לילות סתיו

פרק 1

בלוז החתונה

אוטום

אני מניחה את זר הפרחים על הבר ומנסה להסדיר את נשימתי. זה היה היום היפה ביותר, זו הייתה החתונה היפה ביותר, אלו היו הכלה והחתן היפים ביותר, והכול היה במקום היפה ביותר שראיתי אי פעם.

אנחנו על חוף בננטקט, ואתמול בלילה שהינו בבית סביב מגדלור. היה לנו את המקום לעצמנו אתמול בלילה, והיום חקרתי כל סנטימטר בו — הבית הוא חלום מבחינת עיצוב ואלגנטיות.

אני אפילו אוהבת את השמלה שלי, שזה הישג בפני עצמו. היא בגוון המכונה 'ורד המדבר', והיא השמלה היפה ביותר שלבשתי אי פעם.

בדרך כלל, כל הרומנטיקה הזאת באוויר הייתה גורמת לי לבחילה. זה לא שאני לא מאמינה באהבה, אבל אני משאירה את האידיאליזם של אור שמש וחדי קרן לאחותי — אם מדברים על הכלה היפה ביותר — בעוד אני יותר עולם תחתון אפל. אני בחורה מהסוג שרואה את החיים כמו שהם.

אני בולעת את הגוש שבגרוני. אני כל כך שמחה בשביל אחותי, סאמר, ובשביל כוכב הקולנוע הלוהט שלה. תמכתי בהם מהיום שבו פגשתי את ליאם טיילור, כך שאני לא מרגישה עצב או קנאה, אלא סיפוק עצום והכרת תודה על כך שאחת מאיתנו עשתה את זה נכון.

הטלפון שלי מזמזם בתוך תיק הקלאץ' שלי, המשובץ באבני חן, ואני מוציאה אותו החוצה, משתיקה את הקול ומגלגלת עיניים כשאני רואה שזה דומיניק. שוב. אני דוחפת אותו בחזרה לתיק ומסתובבת כשאני שומעת שריקה חלשה.

"הודעות תמיד גורמות לך לכעוס, או שזה מקרה מיוחד?" בחור שואל.

לקרוא לו בחור יהיה קצת כמו להקטין אותו. מדובר בגבר גדול, גבוה, מוצק כמו סלע, שהבחנתי בו כשפסעתי לאורך המעבר בחוף החולי כשושבינה. קשה להחמיץ אותו כשיש לו כתפיים כל כך רחבות עד שקרוב לוודאי שהוא יכול להרים מכונית או לעשות איזה מעשה שטות דומה. הוא כל כך לא הטיפוס שלי. סאמר אומרת שאני הולכת על טיפוס האמן הגווע ברעב שנראה כאילו הוא משתמש בסמים או כמו מישהו שצריך לאכול... או שני הדברים גם יחד. היא לא טועה. פעם אחת לבשתי בטעות את מכנסי הג'ינס של האקס שלי, והם התאימו לי... אלא שהוא גבוה ממני בעשרים סנטימטרים.

דומיניק הוא האקס האמור, והוא החליט שמאחר שאני גמרתי איתו, הוא רוצה אותי עכשיו, ונראה שגם זה הטיפוס שלי.

"מקרה מיוחד," אני אומרת.

האיש הגדול מחייך. עיני השקד שלו נוצצות באור השמש, והשיניים הלבנות הישרות המושלמות שלו, והשפתיים המלאות המגעילות שלו, שנראות כמו כריות, מהוות כזה ניגוד לגוף הגבר המוצק כמו סלע.

"תזכירי לי לא להיתקל בצד הרע שלך," הוא אומר, עיניו נשמטות אל שפתיי, ואני מרגישה רועדת ונסערת.

אף על פי שאני לא רוצה להרגיש רועדת או נסערת, אחרי שיצאתי מרצף של מערכות יחסים גרועות ודייטים ראשונים גרועים עוד יותר, הדבר האחרון שאני צריכה עכשיו הוא שהאזורים התחתונים שלי יתעוררו בגלל מישהו.

אני מסתובבת בחזרה לעבר הבר, והוא מתיישב לידי. אני מופתעת מכך שהשרפרף לא נשבר לשניים מהעוצמה שלו.

"את קרובה של הכלה?" הוא שואל.

"סאמר היא אחותי," אני אומרת לו.

"זה נשמע כמו שיר," הוא אומר, מחייך.

כשהברמנית מסתובבת ורואה אותו שם, עיניה נדלקות והיא עוטה על עצמה חיוך פלרטטני.

היא מתקרבת ונשענת על הבר, מעניקה לו את מלוא תשומת ליבה. הוא אומר לה שהוא רוצה בירה ג'ינג'ר ופונה בחזרה אליי. היא מסתובבת, מאוכזבת, ואני לא יכולה שלא להרגיש רפרוף קטן בחזי כשהוא רוכן קצת יותר קרוב אליי.

"האם לאישה הכי מהממת שראיתי אי פעם יש שם?" הוא שואל.

המבט שלו עז, ואני מרימה גבה. "כמו שאמרתי, סאמר..." אני מסתובבת ומסתכלת עליה ועל ליאם. המגזין פיפל עושה עליהם כתבה, והצלמים תקועים להם בפרצוף, אבל הם נראים אדישים לכולם מלבד זה לזה.

"אני יודע את השם של סאמר," הוא אומר, משועשע. "גם למדתי להכיר אותה קצת. ליאם ואני מכירים כבר כמה שנים. התכוונתי אלייך. אני מתנצל אם לא הבהרתי את זה היטב."

הפנים שלי מסמיקות מעט ואני מנידה בראשי. סאמר היא זאת שבדרך כלל מסמיקה, לא אני. מה בכלל קורה כאן עכשיו? אני מזעיפה מבט לעברו והחיוך שלו נמוג קצת, ואז העיניים שלו מתכווצות עם החיוך המקסים הבא שלו.

"קוראים לי אוטום, אוטום וינטרס."

אני מחכה לבדיחה או שתיים בענייני עונות השנה. ההורים שלנו לא עשו לנו חסד עם השמות שלנו.

"זה מתאים לך," הוא אומר, מהנהן. "אני זאק... זאק לדג'ר."

"נעים מאוד," אני אומרת, אובדת בתוך עיניו שמביטות בי במבט עז כל כך, עד שזה כאילו הוא מלטף את נשמתי. אני שוב מזעיפה מבט ואז קופצת כשמישהו אומר את שמו בקול רם מאחורינו. אני מסתובבת, ואחד הצלמים עומד שם עם עדשה ארוכה.

"אכפת לכם אם אצלם כמה תמונות שלכם?"

זאק מעיף בי מבט, וקצות האוזניים שלו הופכים ורודים. אני מנצלת את ההזדמנות הזאת כדי לקום ולקחת את הזר והמשקה שלי איתי, כי אני יודעת שגבר עם כל כך הרבה ביטחון עצמי שמסמיק פתאום, הוא מסוכן לכל אישה, ולא משנה אם הוא הטיפוס שלי או לא. הוא כנראה שחקן אם הוא מכיר את ליאם, והצלמים מזילים עליו ריר.

אני לא מחכה לשמוע מה הוא אומר, וממהרת אל עבר סאמר כשאני רואה אותה מנופפת לי.

"תצטלמי עוד כמה תמונות איתנו?" היא שואלת.

היא נראית כמו חלום בשמלת אינס די סנטו שלה. זאת שמלה צמודה, נטולת שרוולים, מקושטת, עם חצאית בעלת דוגמה מרהיבה. הגב נמוך, ועל השמלה יש חצאית נוספת שאני אוהבת. אני חושבת שהחצאית הזאת אמורה לרדת, כשהריקודים יתחילו, וזה החלק של השמלה שהייתי שמה על הראש שלי כשהייתי ילדה והעמדתי פנים שאני כלה... או נזירה עם עבר רומנטי טרגי.

אנחנו מחייכות כשהצלמים מצלמים.

"את כזו יפהפייה, אוטו," סאמר אומרת. "הצבע הזה מושלם עם השיער הערמוני והעיניים החומות המתוקות האלה."

אני מגחכת. "אנחנו יודעות שאין בי שום דבר מתוק. תודה שעשית איתי את הדבר הנכון עם השמלה הזאת. אני אסירת תודה שלא הכרחת אותי ללבוש משהו נורא." אני מקרבת את ראשי אל ראשה. "אף פעם לא ראיתי אותך כל כך יפה או מאושרת, ואני אפילו לא יכולה לבטא במילים עד כמה אני שמחה בשבילך."

היא מניחה את ידה על לחיי ואז ראשינו נפרדים כשאנחנו מנופפות ידיים מעל פנינו, מנסות לא לבכות.

"ראיתי אותך מדברת עם זאק," סאמר מסננת בין שיניה כשהיא מחייכת.

"שינוי מעולה של הנושא." אני אומרת בסרקזם.

היא קורנת. היא נהייתה די טובה בפוזות למצלמה. אני הייתי זאת שנתנה לה עצות כשהיא רק התחילה לצאת עם כוכב הקולנוע הלוהט של הוליווד, אבל היא זאת שצריך להביט בה עכשיו, כשהיא מסתובבת ונשענת עליי, גבה מופנה אל החזה שלי. היא האדם האהוב עליי, וקל לחייך חזרה כשהיא מביטה בי מעבר לכתפה, אבל החיוך מקרטע קצת, כשהיא שוב מזכירה את זאק.

"זאק תוקע בך מבטים עכשיו."

"שלא יהיו לך רעיונות," אני לוחשת.

"מה? הוא רק השחקן הלוהט ביותר כיום ב־NFL." היא אומרת.

"תדברי בשפה שאני מבינה."

"פוטבול," היא אומרת, צוחקת.

"אה, זה מתאים. את יודעת שספורט ואני לא הולכים יחד. זוכרת? ניסיתי לצאת עם הבחור ההוא מהבייסבול..." אני מנידה בראשי ואז נזכרת שאנחנו אמורות לעמוד להצטלם.

"את יודעת שהוא הבעלים של —"

ליאם פוסע לעברנו מהמקום שבו הוא צולם עם השושבינים שלו על ידי צלם אחר, וסוחף את סאמר אחורה באמצעות נשיקה מדהימה.

סאמר צווחת, אבל אז נכנעת לנשיקה וזה כל כך רומנטי שאני מוכרחה להסיט מבט.

אני מרימה את מבטי, וכמובן, זאק לדג'ר אכן נועץ בי מבטים מהצד השני של החוף בזמן שהצלם ממשיך לצלם.

הוא מחייך כשהעיניים שלנו נפגשות, ואני מסתובבת, מסמיקה בטירוף.

לא, אני אומרת לליבי ההולם.

את לא בקטע של ספורטאים.

את אוהבת בחורים אומנותיים, רזים, אֶמו כאלה, עם חרדות ורגשות עצומים, וכן, חסרי יציבות, אבל התקווה היא שיום אחד תיפגשי במישהו שהוא לא בלתי־יציב, רק כל שאר הדברים.

אחרי שאנחנו מסיימים עם הצילומים, אני מתרחקת מאדון שרירי־זרוע על קראק ומפטפטת עם אימא ועם סוון, בחור שאחותי עובדת איתו.

"תרקדי איתי?"

הבטן שלי צונחת על החול, ואני מסתובבת ורואה את זאק עומד שם. אני מתחילה להניד בראשי לשלילה, אבל הוא מהנהן ומושיט לי את ידו, מחייך כשאני לוקחת אותה.

אנחנו פוסעים לעבר חופת האורות, היכן שקומץ זוגות רוקד, וכשידיו של זאק מקיפות את מותניי, אני שוכחת לנשום. ידיי לא בטוחות היכן לנחות, כי אני מודאגת שאם אגע בו, אני לא באמת אחשוב באופן צלול, אבל בסופו של דבר הן מוצאות את עצמן על החזה שלו. צדקתי שהיססתי. כל כך נעים להרגיש אותו. הוא כזה מוצק.

הוא מחייך אליי. "אני לא אחד שרוקד בדרך כלל, אבל את הופכת את זה לקל."

אנחנו נעים באיטיות, עינינו לא עוזבות אלה את אלה לרגע, והלהט בינינו כאילו יכול לפוצץ את כל האי הזה.

"על מה את חושבת עכשיו?" הוא שואל בגיחוך סקסי כאילו יודע בדיוק מה אני חושבת.

"אני חושבת שאתה מסוכן, זאק לדג'ר."

הוא צוחק. "אני? למה?"

"אתה חלקלק מדי," אני לוחשת.

"אה, את אוהבת את מהלכי הריקוד שלי?" ידיו אוחזות חזק יותר במותניי.

"לא. אני מתכוונת, כן. לא... לא התכוונתי בכלל למהלכי הריקוד שלך. אבל יש לך... כישורים."

הוא מסתכל עליי כאילו רוצה לצחוק שוב, אבל אז הוא רוכן לעברי, ומשעין את מצחו על מצחי. "גם את מרגישה את זה, נכון? אני חושב שאת זאת שמסוכנת, אוטום."

אני מרגישה שאני רועדת בתוכי. אנחנו רוקדים ככה כששיר אחד מתחלף בשיר הבא, ובשיר הבא אחריו. הגוף שלי נלחם עם מוחי, כי אני יודעת שאני צריכה לברוח, אבל אני פשוט לא מסוגלת. הוא כל כך נעים.

כשהוא מרים שוב את ראשו כדי להביט בי, אני חושבת שהוא אולי ינשק אותי, וזה מכניס בי קצת שכל. אני מתרחקת צעד אחד אחורה ומחייכת אליו, מיישרת את השמלה שלי. הוא נראה מבולבל.

"תודה על הריקוד," אני אומרת לו, נסוגה לאחור.

הוא מהנהן ועושה צעד לעברי. "היי, אני ממש רוצה לראות אותך שוב..."

אחד הצלמים מקודם קורא בשמו, והוא מביט עליו מעבר לכתפו בזמן שאני מסתובבת והולכת. אבא שלי נועץ באימא שלי עיניים גדולות, אז אני אומרת לעצמי שאני לא יכולה שאיזה בחור יסיח את דעתי כשאבא ואימא שלי נמצאים קרוב זה אל זה. אנחנו מטורפים על אוגוסטה, הילדה הקטנה של אבא שלי, ואנחנו אוהבים את מי שהיא עכשיו החברה־לשעבר שלו, אבל הדבר האחרון שאימא שלי צריכה זה שאבא שלי יתחיל איתה. כישוריו הלא־קיימים כאבא השתפרו מאוד עם אוגוסטה בהשוואה לאיך שהוא היה איתנו, אבל עדיין.

אני שומרת על אימא שלי, ואז אני שומעת את הקול הנמוך הגרוני הזה. זה נשמע כאילו הוא בטלפון, אבל קולו הסקסי מעמיד אותי על המשמר.

"גם אני אוהב אותך, מותק," זאק אומר. הוא צוחק ואני מסתובבת ורואה את שחקן הפוטבול עם כל השחקנים, ועיניו מאירות.

עיניי מצטמצמות על המניאק הזה, ואני שמחה שלא נראה שהוא מודע לכך שאני עומדת ממש כאן, כי אני תופסת את השקרן הבוגד הזה על חם.

"אני אחזור עוד לפני שתשימי לב," הוא אומר. "הילדה הכי מתוקה שלי," הוא אומר.

ממזר.

קוראי רגישות, הנקראים גם קוראי גיוון או קוראי בטא, הם קוראים שיש להם מומחיות אישית בתחום מסוים, ולכן הם ערניים במיוחד לאי דיוקים, דעות קדומות, קלישאות ודימויים לא רצויים אחרים, במיוחד לגבי אנשים מקבוצות שוליים. (נלקח מתוך אתר סלונט).

פרק 2

עלה חדש

אוטום

אני זועמת באופן בלתי סביר.

אני לא מכירה את הבחור, אז אין שום סיבה שארצה למחוץ את הפנים המושלמות שלו עד שכלי דם כלשהו יתפוצץ, אבל אני רוצה.

במיוחד כשהוא פוסע היישר אליי בדיוק כשאבא שלי מתקרב אל אימא שלי.

אני לא חושבת.

אבא שלי הוא גבר נאה, בשביל אבא. טוב, יש כאלה שיגידו שהוא חתיך בשביל כל גיל, וזה פשוט מגעיל, אבל אני מניחה שאני צריכה פשוט להיות אסירת תודה, כי אמרו לי שאני נראית כמוהו. הוא במאי, מצליח במידה מחליאה, והמגזינים (וחלק מהחברים שלי) השוו אותו לבחור כהה־השיער ההוא עם הזקן בסרט מג'יק מייק, ג'ו משהו או ביג דיק ריצ'י בסרט הזה. אוף. אוף. אוף. זה לגמרי הרס לי אותו בסרט ההוא, מאחר שהוא באמת נראה כמו אבא שלי. תודה לאל שצ'אנינג שיחק שם.

אני שומעת את אבא שלי אומר משהו בטונים נמוכים לאימא שלי, בדיוק כשהבוגד הזה מניח את ידו על המרפק שלי. אני מושכת את ידי בתנועה נמרצת, וזאק נראה מופתע ומשועשע.

"השארת את התיק שלך ליד הבר," הוא אומר, מושיט לי את תיק הקלאץ' שלי.

"אה... תודה." אני מפנה לו את הגב ורוצה להסתלק, אבל אני תקועה כי אבא אומר לאימא כמה נפלא היא נראית. אני מרימה את עיניי לשמיים כי אני צריכה גיבוי עם עומס היתר של הפרומונים שכנראה מתרוצצים באוויר כרגע. כולם נראים כמו האביב בסרט במבי כשהם מתרגשים.

"אין בעיה. זה נתן לי תירוץ להתרחק מהצלמים ההם," זאק אומר.

"זה בטח קשה," אני אומרת, הקול שלי קר ככל שאני מצליחה לגרום לו להישמע כך.

"זה... משהו," הוא אומר.

מזווית עיני אני רואה צלם, תופס את אחד מאיתנו, ואני מביטה בזאק בזעם. החיוך שלו נשמט לגמרי הפעם, והוא עושה צעד לעברי.

"קרה משהו?" הוא שואל בשקט.

אני מניחה את ידי על מותני, הזר שלי מדגדג את צד גופי דרך בד השמלה שלי.

"אתה באמת מתכוון להעמיד פנים שאתה לא יודע?" אני מסננת בכעס.

עיניו מתרחבות כשהפה שלו נפער ואחר כך נסגר.

"כן?"

אני רוטנת ועיניו מתרחבות עוד יותר לפני שחיוך מתפשט על פניו. הוא צוחק, והצחוק צרוד ועמוק וסקסי כמו חטא.

אני מסתלקת, משאירה את אימא שתגן על עצמה, ואת הגבר הסקסי שיבין את הרמז. אבל העקבים שלי מאיטים אותי, אז אני מסירה את הנעליים ומסתלקת, הולכת רחוק יותר לאורך החוף.

"היי, חכי," הוא קורא. הוא רץ ומשיג אותי.

"אתה רציני עכשיו?"

"אני לא יודע כמה רציני הייתי אומר שאני. אני בדרך כלל יותר בחור שזורם, מחבק את החיים... אני לא לוקח שום דבר יותר מדי ברצינות."

אני נושפת בבוז, והוא צוחק, ידו נשלחת אל שערו באופן שגורם לו להיראות פחות זונה־ממין־זכר בטוח בעצמו, ויותר כמו זונה־ממין־זכר מהסס, רגיש.

"אני לא מצליח שלא להרגיש שכל מה שאני אומר הוא פתאום הדבר הלא־נכון. הסתדרנו כל כך טוב. איפה פישלתי?" הוא שואל.

אני מסתובבת להביט בו, תוקעת את אצבעי בתוך החזה שלו. "אם אתה צריך לשאול את זה, חבר, אתה באמת משהו."

הוא מרים את שתי ידיו, ואני מבחינה שהאוזניים שלו שוב מאדימות. "אוקיי, אני לא יודע מה קורה עכשיו." הוא מסתובב ומביט סביב, עיניו מצטמצמות כשהוא מביט בי שוב. "ליאם גרם לך לעשות את זה?" שפתיו מתעקלות שוב לחיוך, ואני מגלגלת עיניים ומנידה בראשי לשלילה, מתרחקת מהר ככל יכולתי.

ככל שאציב מרחק גדול בינינו, כך ייטב. כי נראה שהמשיכה שלי אל הטיפוסים האפלים, האומנותיים, כוללת תמיד גם בוגדים. לא משנה לאן אלך — גדלתי בשרלוט, צפון קרוליינה, למדתי בחו"ל בלונדון, גרתי בלוס אנג'לס בערך שנה, ואפילו בחתונה בננטקט — נראה שהחוט המקשר הוא שאני מושכת אליי מניאקים סוג א'.

סאמר ואני הגענו להכרה הזאת בדרך הקשה. העובדה שנראה שאנחנו הולכות על גברים שיש להם תכונות דומות לאלה של אבא שלנו. טיפוסים לא־זמינים שמדברים יפה ויכולים להיראות כל כך משכנעים, אבל בסופו של דבר לא רוצים להתחייב. טוב, סאמר נהגה לעשות את זה ואז התאהבה בליאם, שהוא פרפר שהשתנה והתאהב קשות כשפגש את אחותי. אבל הסיפור שלהם הוא סיפור של פעם בחיים.

אני עדיין לומדת, ככל הנראה. אבל עשיתי עסקה עם סאמר וגם עם עצמי אחרי שראיתי תמונות עירום בטלפון של דומיניק שבחורה בבר שבו הוא מנגן שלחה לו... ואז קלטתי שהם החליפו ביניהם תמונות, ואז עוד קצת במשך חודש לפחות בזמן שיצאתי איתו.

לא יקרה יותר.

אני פותחת דף חדש. אני לא צריכה להתמסד עם אף אחד. אני יכולה להתמקד בעבודה שלי, וזו עבודה ממש טובה. קיבלו אותי לעבודה בעיצובי וינת'רופ זמן לא רב אחרי שעברתי לקליפורניה. התואר שלי באומנות ובעיצוב בהנחייתה של קלרבל ארמסטרונג בלונדון הפעיל את הקסם שלו על ג'יין וינת'רופ. קשה מאוד לעבוד בשביל ג'יין, אבל אני אוהבת כל כך את העבודה שלי, ואני אוהבת את האתגר שבלגרום לה לחייך או להגיד לי שהיא אוהבת את מה שבחרתי לפרויקטים מסוימים. טוב, רק לעיתים רחוקות מאוד היא מחייכת, ואף פעם לא אומרת ישירות שהיא אוהבת משהו שאני עושה, אבל אני חושבת שהיא כנראה אוהבת, מכיוון שהיא ממשיכה לתת לי פרויקטים גדולים, נכון?

אני בוחרת להאמין שהיא אוהבת את העבודה שלי.

בכל אופן, אין לי זמן לבזבז על אנשים שלא שווים את הזמן שלי. אני עסוקה מדי בשביל הבלגן הזה. סאמר אומרת שיש לי כל כך הרבה להציע לבן זוג, אבל זה מה שכל מי שנמצא במערכת יחסים טובה אומר — הם רוצים לראות גם אותך מתמסדת. אני לא יכולה להאשים אותה על כך. מעולם לא ראיתי אותה כל כך מאושרת בעבר, ואני מוכרחה להודות שהמחשבה הזאת למצוא את האדם שלך, ולא להצטרך לעבור שוב עוד פרידה עצובה, קוסמת.

אני לא מתכוונת להתעכב על זה.

אני הולכת עד שהכעס שלי מתקרר בכמה מעלות, מסתובבת וחוזרת בחזרה אל החתונה, היכן שהאורות המנצנצים בולטים יותר מתמיד אל מול השמש השוקעת.

המוזיקה מתנגנת במלוא עוצמתה, והאורחים רוקדים או מסתכלים מהצד. אני תופסת את עצמי מביטה בזאק ומפסיקה, נחושה לא לתת לו לפלוש ולו לשנייה אחת נוספת למחשבות שלי.

דף חדש. עבודה. לעשות כסף. לבסס את הקריירה שלי. ואולי יום אחד אוכל לחשוב על מערכת יחסים. עד אז, אישאר ממוקדת כמו לייזר, ולא תהיה כמות של שרירים או של מראה סקסי שיצליחו לסחוף אותי.

פרק 3

התרועעות

אוטום

אני מקדימה להגיע לעבודה רק בחמש דקות ביום שלישי, במקום חמש־עשרה הדקות הרגילות שלי. שרדתי חתונה שהתרחשה בקצה השני של הארץ, טסתי בחזרה ללוס אנג'לס מאוחר אתמול בלילה, ועדיין הגעתי בזמן הבוקר. אני מתרשמת מעצמי, עד שאני רואה את הבוסית שלי.

ג'יין מרימה גבה כשאני חולפת על פני המשרד שלה, ואז עושה את הצעדים אחורה אל הדלת שלה.

"סוף שבוע קשה?" היא שואלת.

"אחותי —"

היא מנופפת בידה, ואני עוצרת באמצע המשפט. אני יודעת שלא כדאי לחשוב שהיא באמת רוצה לשמוע סיפור אישי כלשהו.

גם אם ג'יין וינת'רופ תדע שאחותי היא תסריטאית מצליחה, ושהיא נישאה זה עתה לזוכה באוסקר, לא יהיה אכפת לה, עד כדי כך היא ממוקדת בדבר אחד — חברת עיצוב הפנים שלה. שחקנים נמצאים על הרדאר שלה רק אם היא עיצבה להם את הבתים, ודיון הוא דבר חשוב כשהוא מתקשר לעבודה האחרונה שעבדנו עליה בעיצובי וינת'רופ. לקח לי דקה להבין את זה, כי השורשים שלי הם בשרלוט, ואנחנו יכולים לדבר על מזג האוויר, על בגדים, על חתונות ועל התה המתוק האחרון ששתינו, במשך כל היום.

"ליטשת את התוכניות שהכנו בשביל החלל של גרסיה?" היא שואלת.

"כן, אשלח אותן במייל מייד." בתוכי אני גונחת על כך שלא עשיתי את זה כבר. עבדתי על זה בכל דקה פנויה במהלך סוף השבוע, והיה קשה לשלב את העבודה עליהן ועדיין להיות נוכחת באופן מלא עבור אחותי. את רוב העבודה עשיתי במשך כל הטיסה הביתה.

"אני חושבת שהם רוצים לשנות את האלמוג לגוון סלמוני יותר," היא מוסיפה.

אני מהנהנת קצרות. "בסדר, אני אכניס את השינויים האלה ואשלח את זה מייד."

"נהדר. ואני אצטרך שתיפגשי עם הקבלה בבית החוף של לאונרדו."

כן, ליאו, כמו דיקפריו, אבל כבר פגשתי אותו, ולמרות היותו מקסים, הוא בגיל של אבא שלי. תפסיקי את המחשבות המלוכלכות האלה. הוא גם לא מספיק לחוץ כדי להיות הטיפוס שלי, וברגע שאני חושבת את זה, הטלפון שלי רוטט בתיק.

"נשמע טוב. באיזו שעה?"

"אחת־עשרה."

אני מחכה לראות אם לג'יין יש עוד פרטים לפני שאני הולכת למשרד שלי, אבל היא כבר שכחה שאני כאן. הטלפון שלה מצלצל, והיא עונה בזמן שאני פוסעת לאורך המסדרון. אני בודקת את הטלפון שלי ורואה שזה דומיניק.

אני מרימה את עיניי אל התקרה בכעס, לא מאמינה שהוא התעורר מוקדם כל כך. אני לא מוכנה עדיין לחסום אותו. זה תמיד נראה כל כך סופי ויש בזה משהו מרושע.

הבחור בגד בך במשך חודש לפחות, וזה רק מה שאת יודעת. את יכולה להרשות לעצמך להיות מרושעת.

אני נאנחת ונכנסת אל המשרד הקטנטן שלי, מניחה את התיק ואת הטלפון שלי במגירה העליונה ופותחת את האוטוקאד — התוכנה שבה אני משתמשת הכי הרבה. אני מוצאת את הקובץ של גרסיה ומכניסה בו את השינויים ואז שולחת אותו במייל לג'יין. אני שומעת גרון מכחכח ומרימה את מבטי, מתחלחלת כשאני רואה את ג'יין נועצת בי מבט מפתח הדלת.

היא אף פעם לא מגיעה למשרד שלי, היא תמיד מזמנת אותי אליה.

אוי לא. אני מנסה לחשוב על כל הפרויקטים שעליהם עבדתי בחודש האחרון, ומה עלול היה להשתבש באחד מהם.

היא בוחנת אותי ואני קמה, פוסעת לעברה כשהיא נועצת בי מבט, מבועתת שמא היא עומדת לפטר אותי.

"לא סיפרת לי שהתרועעת עם העשירים והמפורסמים במהלך סוף השבוע," היא אומרת לבסוף.

אני נרתעת לאחור ומביטה בה בבלבול. אני לא יודעת לומר אם היא מרוצה או כועסת עליי. או שאולי זה משהו שנראה לה כבדיחה?

אני פותחת את פי לדבר, והיא מרימה יד. "פיניתי את לוח הזמנים שלך לחודשים הבאים. את נוסעת לבוסטון, ברכותיי." היא אומרת, קולה יבש כמו המדבר.

כשהיא לא מוסיפה דבר ומביטה בי כאילו היא ממתינה, אני נשענת לאחור על השולחן שלי, זקוקה לתמיכה.

"למה את מתכוונת?" אני שואלת לבסוף.

"מה שזה לא יהיה שעשית כדי לשכנע את זאק לדג'ר להשתמש בעיצובי וינת'רופ, עבד. הלוואי שהיית שחקנית קבוצתית יותר והיית מזכירה שאני הבעלים של החברה ולכן בעלת הכישורים הטובים יותר לעשות את העבודה." היא מרימה יד כשאני מתחילה לפלוט שטויות בעקבות ההלם. "עם זאת," היא אומרת בתקיפות, מנסה לאלץ את עצמה לחייך, "הוא משוכנע שאת האדם הטוב ביותר לתפקיד, והוא הסכים לשכור את שירותינו רק אם אשלח אותך לשם." היא רוכנת לעברי. "אני רוצה להיות מעודכנת בכל החלטה, ואמרתי לו את זה, והוא הסכים, כמובן." משהו באופן שבו היא אומרת את הדברים תוך כדי כך שהיא מביטה סביב החדר גורם לי לתהות האם הוא באמת הסכים לכך או שהיא רק זורקת את זה לעברי וזה נועד לי.

"זה יהיה פרויקט ענק. הוא רכש זה עתה בית בגודל של 930 מ"ר, ואני יכולה לשער שהעבודה תדרוש בין שלושה לתשעה חודשים, כנראה יותר. הוצאות המגורים שלך ישולמו."

אני עדיין תקועה בעובדה שהיא אמרה שזה זאק לדג'ר, אבל כשהמשפט האחרון נקלט, אני מנידה בראשי.

"אני לא יכולה פשוט לעבור לשם, רק עכשיו הגעתי לכאן —"

המבט על פניה של ג'יין עוצר אותי מייד. "כשאת עובדת בשביל וינת'רופ, את נוסעת לכל מקום שהעבודה לוקחת אותך, והוא התעקש עלייך, אז את תסעי לבוסטון. הוא משלם סכום אסטרונומי, אז אנחנו לא באמת יכולות לסרב."

אין לי מילים בכלל, אני נטולת יכולת דיבור מרוב הלם.

ג'יין רואה בזה הסכמה ומשלבת את ידיה. "אני אזמין לך טיסה שתצא על הבוקר, אדאג לקבוע פגישה עם הקבלן היום, אל תדאגי בעניין זה. תשלחי לי את הקובץ של גרסיה ואז את חופשייה ללכת הביתה ולארוז לקראת הנסיעה." היא מסתובבת ועוזבת את החדר, ואני עדיין עומדת שם בפה פעור.

מאחר שכבר שלחתי לה את הקובץ ואני פועלת על טייס אוטומטי, אני אוספת את הדברים שלי ויוצאת מהמשרד, לא בטוחה איך אני מגיעה למכונית שלי. אני נוסעת אל הדירה שלי, וכשאני נכנסת פנימה, הכעס והמילים שלי חוזרים אליי. אני מתקשרת אל סאמר והיא עונה בצלצול השני.

"היי. את בסדר?" היא שואלת בקול ישנוני.

אני מטיחה את ידי במצחי. "אני כל כך מצטערת. לא חשבתי. תחזרי אל האושר שלך בירח הדבש."

"מה קרה?" היא שואלת.

"יש לך במקרה את מספר הטלפון של זאק לדג'ר? אולי לליאם יש?"

"אוו. ידעתי שמשהו מתרחש כאן. גם זאק שאל עלייך," היא מזמרת. "חכי שנייה." אני שומעת אותה מבקשת מליאם את המספר של זאק, והוא צוחק ואומר משהו על זה שזאק עקשן.

מה אתה אומר.

סאמר מוסרת לי את המספר ואני רושמת אותו על גבי נייר, אומרת לה שאני אוהבת אותה ומנתקת בזמן שהיא צועקת לי לספר לה הכול בהזדמנות הראשונה שתהיה לי.

כשאני לוקחת את הנייר כדי להקליד את המספר לתוך מכשיר הטלפון שלי, ג'יין כבר הספיקה לשלוח לי הודעה עם פרטי הטיסה שלי. אני מסתכלת במבט בוחן יותר. אין מצב. הטיסה יוצאת הערב בשעה 22:38 ותגיע לשם ב־4:18 בבוקר. טיסת לילה של חמש שעות וארבעים דקות, ללא עצירות, שנשמעת כמו עינוי. במיוחד אחרי שרק עכשיו טסתי טיסה דומה. אני פולטת רצף ארוך של קללות בקולי קולות ואז מקווה שהשכנים שלי לא שמעו.

משהו אומר לי שאני אצליח להוריד את ג'יין מהגב שלי רק אם אלך לדבר עם הבחור הזה באופן אישי, כך שבמקום להתקשר אליו, אני הולכת לחדרי ומשליכה את הבגדים המלוכלכים מהמזוודה שלי ומחליפה אותם במספיק בגדים לנסיעה של עשרים וארבע שעות לבוסטון. אני אגיד לאידיוט הפוטבול המגודל בדיוק מה אני חושבת, ואז אבוא הביתה ואשכנע איכשהו את ג'יין שבכל מקרה לא היינו צריכות את הכסף המלוכלך שלו.