עבורם. גביעים עולים בלהבות, מונחים על מגשים מרחפים, הוגשו להם על ידי כוכביים שיכלו להזיז חפצים באמצעות שליטה באנרגיה. אייסלה שמה לב שהם חייכו אל נציגת הכוכביים — מארן — והבעות פניהם נראו ידידותיות.

אורו לגם מהגביע באדישות, והלהבות כבו בלי שנכווה כלל. האצילה השמשית עם השיער האדום־כהה גמעה את המשקה שלה במהירות מרשימה.

האם הוא ישרוף אותה כי היא לא שמשית? לא, מובן שלא. אורו לעולם לא יגיש לאורחים שלו משהו שיפגע בהם. היא עשתה כדוגמתם ושתתה מהגביע הבוער שלה.

המשך הפרק בספר המלא