כלה מתוקה

פתח-דבר

המעלית נהמה בדרכה אל קומת הפנטהאוז ועצרה בשקט לפני שהדלת נפתחה וחשפה מבואה עם רצפת שיש ונוף עוצר נשימה. מפרץ סידני ביום קיץ בהיר היה תמיד מרהיב ביופיו, עם מי תכלת נוצצים, אבל במיוחד מגובה זה.

ריצ'רד נענע בראשו כאשר יצא מתוך המעלית וצעד לעבר חלון הזכוכית הענק, הבעתו צינית בזמן שהביט מעבר לכתפו בריס, שהתמהמה מעט.

"אני מבין למה אין לך שום בעיה למכור את הדירות האלה," הטעים באוזני חברו ועמיתו לעסקים. "בחיים לא ראיתי נוף נאה יותר."

פניו הנאים של ריס הביעו סיפוק בזמן שנעמד לצד כתפו של ריצ'רד. "אני פועל תמיד על פי האמרה המפורסמת. מיקום. מיקום. מיקום. מלבד העובדה שמדובר בצד צפון עם נוף המשקיף אל הגשר, הרי שהמקום הזה נמצא במרחק של נסיעה קצרה במעבורת ממרכז העסקים של סידני ומרחק נסיעה קצר עוד יותר מדרלינג-הרבור."

"אין ספק שזה מיקום משובח, בעיקר מאחר שהוא קרוב למרכז העסקים. וטוב שכך," הוסיף ריצ'רד. "היו רינונים בבנק בשנה שעברה שהשתמשתי בכסף שלהם כדי לממן פרוייקט אחד יותר מדי שלך. העמדה החדשה שלי כמנכ"ל עלולה היתה להיות בסכנה אם היה מתברר שזה פיל לבן. מועצת המנהלים חששה מאוד כאשר לא נתת למשקיעים לקנות דירות מהנייר."

ריס חייך. "אה, אבל הדירות האלה לא כוונו למשקיעים. הן נועדו לאנשים שיוכלו להתאהב בהן וירצו לחיות כאן. הקדשתי שתי קומות לחדר כושר פרטי, בריכה, סאונה ומגרשי סקווש, וכל דירה עוצבה ורוהטה באופן עצמוני, עד הסדינים, המגבות וכל האבזרים הנלווים. זה הוסיף כמאה עד מאתיים אלף דולר עלות לכל דירה, אבל זה הוכח כמכשיר המכירה המצליח ביותר."

ריצ'רד מצמץ. עד מאתיים אלף דולרים, שהוצאו על עיצוב כל אחד מהדירות. אלוהים אדירים.

"אני שמח שלא סיפרת לי את זה לפני כן. הזקנים בבנק היו חוטפים התקף לב. יכול להיות שגם אני," הוסיף בצחוק יבש. היו אגפים בבנק שלא ראו בעין יפה את הקידום של ריצ'רד בשנה שעברה. כמה מנהלים בכירים חשבו שהוא צעיר מדי בגיל שלושים-ושמונה לנהל מוסד פיננסי של עשרות מיליארדי דולרים.

"לכן לא סיפרתי לך על כך עד עכשיו," אמר ריס בחיוך ציני. "אני יודע מתי לשמור סוד. אבל אתה צוחק אחרון, ידידי היקר," אמר וטפח על שכמו של ריצ'רד. "הבניין נפתח רק באוקטובר האחרון וכבר יש לנו תשעים-וחמישה אחוזי אכלוס. תוך שלושה חודשים קצרים ונשאר לנו רק פנטהאוז אחד ריק, יחד עם כמה דירות בקומות הנמוכות יותר."

"מה לא בסדר עם הפנטהאוז שלא מכרת?" שאל ריצ'רד. "יקר מדי? שילוב צבעים לא מתאים?"

"לא. הוא פשוט לא למכירה."

"אה. היזם שומר אותו לעצמו."

עיניו הכחולות של ריס נצצו. "בוא. אני אראה לך אותו."

"אני יכול להבין עכשיו למה שמרת אותו לעצמך," אמר ריצ'רד מקץ עשר דקות.

הוא לא דמה לפנטהאוזים עירוניים אחרים שריצ'רד ראה בחייו. והוא ראה לא מעטים. זה היה דומה לבית בשמים. בית חוף, עם ערוגות פרחים, בריכה צרה ומרפסות רחבות שבהן אפשר להתרווח ולהנות מהנופים בשעת בטלה בשמש.

בפנים, העיצוב המשיך להבטיח סגנון חיים רגוע ומלא אור שמש, עם אריחים בצבע שמנת על הרצפה. הקירות היו צבועים בשמנת וצבע חמאה. רוב הרהיטים היו עשויים קנים טבעיים בצבע כחול בגוונים שונים. השטיחים היו בכחולים וצהובים, והוסיפו חמימות לרצפה.

לא היו וילונות או צלונים שיחסמו את הנוף, למרות שהדלתות והחלונות של הדירה היו כהים כדי להפחית את הבוהק. מובן שהבית היה ממוזג וריס הכריז בגאווה שהיה חימום מתחת למרצפות כדי לחמם את הבית בחורף. כל חדר התנאה בנוף ובדלתות הזזה מזכוכית שהובילו למרפסות. קיר בטון גבוה הפריד בין שני הפנטהאוזים, מספק פרטיות וחצר פנימית הקיפה את הבריכה.

כאשר ריצ'רד נכנס לחדר השינה הזוגי הרחב עם המיטה הזוגית הגדולה והנוחה ומסך הטלוויזיה הבנוי לתוך הקיר ממול, הוא חווה תחושה עזה של קנאה.

תמיד העריץ את ריס על היוזמה שלו וכושרו הרב, העריץ את יכולתו להגיע לשיא בתוך כמה שנים ולהגיע מסף פשיטת רגל למעמדו הנוכחי כנער הזהב של עסקי הנדל"ן בסידני.

אבל הוא מעולם, ממש מעולם, לא קינא בו.

עד עכשיו.

לפתע ריצ'רד רצה את הפנטהאוז הזה. רצה לחיות בו. רצה לחזור אליו מדי ערב ולא אל הדירה הקרה וחסרת הנשמה בה התגורר מאז מות אשתו לפני שמונה-עשר חודשים. הוא רצה אפילו לחלוק אותו עם מישהי, וזו היתה הפתעה בפני עצמה. עד לפני רגע המחשבה על חיים עם מישהי – על חלוקת מיטתו עם אשה אחרת – היתה מנוגדת להשקפת עולמו. הוא היה מרוסק רגשית מאז קבר את ג'ואנה. חל בו גם שבר מיני מוחלט.

לא פלא שהיה מסוגל להשקיע עשרים-וארבע שעות ביממה בבנק. ההורמונים הגבריים שלו כוונו למקום אחר. אולם נדמה שההורמונים הגבריים עומדים לצאת ממצב ההקפאה שלהם, שכן כאשר ריצ'רד הביט במיטה הזוגית הענקית שלפניו, הוא לא חזה בה שינה לבד.

בשרו זע כאשר דימה את עצמו עושה אהבה עם אשה על שמיכת הסאטן הכחולה הזו. לא מישהי שהכיר. זרה מצודדת. ברונטית. רכת עיניים. חזה גדול. ומלאה רצון טוב.

בשרו התעורר עוד יותר.

"אתה ממש אוהב את הדירה, הא?" אמר ריס.

ריצ'רד צחק. "לא חשבתי שזה כל-כך ברור. אבל, כן, זה נכון. מה דעתך למכור לי אותה?"

"לא."

תסכול התעורר בריצ'רד, יחד עם עוד פרץ של טסטוסטרון. "לעזאזל, ריס, יש לך כבר אחוזה על המים מעבר לפינה. למה אתה צריך את הדירה הזו?"

"כדי לתת לך אותה."

"מה?" גבותיו של ריצ'רד התרוממו באחת.

ריס חייך בקסמו הרגיל. "הנה המפתחות, ידידי. היא שלך."

"אל תהיה מגוחך!" קרא ריצ'רד, למרות שלבו הלם בחזהו בעוז. "אני לא יכול לתת לך לעשות את זה. לעזאזל, המקום הזה שווה הון."

"חמישה נקודה ארבע מיליונים, זה המחיר של הפנטהאוז השני, אם לדייק. אבל זה גדול יותר וטוב יותר. הנה." הוא הניח את המפתחות בידו הימנית של ריצ'רד.

"לא, לא. אתה מוכרח לתת לי לשלם עבור הדירה!"

"לא. היא שלך, בתודה. אתה עזרת לי, ריץ', כאשר אף-אחד אחר לא היה מוכן לעזור. ואני לא מדבר רק על כסף. אתה נתת לי את הידידות שלך. ואתה האמנת בכושר השיפוט שלי. זה שווה יותר מכל הכסף בעולם."

ריצ'רד לא ידע מה להגיד. רק פעמיים בקריירה הבנקאית שלו הוא התיידד אישית עם אנשים להם הלווה כסף. בדרך כלל זה היה מנוגד לכללים שלו. אבל מעולם לא היתה לו סיבה להתחרט על אף-אחת מההחלטות הללו.

ריס, כמובן, היה תמיד אדם שקשה לומר לו לא, וקשה היה שלא לחבבו.

מייק היה טיפוס שונה לגמרי. הוא היה כהה במראה ובאישיות בדיוק כפי שריס היה בהיר ומאיר פנים, גאון מחשבים צעיר שהגיע לבנק לפני כמה שנים כדי לבקש מימון לחברת התוכנה שלו. כעבריין נוער בעברו, שנשא מטען תמידי על כתפיו, הוא לא ידע למכור את עצמו.

אבל הוא היה מבריק מבחינה יצירתית, כן באופן מוגזם ושאפתן ללא בושה. ריצ'רד כל-כך התרשם עד שהשקיע מכספו שלו בחברה של מייק ולא רק מכספי הבנק.

עם הזמן, ריצ'רד החל לחבב את מייק למרות התנהגותו הזועפת. הוא שכנע את מייק ללכת לאחת המסיבות המפורסמות של ריס והשלושה הפכו לחברים קרובים.

בימים אלה ריצ'רד החשיב את ריס ומייק לחבריו הטובים ביותר היחידים. עמיתים אחרים העמידו פני חברים, אבל ריצ'רד ידע שהם מחזיקים בידיים סכינים, מוכנים לתקוע אותם בגבו ברגע שתהיה להם הזדמנות לכך.

"אין לך מושג עד כמה זה חשוב בעיני," אמר ריצ'רד, ידו נסגרת סביב המפתחות. "אבל לקבל פנטהאוז כזה כמתנה – בעיקר זה – יעמיד אותי במצב לא נוח בבנק. האויבים שלי יחגגו. יהיו שמועות אודות שחיתות ודמי לא ייחרץ ורק אלוהים יודע מה עוד. אתה חייב לאפשר לי לשלם."

"אתה והבנק הארורים שלך וכל המתחסדים הנפוחים שאתם אתה עובד!"

ריצ'רד צחק. "כן, אני יודע, אבל זה הבנק הארור שלי עכשיו ואני רוצה שזה יימשך ככה. אני אשלם לך מחיר שוק הוגן. כמה לדעתך? שישה מיליונים?"

"מן-הסתם." ריס נאנח. "בסדר גמור. שישה מיליונים."

"תראה, הרי אני יכול להרשות לעצמי את זה," הטעים ריצ'רד. "עשיתי לא מעט רווח בבית שקניתי בפאלם-ביץ'." ושאותו מכר שבוע אחרי ההלוויה של ג'ואנה.

ריצ'רד לא הוסיף שבשמונה-עשר החודשים מאז מותה של ג'ואנה הוא גם שילש את הונו האישי בשוק המניות. מדהים איזה רווחים אדם יכול לעשות כאשר לא אכפת לו לקחת סיכונים.

הוא יוכל לפרוש עכשיו עם תיק הנכסים והמניות שלו.

אבל מובן שלא יעשה את זה. הוא נהנה מהעולם הפיננסי בו עבד; נהנה מהעוצמה שהיתה לו במשרתו החדשה ומהיוקרה שהתלוותה אליה.

ריצ'רד תהה לרגע מה ג'ואנה היתה מסיקה מההצלחה שלו, אם היתה עדיין בחיים. היא היתה אוהבת את הכסף ואת החיים החברתיים הנלווים למשרה החדשה שלו. אבל האם הדבר היה מחזיק אותה במיטתו בלבד?

ריצ'רד פקפק בכך. כל אשה שלוקחת לעצמה מאהב שנתיים לאחר נישואיה חייבת להיות בוגדנית באופיה.

אלמלא דו"ח הנתיחה שלאחר המוות, הוא לא היה יודע את האמת הנוראה אודות האשה שאהב. הוא חקר את הבוחן הרפואי באריכות אודות גילו של העובר שג'ואנה נשאה בחובה בזמן תאונת הדרכים שתבעה את חייה, אבל נאמר לו שלא היתה בזה טעות. שישה שבועות, כמה ימים לכאן או לכאן.

ריצ'רד היה בחו"ל במסע עסקים במשך למעלה מחודש סביב תקופת ההתעברות שלה.

הילד לא היה שלו.

ידו של ריצ'רד נסגרה בצורה הדוקה עוד יותר סביב המפתחות. הוא רצה כל-כך ילד ממנה. אבל ג'ואנה כל הזמן דחתה אותו, אמרה שהיא עוד לא מוכנה לחיתולים מלוכלכים וללילות ללא שינה.

העניין שעינה אותו יותר מכל – עתה, כאשר יכול היה לשאת את המחשבה על כך – היה האופן שבו קידמה את פניו כאשר חזר הביתה בפעם האחרונה ההיא. כאילו שבאמת אהבה אותו. כאילו שבאמת התגעגעה אליו. היא לא יכלה לשבוע ממנו במיטה, כאשר כל אותה עת נשאה בחובה ילד של גבר אחר.

נראה שהתכוונה להציג את התינוק כשלו.

איזו אשה מסוגלת לעשות דבר כזה?

ריצ'רד קבר את שניהם בלב שבור, ואז קבר את עצמו בקריירה שלו.

אומרים שהזמן מרפא הכל. אולי. אבל ריצ'רד ידע שהחיים לא יחזרו לעולם לקדמותם לאחר ג'ואנה. הוא לעולם לא יוכל להתאהב שוב, זה בטוח. החלק הזה שבו מת יחד אתה.

אבל הוא לא רצה להמשיך לחיות לבד.

והוא עדיין רצה ילד.

אין ספק שהגיע הזמן להמשיך הלאה. הזמן למצוא לעצמו רעיה חדשה, כפי שריס מצא את אלנה אחרי שארוסתו זרקה אותו.

"יש לך את המבט הזה על הפנים," אמר ריס, שובר את הדממה בחדר השינה.

"איזה מבט בדיוק?"

"זה שיש לך על הפנים כאשר אתה עומד לשאול אותי אינספור שאלות, בדרך כלל על הפרוייקט החדש שאתו הגעתי אליך."

זווית פיו של ריצ'רד התעקלה. "אתה אינטואיטיבי ללא תקנה. יש לי אליך כמה שאלות. וכן, מדובר בפרוייקט שלך. אבל הוא לא חדש. השלמת אותו לפני שנה. שנלך למרפסת ונשב קצת?"

"מעולם לא ראיתי אותך מסתורי כל-כך," אמר ריס בזמן שצעד בעקבות ריצ'רד דרך דלתות ההזזה ואל אור השמש.

ריצ'רד משך את אחד הכסאות והתיישב עליו. היו כמה קיבוצים של כסאות על המרפסות השונות, והכסא עליו התיישב היה עשוי אלומיניום בהיר, ולצדו עמד שולחן עם משטח זכוכית.

ריצ'רד חיכה עד שריס התיישב מולו לפני שדיבר.

"החלטתי שאני רוצה להתחתן שוב," פתח.

"נפלא!" קרא חברו. "לא ידעתי שאתה נפגש עם מישהי."

"אני לא. אבל אני מקווה להתחיל לצאת שוב, לאחר שתכיר לי את האשה שמנהלת את דרושות רעיות."

פיו של ריס נפער לפני שסגר אותו. "אבל כאשר סיפרתי לך על כך התנגדת."

"הופתעתי אז, זה הכל." תגובה הגיונית, לדעתו של ריצ'רד. ריס לא היה טיפוס שנראה מתאים לסוכנות הכרויות. הווידוי שלו באוזני השושבין שלו רגע לפני החתונה לפני שנה שמצא את כלתו היפהפיה באמצעות אתר אינטרנט היה בבחינת הלם.

הסוכנות נקראה דרושות רעיות ומטרתה היתה לשדך אנשי עסקים עם נשים שרבים מהם רוצים להכיר, בעיקר אלה שנכוו ברותחים. נראה שבסיס הנתונים של הסוכנות היה מלא בנשים מצודדות שגילו עניין בקריירה אחת בלבד. נישואים. נשים שהעדיפות הראשונה שלהן לא היתה אהבה רומנטית אלא ביטחון ומחויבות.

רבות מהן היו נשואות בעבר או שהיו במערכות יחסים שלא הצליחו להגשים את מאווייהן. חלקן היו נערות קריירה עתה, שהיו מוכנות להעביר את הקריירה שלהן למושב האחורי למען הגבר הנכון.

"מייק היה זה שהתנגד," הטעים ריצ'רד. "אבל אל תשכח שהוא לא פגש עדיין את אלנה אז."

למרבה המזל, ריצ'רד מנע ממייק לומר לריס שנשים שמפרסמות את עצמן בצורה כזו אינן אלא רודפות בצע קרות דם שמחפשות לעצמן בעל עשיר בלבד. אבל הוא הביע את דעתו זו באוזני ריצ'רד. לא פעם.

אבל איש מאלה שהכירו את אשתו של ריס לא האמין שהיא כזו.

ריצ'רד נדהם בתחילה כאשר ריס הודה שמצא את אלנה המלבבת שלו דרך סוכנות זו. הוא הניח שריס פגש אותה בנסיבות חברתיות. אחרי-הכל, הוא ניהל חיי חברה פעילים מאוד. גבר שנראה כמוהו ועם מעמד כשלו יכול לבחור כל אשה שהוא רוצה.

כאשר ריצ'רד שאל ישירות בחתונה למה בחר ללכת לסוכנות היכרויות, ריס ענה בצורה ישירה ומעשית.

"זו היתה שאלה של זמן, רציתי רעיה ומשפחה, אבל לא רציתי להיטרד בחיזור המסורתי. זה תהליך מייגע מדי. כאשר אני רוצה נכס עם דרישות מסוימות, אני פונה לעוזר האישי שלי שיצמצם את השטח בשבילי לפני שאני בודק את הנכסים באופן אישי. נתתי לדרושות רעיות רשימת דרישות והם בחרו לי כמה מועמדות מתאימות שאותן בחנתי דרך האינטרנט. בחרתי שלוש שנראו לי. יצאתי עם כל אחת פעם אחת בלבד וידעתי מיד עם מי אתחתן."

ריצ'רד זכר ששאל את ריס בנאיביות אם זה היה עניין של אהבה ממבט ראשון, וכיצד מייק צחק.

"ריס לא מתעניין יותר באהבה," אמר מייק ביבושת. "לא אחרי שהכלבה ההיא עשתה לו את התרגיל המלוכלך ההוא. נכון, ריס?"

ריס אישר שאהבה לא נכנסה למשוואה משני הצדדים, למרות שטען שלא היה מתחתן עם אלנה בלי שתהיה ביניהם כימיה מינית כלשהי.

כימיה מינית כלשהי?

ריצ'רד בחן עדיין את הביטוי המסויג הזה. היו לו הזדמנויות שונות לבחון את ריס ואלנה יחד, לפני ואחרי החתונה. בעיניו, הכימיה המינית ביניהם היתה מחשמלת, בעיקר מצדו של ריס.

ריצ'רד הבחין בארוחת ערב לפני זמן לא רב בה השתתף בבית דיאמונד שריס בילה זמן רב בהתבוננות באשתו היפהפיה, ששוחחה עם אורח שישב לצדה.

אמת, אלנה נראתה עוצרת נשימה במיוחד באותו ערב בשמלת סאטן לבנה צמודה שהדגישה את נכסיה הגופניים. לא היה גבר בחדר שלא נעץ בה מבטים, כולל הוא.

ריצ'רד חשב שטוב שבלונדיות אווריריות למראה, עם עור חרסינה, עיניים ירוקות חיוורות וגזרות גבעוליות גבוהות אינן מעוררות את ההורמונים הגבריים שלו. הוא העדיף טיפוסים הרבה יותר ארציים, עם צבעים חזקים יותר וגוף מלא יותר.

לג'ואנה היו שיער שחור, עיניים שחורות וגזרה מלאה.

לא שריצ'רד רצה להתחתן עם העתק של ג'ואנה. לעזאזל, לא. הוא רצה שגברת ריצ'רד קרופורד השניה תהיה שונה מהראשונה עד כמה שאפשר. מבחינת האישיות והאופי. גופנית, תמיד נמשך לברונטיות עם קימורים. הוא ידע, שכאשר יבחן לבסוף את בסיס הנתונים של דרושות רעיות, שלא יבחר בלונדיניות דקיקות.

"אתה בטוח בזה?" שאל ריס.

"בהחלט."

"אני מניח שאתה לא מחפש אהבה."

"אתה מניח נכון."

"אתה רוצה נישואי נוחות. כמוני."

"כן."

ריס הקדיר פנים. "אני לא בטוח שאתה מתאים ליחסים כאלה, ריץ'. אתה קצת רומנטיקן בלב."

"לא יותר."

ריצ'רד ייחל שלא היה נשמע כל-כך מריר. ריס נראה המום. וזה לא מפתיע. ריס לא ידע דבר אודות בגידתה של ג'ואנה. גברים, גם כשהם חברים קרובים, אינם מספרים זה לזה דברים כאלה.

"החלטתי כבר," הכריז ריצ'רד.

"אני יכול לשאול למה?" שאל ריס.

"זה לא כל-כך מסובך, ידידי. אני זקוק לחברה. ולמין על בסיס קבוע."

"את אלה אתה יכול להשיג מחברה."

"אני לא רוצה חברה. אני רוצה רעיה."

"אה, אני מבין. זה בגלל הבנק. במעמדך כמנכ"ל, אתה זקוק לרעיה."

עכשיו היה תורו של ריצ'רד להזדעזע. "זה לא קשור לבנק. אני פשוט רוצה להתחתן. אני רוצה את מה שיש לך, ריס. אשה נאה שתשמח להיות אשתי ולהעניק לי ילד."

"לא ידעתי שאתה רוצה משפחה."

"למה?"

ריס משך בכתפיו. "היית נשוי לג'ואנה במשך שנתיים, זה מספיק זמן לתינוק."

"זה לא היה בגללי," אמר ריצ'רד לחברו, עושה כמיטב יכולתו שלא להישמע קר.

ריס הקדיר פנים. "חשבתי שהיית מאושר מאוד עם ג'ואנה..."

"הייתי," אמר בכנות. אומללותו החלה רק אחרי שנהרגה. "הייתי מטורף אחריה. אבל היא איננה ואני כאן ואני בודד, בסדר? אני רוצה בחיי אשה. אבל מה שאינני רוצה זה רומנטיקה. הייתי שם, עשיתי את זה."

ריס הנהן. "כן, אני מבין מאיפה זה נובע."

"אני בטוח שאתה מבין. אני יודע איך הרגשת ביחס לקריסטין. ולכן הלכת לדרושות רעיות מלכתחילה. מפני שהיית עדיין מאוהב בה."

"כפי שאתה עדיין מאוהב בג'ואנה."

ריצ'רד לא הכחיש זאת. אם היה מכחיש, היה צריך להסביר.

"עכשיו, אחרי שהכל הוסבר, אני חוזר פנימה כדי להעיף מבט בפנטהאוז החדש והנפלא שלי," אמר וקם. "וזה מזכיר לי. אני יכול לעבור לפני שהחוזה ייחתם?"

"תעבור כבר היום, אם אתה רוצה."

ריצ'רד לא היה אדם אימפולסיבי מטבעו, אבל היום דברים השתנו אצלו. "אתה יודע מה? אני חושב שזה מה שאעשה."

1

הולי הביטה בפעם האלף בשלט למכירה שהודבק אל חלון החנות פחות מחצי שעה קודם לכן. זעם ותרעומת נלחמו בתוך בטנה וראשה המסתחרר.

איך העזה אמה החורגת לעשות את זה? איך העזה?

החנות פרח ליום היתה חצי שלה בזכות. היא היתה צריכה להיוועץ בה. היתה צריכה לשקול את דעתה.

אבל כל התייחסות לרגשות שלה הסתיימה ככל הנראה עם מותו של אביה. כל תקווה שהעסק האהוב שלו יהיה יום אחד שלה גוועה יחד אתו.

היא היתה טפשה כאשר נשארה. והיתה טפשה עוד יותר כאשר עבדה על משכורת עלובה כל-כך, בהתחשב בכך שניהלה עתה את החנות וניהלה גם את הספרים. כל יום ראשון, לא פחות. ביום החופשי שלה!

לעזאזל, שרה לקחה הביתה משכורת גבוהה כמעט כמו שלה. ושרה עבדה רק מיום רביעי עד שבת באופן אקראי בלבד. בטח, שרה היתה מסדרת פרחים נהדרת עם המון ניסיון אבל הולי היתה מנוסה לא פחות. היא היתה אולי רק בת עשרים-ושש, אבל היא עבדה עם פרחים כל חייה. אביה התחיל ללמד אותה לסדר פרחים כאשר היתה בגובה דשא. היא הצטרפה אליו בחנות זמן קצר אחרי שמלאו לה חמש-עשרה.

לבה של הולי נצבט כאשר זכרה כמה מאושרים היו אז. רק היא ואביה.

ואז הופיעה קוני.

הולי לא ידעה עד אחרי מות אביה לפני שנתיים איזו אשה היא אמה החורגת. קוני היתה חכמה מאוד בשמונה השנים בהן היתה גברת גרינוויי השניה.

אבל אין ספק שתוך כמה שבועות מאז נודע להולי שאביה מתחתן עם הגרושה המצודדת היא ידעה שאחותה החורגת היא חתיכת טיפוס. קנאית, רעה ומרושעת. לרוע המזל, קייטי היתה חכמה באותה מידה בנוכחות אביה החורג החדש כפי שהיתה אמה.

חמאה לא היתה נמסה בפיה כאשר הוא היה בסביבה.

הולי שנאה במרירות את הכסף שהצליחו קוני וקייטי להוציא מאביה. רק העובדה שנראה מאושר השתיקה אותה למרות הדברים הנוראים שקייטי אמרה לה בארבע עיניים.

מובן שאחרי מות אביה הוסרו הכפפות. קוני התחילה להראות את אופיה האמיתי וקייטי... טוב, קייטי רק נעשתה גרועה יותר.

הולי ידעה שהיתה צריכה לצאת מחייהן על המקום, אבל היא פשוט לא יכלה לשאת את הפרידה מחנות הפרחים של אביה. היא הרגישה עדיין קירבה מסוימת אליו כאשר היתה שם. אז היא עברה לדירה מעל החנות והחליטה להחזיר את פרח ליום למסלול.

העסקים השתבשו מיד אחרי שאביה נתקף שבץ, והולי היתה כל-כך אומללה עד שהיתה צריכה לסגור את החנות לזמן-מה. לקח לה שנה כדי לזכות בחזרה בכל הלקוחות של אביה ולהתחיל להרוויח. לא שפרח ליום היתה אי-פעם קונצרן ענק. חנויות מהסוג הזה ברחובות לא הצליחו באותה עת. הקניונים השתלטו על הקניות.

החנות והדירה, עם זאת, היו שוות הרבה, למרות שהיו עתיקות ולא במצב הטוב ביותר בעולם. קרוב לוודאי יותר ממיליון. יותר אם מישהו יקנה את החנות כעסק פעיל.

הולי לטשה עיניים בשלט פעם נוספת. זה היה טירוף מצדה לעבוד כל-כך קשה תמורת כל-כך מעט שעה שידעה, עמוק בפנים, שהיחידות שיקצרו את הפירות יהיו קוני וקייטי המגעילה. לרוע המזל, אביה הוריש לאשתו הכל בצוואתו, שנכתבה זמן קצר לאחר שהם התחתנו והולי היתה רק בת שש-עשרה. הוא היה סמוך ובטוח שקוני תדאג להולי. אבל לאלמנה העליזה היו תוכניות אחרות.

גם לבתה הדוחה...

אבל הולי לא רצתה לחשוב על זה. היא חשבה על מה שקרה אחרי חג-המולד יותר מדי גם ככה.

אם דייב היה אוהב אותה באמת, קייטי לא היתה יכולה לגנוב לה אותו. אבל היא הצליחה. היא עומדת אפילו להתחתן אתו. זה היה צריך להיות הקש האחרון עבור הולי, אבל, באופן מוזר, זה לא קרה.

הקש האחרון היה השלט למכירה.

הולי החליטה באותו רגע ששיחקה יותר מדי זמן בתפקיד סינדרלה. הגיע הזמן לכמה שינויים מפליגים ולכמה החלטות רציניות. היא ידעה שלא יהיה לה קל לעזוב את החנות שמילאה בגאווה את אביה, אבל הפרק הזה תם ונשלם. מפני שזו כבר לא החנות שלה. בקרוב היא תשתייך למישהו אחר.

"שרה, אני הולכת לתחנה," אמרה קצרות. "אני זקוקה לעיתון הבוקר."

שרה הרימה את עיניה מהמקום בו גמרה לסדר סידור פרחים שולחני מרהיב של ציפורנים ורודות. הוא נועד לגברת מקומית שהיתה מכורה לוורוד.

"מחפשת משרה חדשה?" אמרה שרה.

"בהחלט."

"הגיע הזמן," הפטירה שרה.

שרה היתה אדמונית מצודדת ביותר באמצע שנות השלושים שלה שראתה הרבה ולא בקלות סבלה טפשים. היא הביעה מזמן את דעתה שהולי היתה צריכה לתקוף.

"את צודקת," הסכימה הולי. "אני אחפש לי גם מקום מגורים חדש."

עיתון השבת היה תמיד מלא מודעות דרושים ומחפשי שותפים לדירות. הולי כבר חיפשה: לפני כמה שבועות, אחרי שדייב עזב אותה לטובת קייטי. אלא שלא היה לה אומץ באותו שלב לעשות שינוי מוחלט כזה, ולעזוב כל מה שהיה כל-כך מוכר.

אבל עכשיו מצאה את האומץ.

שרה חייכה באישור. "ילדה טובה. ואל תדאגי לי. ברגע שתצאי מכאן, אני אחרייך. לא הייתי עובדת אצל קוני הפרה הזו גם אם זו היתה חנות הפרחים האחרונה בסידני."

"היא באמת פרה, לא?"

"מהסוג המשובח ביותר. וגם הבת שלה. ואם לא אכפת לך, קייטי באמת ראויה לדייב. הייתי מרוצה כאשר נפטרת ממנו."

"שרה, הוא זרק אותי."

"זה הדבר הכי טוב שהוא עשה למענך. ועכשיו תוכלי למצוא לך בחור טוב באמת, מישהו שיעריך את המעלות שלך."

"תודה על המחמאה, שרה, אבל קשה למצוא בחורים טובים באמת. הם לא ממלאים את פינות חיי. דייב הוא לא הלוזר הראשון שיצאתי אתו. נראה שאני מושכת את הסוג הבוגדני וההפכפך."

"תמצאי לעצמך עבודה בעיר, מותק. במקום בו נמצאות החליפות."

"חליפות?"

"כן, את יודעת. גברים בחליפות. מנהלים. פעם עבדתי בדוכן פרחים במרקט-פלייס. היתה שם תהלוכה מתמדת של ממתקים לעין, אני אומרת לך. אם מדברים על עבודה טובה."

"כן, אבל האם לבישת חליפה לעבודה פירושה מעלות טובות?"

"לא. אבל פירושה כסף. עדיף עשיר מעצבן מאשר עני מעצבן."

"זה לא מה שאת עשית." שרה התחתנה עם גבר שעבד בחברת הרכבות.

"כן, טוב, אני רומנטיקנית."

"גם אני רומנטיקנית."

שרה העוותה פנים. "כן. זה מה שרובנו. נו, טוב, אז כדאי שתלכי לקנות את העיתון לפני שייגמרו העיתונים."

הולי קנתה את העיתון האחרון שהיה בחנות ומיהרה לחזור כדי לקרוא את מודעות הדרושים בין הלקוחות, אבל החדשות היו מאכזבות. לא היו שם משרות רבות למסדרות פרחים בסוף-השבוע הזה. והיו רק שתיים בעיר. באשר לשותפים לדירה...

המחשבה על מעבר לדירה עם זרים לאחר שחיתה בגפה במשך שנתיים גרמה להולי לרעד. אבל היא לא יכלה להרשות לעצמה לשכור דירה בגפה במקום הגון, אלא אם המשכורת שלה תהיה טובה למדי. ואין ספק שלא תוכל להרשות לעצמה לקנות דירה. היו לה חסכונות, אבל לא רבים. אלפיים דולרים. לא היה זול לצאת עם דייב. היא שילמה תמורת הרוב, והתירוץ שלו היה שהוא חוסך לקראת העתיד שלהם יחד.

כמה פתיה יכלה להיות?

התייצבות בפני החסרונות שלה לא היתה בבחינת חוויה נעימה. אבל כאשר שרה נסעה הביתה בארבע והולי החלה לסגור את החנות, היא כבר השלימה עם הביצועים הפתטיים שלה כאשה בוגרת לכאורה. לא היה לה את מי להאשים זולת עצמה אם חייה היו בזבל. היא לא גילתה שום התנגדות והניחה לאנשים לדרוך עליה.

אבל לא עוד. ביום שני בבוקר היא תיצור קשר עם אחת מהחברות המכינות קורות חיים מקצועיים. היא מעולם לא פנתה לחפש עבודה בעבר. ואז היא תשלח את קורות החיים שלה לשני המקומות בעיר. שרה צדקה. העיר היא המקום המתאים לה.

אבל היא לא תיפול למלכודת ולא תקבל משרה שמשכורתה נמוכה. היא תזדקק למשכורת גבוהה כדי לשמור לעצמה רמת חיים סבירה.

היא לא חייבת למהר. עסק כמו פרח ליום לא נמכר בן-לילה. ודאי יהיו לה חודשיים לפחות כדי להתכונן ולבצע את התוכניות שלה.

בינתיים היא לא תגיד מילה לקוני. והיא תאגור כל גרוש.

מראה זר הוורדים הענקי שישב בדלי בפינה עורר את הולי. זו היתה הזמנה טלפונית שנעשתה אתמול בצהרים. זה לא היה אף-אחד מהלקוחות הקבועים שלה. גבר שהבטיח לאסוף אותם לקראת צהרי היום.

היא נאנחה ובדקה את המסמכים שלה, מצאה את שמו ואת מספר הטלפון שלו וחייגה.

משיבון. איזה עצבים. היא שנאה משיבונים.

לאחר שהשאירה הודעה ובה אמרה שביטלה את ההזמנה, הולי ניתקה באנחה.

איזה בזבוז. כאלה ורדים יפים. וגם יקרים. הוא לא רצה ניצנים אלא פרחים פתוחים. הם לא יחזיקו מעמד יותר מימים ספורים. בלתי אפשרי למכור אותם למישהו אחר.

ואז צץ במוחה רעיון.

גברת קרופורד. היא אהבה ורדים, והיא לא נוסעת אל מעבר לים עד סוף השבוע הבא. הולי תכנה זאת מתנה פרידה. ותודה על כל הפעמים בהן באה לחנות כדי לפטפט ולחלוק אתה ספל קפה.

אשה נחמדה, גברת קרופורד.

אם מחשבותיה של הולי נדדו לרגע אל ריצ'רד קרופורד, הרי שלא הניחה להן להשתהות שם. אבל היו זמנים בהם חשבה לא מעט על בנה היחיד של גברת קרופורד. היא אפילו טוותה אודותיו לא מעט פנטזיות, על כך שיום אחד ייפגשו והוא ייפול ברשתה.

שרה צדקה. רוב הנשים הן כסילות רומנטיקניות!

היא עלעלה בספר הכתובות שלה, בדקה את מספר הטלפון של גברת קרופורד וחייגה לוודא שהיא שם.

תפוס.

נו, טוב, לפחות היא בבית.

הולי התכופפה כדי להרים את הזר מתוך הדלי, עטפה אותו בנייר עטיפה כסוף וקשרה אותו בסרט אדום בצבע הפרחים. היא תלך ברגל אל ביתה של גברת קרופורד ותיתן לה אותם אישית. זה לא היה רחוק והיום היה עדיין חמים למדי. השמש לא תשקע עד שעה מאוחרת יותר והשעה רק חמש ורבע.

כאשר הולי יצאה לדרך, לא עלה בדעתה שריצ'רד קרופורד עשוי להיות בבית אמו, גם אם מדובר בסוף-שבוע. גברת קרופורד אמרה לה לא מזמן שלעתים רחוקות ראתה את בנה. נראה שהוא קודם לתפקיד מנכ"ל הבנק שלו – הצעיר אי-פעם! – ושהוא מכור לעבודתו יותר מתמיד.

הולי לא מיהרה, טיילה יותר מאשר צעדה, נהנתה מן האוויר הרענן והעבירה במוחה את רשימת הדברים שתצטרך לעשות בשבועות הקרובים.

מספר אחת. למצוא עבודה, עדיף בעיר.

מספר שתיים. למצוא דירה, עדיף בסמיכות לעיר.

מספר שלוש. למצוא לעצמה בחור נחמד. עדיף כזה שלובש חליפה ועובד בעיר.

הולי העוותה פנים ואז מחקה את מספר שלוש ברשימה. זה יחכה.

למרות שהתברר שדייב היה שרץ בוגדני, הוא היה עדיין החבר שלה במשך שנה שלמה והיא חשבה שאהבה אותו. חשבה שהוא אהב אותה. הוא אמר זאת לעתים קרובות למדי.

העובדה שדייב זרק אותה למען קייטי כאבה באמת. הערכתה העצמית של הולי נפגעה מאוד והיא לא היתה מוכנה עדיין לחזור לזירת הפנויים.

לא, היא תתרכז בשני הדברים בהם תוכל להצליח. עבודה חדשה ומקום מגורים חדש.

מציאת חבר חדש לא תהיה על הפרק, לא בזמן הקרוב.