הבחורים של טומן 10 - לשחרר את 10 כרך א'

חלק 1

השנים המעצבות

1

12 ביוני, 1991

ליזי

"מה לא בסדר איתה?"

"שום דבר." אימא המשיכה לחבק אותי אל החזה שלה. "היא מושלמת."

"למה היא עדיין לא מדברת?" קיווה לא נראתה מרוצה. היא גם לא נשמעה מרוצה. "ליזי כבר בת שלוש, אימא. שלוש. והיא לא עושה שום דבר שהיא אמורה לעשות."

"היא בסדר גמור, קיווה," אמרה אימא בקול עליז במיוחד. "היא תשלים את הפער." היא נישקה את הלחי שלי, ואני התחפרתי עוד יותר בזרועותיה. אהבתי את הריח שלה ואת הדרך שבה היא חיבקה אותי חזק. אהבתי להצמיד את האוזן שלי אל החזה שלה ולהקשיב לפעימות ליבה.

בום, בום, בום.

חייכתי ונגעתי בפנים שלה. היו לה את הפנים הכי טובות. היו לה עיניים טובות. הן היו כחולות, בדיוק כמו שלי. ידעתי לזהות את הצבע. ידעתי את כל הצבעים ורציתי לספר את זה לאחותי. פשוט... לא הצלחתי להוציא את המילים.

הקול שלי לא עבד.

"את חושבת שהיא איטית?" שאלה קיווה בקול עצוב, ואני רציתי לגרום לה להרגיש טוב יותר, כי לא הייתי איטית בריצה. הייתי מהירה במיוחד.

"היא צריכה, כאילו, בית ספר מיוחד או משהו?"

"זה לא נושא לשיחה לאוזניים קטנות." עכשיו הקול של אימא נשמע כועס, ולא אהבתי את זה. התחפרתי עוד יותר והחבאתי את פניי בתוך הקרדיגן שלה. "אז בבקשה, לכי לעשות שיעורי בית. נדבר על זה הערב כשאבא שלך יחזור הביתה."

"אני רוצה לחזור הביתה."

"אנחנו בבית, קיווה."

"לא, אני רוצה לחזור לבית האמיתי שלנו," היא צעקה. "אני שונאת את אנגליה, אימא. אין לי פה חברים, ובבית הספר כולם צוחקים על איך שאני מדברת."

"הם טיפשים," אמרה לה אימא. "תתעלמי מהם."

"קל לך להגיד," אמרה אחותי לפני שפנתה אליי. "הרסת הכול," היא צעקה. "הלוואי שלא היית נולדת."

"קיווה!"

"אני לא מצטערת, אימא, כי זה נכון!"

"תסתכלי עליי, ילדה יפה שלי," אמרה אימא אחרי שאחותי יצאה בסערה מהחדר. "תראי לי את העיניים הכחולות והגדולות שלך."

הסתכלתי עליה.

"הנה את," היא חייכה אליי בחום והסיטה בעדינות את השיער מפניי. "את מושלמת, את שומעת אותי?"

הנהנתי.

"את התינוקת שלי, ואני תמיד אשמור עלייך." היא דגדגה אותי מתחת לסנטר וחייכה. "ואת אף פעם לא צריכה לתת לאף אחד לגרום לך להרגיש שמשהו לא בסדר איתך." היא דגדגה אותי שוב. "את מבינה אותי, ליזי?"

הנהנתי שוב.

"מצוין," היא חייכה. "אני אוהבת אותך, מתוקה שלי."

2

31 באוקטובר, 1991

ליזי

"תתנהגי נורמלי כשהחברות שלי יבואו," אמרה קיווה. "אל תעשי שום דבר מביך, בסדר?" היא הסתובבה להסתכל עליי. "בלי התקפי צרחות או להשתטח על הרצפה."

הנהנתי בהבנה.

"אלוהים," היא הנידה בראשה. "הלוואי שפשוט היית מדברת, ליזי!"

משכתי בכתפיי.

"איך אני אמורה לדעת שאת בכלל מבינה אותי אם את לא מדברת?"

לא אהבתי כשהכעסתי אותה.

זה גרם לי להרגיש רע.

זה גרם לפנים שלי להתחמם.

זה גרם לציפורניים שלי לעקצץ.

"לא," הזהירה קיווה, עיניה ננעצו בציפורניי המגרדות. היא קמה משידת האיפור שלה וצעדה לעבר המיטה. "אסור לך לעשות את זה." היא כרעה מולי, אחזה בידיי והביטה לתוך העיניים שלי. "אסור לך לפגוע בעצמך."

אני מצטערת, רציתי להגיד לה, אני לא יודעת איך לעצור את זה.

במקום זה, הרמתי יד ונגעתי בלחי שלה.

עיניה הכחולות התחילו להתמלא בדמעות. "בבקשה, תדברי איתי," היא משכה באפה, ואז חיבקה אותי חזק והצמידה אותי אל החזה שלה. "בבקשה, ליז, רק מילה אחת. אני מתחננת."

אני מנסה.

3

12 בנובמבר, 1991

ליזי

"בהתחשב בהתפרצויות האלימות התכופות שלה בגן הילדים, ובהתחשב בהיסטוריה המשפחתית, אני רוצה להתחיל תוכנית טיפול לאליזבת."

"כשאתה אומר טיפול, אתה מתכוון לייעוץ?"

"וגם תרופות."

"היא בת שלוש וחצי," אמרה אימא בשקט. "לכל הילדים בני השלוש יש התקפי זעם, לכל הרוחות."

"אלה לא התקפי זעם, קתרין, ואת יודעת את זה," אמר אבא. "דבר איתנו ברור, דוקטור. מה האבחנה?"

"עדיין מוקדם מדי לקבוע."

"אבל יש לך תאוריה, נכון?" הוא לחץ על הרופא. "אתה חושב שיש לה את זה, נכון?"

"לא בהכרח, אבל יש עדויות שמצביעות על כך שאליזבת חווה אפיזודות פסיכוטיות. מה שמדאיג אותי במיוחד הוא חוסר המודעות שלה וההתקפים התכופים של ניתוק מהמציאות." הוא סובב עט בין אצבעותיו. "נראה שאין לה שום זיכרון למה שהיא עושה."

"אתה לא יכול לדעת את זה," התפרצה אימא וליטפה בעדינות את השיער שלי. "לא תוכל לדעת עד שהיא תתחיל לדבר."

4

21 בדצמבר, 1991

ליזי

"זה מטוס," הסבירה אימא ונופפה בידה לפנינו. "הוא יטיס אותנו הביתה לאירלנד."

צמצמתי את עיניי.

ידעתי מה זה מטוס.

"אל תסתכלי עליי ככה," היא צחקה. "איך אני אמורה לדעת שאת יודעת דברים כאלה?"

הסתכלתי עליה שוב, ניסיתי להעביר לה במבט שאני לא טיפשה.

"אוקיי, אוקיי," היא צחקקה והרימה את ידיה. "אני מצטערת שפקפקתי בך, מתוקה שלי."

חייכתי.

"את אוהבת להפתיע אותי, נכון?"

החיוך שלי התרחב.

"ילדה חכמה," היא שיבחה אותי וכרכה את זרועה סביב כתפיי. "את חדה כתער שם בפנים, נכון?"

הנהנתי, ואז הסטתי את המבט לעבר אבא שישב עם קיווה, וכיווצתי את המצח.

ידעתי שהם כועסים עליי.

פשוט לא ידעתי למה.

"אל תדאגי," לחשה אימא והידקה את זרועה סביבי. "גם הם אוהבים אותך, מתוקה. בדיוק כמו שאימא אוהבת אותך."

5

6 בינואר, 1992

ליזי

"לא," התנגדה קיווה. "אין מצב. אני לא עוברת שוב בית ספר."

"קיווה, אהובה, כבר דיברנו על זה. בבקשה, תנסי להבין."

"אני פאקינג לא עוברת לשום מקום שוב!" היא צעקה. "יש לי חברים בסנט ג'וזף, והבטחת לי שאוכל לחזור לבית הספר הישן שלי כשנחזור הביתה," היא הנידה בראשה והתרחקה לכיוון הדלת. "את הבטחת, אימא!"

"ניסינו, קיווה," אמרה אימא ונראתה עצובה, "אבל המנהל אמר שזה בלתי אפשרי לרשום אותך מחדש. אין להם מקום, אהובה."

"זה לא הוגן," בכתה אחותי, היא התייפחה בקול. "החיים שלי פאקינג נגמרו!"

"אל תגידי את זה," ניסתה אימא להרגיע. "את תהיי מאושרת גם בסנט תרזה."

"אבל זה בית ספר רק לבנות," מחתה קיווה בבכי. "ונזירות מנהלות אותו!"

"זה רק לשנה וחצי, ואז תעברי לחטיבת הביניים ותפגשי שוב את כל החברים הישנים שלך."

"אני פאקינג שונאת אותך!" צרחה קיווה.

עדיין ישבתי על המדרגות כשהיא חלפה על פניי בסערה.

"זוזי מהדרך!" היא צרחה ודחפה אותי עם הרגל. "את פאקינג תמיד תקועה לי בדרך, ליזי!"

"קיווה!" קראה אימא ורדפה אחריה. "שלא תעזי להוציא את הכעס שלך על אחותך!"

רציתי להגיד לה שאני מצטערת, אבל לא הצלחתי להוציא את המילים.

"זו לא אשמתך, ליזי," אימא חייכה והתכופפה מולי. "לא עשית שום דבר."

הושטתי יד קטנה ונגעתי בלחי שלה.

היא משכה באפה, עצמה עיניים וכיסתה את ידי בידה. "אני לא בוכה, מתוקה," היא ענתה לשאלה שהסתובבה בראשי.

אבל היא כן בכתה.

יכולתי להרגיש את הרטיבות על היד שלי.

"תהיי ילדה טובה ותלכי למיטה עכשיו." כשהיא פקחה את העיניים, חיוך רחב היה פרוש על פניה. "ותזכרי שאימא אוהבת אותך מאוד."

גם אני אוהבת אותך, אימא.

6

10 בפברואר, 1992

ליזי

"מה לא בסדר עם הילדה הזאת?!"

"מייק, היא לא מבינה."

"היא לא בסדר, קתרין. אפילו עיוור יכול לראות את זה."

"איך אתה יכול להגיד דבר כזה על הבת שלך?!"

"אני לא יכול יותר, קתרין. אני מצטער."

"אתה פחדן מחורבן, זה מה שאתה."

"זה הורג אותי לראות אותה ככה."

"ואתה לא חושב שזה הורג גם אותי, מייק? ההבדל הוא שאני לעולם לא אעזוב אותה."

"אני לא עוזב אותה, אבל אני חייב לצאת מהבית הזה, אחרת אני אאבד את השפיות שלי יחד איתה."

"איזה מין אבא אתה, אם אתה מפנה את הגב ברגע שנהיה קשה?"

"קתרין."

"קדימה, לך! תברח, מייק. עדיף לנו להישאר לבד מאשר לחיות עם פחדן חסר עמוד שדרה."

7

9 ביוני, 1992

ליזי

"יום הולדת שמח, יום הולדת שמח, יום הולדת לליזי, יום הולדת שמח."

ההורים שלי וקיווה עמדו סביבי, חייכו ושרו לי שירי יום הולדת.

זה גרם לי להרגיש שמחה.

אהבתי את זה.

אבא אפילו חייך בזמן שצילם במצלמה שלו.

"תכבי את הנרות," אמרה אימא והצביעה על עוגת יום ההולדת הוורודה שמולי. "ואל תשכחי לבקש משאלה, מתוקה."

רכנתי, שאפתי הרבה אוויר ונשפתי חזק ככל שיכולתי.

כשהלהבות על הנרות כבו, כולם הריעו.

בשבילי.

חייכתי בשמחה.

"היא בכלל יודעת שזה יום ההולדת שלה?" שאלה קיווה, וזה הרגיז אותי. ברור שידעתי. הייתה לי עוגת יום הולדת, לא? היא צחקה ואז הוסיפה, "היא כנראה אפילו לא יודעת בת כמה היא היום."

הנחתי את הידיים על המותניים ונעצתי בה מבט זועם. "ארבע."

עיניה של קיווה נפערו בתדהמה. "מה אמרת עכשיו?"

"ארבע," אמרתי שוב, עדיין כעסתי עליה. "אני לא טיפשה." הצבעתי על הנרות שעל העוגה שלי. "אחת, שתיים, שלוש, ארבע."

עכשיו גם אימא ואבא הסתכלו עליי בעיניים גדולות ומופתעות.

"היא הרגע..."

"כן, לגמרי."

"אלוהים אדירים."

"היא יכולה לדבר."

"עזבי לדבר, היא יכולה לספור!"

"תגידי עוד משהו," ציוותה קיווה בקול נרגש. "נו, ליז, תגידי לנו עוד משהו."

קימטתי את המצח לעברה. "כמו מה?"

"אלוהים!" צרחה קיווה, היא קיפצה מרגל לרגל ומחאה כפיים. "היא ממש ענתה לי!"

תמיד עניתי לה, אבל היא פשוט לא שמעה אותי.

אף אחד מהם לא שמע.

"אני מדברת בקול רם?" שאלתי בבלבול. "אתם יכולים לשמוע אותי?"

שלושתם הנהנו.

הם נראו שמחים כל כך.

הם חייכו אליי.

"מה השם שלי?" שאלה אחותי שעדיין קיפצה מרוב התרגשות.

"קיווה יאנג."

"אלוהים אדירים!" היא צעקה ומחאה כפיים שוב. "ומה השם שלך?"

"ליזי יאנג."

אחותי צווחה בהתרגשות לפני שהצביעה על ההורים שלנו. "ומי הם?"

"אימא ואבא," עניתי וכיווצתי את המצח שלי כשראיתי ששניהם בוכים.

"אתם עצובים?"

"לא," מלמל אבא בקול חנוק ועטף אותי בזרועותיו. "אנחנו שמחים."

8

11 באוקטובר, 1992

ליזי

"היא הרסה לי את החיים!" צרחה קיווה. "אני לא יכולה להראות את הפרצוף שלי בבית הספר יותר."

"קיווה!"

"כולם מדברים עליי."

"לא, הם לא."

"כן, הם כן, אימא, וזה הכול בגללה!"

"קיווה, בבקשה."

"אני לא הולכת לבית הספר מחר אם היא שם."

"את בכיתה ו', קיווה. אחותך בגן חובה. אתן בצדדים שונים של בית הספר."

"לא אכפת לי! אני לא הולכת אם היא שם."

"את לגמרי הולכת."

"היא בכלל לא אמורה להיות בבית הספר שלי, כי משהו פאקינג דפוק אצלה!" היא השליכה את התיק שלה על הרצפה והסתובבה להביט בי בזעם. "למה היית חייבת לבוא לבית הספר שלי?" היא צרחה, ואז הסתכלה על ההורים שלנו. "למה לא יכולתם לשלוח אותה למקום אחר?"

"קיווה, את חייבת להירגע," אמרה אימא ונעמדה בינינו. "היא רק בת ארבע, מתוקה, והיא התקדמה הרבה מאוד השנה. אל תכעסי עליה."

"לא לכעוס עליה?" עיניה של קיווה התרחבו. "אני פאקינג שונאת אותה, אימא!"

"קיווה!"

"היא פסיכית לגמרי, אימא."

"שלא תעזי לקרוא לאחותך ככה."

"למה לא? זו האמת. חצי מהזמן היא אילמת, ובחצי השני היא צורחת בקולי קולות ותוקפת את כל מי שמתקרב אליה," היא צעקה ונופפה בידיה. "היא תקפה ילד אחר בכיתה שלה, לעזאזל. אח של חברה שלי! היא שרטה אותו עד שירד לו דם. לא יכול להיות שאתם באמת חושבים שזו התנהגות נורמלית."

"מספיק!" התערב אבא. הוא צעד קדימה והניח את זרועו סביב כתפיה של אימא. "אל תרימי את הקול על אימא שלך. את יודעת שהיא לא מרגישה טוב."

"כן, עוד מכה שהיא הביאה לחיים שלנו," סיננה קיווה. "קודם ליזי, ועכשיו סרטן!"

"אל תעזי לדבר ככה על אימא שלך," שאג אבא. הוא הוביל את אימא לכורסה ועזר לה להתיישב לפני שפנה שוב אל קיווה.

בינתיים אני זינקתי לכיוון אימא. הרגשתי מבוהלת, כועסת ומודאגת, הכול בבת אחת. טיפסתי אל ברכיה והתחפרתי בתוך החזה שלה, אבל ההרגשה הייתה שונה עכשיו. הוא היה שטוח והעצמות שלה בלטו. הוא לא היה רך כמו פעם.

"זה בסדר," לחשה אימא וכרכה סביבי את זרועותיה. העור שלה נראה צהוב עכשיו, לא אפרסקי כמו פעם, וראשה היה מבריק וקירח.

"עשיתי לך הרבה הנחות, כי אני מבין כמה השנים האחרונות היו קשות בשבילך, אבל עברת את הגבול, גברת צעירה," אמר אבא לקיווה. "אני מבין את התסכול שלך, ואני מזדהה עם הכאב שלך, אבל להוציא את זה על אימא שלך החולה זו לא הדרך להתמודד עם זה, קיווה."

אחותי התפרקה מולו, כיסתה את פניה בידיה וצרחה, "הלוואי שהייתי מתה!"