הבחורים של טומן 11 - לחלום על 10 כרך ב'

חלק 1

הקרע הגדול

1

פלאשבקים וזיכרונות חמקמקים

2 במאי, 2000

ליזי

"תתרחק ממני!"

"את לא עוזבת!"

"לא, כי אתה זה שעוזב. תסתלק מהבית שלי!"

"זו אי־הבנה אחת גדולה, קיווה, אני נשבע."

"מארק, פאקינג ראיתי אותך במו עיניי!" צרחה אחותי. "איך יכולת לעשות דבר כזה ליצור קטן וחסר אונים?!"

קפאתי בפתח הדלת. כל השערות בעורפי סמרו. כל הגוף שלי נשטף זיעה קרה. הרגשתי כאילו הבטן שלי עומדת להיתלש מהמקום.

אחזתי בשמיכת הפוך והרגשתי סחרחורת קלה, כאילו אני עומדת להתעלף.

"אליזבת! בואי לכאן עכשיו." היא נשמעה כאילו היא רוצה להרוג אותי, לכן עשיתי את הדבר היחיד שיכולתי לעשות באותו רגע. ברחתי. "אני צריכה לדבר איתך!"

עצרתי את הנשימה, נכנסתי לארון הבגדים וסגרתי את הדלת בשקט מאחוריי. כיסיתי את הפה שלי בכף ידי, קפאתי וחיכיתי.

"גיבסי יודע מה אתה!" איימה עליו קיווה. "וגם אני!"

מה הם ידעו?

מה קרה כאן?

"שלא תעזי לאיים עליי, קיווה!"

ולמה העור שלי עקצץ?

למה רציתי לתלוש לעצמי את האוזניים רק כדי לא לשמוע את הקול שלו?

"אלוהים אדירים!" קיווה המשיכה לצרוח. "הכנסתי סוטה לחיים של הילדים האלה. הרשיתי לך להסתובב ליד אחותי —"

"מה היא אמרה לך?" הוא דרש לדעת. "מה הכלבה הקטנה הזאת אמרה לך? את הרי יודעת שהיא משקרת, קיווה. אי אפשר להאמין לאף מילה שיוצאת מהפה של המשוגעת הזאת."

"מה זאת אומרת, מה היא אמרה לי?"

"כלום. תשכחי שאמרתי את זה."

"מה זאת אומרת, מארק?" קיווה דרשה לדעת. "מה עשית לאחותי?"

"את יכולה להפסיק לצרוח לשנייה מזוינת אחת?" הוא שאג עליה בחזרה. "אני מנסה לחשוב."

"לא, לא, לא, לא!" קיווה שחררה צרחה מחרישת אוזניים. "תגיד לי שלא עשית את זה! לא לליזי!"

"קיווה, תפסיקי לצרוח ותני לי להסביר..."

ניסיתי לספר להם.

ניסיתי לגרום לכולם להבין.

על המפלצת שמופיעה בסיוטים שלי, על הגברת המפחידה שצופה בי מהצללים, ועל העיניים המתות של אחותי.

המחשבות שלי היו מבולבלות, וניסיתי בכל הכוח לגרום לכל זה להיות הגיוני, אבל כל המאמצים שלי להסביר נשמעו כמו גיבוב מבולבל של תחינות נואשות והאשמות מבוהלות, שאף אחד לא לקח ברצינות.

2

אני מאמין לבת שלך

3 במאי, 2000

יואי

"יש לך הרבה חוצפה להופיע פה, יואי," היו המילים הראשונות שמייקל יאנג אמר כשפתח את הדלת ומצא אותי על מפתן ביתו ביום רביעי בבוקר.

לא יכולתי להאשים את האיש על העוינות שלו. לא אחרי שהייתי עד לעימות בהלוויה של בתו הבכורה לפני יומיים. אחיו החורג של החבר הכי ותיק שלי הואשם באונס אחותה של החברה שלי. ההורים שלי בחרו לעמוד לצד אימו של אותו חבר ותיק, מה שאומר, שמבחינת האיש הזה, אני שייך למחנה האויב. אבל אני לא יכול לשאת באחריות למעשים של אחרים.

כשהכול התפוצץ ליד הקבר, וליז ואני הופרדנו בכוח והובלנו לכיוונים מנוגדים, לא הייתה לי ברירה. הייתי חייב לעזוב עם המשפחה שלי. גם לא ניתנה לי הזדמנות להביע את דעתי ליד הקבר — אבל דאגתי לתקן את זה אחר כך.

כשהגענו בחזרה לרחוב שלנו והעלו אותנו לחדר של גיבסי כדי שה'מבוגרים' יוכלו לדבר בפרטיות, איבדתי את זה וירדתי בסערה למטה.

מלבד העובדה שרתחתי מזעם כששמעתי את סייב מדברת על החברה שלי באור מאוד לא מחמיא, גם התנפלתי על מארק ברגע שהוא חזר מתחנת המשטרה עם אבא שלו.

ההתקף הקצר של אובדן השפיות עלה לי באף שבור — באדיבות מארק — ובאיסור כניסה לכל החיים לבית מספר תשע — באדיבות אבא שלו.

אבל זה היה שווה את זה, והייתי מוכן לספוג עוד עשר עצמות שבורות אם זה אומר שאוכל להכות את המניאק הזה שוב.

יותר מזה, אבא איבד את העשתונות כשהוא ראה את מצב הפנים שלי, והכה את מארק בלי רחמים על כך שהרים יד על 'הילד שלו'. לא התלהבתי במיוחד מהכינוי 'ילד', אבל לא יכולתי להתכחש לעובדה שאבא עשה בשבילי משהו גדול. אחרי הכול, גם הוא קיבל איסור כניסה לכל החיים לבית מספר תשע יחד איתי.

הכול התפורר ברחוב שלנו, וידעתי שאני לוקח סיכון כשהגעתי לכאן באופניים — אבל איך לעזאזל יכולתי לא לבוא?

סירבתי לנטוש אותה.

לא משנה מה.

"למה שלא תחזור לאבוֹקה גרייסטונס?" מייק המשיך לרתוח, הוא נראה שבור יותר מאשר בהלוויה של הבת שלו. "אה? רוץ בחזרה למשפחת אלן ותגן על האנס המנוול שלהם כמו שההורים שלך החליטו לעשות."

"אני לא ההורים שלי," אמרתי בקור רוח, גייסתי את כל הנחישות שלי. "ואני גם לא האנס המנוול ההוא."

עשה רושם שהמילים שלי הצליחו לערער את אבא של ליזי, והוא השתתק לרגע.

"מה אתה מנסה להגיד, יוּ?"

"אני אומר שאני מאמין לחברה שלי," עניתי, מיהרתי לנצל את הסדק הזמני בנחישות שלו. "אני מאמין לבת שלך, מייק," אמרתי לו ויישרתי את הכתפיים כדי להיראות בוגר ככל האפשר. "ובאתי לכאן כדי להגיד לה בדיוק את זה."

מייק נשף אוויר, וראיתי איך המתח מתחיל לנטוש את כתפיו הנוקשות. "אם ככה," הוא זז מעט הצידה והחזיק את הדלת פתוחה, "כדאי שתיכנס, בן."

הדבר הראשון שקידם את פניי כשעליתי לקומה העליונה היה קול יללה צורמני שהגיע מכיוון דלת החדר הסגורה של קיווה.

מייד זיהיתי את הבכי הלא טבעי, בכי של אימא שמתאבלת על הבת שלה. רק פעם אחת בעבר שמעתי בכי כזה, וזה היה כשסייב, אימא של גיבסי, בכתה על מותה של בת'אני. הצליל קורע הלב של אם שבוכה על הילד המת שלה היה ייחודי כל כך, היה בו משהו רדוף, עד שכל מה שקיוויתי באותו רגע היה שלעולם לא אצטרך לשמוע אותו שוב בפעם השלישית.

הדחקתי צמרמורת שעברה בי והתקדמתי היישר לחדר של ליזי, ניסיתי לחסום את קולות הכאב של אימא שלה. כשנכנסתי לחדר, לא טרחתי לדפוק, כי ידעתי שאין טעם. החברה שלי שכבה על המיטה חסרת חיים, מסוממת עד הגג הודות למה שלא יהיה שהרופאים נתנו לה כדי לשכך את הכאב.

ניגשתי אליה, חלצתי את הנעליים ונכנסתי מתחת לשמיכה לצידה. "היי, בייבי, זה אני," לחשתי, ואז מייד כיווצתי את המצח כשהבנתי את שם החיבה שנפלט מהפה שלי. וואו. מעולם לא קראתי לליז ככה קודם. ומה שהכי מוזר היה שזה נשמע נכון. כאילו ככה בדיוק הייתי אמור לקרוא לה.

"היי," לחשה ליז בלי להפסיק לבהות בתקרה שמעליה, דמעות זלגו על לחייה. "אני לא יכולה להזיז את הראש."

"זה בסדר," עניתי ושלחתי יד לעברה. "אני יכול לעשות את זה בשבילך."

"נתנו לי זריקה," היא אמרה בקול צרוד כשגלגלתי אותה על הצד כדי שתפנה אליי. "עוד אחת." עיניים כחולות ונפוחות פגשו בעיניי. "אני לא מרגישה כלום."

"אולי זה דבר טוב," אמרתי והנחתי את כף היד שלי על הלחי שלה. "כבר הרגשת מספיק כאב, ליז."

"אני רוצה להרגיש אותך," היא לחשה, ועיניה לא עזבו את עיניי. "ואני לא יכולה."

"את לא מרגישה אותי עכשיו?" שאלתי וליטפתי את הלחי שלה.

"לא," היא ענתה, ודמעה נוספת זלגה מריסיה הארוכים.

"זה בסדר," עניתי ברוך. "אני מרגיש אותך."

"באמת?"

"כן, ליז, אני מרגיש אותך."

"מה אתה מרגיש?"

"בכנות?"

"תמיד."

"את שורפת אותי," הודיתי והמשכתי ללטף את הלחי שלה. "בצורה הכי טובה שאפשר לדמיין."

היא שתקה לרגע בהרהור לפני ששאלה, "עוד מישהי שורפת אותך?"

"לא," עניתי, כל תשומת הלב שלי הייתה ממוקדת בפניה. "רק את."

"באמת?"

"אני נשבע."

"אלוהים." החזה שלה התרומם בחדות. "התגעגעתי אליך כל כך, יוּ."

"אני התגעגעתי אלייך אפילו יותר, ליז," עניתי בזמן שניסיתי להדחיק את הצונאמי הרגשי שעלה בי.

"בגללי הכול נהיה הרבה יותר גרוע," היא הודתה בנשימה חטופה. "שברתי את ההורים שלי."

"לא, לא שברת אף אחד," ניסיתי להרגיע אותה. התקרבתי אליה עוד קצת עד שהמצח שלי נח על המצח שלה. "הוא זה ששבר הכול, ליז. רק הוא."

נשימתה נעתקה. "אתה מאמין לי?"

"ברור שאני מאמין לך," עניתי בקול חנוק. "ואני כל כך מצטער על כל מה שקרה בהלוויה." נשיפה מיוסרת חמקה מבין שפתיי.

"רציתי ללכת איתך אחרי המריבה, באמת רציתי," היא אמרה. "אבל ההורים שלי הכריחו אותי לחזור הביתה. אף אחד אחר לא מאמין לי, יוּ," קולה נשבר, ועיניה הכחולות נפערו לרווחה. "אבל אני אומרת את האמת, אני נשבעת."

"אני יודע שאת אומרת את האמת," עניתי בקול צרוד, שנאתי את הרעד ביד שלי כשהסטתי את השיער שלה מעל פניה. "וזה לא נכון, ליז. גם ההורים שלך מאמינים לך."

"רק כי הם ההורים שלי," היא לחשה, פניה נפלו. "רק כי יותר קל להם להאשים אותו מאשר אותי."

"למה שהם יאשימו אותך?"

"כי אני אני," היא פלטה בקושי. "כי הייתי שם ולא עצרתי אותה."

"איך היית אמורה לעצור אותה?" שאלתי, השתדלתי לשמור על טון רך ככל שיכולתי.

ליז מצמצה בבלבול. "אני עצרתי אותה?"

הלב שלי נשבר ועשיתי את הדבר היחיד שיכולתי לעשות באותו רגע, רכנתי אליה ונשקתי ללחי שלה לפני שלחשתי לה באוזן, "אני אוהב אותך."

האירועים של אותו לילה עדיין היו בגדר תעלומה, וידעתי שליז מחזיקה בתוכה הרבה יותר מידע ממה שהשקרן ההוא מסר לרשויות. הבעיה היחידה הייתה שהזיכרונות של ליז היו שבורים, כמו רסיסים שהיה צריך להרכיב בעדינות רבה, ורק הזמן יוכל לשחזר אותם. כמה זמן — לא היה לי מושג, אבל ידעתי שאם אלחץ עליה עכשיו לתת יותר ממה שהיא מסוגלת, היא תסתגר בחזרה, ואני אאבד אותה שוב.

לא הייתי מוכן שזה יקרה, כי אגואיסטי ככל שזה יישמע — יותר משרציתי לדעת את האמת, רציתי לשמור עליה בריאה.

"האף שלך," היא לחשה ומיקדה את מבטה בפניי. "העיניים שלך." הנשימה שלה נעצרה. "כולך פצוע."

"אני בסדר," חייכתי בניסיון להרגיע. "את צריכה לראות את הבחור השני."

"מי פגע בך?"

"אף אחד, ליז."

"זו הייתי אני?"

"את?" הגבות שלי התכווצו בפליאה. "לא, ליז, ברור שלא."

"אה." נראה היה כאילו היא נושמת לרווחה. "אני מצטערת."

"אל תצטערי על משהו שלא עשית," אמרתי ומחיתי דמעה סוררת עם האגודל שלי. "חוץ מזה, אני זה שצריך להצטער."

"למה אתה מצטער?"

"על זה שעזבתי אותך אחרי ההלוויה."

"אבל חזרת."

"יומיים אחר כך, ליז."

"אבל עדיין חזרת, יוּ."

"אני תמיד אחזור אלייך," אמרתי ורציתי לעטוף אותה בזרועותיי ולשמור עליה מכל רע. "לא משנה כמה פעמים אצטרך ללכת, תדעי תמיד שאני אחזור."

"אליי או בשבילי?"

"גם וגם."

"טוב, כי אתה הסיבה היחידה שאני פה."

"אל תגידי את זה, ליז." הלב שלי נשבר. "בבקשה, אל תגידי את זה."

"זו האמת." פניה נפלו, והיא עצמה את העיניים חזק כדי לעצור את הדמעות. "אני חושבת שהגורל טעה."

הגבות שלי התכווצו בבלבול. "מה זאת אומרת?"

"אני זו שהייתה אמורה לטבוע, לא היא," היא לחשה. "אני אמות במים, יוּ."

"ליז," כל הגוף שלי נדרך, "למה את אומרת את זה?"

"בגלל החלום שלי."

"איזה חלום?"

"החלום שבו אני מנסה לשחות אל פני המים, ומישהו דוחף לי את הראש למטה."

"אלוהים אדירים, ליז," לא הצלחתי להסתיר את האימה שלי. "כמה זמן את חולמת את החלום זה?"

"מאז שאני זוכרת את עצמי," היא לחשה. "הבן אדם שמחזיק אותי מתחת למים צורח עליי להפסיק להילחם. פשוט לוותר ולנשום." רעד עבר בכל גופה. "וכשאני עושה את זה — אני מתה, ואז אני מתעוררת."

"זה נורא."

"אני חושבת שזה סימן," היא הודתה בקול שבור. "שמעולם לא הייתי אמורה להיות פה... שאני אמורה למות במים."

"לא." המילה נשמעה הרבה יותר חזק משהתכוונתי, אבל לא הצלחתי לעצור את זה, כי הלב שלי הלם בפראות. "לא, ליז, זה לא נכון, אל תעזי להאמין לזה."

"קשה לא להאמין, כשאני ממש לא רוצה להיות פה, יוּ."

"אני צריך אותך פה, ליז," לחשתי בקול חנוק. "אני צריך אותך."

"אתה לא צריך אותי, יוּ," היא ענתה בעצב. "אתה רוצה אותי, אבל לא תמיד תרגיש ככה."

"זה בולשיט, ואת יודעת את זה," עניתי מייד ומשכתי אותה קרוב יותר אליי. "חוץ מזה שאת החברה שלי ואני משוגע עלייך, את החברה הכי טובה שלי מאז שהייתי בן שבע. את השומרת של כל הסודות שלי, והיחידה בעולם הזה שאני באמת רוצה לבלות איתה. אני ממש צריך אותך, ליז."

"אני כל כך שבורה, יוּ."

"את לא שבורה," עניתי ברכות. "את מתאבלת."

"אני כן שבורה," היא לחשה ונראתה מרוסקת. "אני לא טובה, יוּ. אני לא מי שאתה חושב שאני, ויום אחד אתה תגלה את זה ותעזוב."

"אני לא אעזוב," עניתי בתקיפות, הרגשתי פאקינג חסר אונים מול חוסר האמון שלה בי. "אני לא אעזוב אותך, ליז."

"קיווה עזבה," היא לחשה, העפעפיים שלה נעצמו כאילו כדי להסתיר ממני את הכאב. "גם אתה תעזוב."

"אני לא היא," עניתי והושטתי את ידי אל ידה. "אני לא האדם הזה." הנחתי את ידה על הלחי שלי. "אני לעולם לא אעזוב אותך לבד."

"אולי כדאי שתעזוב," היא מלמלה. "לפני שתיפגע."

"את מתכוונת לפגוע בי, ליז?" שאלתי ועטפתי את כף ידה בכף ידי.

"לא, אבל הוא עלול."

"מארק?"

"אולי." האצבעות שלה רעדו מתחת לשלי. "או שאולי המפלצת תתפוס אותך קודם, או הגברת המפחידה."

"המפלצת לא תתפוס אותי," הבטחתי לה בפעם המיליון בערך מאז שאנחנו יחד. "וגם לא הגברת המפחידה. ובקשר למארק פאקינג אלן — הוא זה שצריך לפחד ממני."

עיניה נפקחו לרווחה. "לא, יוּ! אל תעשה את זה!" עיניה הכחולות התמלאו פחד וננעלו על שלי. "אל תתקרב אליו."

"אני לא מפחד ממנו, ליז," ניסיתי להרגיע אותה. "והוא יקבל את מה שמגיע לו." בדרך כזאת או אחרת.

"תבטיח לי, יוּ." ידה תפסה בחוזקה את החולצה שלי. "תבטיח לי שתתרחק ממנו."

"טוב..." נשפתי בכבדות. "נכון לרגע זה, אסור לי לדרוך בבית שלו, אז באמת אין לך יותר מדי ממה לדאוג."

"למה?"

"זה לא עניין רציני, ליז."

אצבעותיה התהדקו על הבד. "למה, יוּ?"

התלבטתי אם לשקר כדי להגן על הרגשות השבריריים שלה, אבל לא יכולתי. לא כשהיא הסתכלה עליי בעיניים מלאות אמון. "היה לי ריב עם מארק." נאנחתי בתבוסה ומיהרתי להוסיף, "החטפתי לו כמו שצריך במשך שלוש דקות בערך, ואז הוא שבר לי את האף — אה, ואז אבא שלי שבר לו את האף." משכתי בכתפיים והודיתי, "גם לאבא שלי אסור להיכנס לבית שלהם עכשיו."

"למה עשית את זה?" היא לחשה בקול שבור, היד שלה רעדה כשהיא ליטפה את החבורות ואת החתכים שלי. "הוא הרבה יותר מבוגר והרבה יותר חזק ממך."

"נכון לעכשיו, אולי," הודיתי בחוסר רצון. "אבל זה לא יהיה ככה תמיד." תפסתי את היד שלה והצמדתי נשיקה למפרק כף היד המצולק. "אני עוד אגדל, ליז. יום אחד אני אהיה גבר, ואם החלאה הזה רק יסתכל עלייך — אני אקבור אותו באדמה."

עיניה נפערו בתדהמה. "אתה ת...הרוג אותו?"

"אם הוא ייגע בך? ברור," עניתי בנחישות. "ואני אפילו לא ארגיש רע עם זה לשנייה."

"אתה תעשה את זה בשבילי?" רעד עמוק עבר בגופה. "אבל למה?"

"כי אני אוהב אותך," אמרתי ונישקתי שוב את מפרק כף ידה. "וכי אני מאמין לך, ליז." שילבתי את אצבעותיי באצבעותיה לפני שהוספתי, "אני מאמין שהוא אנס את קיווה." התקרבתי עוד, הצמדתי את המצח שלי למצח שלה ולחשתי, "ואני לעולם לא אתן לחיה הזאת לעשות לך, לקלייר או לשום ילדה אחרת את מה שהוא עשה לאחותך. אבל בעיקר לך."

"למה בעיקר לי?"

"כי אותך אני אוהב הכי הרבה."