סודות מרקש

1

האחות הלבנה, עם המדים הצחורים, שלא כמו זו השחורה עם צלב הכסף שעל צווארה, הנזירה, הובילה אותי בזהירות בכיסא הגלגלים והותירה אותי בפטיו שבקומת הכניסה של בית- החולים. דלתות העץ נפתחו אל הרחוב ורק שער הברזל היה נעול והפריד ביני לבין העולם שבחוץ. ברחובות אַרקוֹס רחשו החיים וכאן שרר השקט, יפה וערמומי. עצי תפוז קטנים עמוסי פרי בצבצו מתוך גומות שנחפרו בסמוך לעמודי השיש. מזרקת אבן מושבתת עמדה ביניהם. קירות המבנה, במקום שבו נפערו הכניסות הקמורות לבית-החולים, היו משובצים אריחים שיצרו יחד מעגלים מרהיבים בגוני הכחול, הצהוב והירוק, כשדה מרגניות רוחש סביב גופי המדולדל השקוע בכיסא. נדמה היה לי שלא כל גופי חי אלא רק חלק ממנו. רגלַי כמו נעלמו כלא-היו. ראשי היה נטוי ברפיון לאחור, זקני מוטה קדימה ושׂערי הלבן והארוך השתפל מאחורי הקרקפת, צנח על כתפי והדגיש קרחת עגולה כמו זו של פרנצ'סקו הקדוש.

האחות "הלבנה" הלכה לה ואני נותרתי תחת כיפת השמיים בדיוק במרכז הפטיו, בתוך מפגש האלכסונים שיצרו קשתות העמודים התומכים את המבנה. לאחרונה אהבתי להתבונן במבנה בית-החולים ולשוות בדמיוני כיצד תכנן אותו האדריכל שהיה אחראי לבנייתו לפני מאה שנה או יותר. שמש נובמבר זרחה מעלי. את החודש ידעתי משום שהקשבתי לשיחתם של הרופאים. הם ספרו את הימים לקראת חופשת החג. אני כבר הפסקתי לספור.

בלילה, "הלבנה" הניחה אותי במיטתי וכעבור זמן-מה הייתה "השחורה" ניגשת אלי ובוחנת את פנַי לראות אם עינַי עצומות מפני שאני ישן או, חלילה, מפני שכבר מַתִי, ואני עצמי לא הייתי בטוח אם אתעורר למחרת. לפעמים הייתי משים עצמי כמת, מציץ מבעד לעינַי העצומות למחצה בהבעת הפליאה של האחות. הייתי מבחין כיצד הייתה פוערת את עיניה הקטנות האדמדמות ומעווה את שפתיה המוקפות קמטוטים זעירים. המוות הוא בן בריתם של החיים, הרהרתי. אינני חושש ממנו. החיים נראים לי מפחידים יותר. הבנתי שבגופי מכרסמת מחלה חסוכת מרפא ושהרופאים לא כינו אותה בשם, זולת "המחלה". הם פקדו על צוות המחלקה לחלק לי בנדיבות סמי הרגעה וכמוסות לבנות גדולות, כך שרוב היום הייתי שרוי בין ערות לבין חצי הזיה ויכולתי להמשיך לחיות בעולם מיוחד, אחר, אם כי מדי פעם היו עולים במוחי שברירי זיכרונות חמקמקים שהיו מתנודדים לנגד עינַי.

בשעות שהוציאוני לשאוף אוויר התבוננתי ביונה לבנה גדולה שהייתה מנתרת לידי ורק רגליה האדומות הבדילו אותה מרצפת השיש. היא התקרבה אלי, תחילה בחשדנות ואחר כך בביטחון, נושאת את ראשה הנוצתי הזעיר ועיניה הכהות העטורות הילה זהובה ננעצות בפנַי כאילו שאלה מה שלומך הבוקר. גמלתי לה בפירורי לחם, מתבונן כיצד סקרנותה גוברת והולכת מרגע שאצבעותַי הגרומות מפשפשות בתוך מפית הנייר המקומטת, שולות ממנה פירורים ומפזרות אותם סביבי. היא הרכינה את ראשה, מנקרת בפירורים מטה את צווארה לעברי ונועצת בי את עינה האחת במבטה האנושי. היה זה בעינַי מעין ריקוד משונה שהייתי שותף לו. לפעמים הייתה היונה פורשת כנפיה ונוסקת אל השמיים שנגלו מעל הפטיו, ואני הייתי מקשיב למשק כנפיה. נוצה קטנה שנשרה מגופה הייתה מרחפת מעלי וצונחת לה סחור סחור מעל ראשי. או אז הייתי עוצם את עינַי וכבחיזיון הייתה מופיעה לה יונה אחרת, זהה בגודלה של זו אך שחורה. ולפתע הלכה היונה והתכסתה בשובל של אורות זהובים עד שנבלעה בתוכם, ובמקומה בקעה דמות אחרת, אנושית. תחילה הבחנתי בזר של תלתלים שחורים התוחמים פנים חיוורים של אישה עם עצמות לחיים בולטות. אך בעיקר היו אלה העיניים הגדולות הקטיפתיות שבלטו מתוך פניה ויותר מכול הייתה זו הבעתן העצובה המוכרת, שנגעה בגופי כמו לשונות. היו אלה פניה של אמי. במיוחד זכורה לי תמונתה האחרונה, כשישבה ליד מיטתי ואצבעותיה החיוורות מלטפות את תלתלי ראשי – כהים כשלה וחיוכה שליו, ועינַי שבו ונעצמו ממש כמו ברגעים ההם כאילו שקעתי אל תוך שינה עמוקה. מוזר היה לי, זקן דועך, שמעולם היו ימי ילדותי עולים במוחי ברורים כל כך כאילו היא לא חלפה כלל והיא שבה וצומחת בי בכל רגע ועם חלוף השנים הייתה התחושה הזו רק הולכת ומתעצמת.