תחת עץ האלון
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
תחת עץ האלון
מכר
מאות
עותקים
תחת עץ האלון
מכר
מאות
עותקים

תחת עץ האלון

4 כוכבים (10 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2844מקורי
ספר מודפס
6978.4מקורי מחיר מוטבע על הספר 98
ספר קולי
2844מקורי
תאריך לסיום המבצע 01/08/2025
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • שם במקור: Och Eken Står Där Än
  • תרגום: ורד רוזן
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: ינואר 2023
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 360 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות
  • קריינות: ענת אליהו
  • זמן האזנה: 9 שעות ו 57 דק'

סופיה לונדברג

סופיה לונדברג היא עיתונאית ועורכת מגזינים לשעבר. רומן הביכורים שלה, "ספר הכתובות האדום", ראה אור ב -28 מדינות ברחבי העולם. היא גרה בשטוקהולם עם בנה.

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

כאשר אסתר, מורה לאמנות משטוקהולם, מחליטה להתגרש מבעלה שאותו אהבה פעם בלהט, היא נאלצת לחלוק איתו את המשמורת על בנם בן השש. כשהמשפחה שלה עוד הייתה שלמה, הם נהגו ללכת יחד כל שבת אל האחו הקרוב לביתם, ולשבת שם תחת עץ האלון. עכשיו בנה נמצא בכל סוף שבוע שני אצל אביו, ואסתר שבורה מגעגועים אליו ומההאשמות של אביו. היא מחפשת נחמה, וממשיכה לבדה במסורת ההליכה אל עץ האלון.
באחת מהשבתות פוגשת אסתר את רות, אישה זקנה שמגיעה גם היא לבדה לאחו. תוך כדי השיחות שמתפתחות ביניהן, מתברר שגם לרות הייתה פעם אהבה גדולה, ואסתר מוקסמת מסיפוריה.
כאשר רות מפסיקה להגיע לאחו, אסתר מחליטה לגלות מה עלה בגורלה. החיפוש מוביל אותה למקום יפהפה הרחק משוודיה. שם, בין הסודות שרות הסתירה, היא מגלה הפתעה שיכולה לטלטל את חייה מן היסוד ונאלצת לבחון מזווית חדשה את התנהלותה בחיים.

תחת עץ האלון הוא סיפור מרגש על אובדן ואשמה, על חברות קרובה, ועל איך להשתחרר מן העבר למען העתיד. סופיה לונדברג, עיתונאית ועורכת לשעבר, חיה בשטוקהולם עם בנה.

ספריה פנקס הכתובות האדום וסימן שאלה הוא חצי לב היו רבי־מכר בינלאומיים וראו אור בעברית בהוצאת מודן.

פרק ראשון

1

רגע חולף, השניות ארוכות מכדי שאפשר יהיה למנות אותן. עלי העץ הענקי מיטלטלים ומרשרשים ברוח. כמה עלים ניתקים ונוסקים גבוה לאוויר, ואז צונחים ארצה ומצטרפים לשמיכת השלכת של רבבות עלים אדומים־צהובים שעד לא מזמן היו מלאי חיים. ברקע משמיע הים את צליליו הגועשים ביותר. הרוח חודרת לסיבי הבגדים ונוגעת בעור ובנימי הנפש הכמוסים ביותר. קר. קפוא. קודר. אפילו הסוסים אינם רוצים לצאת החוצה, הם מצטופפים תחת הגג המשופע של האורווה שלהם, קצת רחוק יותר מעבר לשדה. מדי פעם הם נוחרים ומשגרים נשיפות לחות לחלל האוויר, שם הן מתפזרות ומתפוגגות.

נעליה של אסתר רטובות לאחר ההליכה הארוכה. הרטיבות מחלחלת דרך גפות העור. גרביה נוקשות ורטובות. היא מניעה את בהונותיה מעלה־מטה. את הבוהן הגדולה בנפרד, ואת השאר ביחד. היא מנסה ללא הצלחה להניע גם את בהונותיה הקטנות. לפחות זה מסיח את דעתה. היא לא יודעת כמה זמן זה נמשך, כנראה לא יותר מכמה שניות. הזמן עובר תמיד כל כך לאט בשבתות האלה, הימים הקטועים האלה שבהם היא עדיין אֵם, אלא שאין לה ילד לטפל בו.

מושב הספסל קר וקשה. הישבן שלה נהיה רדום, לאחר שהרטיבות חודרת את הג'ינס שלה. ובכל זאת, היא נשארת במקומה ונשענת על העץ הגדול, כשצעיף צמר עבה כרוך סביב צווארה ומשוך עד מעל לסנטרה, לפיה ולקצה אפה. העננים שטים להם מעליה. היא צופה בהם ורואה איך השכבות שמתחת נעות מהר יותר מאלה שלמעלה. התצורות באות והולכות. ציפור עפה אל שדה הראייה שלה בכנפיים פרושות. היא מרחפת עם משב הרוח. היא מיטלטלת מצד לצד, אך נשארת ישרה. היא לא מצליחה להחליט איזה סוג של ציפור היא זו, יצור חום אפרפר עם כנפיים רחבות ומחוספסות. האם זו ציפור טרף, עַיִט? האם היא תרה אחר נברנֵי שדה באחו? אסתר מסיטה את מבטה אל העשב הצהוב, שכולו עדיין גושים צפופים וזקופים, תזכורת עיקשת לקיץ שזה עתה הסתיים.

צמרמורת אוחזת בגופה מהמחשבה על אכזריות הצַיִד. הנברן, נוחר בעדינות ובשלווה בתוך העשב הקמל, ועוד מעט יינשך בצוואר, ייהרג וייטרף.

היא קפואה כעת, כה קפואה עד שהיא רועדת. הגיע הזמן שתחזור הביתה. היא קמה. לפני שהיא עוזבת, כמו תמיד, היא מעבירה יד על גזע עץ האלון ועל הלב החרוט עליו. יש בתוכו שלוש אותיות. א', האות הראשונה של שמה, ואז עוד א' קרובה אליה, נוטה כלפי זו שלה. ומתחת, עוד א', קטנה. היא מעבירה אצבע לאורך קווי המתאר של האותיות, ואז שומטת את ידה.

האחו נראה אינסופי כשהיא חוצה אותו, לגמרי לבד. צעד אחר צעד, רגל אחת לפני האחרת על השביל הצר והבוצי. כל צעד מרחיק אותה עוד יותר מהאלון ומהספסל. אין אף ילד שרץ לפניה ומניף את זרועותיו באוויר. אין ברכיים שנשרטות מנפילה פתאומית. אין מי שנשרך מאחוריה וצריך לזרז אותו שישיג אותה. אין אף גרב שהחליקה במורד הקרסול וצריך למשוך אותה למעלה. אין רגליים שעייפות מכדי ללכת. אין זרועות שמורמות לקראתה, ואף אחד לא מבקש ממנה להרים ולשאת אותו.

יש רק דממה. לפניה ומאחוריה. מעל לראשה, הציפור הגדולה עדיין מרחפת עם משב הרוח. זרועותיה של אסתר תלויות ברפיון לצידי גופה, וכתפיה משוכות למעלה. היא שואפת אוויר ויש לה מספיק זמן לשים לב לכל נשימה. היא לא ממהרת להגיע הביתה, בדיוק להפך. אף אחד לא מחכה לה.

זיכרונות של משפחה אבודה

שמעתי איפשהו שקל יותר להתמודד עם מוות מאשר עם פרידה. זה אולי נשמע מוזר. אבל בכל פעם שיש פרידה יש תמיד ״אִם״ או ״אבל״. המוות הוא סופי, ולעיתים רחוקות הוא באשמתו של מישהו. פרידה היא יותר כמו פצע מודלק שאף פעם לא מתרפא. לאט־לאט הוא מתמלא בצער, ומדי פעם מתפרץ.

האם היה קל יותר אם אחד מאיתנו היה מת?

אחד מאיתנו. איך יכולתי בכלל לחשוב כך? איזו אנוכיות. אסור שאדריאן ימות אי־פעם. וגם לא אלכס. אם מישהו מאיתנו צריך למות זו חייבת להיות אני. אני זו שהרסה את המשפחה שלנו. אני זו שהרסה את ילדותו של אדריאן והפכה אותו לעוד אחד מהילדים חסרי השורשים שחייבים להחליף בית משבוע לשבוע.

אני אמשיך לכתוב, כל יום. אולי זה יעזור לי להרגיש טוב יותר. יעזור לי להבין. כאן אני יכולה לכתוב מה שאני רוצה, אין מחשבות אסורות. זו הגִרסה שלי למה שקרה. רק שלי. אלו המחשבות שלי וזכותי לחשוב אותן. אף אחד לא ימצא את הספר הזה אי־פעם, אף אחד לעולם לא יקרא אותו.

אני כל כך עייפה. מכל התנסויות העבר שלי, מהפחדים שלי, מהרגשות שהתלבשו כמו מסנן על כל מה שאני רואה ושומעת ועל המחשבות שלי. כל אלה לא מאפשרים לי לנקוט עמדה ניטרלית.

אבל הייתי רוצה לנסות, הייתי רוצה להבין איך הדברים הסתיימו כך. איך הכול השתבש כל כך, כשכל כך הרבה היה טוב.

אני זוכרת את החתונה שלנו. חתונה מפוארת ופנטסטית. היא הייתה מושלמת. היא הייתה בדיוק כמו שרצינו. כמו שהוא רצה. אני הייתי מאושרת וגאה בקשר לכול. תמיד שמחתי כל כך כשהוא היה מרוצה.

נהניתי מאוד מההכנות. כל השעות שביליתי עם ורה, חברתי הטובה ביותר. אני זוכרת כל כך טוב איך מצאנו את שמלת החתונה שלי.

ורה הסתובבה בחנויות הבוטיק, משכה והוציאה שמלה אחרי שמלה, כולן רומנטיות, עם תחרה עדינה וחצאיות תפוחות. נענעתי בראשי, ידעתי שהן לא מתאימות. עברנו מחנות לחנות וכבר הייתי כמעט מוכנה לוותר.

ואז, לבסוף, מצאנו אותה. יפהפייה, עשויה ממשי דושז עבה ונוצץ. קלאסית. בצבע לבן קרמי. עם שרוולים קצרים וכפתורים מכוסים לאורך הגב. ברגע שראיתי אותה, ידעתי שזו השמלה שלי.

"אלכס יאהב אותה. זו השמלה שאני רוצה."

"את נראית יפָה בה, אבל היא די רשמית. כל כך סולידית, כל כך אלגנטית. הכי חשוב שאת תאהבי אותה, לא רק אלכס. למה שלא תנסי כמה אחרות? השמלה צריכה לבטא את מי שאת."

ורה התעקשה וגרמה לי להתרגז, כמעט לכעוס עליה. הייתי בטוחה לגמרי שזו השמלה בשבילי. היא הייתה ייחודית, אלגנטית ויוקרתית. כל הדברים שאלכס כל כך העריך. הייתי יפהפייה בשמלה, הרגשתי זאת בביטחון. עשיתי איתה סיבוב בַּמקום.

"זו אכן אני. אלכס רואה אותי כמו שאני באמת, הוא גרם לי להעיז להיות עצמי, סוף־סוף."

ורה פסעה כמה צעדים אחורה, הטתה את ראשה בחוסר אמון והביטה בי במשך כמה רגעים.

"כן, אולי. את באמת יפה בה, ברור שאת צריכה לקחת אותה אם את מרגישה בה טוב. מה לגבי השיער שלך? את תלכי איתו פזור, נכון? השיער שלך כל כך מהמם, כל כך סמיך וגלי. אולי תשימי בו כמה פרחים? פרחי בר? כדי לשבור את כל הרשמיות הזו."

צחקתי.

"השתגעת, את רוצה שאשים בשיער פרחי שן הארי? אני לא היפית, נכון? אנחנו מתחתנים בכנסייה, השיער שלי יהיה אסוף למעלה. ככה..." הראיתי לה מגזין של כלות, עם תצלומים מגוונים של כלות עם תסרוקות יפהפיות.

"רק חשבתי..."

ורה השתתקה.

האם הבינה כבר אז? האם היא ראתה משהו שאני לא ראיתי? אני אצטרך לשאול אותה יום אחד.

הזמנתי את השמלה ויצאנו מהבוטיק. ורה תחבה את זרועה תחת זרועי. הלכנו לבית קפה ושתינו ספלי קפוצ'ינו. צחקנו, דיברנו וחלמנו. אני לא אכלתי ממתקים באותה תקופה, למעשה בקושי אכלתי משהו בכלל, היה לי חשוב לשמור על משקל נמוך לפני החתונה. הכול היה חייב להיות מושלם.

"את זוכרת איך כשהיינו צעירות תמיד אמרת שתתחתני יחפה? על סלע שמשקיף על הים, עם הרוח בשיער והשמש בַּפָּנים? זוכרת?"

ורה חייכה לנוכח הזיכרון, אבל אני נדתי בראשי ולא רציתי להכיר בו.

"אוי, אני לא יכולה לתאר לעצמי שאי־פעם אמרתי משהו כזה. בטח זה היה החלום שלך. אלכס ואני רוצים את זה כך."

תארו לעצמכם שאני עדיין זוכרת את היום ההוא כל כך בבהירות, עד הפרט האחרון שבו. אותו אחר צהריים עם השושבינה שלי, חברתי הטובה ביותר. התפוצצתי מאושר לקראת חתונתי הממשמשת ובאה.

כבר היו לי יהלומים נוצצים על ידי. לא יכולתי להפסיק למשש את טבעת האירוסים עם פס אבני החן שלה. הוא נתן לי אותה ברגע שהציע לי נישואים. הוא כרע על ברך אחת, עם הצהרת האהבה הארוכה שלו כתובה על פיסת נייר, וכל פרט מזה מתוכנן. למעני. איך ייתכן שהוצע לי כזה אושר? אני שתמיד הרגשתי כל כך לבד. כעת שוב לא אצטרך להיות לבד. מישהו רוצה שאהיה רק שלו. הוא ראה אותי, ראה למה אני מסוגלת, מי אני.

עשיתי גלגלונים מרוב שמחה על החוף שבו הוא הציע לי נישואים זה עתה. כשהגענו הביתה, הצמדתי לשיער שלי הינומה ארוכה של נייר טואלט. השתובבנו לנו, ואני שרתי בקולי קולות. ערכנו תוכניות גרנדיוזיות לחתונה שלנו, צחקנו ועשינו אהבה.

מאוחר יותר באותו ערב, כשישבנו במכונית בדרכנו למסעדה, הוא אמר לי שהכנסייה כבר מוזמנת. הוא הכיר אותי כל כך טוב שכבר ידע איזו כנסייה אני ארצה. התאריך כבר נקבע. הכול היה מוכן. הוא כבר התחיל להרכיב רשימת מוזמנים, ואנחנו הוספנו עליה יחד. וכך המשכנו, בגל של שמחה, לתכנן ולחלום.

 

לו רק יכולתי לחזור בזמן ולחיות את יום החתונה שלנו עוד פעם אחת. המוזיקה, החברים שלנו, האושר, האהבה.

האופטימיות.

אני זוכרת איך נפגשנו בהתחלה בכניסה הצדדית של הכנסייה. הזרועות שלו, שהושטו אליי ולפתו אותי בחיבוק. השמלה שלי הייתה בדיוק כפי שקיווה שהיא תהיה. השיער שלי היה אסוף למעלה בתסרוקת הנפלאה ביותר שיכולה להיות. מבריקה וחלקה, ונראית לגמרי כמו יצירת אמנות, עם סיכות שיער משובצות בפנינים שהוכנסו בין התלתלים המפותלים שלי.

הוא סובב אותי שוב ושוב והנהן בעונג. זה היה כל כך מושלם. זקפתי את ראשי, מלאת גאווה. לא הרגשתי שום ספק בפנים, רק תחושת הקלה על כך שמצאתי אהבה. סוף־סוף אני מתחתנת. איתו.

שילבנו יחד את ידינו במרפסת הכנסייה, והפעמונים צלצלו מעלינו. החזקנו אותן שזורות בחוזקה זו בזו. כף ידו הייתה גדולה וחמה, משרה ביטחון. המבט שהִפנה אליי היה מלא אהבה והערצה.

כשמארש החתונה החל להתנגן, הלכנו יחד לאורך המעבר הארוך, המרוצף באבן, כשעיני כולם נחות עלינו.

הלכנו לאיטנו, מחייכים. לעבר העתיד.

 

 

סופיה לונדברג

סופיה לונדברג היא עיתונאית ועורכת מגזינים לשעבר. רומן הביכורים שלה, "ספר הכתובות האדום", ראה אור ב -28 מדינות ברחבי העולם. היא גרה בשטוקהולם עם בנה.

עוד על הספר

  • שם במקור: Och Eken Står Där Än
  • תרגום: ורד רוזן
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: ינואר 2023
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 360 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות
  • קריינות: ענת אליהו
  • זמן האזנה: 9 שעות ו 57 דק'

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
10 דירוגים
3 דירוגים
5 דירוגים
1 דירוגים
1 דירוגים
0 דירוגים
13/5/2023

מרגש ואופטימי. אהבתי.

6/5/2023

מאד יפה, מאד נוגע ללב. מתחיל בקצב איטי ומצריך סבלנות, אך הכתיבה אמינה ברובה והסיפור באמת נותן תקווה. שווה קריאה.

31/5/2023

הקראה מעולה של ענת אליהו ⭐️⭐️⭐️⭐️וחצי נהניתי להקשיב לה. אין לי ספק שההקראה הפכה את החוויה מהספר ליותר עוצמתית. הספר מכיל נושא טעון ומורכב. ויחד עם זאת הסתיים בנימה אופטימית.

7/3/2023

כתוב יפה ,עדין רגיש אנושי ,אהבתי

30/1/2023

משעמם ומייגע. בזבוז זמן

תחת עץ האלון סופיה לונדברג

1

רגע חולף, השניות ארוכות מכדי שאפשר יהיה למנות אותן. עלי העץ הענקי מיטלטלים ומרשרשים ברוח. כמה עלים ניתקים ונוסקים גבוה לאוויר, ואז צונחים ארצה ומצטרפים לשמיכת השלכת של רבבות עלים אדומים־צהובים שעד לא מזמן היו מלאי חיים. ברקע משמיע הים את צליליו הגועשים ביותר. הרוח חודרת לסיבי הבגדים ונוגעת בעור ובנימי הנפש הכמוסים ביותר. קר. קפוא. קודר. אפילו הסוסים אינם רוצים לצאת החוצה, הם מצטופפים תחת הגג המשופע של האורווה שלהם, קצת רחוק יותר מעבר לשדה. מדי פעם הם נוחרים ומשגרים נשיפות לחות לחלל האוויר, שם הן מתפזרות ומתפוגגות.

נעליה של אסתר רטובות לאחר ההליכה הארוכה. הרטיבות מחלחלת דרך גפות העור. גרביה נוקשות ורטובות. היא מניעה את בהונותיה מעלה־מטה. את הבוהן הגדולה בנפרד, ואת השאר ביחד. היא מנסה ללא הצלחה להניע גם את בהונותיה הקטנות. לפחות זה מסיח את דעתה. היא לא יודעת כמה זמן זה נמשך, כנראה לא יותר מכמה שניות. הזמן עובר תמיד כל כך לאט בשבתות האלה, הימים הקטועים האלה שבהם היא עדיין אֵם, אלא שאין לה ילד לטפל בו.

מושב הספסל קר וקשה. הישבן שלה נהיה רדום, לאחר שהרטיבות חודרת את הג'ינס שלה. ובכל זאת, היא נשארת במקומה ונשענת על העץ הגדול, כשצעיף צמר עבה כרוך סביב צווארה ומשוך עד מעל לסנטרה, לפיה ולקצה אפה. העננים שטים להם מעליה. היא צופה בהם ורואה איך השכבות שמתחת נעות מהר יותר מאלה שלמעלה. התצורות באות והולכות. ציפור עפה אל שדה הראייה שלה בכנפיים פרושות. היא מרחפת עם משב הרוח. היא מיטלטלת מצד לצד, אך נשארת ישרה. היא לא מצליחה להחליט איזה סוג של ציפור היא זו, יצור חום אפרפר עם כנפיים רחבות ומחוספסות. האם זו ציפור טרף, עַיִט? האם היא תרה אחר נברנֵי שדה באחו? אסתר מסיטה את מבטה אל העשב הצהוב, שכולו עדיין גושים צפופים וזקופים, תזכורת עיקשת לקיץ שזה עתה הסתיים.

צמרמורת אוחזת בגופה מהמחשבה על אכזריות הצַיִד. הנברן, נוחר בעדינות ובשלווה בתוך העשב הקמל, ועוד מעט יינשך בצוואר, ייהרג וייטרף.

היא קפואה כעת, כה קפואה עד שהיא רועדת. הגיע הזמן שתחזור הביתה. היא קמה. לפני שהיא עוזבת, כמו תמיד, היא מעבירה יד על גזע עץ האלון ועל הלב החרוט עליו. יש בתוכו שלוש אותיות. א', האות הראשונה של שמה, ואז עוד א' קרובה אליה, נוטה כלפי זו שלה. ומתחת, עוד א', קטנה. היא מעבירה אצבע לאורך קווי המתאר של האותיות, ואז שומטת את ידה.

האחו נראה אינסופי כשהיא חוצה אותו, לגמרי לבד. צעד אחר צעד, רגל אחת לפני האחרת על השביל הצר והבוצי. כל צעד מרחיק אותה עוד יותר מהאלון ומהספסל. אין אף ילד שרץ לפניה ומניף את זרועותיו באוויר. אין ברכיים שנשרטות מנפילה פתאומית. אין מי שנשרך מאחוריה וצריך לזרז אותו שישיג אותה. אין אף גרב שהחליקה במורד הקרסול וצריך למשוך אותה למעלה. אין רגליים שעייפות מכדי ללכת. אין זרועות שמורמות לקראתה, ואף אחד לא מבקש ממנה להרים ולשאת אותו.

יש רק דממה. לפניה ומאחוריה. מעל לראשה, הציפור הגדולה עדיין מרחפת עם משב הרוח. זרועותיה של אסתר תלויות ברפיון לצידי גופה, וכתפיה משוכות למעלה. היא שואפת אוויר ויש לה מספיק זמן לשים לב לכל נשימה. היא לא ממהרת להגיע הביתה, בדיוק להפך. אף אחד לא מחכה לה.

זיכרונות של משפחה אבודה

שמעתי איפשהו שקל יותר להתמודד עם מוות מאשר עם פרידה. זה אולי נשמע מוזר. אבל בכל פעם שיש פרידה יש תמיד ״אִם״ או ״אבל״. המוות הוא סופי, ולעיתים רחוקות הוא באשמתו של מישהו. פרידה היא יותר כמו פצע מודלק שאף פעם לא מתרפא. לאט־לאט הוא מתמלא בצער, ומדי פעם מתפרץ.

האם היה קל יותר אם אחד מאיתנו היה מת?

אחד מאיתנו. איך יכולתי בכלל לחשוב כך? איזו אנוכיות. אסור שאדריאן ימות אי־פעם. וגם לא אלכס. אם מישהו מאיתנו צריך למות זו חייבת להיות אני. אני זו שהרסה את המשפחה שלנו. אני זו שהרסה את ילדותו של אדריאן והפכה אותו לעוד אחד מהילדים חסרי השורשים שחייבים להחליף בית משבוע לשבוע.

אני אמשיך לכתוב, כל יום. אולי זה יעזור לי להרגיש טוב יותר. יעזור לי להבין. כאן אני יכולה לכתוב מה שאני רוצה, אין מחשבות אסורות. זו הגִרסה שלי למה שקרה. רק שלי. אלו המחשבות שלי וזכותי לחשוב אותן. אף אחד לא ימצא את הספר הזה אי־פעם, אף אחד לעולם לא יקרא אותו.

אני כל כך עייפה. מכל התנסויות העבר שלי, מהפחדים שלי, מהרגשות שהתלבשו כמו מסנן על כל מה שאני רואה ושומעת ועל המחשבות שלי. כל אלה לא מאפשרים לי לנקוט עמדה ניטרלית.

אבל הייתי רוצה לנסות, הייתי רוצה להבין איך הדברים הסתיימו כך. איך הכול השתבש כל כך, כשכל כך הרבה היה טוב.

אני זוכרת את החתונה שלנו. חתונה מפוארת ופנטסטית. היא הייתה מושלמת. היא הייתה בדיוק כמו שרצינו. כמו שהוא רצה. אני הייתי מאושרת וגאה בקשר לכול. תמיד שמחתי כל כך כשהוא היה מרוצה.

נהניתי מאוד מההכנות. כל השעות שביליתי עם ורה, חברתי הטובה ביותר. אני זוכרת כל כך טוב איך מצאנו את שמלת החתונה שלי.

ורה הסתובבה בחנויות הבוטיק, משכה והוציאה שמלה אחרי שמלה, כולן רומנטיות, עם תחרה עדינה וחצאיות תפוחות. נענעתי בראשי, ידעתי שהן לא מתאימות. עברנו מחנות לחנות וכבר הייתי כמעט מוכנה לוותר.

ואז, לבסוף, מצאנו אותה. יפהפייה, עשויה ממשי דושז עבה ונוצץ. קלאסית. בצבע לבן קרמי. עם שרוולים קצרים וכפתורים מכוסים לאורך הגב. ברגע שראיתי אותה, ידעתי שזו השמלה שלי.

"אלכס יאהב אותה. זו השמלה שאני רוצה."

"את נראית יפָה בה, אבל היא די רשמית. כל כך סולידית, כל כך אלגנטית. הכי חשוב שאת תאהבי אותה, לא רק אלכס. למה שלא תנסי כמה אחרות? השמלה צריכה לבטא את מי שאת."

ורה התעקשה וגרמה לי להתרגז, כמעט לכעוס עליה. הייתי בטוחה לגמרי שזו השמלה בשבילי. היא הייתה ייחודית, אלגנטית ויוקרתית. כל הדברים שאלכס כל כך העריך. הייתי יפהפייה בשמלה, הרגשתי זאת בביטחון. עשיתי איתה סיבוב בַּמקום.

"זו אכן אני. אלכס רואה אותי כמו שאני באמת, הוא גרם לי להעיז להיות עצמי, סוף־סוף."

ורה פסעה כמה צעדים אחורה, הטתה את ראשה בחוסר אמון והביטה בי במשך כמה רגעים.

"כן, אולי. את באמת יפה בה, ברור שאת צריכה לקחת אותה אם את מרגישה בה טוב. מה לגבי השיער שלך? את תלכי איתו פזור, נכון? השיער שלך כל כך מהמם, כל כך סמיך וגלי. אולי תשימי בו כמה פרחים? פרחי בר? כדי לשבור את כל הרשמיות הזו."

צחקתי.

"השתגעת, את רוצה שאשים בשיער פרחי שן הארי? אני לא היפית, נכון? אנחנו מתחתנים בכנסייה, השיער שלי יהיה אסוף למעלה. ככה..." הראיתי לה מגזין של כלות, עם תצלומים מגוונים של כלות עם תסרוקות יפהפיות.

"רק חשבתי..."

ורה השתתקה.

האם הבינה כבר אז? האם היא ראתה משהו שאני לא ראיתי? אני אצטרך לשאול אותה יום אחד.

הזמנתי את השמלה ויצאנו מהבוטיק. ורה תחבה את זרועה תחת זרועי. הלכנו לבית קפה ושתינו ספלי קפוצ'ינו. צחקנו, דיברנו וחלמנו. אני לא אכלתי ממתקים באותה תקופה, למעשה בקושי אכלתי משהו בכלל, היה לי חשוב לשמור על משקל נמוך לפני החתונה. הכול היה חייב להיות מושלם.

"את זוכרת איך כשהיינו צעירות תמיד אמרת שתתחתני יחפה? על סלע שמשקיף על הים, עם הרוח בשיער והשמש בַּפָּנים? זוכרת?"

ורה חייכה לנוכח הזיכרון, אבל אני נדתי בראשי ולא רציתי להכיר בו.

"אוי, אני לא יכולה לתאר לעצמי שאי־פעם אמרתי משהו כזה. בטח זה היה החלום שלך. אלכס ואני רוצים את זה כך."

תארו לעצמכם שאני עדיין זוכרת את היום ההוא כל כך בבהירות, עד הפרט האחרון שבו. אותו אחר צהריים עם השושבינה שלי, חברתי הטובה ביותר. התפוצצתי מאושר לקראת חתונתי הממשמשת ובאה.

כבר היו לי יהלומים נוצצים על ידי. לא יכולתי להפסיק למשש את טבעת האירוסים עם פס אבני החן שלה. הוא נתן לי אותה ברגע שהציע לי נישואים. הוא כרע על ברך אחת, עם הצהרת האהבה הארוכה שלו כתובה על פיסת נייר, וכל פרט מזה מתוכנן. למעני. איך ייתכן שהוצע לי כזה אושר? אני שתמיד הרגשתי כל כך לבד. כעת שוב לא אצטרך להיות לבד. מישהו רוצה שאהיה רק שלו. הוא ראה אותי, ראה למה אני מסוגלת, מי אני.

עשיתי גלגלונים מרוב שמחה על החוף שבו הוא הציע לי נישואים זה עתה. כשהגענו הביתה, הצמדתי לשיער שלי הינומה ארוכה של נייר טואלט. השתובבנו לנו, ואני שרתי בקולי קולות. ערכנו תוכניות גרנדיוזיות לחתונה שלנו, צחקנו ועשינו אהבה.

מאוחר יותר באותו ערב, כשישבנו במכונית בדרכנו למסעדה, הוא אמר לי שהכנסייה כבר מוזמנת. הוא הכיר אותי כל כך טוב שכבר ידע איזו כנסייה אני ארצה. התאריך כבר נקבע. הכול היה מוכן. הוא כבר התחיל להרכיב רשימת מוזמנים, ואנחנו הוספנו עליה יחד. וכך המשכנו, בגל של שמחה, לתכנן ולחלום.

 

לו רק יכולתי לחזור בזמן ולחיות את יום החתונה שלנו עוד פעם אחת. המוזיקה, החברים שלנו, האושר, האהבה.

האופטימיות.

אני זוכרת איך נפגשנו בהתחלה בכניסה הצדדית של הכנסייה. הזרועות שלו, שהושטו אליי ולפתו אותי בחיבוק. השמלה שלי הייתה בדיוק כפי שקיווה שהיא תהיה. השיער שלי היה אסוף למעלה בתסרוקת הנפלאה ביותר שיכולה להיות. מבריקה וחלקה, ונראית לגמרי כמו יצירת אמנות, עם סיכות שיער משובצות בפנינים שהוכנסו בין התלתלים המפותלים שלי.

הוא סובב אותי שוב ושוב והנהן בעונג. זה היה כל כך מושלם. זקפתי את ראשי, מלאת גאווה. לא הרגשתי שום ספק בפנים, רק תחושת הקלה על כך שמצאתי אהבה. סוף־סוף אני מתחתנת. איתו.

שילבנו יחד את ידינו במרפסת הכנסייה, והפעמונים צלצלו מעלינו. החזקנו אותן שזורות בחוזקה זו בזו. כף ידו הייתה גדולה וחמה, משרה ביטחון. המבט שהִפנה אליי היה מלא אהבה והערצה.

כשמארש החתונה החל להתנגן, הלכנו יחד לאורך המעבר הארוך, המרוצף באבן, כשעיני כולם נחות עלינו.

הלכנו לאיטנו, מחייכים. לעבר העתיד.

 

 

המלצות נוספות