שפוט

פרק א'

2015

שוב הוא שכח את המגבעת.

ירמיהו זמיר (כך נקרא בנסיבות רשמיות, אך לרוב, וכשהשעה דחקה, קוצר שמו לירמי) מתעורר בבהלה משינה חטופה, מציץ מחלון האוטובוס ונוכח שהנהג הגיע לתחנת היעד שלו. "ירמיהו, אתה יצור חסר תקנה, בן אדם הראוי לכל גינוי", כך הוא נוהג לקטרג על עצמו כשחש שהוא זקוק לנזיפה הגונה, "איך שוב אתה נרדם במקומות ציבוריים?" מייסר את עצמו, "למה אתה לא זהיר יותר?" אפילו בנסיעות הקצרות ביותר נטה להירדם והחשש שיפטפט מתוך שינה ויסגיר סודות אישיים הוא עבורו לא פחות מאיום קיומי.

הוא נעמד, משפשף את עיניו השקועות מתחת למעטה צפוף של גבות עבותות, מכסה בידו הימנית את פיו שנפער לפיהוק בולעני וחושף לוע עטור בשיניים המסודרות בשני טורים סימטריים, מבהיקות בלובנן. ספר הלימוד שבו עיין בנסיעתו הארוכה מבאר שבע לפאתי תל־אביב נשמט מידו בעת נמנומו והינה הוא מתגלגל על הרצפה. ירמיהו נע על מקומו, מחכך בראשו את תקרת האוטובוס ומחפש במבטו את הספרון. הנהג משמיע צפצוף עצבני. הוא מוותר על הספרון ויורד אל המדרכה הרטובה מגשם בתולי. במהרה מושיט ידו לראשו כדי להציל את מגבעת הקטיפה היקרה, זו המשמשת אותו בעיקר בשבתות ובאירועים חגיגיים. ידו נוגעת בראשו החשוף. המגבעת השחורה נשכחה על המדף העליון של האוטובוס, שהמשיך בדרכו ונעלם משדה הראייה.

במשך שמונה השנים האחרונות, ירמיהו זמיר התיידד בהצלחה מרשימה עם השפה החדשה שדחקה בנחישות את שפת האם שלו, התחבר לניגוני המילים, לצירופי מבעים של קודש וחול, פירק וחיבר שברי פסוקים ויצר מהם מטבעות לשון חדשים, חלקם מקוריים וחלקם אסף מהקשבה לשיח חבריו. הוא אימן עצמו בהנהוני ראש זהירים, אימץ מבטי ענווה המושפלים ארצה. הוא אפילו למד להכיר את ריח הספרים ולהבחין בין הסוגים השונים שלזרים נראים זהים, אבל הוא, שכבר לא זר, הוא יודע לעמוד על ייחודו, ייחוסו וטיבו של כל ספר. הוא למד לאהוב את החולצות הלבנות, ארוכות השרוול המלוות אותו בכל עונות השנה ואת מגע המלבושים הכבדים. הוא חש מוגן ושמור בתוך המעיל השחור הארוך. רק עם מגבעת הקטיפה המהודרת, הזקופה, זו המוסיפה לקומתו עשרה סנטימטרים על המטר ותשעים שבירך אותו בורא האדם, לא הצליח להתיידד. וזו המגבעת נוטרת לו על אדישותו כלפיה, ונוהגת מדי פעם להישכח ולהותיר את ראשו עירום ונבוך.

הוא מרים את כנפי מעילו הארוך ורץ לאורך הרחוב אל עבר התחנה המרכזית, אולי יצליח לתפוס את האוטובוס לפני שזה יֵצא לנסיעה חדשה. שרירי רגליו נענים לו בקלילות מפתיעה. מזה כמה שנים שהוא מקפיד לא לפסוע פסיעה גסה. במעמדו עליו להלך במתינות, ביישוב דעת, לרפרף קלות בין זקיפות קומה לענווה. אך רגליו הארוכות זוכרות עדיין את הריצות הבהולות למקומות מסתור, את המרדפים, את סחיטת הדוושה במכוניות זרות, ועתה בשעת מבחן, ולמרות שציווה עליהן להתקפל ולהתכווץ בצניעות מתחת לשולחן הלימוד הנמוך מזה תקופה ארוכה, נענות ברצון לאתגר הריצה אחר האוטובוס המתרחק, כאילו זו מלאכתן היומית.

בעיתות תְהִייה הוא מנסה לפתוח בשיחה גלויה עם מגבעתו, לבדוק איתה איך היא מרגישה על ראשו. האם היא ערה למחשבותיו? להרהוריו? להתלבטויותיו? האם היא יודעת על עברו של בעליה? אולי חשה מבוישת לשכון על ראשו, ראש שחווה תהפוכות רבות ומשונות ואולי גם היא רואה בראשו, כמו רבים אחרים, ראש של מתחזה?

המפגש המחודש עם מגבעתו, בשנייה האחרונה לפני שהאוטובוס יוצא לנסיעה הבאה, קצר וענייני. הוא מיישר בתנועות מהירות את שוליהָ שהתקמטו לאחר מגע דורסני עם מזוודה זרה שנשכחה אף היא על המדף העליון. ירמיהו מתלבט אם להחזירה לראשו או לטמון אותה בשקית שלקח עימו, ולבסוף, כמעט בלי לשים לב, חוזרת המגבעת ומתנוססת על ראשו.

שש בערב. שעון הקיץ, ידידו האהוב של ירמיהו, נשלח לחופשה ממלכתית של כחמישה חודשים, וכעת עליו לסגל עצמו לחשיכה היורדת על העיר מוקדם, כמעט ללא התראה, ומעירה בו שדים רדומים. בגלגולו הקודם היה אורב בשקיקה לשעות החשיכה ומתנפל עליהן כמוסלמי אדוק בחודש הרמדאן המצפה לסוף היום כדי לשבור את רעבונו. ירמיהו אוהב ימים מוארים, בהירים, ברורים, ימים שלא מעמידים לפניו ניסיונות. לא אכפת לו מהחום, הוא מוכן לשאת בגבורה את מדיו החמים: מכנסיים שחורים מבד סינטטי, חולצה לבנה ארוכת שרוולים ומעיל שחור וארוך, וזאת על אף שהוא מהלך בהם כבתוך סאונה ניידת, ממגנט אליו את קרני השמש המחממת את תושבי העיר הדרומית ברוב ימות השנה.

הוא מגיע אל הבניין של דירתו הישנה שבדרום תל־אביב, שמעמדה החוקי היה מעורפל שנים ארוכות. שמו עדיין רשום על תיבת הדואר שבחדר המדרגות.

דירת הקרקע הזו התגלגלה אליו כירושה מאביו שגם הוא לא התיימר להשיג מסמכים רשמיים על קניינו. עתה, לאחר דרך חתחתים מתישה שעבר, הצליח להוכיח את בעלותו עליה ואף להשיג קונה פוטנציאלי שלא חושש מדירות חרבות בשכונות מפוקפקות ולא ממשא ומתן עם מוכר תימהוני במקצת שנראה כמי שגדל בשכונת מאה שערים ובוודאי שלא בדירה שאותה הוא מציע למכירה.

רגלו של ירמיהו לא דרכה במקום תקופה ארוכה, וגם עכשיו, לולא הייתה בידו משימה חשובה לבצע, לא היה מוצא כל סיבה ראויה לחזור לתל־אביב, עיר הולדתו, שהשאירה בו משקע של זיכרונות עכורים. מישהו כתב על התיבה שם תואר לא מחמיא לצד שמו והוא מנסה לגרד בציפורן שחורה אכולה מניקוטין עתיק ועקשן את התוספת הלעגנית.

תיבות הדואר חלודות, פעורות, דלתותיהן עקורות או מעוקמות; רק התיבה שלו, מעשה ניסים, שלמה, ומתוכה מציצה בהתרסה גלויה מעטפה חומה שסמל צה"ל מתנוסס עליה. הוא מושיט ידו לשלוף את המעטפה, משועשע כמעט, משוכנע שדוור עייף שלשל את המעטפה לתיבת הדואר השלמה היחידה שפגש בכניסה לבניין. צה"ל קורא לי, אה? הוא מהרהר, צבא העם קורא לי עכשיו? הם נואשים עד כדי כך שהם התחילו לאסוף אליהם אפילו עריקים מזדקנים?

בין ירמי לצבא שררו יחסי איבה גלויים. ירמי מעולם לא חפץ לפתוח ברומן כלשהו עם הצבא, וזה לא חיזר אחריו. לפני יותר משני עשורים נתפס על ידי המשטרה הצבאית ונשפט על השתמטות, ואחרי בירור קצר שוחרר עם חותמת שהנ"ל אינו כשיר לשירות צבאי.

שם המשפחה המתנוסס על המעטפה באותיות דפוס הוא אכן שמו, והכתובת — כתובתו הישנה. שעת בין ערביים, האור מועט. הוא מתקשה לקרוא את האותיות הקטנות ומנסה לחפש את מתג האור בחדר המדרגות, לוחץ שוב ושוב. המנורה היחידה מתנדנדת מפויחת ממש מעל לראשו. בסיוע אורו של פנס הרחוב הוא מצליח לקרוא גם את האותיות הזעירות. צו ראשון. תאריך ההתייצבות הנדרש בעוד שלושה שבועות בדיוק. יניב, צעיר בניו, נקרא להתייצבות ראשונה בלשכת הגיוס. גופו הארוך של ירמיהו מתקפל כאילו כף יד מאוגרפת ונעלמה בעטה ברקמה הרכה העוטפת את שרירי בטנו. וכך, כפוף ומכווץ כיולדת שתקפו אותה צירים מתקדמים, הוא מפשפש בכיס מכנסיו, שולף מהם מפתח חלוד, ולאחר שזה מסתובב בחור המנעול שוב ושוב, הוא מגלה שדלת הדירה לא נעולה ודוחף אותה בחריקה צורמנית.

שממית בודדה המטיילת על תקרת הכניסה מביטה בו בעין מלוכסנת, ונדמה לו שהוא יכול לשמוע את רחש זחילתה. ממש מעל לראשו צמח קוצני עלה מן החצר ופרץ דרך החלון נטול המסגרת לקדמת ריבוע הקירות, וגם בין המרצפות הישנות של הדירה בצבצו עשבים שיצרו איים ירוקים־צהובים. על קיר המטבח נוצרו סדקים אימתניים המאיימים לחשוף את המתרחש בדירה הסמוכה. בחדר ששימש חדר שינה לו ולנשותיו המתחלפות נותר רק כיסא מתכת מעוקם־רגליים שאסף לפני עשור מהמדרכה ברחוב המקביל. בחדר הרחצה משתלשלת מנורה בודדת והוא גורר לשם את הכיסא, מתיישב, מקפל את שולי מכנסיו השחורים, מעביר ידו לאורך זקנו המאפיר כמבקש לינוק ממנו נחמה, שב וקורא את פרטי צו ההתייצבות הראשון.

אין ספק, תאריך הלידה הרשום בצו הראשון הוא אכן תאריך הלידה של יניב. שם המשפחה הוא שמו והכתובת זהה לכתובת שירמיהו מסר במשרד הקבלה של בית החולים ביום שהתינוק שוחרר.

הוא טומן שתי כפות ידיים בכיסי מעילו כמצווה עליהן להסתתר במעמקי הבד ולא להסתער על המעטפה ולקרוע אותה לפירורי נייר. הוא אדם מיושב בדעתו, מחונך מחדש, מאומן לכווץ את שרידי הדחפים הקדמונים ולשלוח אותם לצינוק בכלא הכיסים.

עסקת מכירת הדירה מתבצעת מעל לראשו של ירמי והוא צופה בעצמו מסכם את פרטי החוזה כשבראשו מתהפכת המעטפה הצה"לית החומה המונחת בכיס חולצתו הלבנה. הקונה נראה שבע רצון. המוכר שלפניו, דעתו פזורה עליו, מנענע ראשו בהסכמה לכל תנאיו ונראה כאילו הוא מוכן להעניק לו את הדירה במתנה ולהסתלק מהמקום במהירות. הקונה מציע לאדון זמיר סיגריה משובחת ומקרב אליו את המצית. ירמי מביט מהופנט במצית המוכסף ומדמיין עצמו חוטף אותו מהאיש שלפניו, שולף את המעטפה ומעלה אותה באש, זורק את האפר למי האסלה המצחינה בדירה שעברה זה הרגע מבעלותו. הכול יהיה בסדר, ירמי מנסה להרגיע את עצמו.

איש מהשכנים הוותיקים לא זיהה אותו. איש לא יעלה על עקבותיו. הוא יחזור אל חדרו בבאר שבע, אנונימי עוד יותר משהיה עד לפני שעה קלה. הוא סיים את חובותיו לחברה, נקי מנכסים, משוחרר מעול משפחה. אורח בעולם. רק דמיון חולני יקשר אותו עם בנו.

הוא מחזיר את המגבעת לשקית הניילון הצמודה אליו ופוסע לכיוון תחנת הרכבת. המדרכה רטובה וסוליות נעליו הדקיקות סופגות את מי הגשמים שנקוו בחריצי המדרכה. לאחר הליכה מהורהרת של כמחצית השעה הוא עולה על הרכבת המחזירה אותו לבאר שבע.

תשע בערב. הבחורים עדיין בחדרי הלימוד. חדר האוכל חשוך. על המדף התחתון של כוננית הספרים הוא מגלה שקיקי תה אחדים וקופסה שבה שברי עוגיות. הוא נוטל שני שקיקי תה וחופן עוגיות ומניח על השולחן שבחדרו. בכיס מעילו מעטפה ובה שטרות כסף, מקדמה על חשבון התשלום שהוא אמור לקבל בתמורה לדירתו. השטרות ההומים, המרשרשים, שלפני שעתיים דחף אותם לכיסו מבלי לספור אותם, מזמינים לפעולה מפצה על היום המתעתע שעבר. הוא מוציא את השטרות, פורש אותם על המיטה וסופר.

"ירמי, אתה איש עשיר", הוא אומר בלחש ומחייך לעצמו, "קום וסע אל המרכז ותפנק את עצמך בארוחה הגונה במסעדה טובה. מגיע לך. שנים רבות אתה אוכל מרק עדשים וסלט כרוב בחדר האוכל, היום תחגוג".

הוא מחמם מים בקומקום החשמלי, מכין לעצמו כוס תה ומכרסם את שברי העוגיות. אחר־כך פוסע לאורכו ולרוחבו של חדר המגורים הקטן, המכתב הצה"לי חורך את הכיס הפנימי של מעילו ולא נותן לו מרגוע, ושטרות הכסף עדיין מפוזרים על המיטה והוא בוהה בהם כאילו היו חרוזים שהתפזרו משרשרת ישנה.

אין ספק, משהו השתבש.

אולי פקיד מנומנם במשרד הפנים שכח להעביר את בנו לתעודת הזהות של המאמצים? או שלשכת הגיוס מנהלת את הצווים על פי הרישום במרשם התושבים? ירמי רשם את בנו אצל הפקיד בבית החולים לפני שהשתחרר תחת הכתובת שלו...

הרישום אז היה מהוסס. בדומה למי שנרשם לטיול אתגרי שבו הוא חושק וממנו הוא חושש בו זמנית, אבל נוסף לו גם גוון של תקווה. יניב, יוצא חלציו, ילדו הראשון שהוצא מבית החולים לבוש בחליפת פלנל כחולה, נרשם אצל פקיד הקבלה בשמות שני הוריו. גם ברית מילה נעשתה לו שבוע אחרי שחרורו ממחלקת הפגים, בהיותו בן עשרה שבועות. בטקס השתתפו אביו של ירמי, אחיותיו וגיסו. גם שכנים אחדים נכחו בטקס, ישבו על הספסל בגינה הציבורית שמול חדר המדרגות, ולאחר מכן הוזמנו לדירה בקומת הקרקע והתכבדו ביין קידוש ובבורקסים חמים.

כתשעים יום נשמה התקווה את נשימותיה בכבדות, התקווה כי הפעם התרחיש יהיה שונה. הניסיון שלו ליצוק תוכן של ממש בתפקיד האבהי הוכרע בקרב חסר סיכוי עם הרגליו הקודמים ועם בקבוקי הוודקה של אירה שהתגלגלו מתחת למיטה. התקווה פרפרה פעם ועוד פעם כחוֹלה שאין לו די חמצן בריאותיו, אוכלה בטיפה המרה עד שהגיעו השלטונות ופוררו לחלוטין את המשפחה הדמיונית שניסו להקים.

אבל כל זה מאחוריו, כבר מזמן. ואולי לא? מישהו החליט לטלטל אותו ולזרוק אותו שבע־עשרה שנה לאחור. אולי הגורל חמד לו לצון?

ירמי שוכב במיטתו לילה ארוך טרוף שינה ועגמומי. הוא שוכב על גבו, עיניו פקוחות, ידיו הארוכות צמודות לצדי גופו ואצבעות רגליו מגרדות את מסגרת העץ של המיטה. כך, כמו מומיה חיה, גופו החנוט מונח ומצפה לבוקר. שנתו של חברו לחדר קלה, ומשק כנפיו של זבוב מעיר אותו ומותיר אותו ער שעה ארוכה כשהוא ממלמל ורוטן.

ירמי מצווה על איבריו לקפוא ולהתאבן במקומם עד שיעלה השחר, אז יקום ויגרור את רגליו אל עבר בית הכנסת השוכן באחד מחדרי הישיבה, ישיבת ״שמחת הנגב״ הצופה על בית הקברות החדש של באר שבע. הוא אוסף את ידיו מצדי המיטה, מנסה לעצום עיניים ולסוכך עליהן בכפות ידיו, מנסה לנשום נשימות סדירות קצובות. אחר־כך הוא סופר עד מאה, ואז משנן את סדר פרשות השבוע בחמשת חומשי התורה: מתחיל בבראשית, מגיע בזיכרונו עד אמצע חומש שמות אבל לא מצליח לתפוס ולו זנב של תנומה. רגשותיו לגבי המיומנות שפיתח להירדם בכל מצב מעורבות, נעות על הציר שבין דאגה לגאווה. הוא, שהצליח לתפוס תנומה של ממש בנסיעות עירוניות, בחדר המעצר, בשיעורים, היה משוכנע כי גם אם יאלץ לנמנם כשהוא שוכב על חבל כביסה, יצליח. אבל עכשיו, מיומנויות אלו נעלמו. אפילו שהשלים עסקה הגונה בקלות שלא שיער, הוא מרגיש אבוד. תמונות מהעבר ומחשבות רודפות אותו זו אחר זו במעגלים אינסופיים ולא מותירות לו סיכוי.