נפץ אותי 6 - דמיין אותי

בחשכת הלילה, אני שומעת ציפורים.

אני שומעת אותן, אני רואה אותן, אני עוצמת את עיניי ומרגישה אותן, הנוצות מרפרפות באוויר, מכופפות את הרוח, הכנפיים מחככות את כתפיי כשהן ממריאות, כשהן נוסקות. קריאות צווחניות מצלצלות ומהדהדות, מצלצלות ומהדהדות—

כמה מהן?

מאות.

ציפורים לבנות, לבנות עם פסים זהובים, כמו כתר על ראשיהן. הן עפות. הן ממריאות בשמים בעזרת כנפיים איתנות ויציבות, שולטות בגורל שלהן. הן היו עבורי מקור לתקווה בעבר.

לא עוד.

אני מפנה את פניי אל הכרית ואצבעותיי חופרות בבשרה עשוי הכותנה בעוד הזיכרון מתרסק אל חופי תודעתי.

 

"את אוהבת אותן?" היא שואלת.

אנחנו נמצאות בחדר גדול ורחב ידיים שמריח מאדמה. יש עצים בכל מקום, כל כך גבוהים עד שהם כמעט נוגעים בצינורות ובקורות של התקרה החשופה. עשרות ציפורים צווחות בקול בשעה שהן מותחות את כנפיהן. הקריאות שלהן כל כך רמות. זה קצת מבהיל. אני מנסה לא להירתע כשאחת מהציפורים הלבנות והגדולות חולפת ממש לידי. היא עונדת צמיד בהיר בצבע ירוק-ניאון על רגלה האחת. לכולן יש כאלה.

אין בזה שום היגיון.

אני מזכירה לעצמי שאנחנו בפנים — קירות לבנים, רצפת בטון תחת רגליי — ומרימה מבט אל אִמי, מבולבלת.

מעולם לא ראיתי את אמא מחייכת כל כך הרבה. היא בעיקר מחייכת כשאבא בסביבה, או כשהיא ואבא מתייחדים באיזו פינה, מתלחששים ביניהם, אבל עכשיו זה רק אני ואמא כאן וחבורה של ציפורים והיא כל כך שמחה עד שאני מחליטה להתעלם מהתחושה המוזרה שמבעבעת בבטני. דברים מתנהלים טוב יותר כשאמא במצב רוח טוב.

"כן," אני משקרת. "אני אוהבת אותן מאוד."

עיניה בוהקות. "ידעתי שתאהבי. לאֶמָלין לא היה אכפת מהן, אבל את — תמיד הייתה לך חיבה רבה מדי לדברים כאלה, לא כך, יקירתי? ממש לא כמו אחותך." משום-מה נדמה שמילותיה נוטפות מידה של רוע. הן לא בהכרח מרושעות אבל הן נשמעות מרושעות.

אני מזעיפה פנים.

אני עדיין מנסה להבין מה קורה פה, ואז היא אומרת—

"הייתה לי ציפור כזאת כחיית מחמד כשהייתי בערך בגילך. באותם ימים הן היו נפוצות כל כך עד שפשוט לא הצלחנו להיפטר מהן." היא צוחקת ואני מביטה בה בעודה צופה בציפור במעופה. "אחת מהן גרה על עץ ליד הבית שלי, והייתה קוראת בשמי בכל פעם שעברתי. את יכולה לתאר זאת לעצמך?" החיוך שלה נמוג כשהיא שואלת את זה.

לבסוף היא פונה אליי ומביטה בי.

"הן כמעט נכחדו כליל עכשיו. את מבינה למה לא יכולתי לתת לזה לקרות."

"כמובן," אני אומרת, אבל זה עוד שקר. יש מעט מאוד דברים בנוגע לאמא שאני מבינה בהם.

היא מהנהנת. "הן סוג מיוחד מאוד של יצורים. אינטליגנטיות. הן יכולות לדבר, לרקוד. וכל אחת מהן חובשת כתר." היא פונה ממני שוב ומביטה בציפור כפי שהיא מביטה בכל הדברים שהיא יוצרת בשביל העבודה שלה: באושר. "הקקדו צהוב-הציצית חיים בזוגיות שנמשכת לכל חייהם," היא אומרת. "ממש כמוני וכמו אבא שלך."

 

הקקדו צהוב-הציצית.

 

אני רועדת, בפתאומיות, כשאני חשה את חֻמָּהּ הלא-צפוי של יד שנחה על גבי, אצבעות מטיילות בקלילות ובעדינות לאורך עמוד השדרה שלי.

"אהובה," הוא אומר, "הכול בסדר?"

כשאיני משיבה הוא משנה תנוחה, הסדינים מתחככים ברשרוש, והוא מערסל אותי קרוב אליו, מושך אותי אל הכוך שהוא יצר בגופו הקמור סביב גופי. הוא חם וחזק והיד שלו מחליקה במורד פלג גופי. אני מסובבת את ראשי לעברו, מחפשת את השלווה שבנוכחותו, את חוף המבטחים שבין זרועותיו. שפתיו נוגעות בעורי, שפשוף קל כנגד צווארי, כל כך עדין עד שנדמה שהוא מעלה בי ניצוצות חמים וקרים הזורמים עד קצות בהונותיי.

"זה שוב קרה?" הוא לוחש.

אמא שלי נולדה באוסטרליה.

אני יודעת זאת כי היא סיפרה לי את זה פעם, ובגלל שעכשיו, למרות הניסיונות הנואשים שלי להתנגד לזיכרונות הרבים שחוזרים אליי בשטף, אינני מסוגלת לשכוח. היא אמרה לי פעם שאוסטרליה הייתה בית הגידול הטבעי של הקקדו צהוב-הציצית. הוא הגיע לניו זילנד במאה התשע עשרה, אבל אֶבי, אמא שלי, לא גילתה אותו לראשונה שם. היא התאהבה בציפורים האלה עוד ביבשת מולדתה, כשהייתה ילדה, כשאחת מהן — לטענתה — הצילה את חייה.

אלה הציפורים שרדפו בעבר את חלומותיי.

אלה הציפורים שאותן גידלה והרביעה אישה מטורפת. אני מתביישת לגלות שנתליתי כל כך בדבר כה שטותי, ברושם העמום והמעוות שהותירו אחריהם זיכרונות ישנים שסולקו ממוחי ברשלנות. קיוויתי ליותר מזה. חלמתי על יותר מזה. האכזבה מתנחלת בגרוני והיא כאבן קרה שאינני יכולה לבלוע.

ואז

שוב

אני מרגישה את זה

גופי מקשיח כנגד הבחילה שמקדימה את החיזיון, כנגד תחושת האגרוף בבטן שמשמעותה היא שיש לזה המשך, שיש עוד, תמיד יש עוד.

ארון מושך אותי קרוב אליו ומצמיד אותי כנגד חזהו.

"תנשמי," הוא לוחש. "אני ממש כאן, אהובה. אני מחכה לך כאן."

אני נצמדת אליו, עוצמת עיניים בכוח וחשה את ראשי מסתחרר. הזיכרונות האלה הם מתנתה של אחותי, אמלין. האחות שרק עכשיו גיליתי, שרק עכשיו חשפתי.

וגם זה רק בגלל שהיא נאבקה כדי למצוא אותי.

למרות מאמציהם חסרי המנוח של הוריי לגרש ממוחותינו כל זכר לזוועות שהם עוללו, אמלין ניצחה בסופו של דבר. היא השתמשה בכוחותיה הפסיכוקינטיים כדי להחזיר לי את מה שנגנב מזיכרונותיי. היא העניקה לי את המתנה הזאת — מתנת ההיזכרות — כדי לעזור לי להציל את עצמי. להציל אותה. לעצור את ההורים שלנו.

לתקן את העולם.

אבל עכשיו, לאחר שנמלטנו מהם בעור שינינו, המתנה הזאת הפכה לקללה. מדי שעה התודעה שלי נולדת מחדש. משתנה. הזיכרונות ממשיכים להגיע.

ואִמי המתה מסרבת לשתוק.

 

"ציפור קטנה," היא לוחשת ומסדרת קווצת שיער סוררת מאחורי אוזני. "הגיעי הזמן שתעופי לך."

"אבל אני לא רוצה ללכת," אני אומרת והפחד גורם לקולי לרעוד. "אני רוצה להישאר כאן, איתך ועם אבא ועם אמלין. אני עדיין לא מבינה למה אני חייבת ללכת."

"את לא צריכה להבין," היא אומרת ברכּוּת.

אני קופאת במקומי בחוסר נוחות.

אמא לא צועקת. היא לעולם לא צועקת. בכל חיי, היא מעולם לא הרימה עליי יד, מעולם לא צעקה עליי או כינתה אותי בשמות. לא כמו אבא של ארון. אמא שלי לא צריכה לצעוק. לפעמים היא פשוט אומרת דברים, דברים כמו את לא צריכה להבין ויש נימה של אזהרה בקולה, החלטיות מסוימת במילותיה שתמיד מפחידה אותי.

אני חשה את הדמעות נקוות, הן צורבות את הלבן של עיניי, ואז—

"לא לבכות," היא אומרת. "את הרבה יותר מדי בוגרת בשביל דברים כאלה כבר."

אני מושכת באפי בחוזקה ונאבקת להשאיר את הדמעות בעיניי. אבל ידיי לא מפסיקות לרעוד.

אמא מרימה מבט ומהנהנת לעבר מישהו מאחוריי. אני מסתובבת בדיוק בזמן כדי לראות את פריס, מר אנדרסון, מחכה לי עם המזוודה שלי. אין שום אדיבות בעיניו. אין בהן טיפה של חום. גופו פונה הלאה ממני והוא מביט באִמי. הוא לא אומר שלום.

הוא אומר: "האם מקס התמקם כבר?"

"אה, הוא מוכן כבר כמה ימים." אמא מביטה בשעונה, דעתה מוסחת. "אתה מכיר את מקס," היא אומרת בחיוך קלוש. "תמיד חייב שהכול יהיה מושלם, עד הפרט האחרון."

"רק כשהדבר נוגע למה שאת רוצה," אומר מר אנדרסון. "מעולם לא ראיתי גבר בוגר כרוך כל כך אחרי אישתו."

חיוכה של אמא מתרחב. נראה שהיא עומדת להגיד משהו, אבל אני קוטעת אותה.

"אתה מדבר על אבא?" אני שואלת בלב מאיץ. "אבא גם יהיה שם?"

אמא שלי פונה אליי, מופתעת, כאילו היא שכחה לרגע שאני שם. היא פונה שוב אל מר אנדרסון. "מה שלום לֶיילה, דרך אגב?"

"בסדר," הוא אומר. אבל הוא נשמע כעוס.

"אמא?" הדמעות מאיימות עליי שוב. "אני הולכת לגור עם אבא?"

אבל נראה שאמא כלל לא שומעת אותי. היא פונה למר אנדרסון ואומרת, "מקס ינחה אותך בכל התהליך ברגע שתגיע, והוא יוכל לענות על רוב השאלות שלך. אם יש משהו שהוא לא יוכל לענות עליו, סביר להניח שזה משום שאין לך את הסיווג הדרוש."

מר אנדרסון נראה נרגז מאוד לפתע, אבל הוא לא אומר דבר. גם אמא לא אומרת כלום.

אני לא עומדת בזה.

הדמעות זולגות במורד פניי כעת וגופי רועד כל כך חזק עד שהנשימה שלי גורמת ללסתי לקרקש. "אמא?" אני לוחשת. "אמא, בבקשה ת-תעני לי—"

אמא סוגרת יד קרה וקשיחה סביב כתפי ואני קופאת מייד במקום. דוממת. שקטה. היא לא מביטה בי. היא לא מוכנה להביט בי. "אתה תתמודד גם עם זה," היא אומרת. "נכון, פריס?"

מבטו של מר אנדרסון פוגש את עיניי באותו רגע. עיניו כל כך כחולות. כל כך קרות. "כמובן."

זרם של חוֹם עובר בגופי. זעם כה פתאומי עד שהוא כמעט מחליף את האימה שאני חשה.

אני שונאת אותו.

אני שונאת אותו כל כך שזה עושה לי משהו כשאני מביטה בו — והזינוק הפתאומי הזה ברגשותיי גורם לי להיות אמיצה.

אני מסתובבת ופונה לאִמי. מנסה שוב.

"למה אמלין יכולה להישאר?" אני שואלת ומוחה בכעס את לחיי הרטובות. "אם אני חייבת ללכת, לפחות אנחנו יכולות ללכת יח—"

אני קוטעת את דבריי בעצמי כשאני רואה אותה.

אחותי, אמלין, מציצה החוצה לעברי מאחורי דלת סגורה עד כדי סדק. היא לא אמורה להיות כאן. ככה אמא אמרה.

אמלין אמורה להיות בשיעור השחייה שלה.

אבל היא כאן, שְׂערהּ הרטוב מטפטף מים על הרצפה, והיא מביטה בי בעיניים גדולות כמו צלחות. היא מנסה להגיד משהו אבל שפתיה נעות מהר מכדי שאוכל להבין. ואז, משום מקום, זרם חשמל עובר בחוט השדרה שלי ואני שומעת את קולה, והוא חד ומוזר—

 

שַׁקְרָנִים.

שַׁקְרָנִים.

לַהֲרֹג אֶת כֻּלָּם

 

עיניי נפקחות בבת אחת ואיני יכולה לנשום, החזה שלי נע בכבדות, הלב שלי דופק בכוח. וורנר מחזיק אותי, משמיע לי קולות מרגיעים ומעביר יד מנחמת לאורך זרועי.

הדמעות זולגות במורד פניי ואני מוחה אותן בידיים רועדות.

"אני שונאת את זה," אני לוחשת ומזועזעת מהרעד בקול שלי. "אני שונאת את זה כל כך. אני שונאת את זה שזה ממשיך לקרות. אני שונאת מה שזה עושה לי," אני אומרת. "אני שונאת את זה."

וורנר ארון מצמיד את לחיו אל כתפי ומשמיע אנחה, הבל נשימתו מגרה את עורי.

"גם אני שונא את זה," הוא אומר ברכות.

אני מסתובבת, בזהירות, בין זרועותיו המערסלות ומצמידה את מצחי לחזהו החשוף.

עברו פחות מיומיים מאז ברחנו מאוקיניה. יומיים מאז הרגתי את אמא שלי. יומיים מאז פגשתי את מה שנותר מאחותי, אמלין. רק יומיים מאז שכל החיים שלי התהפכו לחלוטין שוב, וזה נשמע בלתי-אפשרי בעליל.

זה הלילה השני שלנו כאן, בעיר המקלט, המרכז של קבוצת המורדים המונהגת על ידי נוּרִיָה — בתו של קאסל — ואִשְׁתָּהּ, סָאם. אנחנו אמורים להיות בטוחים כאן. אנחנו אמורים להיות מסוגלים לנשום רגע לרווחה ולהתכנס מחדש אחרי הגיהינום שעבר עלינו בשבועות האחרונים, אבל הגוף שלי מסרב להירגע. המוח שלי מוצף, הוא תחת התקפה מתמדת. חשבתי ששטף הזיכרונות החדשים בסופו של דבר ידעך, אבל בעשרים וארבע השעות האחרונות חוויתי מתקפה אלימה במידה חריגה ונראה שאני היחידה שמתקשה להתמודד עם הזוועה הזאת.

אמלין העניקה במתנה לכולנו — כל ילדי הפיקוד העליון — את הזיכרונות שההורים שלנו גנבו מאיתנו. אחד-אחד התעוררנו לגלות את האמיתות שההורים שלנו קברו, ואחד-אחד הושבו לנו חיינו הנורמליים.

לכולם חוץ מאשר לי.

האחרים המשיכו הלאה מאז, השלימו את הפערים בצירי הזמן של חייהם, מצאו את ההיגיון בבגידה שחוו. רק התודעה שלי ממשיכה למעוד. ממשיכה להסתחרר. מצד שני, אף אחד מהאחרים לא איבד כל כך הרבה כמוני; אין להם הרבה דברים להיזכר בהם. אפילו וורנר — ארון — לא חוֹוֶה בנייה-מחודשת יסודית כל כך של תשתית חייו.

זה מתחיל להפחיד אותי.

נדמה שכל ההיסטוריה שלי נכתבה מחדש, אינספור פסקאות נמחקו בקו מקושקש ואז שוכתבו בחיפזון. תמונות ישנות וחדשות — זיכרונות — נערמות זו על זו עד שהדיו דולף, עד שהוא קוטע את הסצנות והופך אותן למשהו חדש, משהו בלתי-קריא. לפעמים המחשבות שלי דומות להזיות, במידה מטרידה, והמתקפה הנמשכת הזאת היא כה פולשנית עד שאני חוששת שהיא תגרום לי לנזק בלתי-הפיך.

כי משהו משתנה.

כל זיכרון חדש מגיע באלימות רגשית עזה כל כך שמתנגחת בי, מארגנת מחדש את תודעתי. הרגשתי את הכאב הזה בהבזקים — תחושת החולי, הבחילה, הסחרחורת — אבל לא רציתי לחפור בו לעומק. לא רציתי להביט בו כל כך מקרוב. האמת היא שלא רציתי להאמין לפחדים שלי-עצמי. אבל האמת היא גם זאת: אני צמיג מנוקב. כל הזרקה של אוויר משאירה אותי מלאה יותר וריקה יותר, בעת ובעונה אחת.

אני שוכחת.

"אֵלָה?"

האימה מבעבעת בתוכי, כאילו דם ניגר מעיניי הפקוחות. נדרש לי רגע לזכור שאני ג'ולייט אֵלָה. וכל פעם שזה קורה, נדרש לי מעט יותר זמן מאשר בפעם הקודמת.

ההיסטריה מאיימת—

ואני מכריחה אותה לסגת.

"כן," אני אומרת ומכריחה את האוויר להיכנס לריאותיי. "כן."

וורנר ארון נדרך לצידי. "אהובה, מה לא בסדר?"

"כלום," אני משקרת. הלב שלי דופק במהירות, מהר מדי. אני לא יודעת למה אני משקרת. זה ניסיון עקר; הוא יכול לחוש כל דבר שאני מרגישה. אני צריכה פשוט להגיד לו. אני לא יודעת למה אני לא אומרת לו. אני יודעת למה אני לא אומרת לו.

אני מחכה.

אני מחכה לראות האם זה יעבור, האם הפערים בזיכרון שלי הם רק כשלים קלים שמחכים שיתקנו אותם. אם אגיד את זה בקול זה יהפוך לאמיתי, ומוקדם מדי להגיד את המחשבות האלה בקול, מוקדם מדי להיכנע לפחד. ככלות הכול, עבר רק יום אחד מאז שזה התחיל. רק אתמול הבנתי שמשהו עלול להיות ממש לא בסדר.

הבנתי זאת כי עשיתי טעות.

טעויות.

ישבנו בחוץ והבטנו בכוכבים. אני לא זוכרת שאי-פעם ראיתי את הכוכבים כך — אורם חד, ברור. השעה הייתה מאוחרת, כל כך מאוחרת שזה כבר לא היה לילה אלא לפנות בוקר, והנוף היה מסחרר. קפאתי מקור. רוח אמיצה התגנבה מבעד לסבך הסמוך ומילאה את האוויר ברחש אוושתה היציב. בטני הייתה מלאה בעוגה. וורנר הריח כמו סוכר, כמו בטלה. הייתי שיכורה משמחה.

אני לא רוצה לחכות, הוא אמר, לקח את ידי. לחץ אותה. בואי לא נחכה.

מצמצתי והרמתי מבטי אליו. לא נחכה לְמה?

 

לְמה?

 

לְמה?

 

איך שכחתי מה קרה רק כמה שעות קודם? איך שכחתי את הרגע שבו הוא הציע לי נישואין?

זה היה כשל קל. זה הרגיש כמו תקלה. במקום שבו היה בעבר זיכרון היה עתה חלל ריק, חור שנותר ללא מילוי שלא היה ניתן להבחין בו אלא אם נדרש לבדוק מה הכיל בעבר.

התאוששתי מזה, נזכרתי. וורנר צחק.

אני לא.

כי כבר שכחתי את שמה של בתו של קאסל. כבר שכחתי איך נחתנו בעיר המקלט. כבר שכחתי, למשך שתי דקות שלמות, איך הצלחתי לברוח מאוקיניה. אבל השגיאות האלה שלי היו זמניות; נדמה שהן לא היו אלא עיכובים טבעיים בשליפת מידע. שחוויתי רק בלבול קל בזמן שהמוח שלי טען את הנתונים, רק היסוס בזמן שהזיכרונות שלי צפו מחדש, סחוטים ומעורפלים. חשבתי שאולי אני פשוט עייפה. מוצפת. לא לקחתי שום דבר מהדברים האלה ברצינות, לא עד הרגע שבו ישבתי תחת הכוכבים ולא הצלחתי להיזכר בכך שהבטחתי לבלות את שארית חיי עם מישהו.

בושה.

בושה כה חריפה עד שחשבתי שאני עומדת למות רק מהעוצמה שבה חשתי אותה. אפילו עכשיו אני מרגישה את החום והסומק מציפים את פניי ואני מתנחמת בעובדה שוורנר לא יכול לראות אותי בחשיכה.

ארון, לא וורנר.

ארון.

"אני לא מצליח להבין עכשיו אם את מפחדת או נבוכה," הוא אומר ונושף באיטיות. זה נשמע כמו צחקוק. "את מודאגת בנוגע לקנג'י? בנוגע לאחרים?"

נתליתי בחצי-האמת הזאת בכל ליבי.

"כן," אני אומרת. "קנג'י. ג'יימס. אדם."

קנג'י היה חולה ומרותק למיטה מהבוקר. אני מצמצמת את עיניי ומביטה בחריץ הירח הדק שמחוץ לחלון ונזכרת שכבר מזמן אחרי חצות, כלומר למעשה, קנג'י חולה מאז אתמול בבוקר.

ואף-על-פי-כן, זה היה מחזה מפחיד עבור כולנו.

הסמים שנאזירה הזריקה לגופו של קנג'י בזמן הטיסה חוצת-האוקיינוס שלהם מסקטור 45 לאוקיניה היו במינון גבוה מדי, וגופו נמצא במאבק מאז. בסופו של דבר הוא התמוטט — התאומות, סוניה ושרה, בדקו מה מצבו ואמרו שהוא יהיה בסדר — אבל לא לפני שגילינו שאנדרסון כבר לקח איתו את כל שאר ילדי הפיקוד העליון.

אדם וג'יימס ולֶנה וּולנטינה וניקולאס, כולם בחזקתו של אנדרסון עכשיו.

ג'יימס נמצא בידיו.

אלה היו יומיים נוראים והרסנים. אלה היו שבועיים נוראים והרסנים.

חודָשים, האמת.

שָנים.

יש ימים שבהם לא משנה כמה רחוק אני הולכת, נראה שאינני מצליחה להיזכר בזמנים יפים. יש ימים שבהם האושר המקרי שניקד את חיי נדמה כמו לא יותר מחלום הזוי. כמו טעות. הזיה מציאותית מדי, ובה־בעת לא ממוקדת. תמונה מטושטשת בצבעים בהירים מדי ובצלילים חזקים מדי.

סיפורי מעשיות שבדיתי מליבי.

רק לפני כמה ימים נחתה עליי ההבנה הזאת ונשאה איתה מתנות. רק לפני כמה ימים נדמה היה שהרע מכול כבר מאחוריי, שהעולם מלא בהבטחות ואפשרויות, שהגוף שלי חזק מתמיד, שהתודעה שלי מלאה יותר, חדה יותר, כשירה יותר משהייתה אי-פעם.

אבל עכשיו

אבל עכשיו

אבל עכשיו נדמה שאני נצמדת לשוליים המטושטשים של שפיותי, היא כמו חברה חמקמקה שנמצאת לצידך רק כל עוד השמים בהירים והיום נאה וכל שאר הזמן היא שוברת את ליבך.

ארון מושך אותי קרוב אליו ואני נמסה לתוכו, אסירת תודה על החום שלו, על היציבות של זרועותיו המקיפות אותי. אני נושמת נשימה אחת עמוקה ורועדת ומשחררת אותה בנשיפה אחת כנגד גופו. אני שואפת את הניחוח העשיר והמשכר של עורו, ארומה קלושה של פרחי גרדניה שתמיד יש לו משום-מה. שניות חולפות בדממה מוחלטת ואנו מאזינים זה לנשימותיה של זו.

אט-אט, קצב הלב שלי מתייצב.

הדמעות מתייבשות. הפחדים יוצאים להפסקה. האימה מביטה לרגע בפרפר חולף שמסיח את דעתה. העצב פרש לתנומת צהריים.

לזמן קצר זה רק אני והוא ואנחנו, והכול נטול רבב, לא נגוע בידי החשיכה.

ידעתי שאהבתי את וורנר ארון לפני כל זה — לפני שנשבינו על ידי הממסד החדש, לפני שהופרדנו בכוח, לפני שגילינו את ההיסטוריה המשותפת שלנו — אבל האהבה ההיא הייתה חדשה, ירוקה, עומקה לא ממופה, לא נחקר. באותו חלון זמן קצר וחטוף שבמהלכו החורים בזיכרון שלי קוטלגו במלואם, המצב בינינו השתנה. הכול בינינו השתנה. אפילו עכשיו, אפילו עם הרעש הזה בראש שלי, אני יכולה לחוש בכך.

המשך הפרק בספר המלא