מלאך נופל 1 - היילו

1
וייפר

לא היה דבר ששנאתי יותר משעות הבוקר המוקדמות. ובכל זאת, מצאתי את עצמי באולפן 'אלקטריק סאונד' בנוהו, מנהטן, לפני עלות השחר, מחכה לפגוש עוד בחור שהתיימר להיכנס לנעליו של טרנט נוקס.

זאת הייתה הפעם השלישית השבוע שקיליאן שלף אותנו מהמיטות כדי שנגיע לאולפן, והחרא הזה התחיל להימאס.

עברו כמעט שבעה חודשים וחצי מאז שהסולן המהולל שלנו עזב באמצע כתיבת אלבום חדש, וכשבעה חודשים וחצי מאז החלטתי שאני שונא אותו שנאת מוות. טרנט נוקס נטש את 'טי־בי־די' ואת חבריו ללהקה בתקופה הכי גרועה שאפשר להעלות על הדעת. בדיוק חזרנו מסיבוב הופעות עולמי שהיה הצלחה מסחררת, ועמדנו לשוב אל אולפן ההקלטות כשהוא החליט שהוא צריך ללכת 'למצוא את עצמו'. מה שהשאיר את כולנו עם הזין ביד.

כבר הזכרתי את העובדה שאני שונא אותו שנאת מוות?

"וייפר?" קולו של קיליאן, נגן הבס של 'טי־בי־די' וחברי הוותיק, חדר אל מחשבותיי הלא נעימות והחזיר את תשומת ליבי אל הסיבה שבגללה הייתי ער לפני הצהריים. "אתה מוכן?"

התגברתי בקושי על הדחף לגלגל את עיניי. מוכן? בהתחשב בעובדה שמעולם לא ציפיתי למצוא את עצמי במצב המזוין הזה מלכתחילה, התשובה הייתה — 'פאק, לא'. אבל לא יכולתי להגיד את זה לקיליאן אחרי כל מה שעברנו, ואם הוא רצה לנסות למצוא מישהו שיחליף את טרנט, מי אני שאעצור בעדו? "אני מניח," הגבתי בחוסר התלהבות.

נחירה מצידו השני של החדר גרמה לי להסב את מבטי אל סלייד, המתופף שלנו, שהיה שרוע על ספת הקטיפה האדומה וסובב בין אצבעותיו את מקלות התיפוף. "כן, אתה נשמע ממש נלהב."

"אתה יכול למצוץ לי את הזין."

"היית רוצה," גיחך סלייד. הגבתי בהרמת אצבע משולשת.

"שלושת האחרונים לא היו כאלה גרועים," אמר קיליאן בניסיון להפיק את המיטב מהמצב המחורבן שנקלענו אליו.

"'לא היו כאלה גרועים' לא מתאים לי, קיל," אמרתי. "למרות שאני לא רוצה להודות בזה, טרנט היה תותח על הבמה -"

"בן זונה," רטן סלייד, ואני הנהנתי בתגובה. טרנט באמת היה בן זונה, ואני דאגתי ליידע בכך את כל אלה ששאלו אותי למה הוא עזב. אבל סטיתי מהנושא, דבר שקרה לעיתים קרובות, בכל פעם שחשבתי על כך שהחלום שלי עומד להתפוגג בגלל אדם ארור אחד. ניגשתי אל קיליאן ואמרתי, "מי שייכנס דרך הדלת הזאת צריך לכל הפחות להשתוות לרמה של טרנט, ואתה יודע את זה בדיוק כמוני. אני לא מוכן להתפשר." אם כבר, רציתי יותר. רציתי מישהו טוב יותר, אם הוא היה קיים, רק כדי שנוכל לדחוף את זה לטרנט בפנים.

"אתה צודק." קיליאן הביט בסלייד ואז בשעון. "איפה ג'אגר?"

"אחי, אני לא יודע. הלך לצחצח נעליים? לאסוף בגדים מניקוי יבש? תבחר באפשרות המתאימה. אתה יודע שגם אם צריך אותו, הוא זקוק להתראה של יותר משעתיים כדי להופיע."

הערתו של סלייד הוציאה ממני גיחוך, אבל קיליאן הניד בראשו. מאז שהצלחנו בגדול, הקלידן שלנו, ג'אגר, פיתח אובססיה למוצרי יוקרה; בגדים יוקרתיים, מכוניות יוקרה, וכפי שהוא נהג לומר, נשים יוקרתיות. הדבר היוקרתי היחיד שאני רציתי לאחרונה היה אלכוהול. באותו רגע הייתי מסתפק בשוט של כל דבר שיעזור לי להחזיק מעמד בשעות הקרובות, שבמהלכן אשמע זמרים שאפתניים שרים גרסאות כיסוי ללהיטים שלנו.

"אתה מוכן לשלוח לו הודעה ולבדוק איפה הוא?" קיליאן הביט בחטף בטלפון שלו, קרא הודעה והוסיף, "היילו צריך להגיע בכל רגע."

רגע... "לבחור קוראים היילו? מה זה השם הדפוק הזה?"

קיליאן שיגר מבט נוקב לכיווני. "מה שתגיד, וייפר."

"אתה יודע למה אני מתכוון. היילו1 לא בדיוק מתכתב עם 'טי־בי־די'. אנחנו לא מקהלת כנסייה."

"תודה שהבהרת לי את זה, אבל כרגע לא היה מעניין אותי גם אם הוא היה כומר, כל עוד הוא יכול לשיר. אתה רוצה לשבת על התחת עוד שבעה חודשים?"

פלטתי אנחה והתיישבתי ליד אחד החלונות. שילבתי את זרועותיי ונכנעתי לעובדה שלא אוכל לברוח מזה אלא אם אפרוש, ולא הייתי טיפוס תבוסתני. אבל לפני שיתחיל הבוקר המשמים הזה, הייתי צריך דבר אחד. "אתה חושב שאוכל לקבל כוסית משקה מתישהו במאה הזאת?"

"תשע בבוקר," ציין קיליאן.

"איפשהו בעולם כבר צהריים עכשיו. ואם אתה רוצה שאשב ואקשיב במשך שעות לחובבנים שלועסים חצץ ואז יורקים את השירים שלנו, אזדקק למשהו שישכך את הכאב, אוקיי?"

קיליאן נענע בראשו. "כל דבר שיעזור לך להחזיק מעמד." הוא פתח את הדלת וביקש ארבע כוסות וויסקי. לפני שמישהו הגיב, קיליאן הרים יד ונופף לעבר המסדרון, ולא היה צריך להיות גאון כדי לדעת שהיילו הגיע.

"היי," אמר קיליאן בזמן שהתכוננתי נפשית לעוד אודישן מייסר, "אני מקווה שמצאת את המקום בקלות."

לא שמעתי את התשובה, אבל קיליאן חייך. כשהוא סובב את ראשו לתוך החדר והביט בי, הבנתי היטב את המסר בעיניו. תהיה נחמד.

אבל קיליאן היה אמור לדעת מה יקרה. היינו חברים כמעט שלושים שנה, ואם יש דבר אחד שהוא ידע בוודאות זה שאני לא בחור נחמד.

2
היילו

אני באמת עומד לעשות את זה? חשבתי לעצמי כשנכנסתי מבעד לאולפן 'אלקטריק סאונד', וזו הייתה לפחות הפעם העשירית שהמחשבה חלפה בראשי. אם לא יותר. לא הפסקתי לצבוט את עצמי מאז שקיבלתי את השיחה מקיליאן מייקלס בכבודו ובעצמו. הוא אמר לי שצפה בקלטת האודישן שלי, ושאל אם אוכל להגיע לפגישה אישית איתו ועם יתר חברי 'טי־בי־די'.

פגישה עם אחת מלהקות הרוק המפורסמות בעולם? אודישן לתפקיד הסולן שלהם? זה היה הזוי.

נרשמתי אצל פקידת הקבלה והיא הפנתה אותי בהמשך המסדרון לאולפן ב'. ההתרגשות הראשונית שחשתי כשקיליאן התקשר לפני שתיים־עשרה שעות התחלפה בחרדה. מה, לעזאזל, חשבתי לעצמי כששלחתי להם את הסרטון ההוא? ומצד שני, מישהו היה מוכרח לתפוס את מקומו של טרנט נוקס, אז למה לא אני?

צעדיי נעשו הססניים וכמעט הפלתי את נרתיק הגיטרה כשפניתי למסדרון הארוך ובהיתי בו. הקירות היו מרופדים במה שנראה כמו קטיפה שחורה ועשירה, על התקרה נצצו נברשות במרחק של כמה מטרים זו מזו, ובקצה המסדרון, מאחורי הדלת עם הכיתוב 'אולפן ב'' באותיות כסופות חיכו חברי 'טי־בי־די'. הלהקה שהאזנתי לה במשך עשור, לאורך כל שנות נעוריי המעצבות. ועכשיו, עמדתי בפני אודישן שבכוחו לשנות את חיי.

ו... לא הצלחתי לזוז. אם אסתובב ואצא מבעד לדלת ברגע זה לא תהיה להם הזדמנות לדחות אותי, ואז אוכל לחיות את שארית חיי ללא הכאב ההרסני שילווה את ההשפלה.

או... שאוכל לאזור אומץ, להיכנס אל החדר ולהראות להם למה אני הבחור המושלם לתפקיד. צריך להסתכן בחיים, נכון? אם לא אנסה לא אכשל, אבל גם לעולם לא אתקדם לשום מקום. לא הייתי מסופק מביצוע קאברים בברים מקומיים וריקים למשך שארית חיי. לא כשידעתי למה אני מסוגל.

פסעתי קדימה בדיוק ברגע שדלת האולפן נפתחה. קיליאן מייקלס הופיע בפתח וצעק שיביאו לו ארבע כוסות וויסקי. הוא הבחין בי ונופף בידו.

"היי," הוא אמר בחיוך, ואני כמעט הבטתי לאחור כדי לוודא שהוא לא פונה למישהו אחר. "אני מקווה שמצאת את המקום בקלות."

הכרחתי את רגליי לזוז והנהנתי. "כן, היי."

"נעים מאוד." קיליאן הציץ מעבר לכתפו אל תוך החדר, וחזר להביט בי כשעצרתי מולו. הוא היה בערך בגובה שלי, על ראשו רעמת שיער כהה, מעט ארוך יותר למעלה, שסורק לאחור באופן שזעק אדישות, אף שאני בטוח שנדרשה לו לפחות חצי שעה כדי לסדר אותו ככה. היה מוזר לראות אותו עומד שם במכנסי ג'ינס ובסווטשירט, ולא בתלבושת הרוקר שהוא לבש כשהופיע על הבמה.

"אני קיליאן," הוא הושיט את ידו כאילו היה מישהו בעולם שלא ידע מי הוא.

"אני היילו." העברתי את נרתיק הגיטרה ליד השנייה ולחצתי את ידו בחוזקה.

קיליאן הרים גבה. "זה השם האמיתי שלך?"

"קיליאן זה השם האמיתי שלך?" המילים נפלטו לפני שהספקתי לעצור אותן, אבל במקום להיעלב קיליאן צחק וטפח על כתפי.

"אני אוהב טיפוסים מתחכמים. בוא, תכיר את כולם."

הוא הוביל אותי פנימה, וכל החושים שלי נדרכו. הדבר הראשון שהבחנתי בו היו וילונות הארגמן העבים שנתלו בצורה אומנותית מהתקרה עד לרצפה ותפסו את כל הקיר. הדבר השני שלכד את תשומת ליבי היה הנברשת העצומה שנתלתה במרכז החדר וגרמה לנברשות במסדרון להיראות כמו נמלים. אלוהים אדירים, ככה המפורסמים חיים.

"היי־היי," נשמע קול מאחוריי. קיליאן הניח יד איתנה על כתפי וסובב אותי אל הדלת. ג'אגר, הקלידן של 'טי־בי־די' בדיוק צעד פנימה, לבוש בחולצה מחויטת שחורה ובמכנסיים מחויטים תואמים, בגוון שהיה רק במעט כהה יותר מעורו. ג'אגר היה הבחור המטופח והאופנתי בלהקה, וזה ניכר בבירור כשהוא נעמד מולנו.

"אתה מאחר," אמר קיליאן.

ג'אגר התעלם ממנו ושלח אליי חיוך כובש. "אתה בטח היילו."

"ואתה ג'אגר," אמרתי. כשלחצתי את ידו היה קשה לפספס את שעון ה'אודמר פיגה' הזהוב שעל מפרק כף ידו, או את היהלומים שעיטרו את הטבעות שעל אצבעותיו.

"לא פספסתי את ההופעה, נכון?"

"לא, הוא הגיע הרגע." קיליאן שיגר אליו מבט שגרם לי לחשוב שהאיחור שלו לא היה חריג.

"אם ככה, לא איחרתי." ג'אגר קרץ לי וניגש אל ספות הקטיפה שניצבו תחת שורת החלונות. שני החברים האחרים של 'טי־בי־די' היו שרועים עליהן. שיט, הם היו ממש שם.

קיליאן הוביל אותי אל מרכז החדר והנהן אל הגבר שהיה מכוסה בקעקועים צבעוניים מכף רגל ועד הצוואר. "היילו, תכיר את סלייד."

במבט נוקב וראש מגולח מלבד פס באורך חמישה סנטימטרים על הראש בסגנון מוהיקן, המתופף של 'טי־בי־די' אולי נראה מאיים, אבל הוא לא היה הבחור הרע של הלהקה. הכבוד הזה היה שמור לאיש שהיה שרוע על הספה השנייה.

"וזה וייפר," אמר קיליאן. הבטתי בגיטריסט הראשי, והמחשבה הראשונה שעברה במוחי הייתה שהוא לא נראה מרוצה לראות אותי.

קרסולו נח על ברכו והוא ליטף באגביות את שפתו באצבעו כשהביט בי. שפת גופו שידרה רוגע, אבל עיניו הכהות סיפרו משהו אחר לחלוטין. הן היו מכווצות, בוחנות, ואם לא הייתי יודע, בזכות היותי מעריץ מושבע של הלהקה, שהוא שיפוטי וקשוח, הייתי חושד בזה. הייתה סיבה לכך שהוא זכה בכינוי 'וייפר', חד הבחנה וממהר לתקוף, כך סופר עליו לאורך השנים. ליבי החל לפעום מעט חזק יותר, והתפללתי שהם לא ישמעו.

"חברים, זה היילו. צפיתי בסרטון שהוא שלח אתמול בערב — חומר נהדר." קיליאן שוב פנה אליי. "תראה לנו מה אתה מסוגל לעשות."

"טוב," אמרתי, אך קולי נשמע צרוד.

דלת האולפן נפתחה שוב. אישה נושאת מגש ועליו ארבע כוסות מלאות למחצה נכנסה. היא הושיטה כוס לכל אחד מחברי הלהקה. קיליאן לקח את כוסו והציע אותה לי. "צריך לתדלק את האומץ באלכוהול?" הוא שאל.

לא הייתי מהטיפוסים ששותים על הבוקר, אבל לא הייתי בטוח שאצליח להשלים את האודישן. אז לקחתי את הכוס בהכרת תודה, ורוקנתי את תוכנה בלגימה. צריבה עדינה עשתה את דרכה במורד גרוני, כלל לא דומה למשקאות הזולים שאליהם התרגלתי.

אבל ברור שהוא לא יהיה דומה. אלה היו החיים הטובים, עם נברשות מהתקרה וקטיפה על הקירות באולפני הקלטות, לא חדר בגודל של ארון שמכוסה בריפודים קרועים.

תחת מבטם הבוחן של ארבעה זוגות עיניים, התכופפתי כדי לפתוח את נרתיק הגיטרה, והצלחתי בניסיון הראשון. הישג מדהים בהתחשב בעובדה שידיי רעדו.

פשוט תנשום. אל תחשוב על אלילי הרוק שיושבים במרחק של שני מטרים ממך. הם בסך הכול קהל בבר מקומי שמאזין בחצי אוזן.

תליתי את רצועת הגיטרה על כתפי כדי לכוון אותה, וכשהייתי מוכן העברתי את אצבעותיי בשערי, נשפתי והסתובבתי אל ארבעת הגברים שהחזיקו את גורלי בידיהם. "יש שיר מסוים שאתם רוצים שאנגן?"

קיליאן הניד בראשו. "מה שתרצה."

"בסדר." פרטתי בשקט על המיתרים והתלבטתי אם לנגן את אחד הלהיטים המפורסמים של 'טי־בי־די'. כעבור כמה שניות חשבתי לעצמי, זין על זה. לך על כל הקופה או לך הביתה. ניגנתי את התווים הראשונים של השיר 'די והותר'. עצמתי את עיניי כשזמזמתי את הפתיח, ואז התחלתי לשיר.