קנג'י
היא צורחת.
היא פשוט צורחת מילים, אני חושב. אלה פשוט מילים. אבל היא צורחת, צורחת בכל הכוח, בכאב שנדמה כמעט מוגזם, וזה גורם להרס שמעולם לא ראיתי כדוגמתו. זה כאילו היא פשוט קורסת לתוך עצמה.
כאילו זה לא אמיתי.
כאילו, ידעתי שג'ולייט חזקה — וידעתי שלא גילינו עדיין את ההיקף המלא של כוחותיה — אבל מעולם לא תיארתי לעצמי שהיא תהיה מסוגלת לזה.
לזה:
התקרה התבקעה לשני חלקים. זרמים סייסמיים רועמים במעלה הקירות, לאורך הרצפות, גורמים לשיניי לנקוש. האדמה מזדעזעת תחת רגליי. אנשים קפואים במקום אף-על-פי שהם מתנועעים מצד לצד וכל החדר מזועזע איתם. הנברשות מִטלטלות מהר מדי והאורות מהבהבים כמו אות מבשר רעות. ואז, ברעד אחד אחרון, שלוש הנברשות הגדולות ביותר נתלשות מהתקרה ומתנפצות כשהן פוגעות בקרקע.
שברי קריסטל מתפזרים לכל עבר. החדר איבד מחצית מהתאורה שלו וחלל האולם בעל התקרות הגבוהות נשטף בזוהר מעוות ופתאום קשה לראות מה קורה. אני מביט בג'ולייט ורואה אותה בוהה בלסת שמוטה, קפואה למראה החורבן ואני קולט שהיא בטח הפסיקה לצרוח לפני דקה בערך. היא לא יכולה לעצור את זה. היא כבר שלחה את האנרגיה ממנה אל העולם ועכשיו—
אין לה לאן ללכת.
הזרמים רוטטים בכוחות מחודשים מבעד ללוחות הפרקט של הרצפה, קורעים דרך קירות ומושבים ואנשים.
אני לא באמת מאמין לזה עד שאני רואה את הדם. זה נראה מזויף, רק לשנייה, כל הגופות הרופסות במושבים שחזותיהן פתוחים כמו גלמי פרפרים שבקעו זה מכבר. זה נראה מבוים — כמו בדיחה גרועה, כמו הפקת תיאטרון זולה. אבל כשאני רואה את הדם, סמיך וכבד, נספג בבגדים ובריפוד, נוטף במורד זרועות קפואות, אני יודע שלעולם לא נתאושש מזה.
ג'ולייט רצחה עכשיו שש מאות איש בבת-אחת.
אי אפשר להתאושש מזה.
אני מפלס לי דרך בין גופיהם השקטים, ההמומים והנושמים-עדיין של חבריי. אני שומע את יבבותיו העיקשות והרכות של וינסטון ואת תשובתו היציבה והמנחמת של ברנדן, שהפצע לא חמור כמו שהוא נראה, שהוא יהיה בסדר, שהוא עבר דברים גרועים מזה ושהוא עומד לשרוד גם את זה—
ואני יודע שהעדיפות הראשונה שלי כרגע חייבת להיות ג'ולייט.
כשאני מגיע אליה אני מושך אותה אל בין זרועותיי וגופה הקר והלא-מגיב מזכיר לי את הפעם שמצאתי אותה עומדת מעל אנדרסון, אקדח בידה מכוון אל חזהו. היא הייתה כל כך מבועתת — כל כך מופתעת — ממה שעשתה, שהיא נעלמה למקום כלשהו בתוכה — כאילו מצאה חדר קטן במוח שלה ונעלה את עצמה בו. נדרשה לי דקה שלמה כדי לשכנע אותה לצאת מהמקום ההוא.
היא אפילו לא הרגה אף אחד בפעם ההיא.
אני מנסה להכניס בה מעט היגיון, מתחנן בפניה לחזור לעצמה עכשיו, להזדרז ולחזור לתודעה שלה, לחזור להווה.
"אני יודע שהכול נראה משוגע עכשיו, אבל אני ממש צריך שתצאי מזה, ג'יי. תתעוררי. צאי מהסרט שלך. אנחנו חייבים להסתלק מכאן."
היא לא ממצמצת.
"נסיכה, בבקשה," אני אומר ומנער אותה קצת. "אנחנו חייבים לזוז — עכשיו—"
וכשהיא עדיין לא זזה, אני מבין שאין לי ברירה אלא להזיז אותה בעצמי. אני מתחיל לגרור אותה לאחור. גופהּ הרפוי כבד משציפיתי, ואוושות שריקה קטנות עולות מריאותיה ונשמעות כמעט כמו בכי. הפחד מחשמל את עצביי. אני מהנהן לעבר קאסל והאחרים כאות שעליהם ללכת, להמשיך בלעדיי, אבל כשאני מביט סביב ומחפש את וורנר, אני קולט שאינני מוצא אותו בשום מקום.
הדבר הבא שקורה מוציא לי את כל האוויר מהריאות.
החדר נוטה על צידו. המראה שנגלה לעיניי משחיר תחילה, מצטלל ואז משחיר שוב רק בשוליים, וכל זה קורה ברגע אחד מסחרר שנמשך בקושי שנייה. נדמה שאיבדתי את שיווי המשקל שלי. אני מועד.
ואז, בבת-אחת—
ג'ולייט איננה.
זאת לא צורת ביטוי. היא, בכל מובן של המילה, איננה. נעלמה. רגע אחד היא בין זרועותיי וברגע הבא אני אוחז באוויר. אני ממצמץ ומסתובב סביבי, כמו משוגע שאיבד את שפיותו, אבל כשאני סורק את החדר אני רואה אנשים מהקהל מתחילים לזוז. החולצות שלהם קרועות והפנים שלהם שרוטות, אבל אף אחד לא נראה מת. במקום למות הם מתחילים לעמוד על רגליהם, מבולבלים, וברגע שהם מתחילים לשרך רגליהם ולהתהלך במקום, מישהו דוחף אותי, ממש חזק. אני מרים מבט ורואה את איאן מקלל אותי, אומר לי לזוז כל עוד יש לנו סיכוי, ואני מנסה לדחוף אותו בחזרה, מנסה להגיד לו שאיבדנו את ג'ולייט — שלא ראיתי את וורנר — והוא פשוט לא שומע אותי, הוא פשוט מכריח אותי להתקדם הלאה, לרדת מהבמה, וכשהמלמול בקהל הולך ומתחזק עד שהופך לשאגה, אני יודע שאין לי ברירה.
אני חייב ללכת.
וורנר
"אני עומדת להרוג אותו," היא אומרת, ידיה הקטנות קפוצות באגרופים. "אני עומדת להרוג אותו—"
"אֵלָה, אל תהיי טיפשה," אני אומר ומתרחק ממנה.
"יום אחד," היא אומרת, רודפת אחריי, עיניה נוצצות מדמעות. "אם הוא לא יפסיק להכאיב לך, אני נשבעת שאעשה את זה. חכה ותראה."
אני צוחק.
"זה לא מצחיק!" היא קוראת.
אני מסתובב ופונה אליה. "אף אחד לא יכול להרוג את אבא שלי. הוא בלתי-הריג."
"אף אחד לא בלתי-הריג," היא אומרת.
אני מתעלם ממנה.
"למה אמא שלך לא עושה כלום?" היא שואלת ותופסת בזרועי.
כשמבטי פוגש את עיניה היא נראית אחרת. מפוחדת.
"למה אף אחד לא עוצר אותו?"
הפצעים בגבי כבר לא טריים, אבל משום מה הם עדיין כואבים. אֵלָה היא האדם היחיד שיודע על הצלקות האלה, שיודע מה אבי התחיל לעשות לי לכבוד יום הולדתי לפני שנתיים. בשנה שעברה, כשכל המשפחות באו לבקר אותנו בקליפורניה, אֵלָה התפרצה לחדרי כי רצתה לראות לאן אֶמָלִין ונאזירה נעלמו, והיא תפסה אותי מביט בגבי במראה.
התחננתי בפניה שלא תגיד כלום, שלא תספר לאף אחד מה ראתה, והיא התחילה לבכות ואמרה שהיא חייבת לספר למישהו, שהיא תספר לאמא שלה ואני אמרתי, "אם תגידי לאמא שלך אני רק אסתבך עוד יותר. בבקשה אל תגידי כלום, בסדר? הוא לא יעשה את זה שוב."
אבל הוא עשה זאת שוב.
והפעם הוא כעס אפילו יותר. הוא אמר לי שהייתי כבר בן שבע, שהייתי כבר גדול מכדי לבכות.
"אנחנו חייבים לעשות משהו," היא אומרת, והקול שלה רועד מעט. עוד דמעה מתחמקת במורד פניה והיא מוחה אותה במהירות. "אנחנו חייבים לספר למישהו."
"תפסיקי," אני אומר. "אני לא רוצה לדבר על זה יותר."
"אבל—"
"אֵלָה. בבקשה."
"לא, אנחנו חייבים ל—"
"אֵלָה," אני אומר וקוטע את דבריה. "אני חושב שמשהו לא בסדר עם אמא שלי."
פניה נופלות. הכעס שלה מתפוגג. "מה?"
כבר כמה שבועות שאני פוחד כל כך, מבועת מכדי לומר את המילים בקול רם, מלהפוך את חששותיי לאמיתיים. אפילו עכשיו אני מרגיש שליבי מתחיל להאיץ.
"למה אתה מתכוון?" היא אומרת. "מה לא בסדר איתה?"
"היא... חולה."
אֵלָה ממצמצת לעברי. מבולבלת. "אם היא חולה אנחנו יכולים לתקן אותה. אמא ואבא שלי יכולים לתקן אותה. הם כל כך חכמים; הם יכולים לתקן כל דבר. אני בטוחה שהם יכולים לתקן את אמא שלך."
אני מניד בראשי וליבי דוהר כבר, פעימותיו מהדהדות באוזניי. "לא, אֵלָה, את לא מבינה — אני חושב—"
"מה?" היא לוקחת את ידי. לוחצת אותה. "מה העניין?"
"אני חושב שאבא שלי הורג אותה."
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
