מארז כוח המשיכה 2

פרק 1

אמיליה

שריקה חדה חתכה את האוויר כשיצאתי מן המכונית שלי ופסעתי על השוליים של 'דרך קניון לטיגו'. נאנחתי כשעיניי הבחינו בנזק. הספקתי לנסוע פחות מחמש דקות מהבית, כשהמיאטה¹ הכסופה שלי נכנסה לתוך בור בכביש. בדיוק המזל שלי.
כרעתי באיטיות ובהיתי בצמיג המנוקב שלי. פרץ קללות חלף במוחי. נזפתי בגומי המפוצץ והנדתי בראשי. "הייתה לך עבודה אחת."
היו לי שעה וחצי להגיע ללוס אנג'לס, ועם התנועה העמוסה, גם כך חששתי שלא אספיק להגיע בזמן. הסתכלתי סביב ותהיתי למי להתקשר כדי שיחלץ אותי מהבלגן הזה. ההורים שלי יתקשרו לגרר ואחר כך לשירות הסעות שייקח אותי ישר הביתה, ושם ברור שאקבל הטפה על כך שאני צריכה לשים לב למה שקורה סביבי.
או שאני יכולה להתקשר אל החברה הכי טובה שלי, ושכנתי, טריניטי - שידעתי שכרגע היא לומדת לקראת המבחן הגדול שלה בכימיה.
עד כמה ששנאתי את עצמי על כך שבחרתי להפריע לטריניטי, זו הייתה האפשרות האמיתית היחידה שלי. התגובה שלה הייתה מיידית.
טרין: עזרה בדרך!
הנשימה הבאה שלי הייתה עמוקה. היא שטפה ממני את המתח שחשתי כמה דקות קודם לכן. טריניטי הייתה חברה מהסוג שלא מהסס לעזור לחברה הכי טובה שלה שנקלעה לצרה, ולא משנה מה מתרחש בחייה שלה. אני אקנה לה קפה בסטארבקס ואשכנע אותה להסיע אותי ללוס אנג'לס. היא תוכל ללמוד שם.
אוף. הבטן שלי התהפכה ממחשבותיי האנוכיות, אבל לא יכולתי להישאר אפילו יום אחד נוסף במאליבו. כל מה שאהבתי היה בלוס אנג'לס. טוב, מלבד טריניטי. היא הייתה הסיבה היחידה לכך שנשארתי בסביבה כל כך הרבה זמן, אבל מאחר ששתינו עמדנו לסיים את הלימודים תוך חודשים ספורים, לא יכולתי להישאר מאחור בזמן שהיא לומדת כדי להגשים את חלומותיה. היו לי חלומות משלי להגשים. חלומות גדולים, והם כולם התחילו ב- - Gravity Dance Complexמרכז גרוויטי לריקוד.
דחסתי את האכזבה שלי עמוק לתוך חזי ונכנסתי אל מושב הנוסע של מכוניתי. הגברתי את הווליום כדי לשמוע את השיר "Wide Awake" של קייטי פרי, והנחתי את כף רגלי על הדלת הפתוחה.
כעבור פחות מדקה, קפצתי כששמעתי את הצליל המוכר של מנוע מתקרב. לא. עיניי התרחבו, לחיי האדימו והחזה שלי התמלא באימה. לא, היא לא עשתה את זה. זה לא היה הצליל של סתם כל מנוע שהוא, ומבט אחד דרך השמשה הקדמית אישר את חשדי.
השברולט c/k 1966 הלבנה, שלא מזמן חזרה משיפוץ, הייתה למעשה ידוענית בפני עצמה, ותמיד גרמה להתרגשות בכל מקום שבו הופיעה. היא הייתה בבעלותו של לא אחר מאשר טוביאס ג'יימס, הידוע גם כאחיה של טריניטי וכובש הלבבות האולטימטיבי של מאליבו.
"זהב מאליבו", ככה המקומיים כינו אותו, כוכב בהתהוות. הוא היה ידוע בעיקר ביכולות הקליעה שלו בקבוצת הכדורסל של התיכון, אבל זה לא היה הדבר היחיד שכולם התרשמו ממנו אצלו. היה לו גם ממוצע ציונים מושלם במשך כל שנות התיכון.
אתלטי, חכם, ונאה - זה היה 'הזהב של מאליבו'. מעבר לחופי החולות הלבנים ולהיותה ביתו של קמפוס אוניברסיטת פפרדיין, היה למאליבו את טוביאס, כמשהו שהתושבים המקומיים יכלו להתגאות בו.
לפחות זה היה כך עד שהוא עזב באמצע העונה הראשונה שלו כשחקן כדורסל בקולג' בקבוצת ה"פפרדיין ווייבז", בלי כל הסברים או התנצלויות. הוא פשוט נשר מהלימודים לפני רבעון החורף, ונעדר במשך חודשים. איש לא הצליח למצוא אותו, והמשטרה לא הייתה מוכנה לעשות דבר, מאחר שהוא כבר לא היה קטין.
כשהוא סוף־סוף חזר, כמה חודשים מאוחר יותר, הוא לא ניסה לחזור ללימודים, וקבוצת ה"ווייבז" כבר סיימה את עונת הכדורסל שלה, עם יותר הפסדים מניצחונות, וכמובן שהם האשימו בכך את טוביאס. הוא היה המטרה הקלה הברורה, מאחר שהוא אפילו לא ניסה להגן על עצמו, אבל זה עדיין לא היה בסדר. הכול.
הפרפר החברתי של פעם הפך כעת לזאב בודד, נע ונד שנכנס אל העיר ויוצא ממנה כרצונו, עובד בעבודות שונות במוסך המקומי או על הטנדר שלו.
הוא היה שלו, שקט ומאוכזב. השינוי הדרסטי גרם לי לתהות כמה ממה שטריניטי סיפרה לי היה אכן אמת. היא אמרה שההתנהגות של אחיה הייתה סתם, ללא סיבה. או שאולי היה משהו שהיא הסתירה. תחושת הבטן שלי והעובדה שטריניטי לא הייתה מסוגלת להביט בעיניי, הבהירו לי שזו האפשרות השנייה.
טריניטי הזכירה שהוא נמצא שוב בעיר. לא שהיא הייתה צריכה לספר לי, עם האופן שבו רכילות מתפשטת בשכונה שלנו. אבל לא הבנתי למה היא שלחה אותו לחלץ אותי. טוביאס ואני כמעט לא החלפנו מילה אחת בינינו מאז בית הספר היסודי. ולא רק זה, אלא שבכל פעם שהייתי לידו, החושים שלי התערפלו והפכו לכדור אחד גדול ומסובך, שהפעיל כל סנטימטר של מבוכה שהיה בי.
הוא טרק את דלת הטנדר שלו, ותשומת ליבי מייד הופנתה אליו כשצעדיו הארוכים קירבו אותו אליי. הזווית הקלה של הלסת שלו נראתה קשה כאבן, ויכולתי לראות קמט עמוק בין גבותיו, כשהוא התבונן בצמיג שהכזיב אותי.
"מה קרה כאן?" הוא רטן. הדמיון שלי היה חזק, אבל מורת הרוח הברורה בקולו הייתה אמיתית במאת האחוזים.
"בור בכביש," יצאתי מהמכונית ועמדתי לידו, משלבת את זרועותיי על חזי. "קרע לגזרים את הצמיג הארור שלי."
מבטו הזועף העמיק, ואז הוא כרע כדי לבדוק את הנזק. "קרע לגזרים הוא אכן המונח הנכון." הוא ניגב את ידיו במכנסי הג'ינס שלו וקם. "יש לך צמיג רזרבי?"
הצבעתי אל תא המטען. "תרגיש חופשי."
צפיתי בו עובד, בשתיקה, מאחר שהנחתי שכך הוא היה רוצה. בזמן שעבד, בחנתי אותו בתשומת לב, במה שהרגיש כמו הפעם הראשונה. שערו הכהה היתלתל קצת מתחת לאוזניו, וכתפיו הרחבות מתחו את הבד הלבן על גבו. רגליו היו כל כך עבות, עד שיכולתי לראות אותן אפילו דרך הג'ינס שלו. שרירי רגליו היו כאלו שנבנו על ידי ספורטאי.
נעשיתי טובה בלהעמיד פנים שהוא לא נמצא בסביבה, כשהוא היה בה מאוד, משום שהימנעות הייתה טובה יותר מן ההשלכות האחרות. טריניטי אף פעם לא תראה בעין יפה את המשיכה שלי לאחיה. היא אמרה את זה כשהיינו בנות ארבע־עשרה והעמדנו פנים שאנחנו מעודדות במשחק כדורסל בפארק בשכונה שלנו.
"את לא יכולה לצאת עם אחי, את יודעת את זה?" טריניטי אמרה, ועיניה הצטמצמו כשביצעתי נגיעה מושלמת בבהונות.
היססתי קצת לפני שהעפתי מבט נוסף.
מבטה היה כל כך מאשים, כאילו ידעה שתמיד הייתי דלוקה על אחיה. "זה פשוט יהיה מוזר." היא פלטה צחוק מתנשף וגלגלה עיניים. "ולא נוכל יותר להיות חברות."
מדוע היא החליטה לדבר באותו רגע? מעולם לא הבנתי. האם תקעתי בו מבטים? כנראה. אבל זה היה הרעיון שלה להופיע בחצאיות המיני הארורות האלה.
כשהיא קפצה מייד בחזרה לתרגילי העידוד, כאילו לא מחצה לי הרגע את הנפש, קיבלתי החלטה לשחרר כל רגש שטיפחתי לגבי טוביאס. החברוּת שלי עם טריניטי הייתה חשובה מדי, ואף פעם לא אתן לבחור להיכנס בינינו.
כשהוא שוב דיבר, עיניי קפצו לכיוונו, ננעלו על עיניו הכחולות־אפורות. הן נראו כמעט כסופות, כשאור השמש האיר עליהן, ותאמו בצבען למפתח שהיה תלוי על השרשרת שהוא ענד על צווארו. הייתי כל כך עסוקה בללטוש בו עיניים, עד שלגמרי החמצתי את מה שאמר.
"את צריכה לנסוע רחוק?" חזר ואמר, ורוגז חלחל אל טון דיבורו.
"אמממ." תזכירו לי לאן אני נוסעת? "כן. לוס אנג'לס, למעשה."
עיניי נאחזו בידיו המוכתמות מגריז. "תודה שטיפלת בזה. עכשיו אולי עוד אצליח להגיע בזמן." עקפתי אותו וצעדתי לעבר חזית המכונית, ופרץ של הקלה מילא אותי.
"וואו." ידו נשלחה החוצה וחסמה את מסלולי. "את לא יכולה לנסוע ללוס אנג'לס עם הצמיג הזה. את צריכה ללכת להחליף אותו בצמיג אמיתי."
פניי נפלו, ונאנחתי. שילבתי את זרועותיי כדי לחבק את עצמי, כי משקל האכזבה מחץ את חזי. חיכיתי כל חיי לאודישן הזה. אם לא אגיע ללוס אנג'לס היום, זה יהיה הסוף לחלומות שלי. לא יכולתי לתת לזה לקרות. זו הייתה ההזדמנות שלי, והרגשתי את זה עמוק כל כך, עד לשד עצמותיי. כל גופי השתוקק, כשדמיינתי מה מחכה לי בסוף היום. הייתי פשוט מוכרחה להגיע לשם.
כאשר הבטתי בו שוב, עלתה בי מחשבה.
"אתה יכול לקחת אותי?"
מבטו זינק אליי בחדות כזאת, עד שהופתעתי שזה לא גרם לו לצליפת־שוט בצוואר. "לקחת אותך לאן?"
"ללוס אנג'לס."
חזהו עלה, וקמטים החלו להיווצר במצחו.
"זה שעה מכאן, אמיליה."
"שעה וחצי כשיש עומס תנועה," תיקנתי אותו. כנראה לא הצעד הכי חכם מצידי.
הוא נשף החוצה והניד בראשו. "תראי, הבטחתי לטריניטי שאעזור לך להגיע הביתה. היא לא אמרה כלום על להסיע את התחת שלך ללוס אנג'לס. להורים שלך אין נהג או משהו?" הוא הניד בראשו והעביר את אצבעותיו בשערו. "אני בטוח שתמצאי פתרון."
חרדה החליפה במהירות את ההקלה שחשתי רק שניות אחדות קודם לכן. לא הייתה כל דרך שבה אוכל לבטוח באחד מן העובדים של הוריי שייקח אותי ללוס אנג'לס, מבלי שזה יתחיל את השיחה - ממנה חששתי, אודות העתיד שלי.
רעיונות צצו במוחי, עד שאחד מהם נפלט מפי. "אוכל לקנות לך ארוחת ערב אחר כך."
המבט שטוביאס שלח אליי היה מלא חשדנות.
"מה גורם לך לחשוב שארצה ללכת איתך לארוחת ערב?"
בלעתי את מבוכתי ואז קימטתי את פניי בתסכול. הוא צדק. לא היה כל פיתוי באילוצו לאכול איתי ארוחת ערב, בנוסף לכול, אבל התחלתי להיות נואשת.
"אז מה דעתך על 'אהיה־חייבת־לך'? אם אי פעם תצטרך משהו ממני, רק תגיד." הוא לא נלחם בחזרה מייד, ולכן פערתי את עיניי, ואפשרתי לו לדעת שאני רצינית. "כל דבר."
הוא פלט גניחת תסכול, וזה היה הרגע שבו ידעתי שניצחתי.
שוב קפצתי פנימה. "תראה, אני יודעת שזה לא נוח, אבל לא הייתי מבקשת, אם זה לא היה חשוב. אני מוכרחה להגיע ללוס אנג'לס. אתה מוכן בבקשה לעזור לי להגיע לשם?"
הוא הסיט את מבטו ואז הרים את ידיו מעל ראשו, בכניעה. "בסדר, אבל את תהיי חייבת לי, בגדול." הוא הדגיש את המילה האחרונה כשגהר מעליי, כנראה בניסיון להפחיד אותי. זה לא היה קשה, בהתחשב בכך שגופו היה גדול פי שניים מגופי. "ואסור לך לספר על זה לטרין. היא תרצח אותי אם היא תגלה שנסענו ללוס אנג'לס בלעדיה."
צווחתי וקפצתי במקומי. "עשינו עסק."
הוא צדק לגבי זה שטריניטי תרצח מישהו, אבל ידעתי שהמישהו הזה, לא יהיה הוא.