סערות לא נמשכות לנצח

קיצור הדרך אל היעד 

"סערות לא נמשכות לנצח," אמרה לי פעם מישהי שהיתה בעצמה באמצע משבר חיים מטלטל של גירושים שניים. היא אמרה לי את זה בדיוק ברגע הנכון. גם אני הייתי באמצע משבר חיים עצום, שטלטל אותי והשפיע על כל חזית אפשרית בחיים שלי — זוגיות, עבודה, בריאות. התובנה שמצויה במשפט הפשוט הזה, שזה לא יימשך לנצח, חלחלה כל כך עמוק, שעצם ההפנמה שלה העניקה לי כוח להמשיך ולהתמודד. כשהמשפט הזה נאמר, הבנתי עוד משהו נוסף על התובנה הברורה שעולה ממנו, משהו בסיסי מאוד, משהו שאנחנו לא זוכרים דווקא ברגעים שבהם הכי חשוב לנו לזכור: לא רק שזה ייגמר בסוף, אלא גם שאנחנו לא לבד בעניין הזה.

לכולם יש משברים. בין שאתה עני או עשיר, שחור או לבן, שכיר או עצמאי, ללא קשר לשפה שאתה מדבר, או למקום שממנו הגעת, המכנה המשותף הגדול ביותר של האנושות הוא שכולם, בכל גיל ובכל מצב, חווים משברים. אם אנחנו חיים את החיים האלה יהיו לנו אתגרים, עליות ומורדות, ימים קשים ומצבי משבר, שאיתם נצטרך להתמודד. 13 שנה לאחר אותו משבר אשב לכתוב את ההרצאה שלי על ניהול משברים. ההרצאה נולדה תוך כדי לימודי אימון שהביאו עמם תובנות גדולות, שהראשונה שבהן היא שיש לי שיטה לניהול משברים ופשוט עדיין לא כתבתי אותה... ובתוך שנה מכתיבתה של ההרצאה הזאת, בעזרת סגר שתביא עלינו מגפת הקורונה, היא תהפוך לספר הזה, והמשפט סערות לא נמשכות לנצח, יהיה אבן הדרך בתיאוריה שלי לניהול מצבי משבר.

סערות לא נמשכות לנצח הוא לא רק אבן דרך, אלא גם לב לבו של הספר הזה. משבר הוא פער בין הציפיות שלנו למציאות שנכפית עלינו. יש כל מיני סוגי משברים, ממשברים קטנים כמו עלייה של חמישה קילוגרמים בחודש, או צנרת ביוב שהתפוצצה, ועד משברי חיים גדולים כמו שכול, גירושים, מחלות קשות או מגפת הקורונה — שהיא משבר עולמי. משבר הוא כל מצב שאדם יכול למקם עצמו בתוכו ולהכריז שלמציאות הזו לא ציפה, ונכונה לו התמודדות לא פשוטה. לעתים משברים הם סובייקטיביים. עבור אחד מעבר דירה לא צפוי הוא משבר, ועבור אחר הוא ברכה.

ההבדל בין משבר למשבר והאופן הנכון לצלוח אותם טמונים בדרכי ההתמודדות: לאחד יש יותר כלים או כוחות, ולאחר פחות. ספר זה מציע דרך להתמודד עם כל משבר באשר הוא משבר עבורכם. הוא יפרוש בפניכם תהליכי משבר, סיפורים של לקוחות שפגשתי במהלך 22 השנים האחרונות וליוויתי בתהליכי גירושים, שהם משברי ענק מְשני חיים, אבל גם את התהליך שעברתי באופן אישי: את הסערה הפרטית שלי ששינתה את חיי, ואת תהליך השינוי שעברתי מאדם חרדתי, שחייו מלאי סבל סובייקטיבי, לאדם שחי חיים נטולי סבל וכמעט נטולי חרדה. נדרשו לי 15 שנים כדי לעבור את התהליך הזה, וכדי להגיע לתוצאות המדהימות שלי — שינוי מערכת ההפעלה הפרטית שלי — פיתחתי כלים מוכחים לצליחת משברים ואתגרים בקלות. הקמתי עסק מצליח, ואני מנהלת יחסים מעולים עם בן זוגי ועם הקהילה. למדתי הרבה מאוד שיטות העצמה להתפתחות עצמית ועברתי תהליך ארוך מאוד של ניסוי וטעייה.

גילוי נאות: אני פרפקציוניסטית, ובעצם בלתי נסבלת כשאני רוצה לפתור משהו או להשיג משהו. אני ממוקדת מטרה להחריד, ולכן הייתי שפן הניסיונות של תהליכים טיפוליים, סדנאות ופסיכולוגים — כל זאת כדי לדעת מה באמת עובד ומה באמת עוזר לא רק לצלוח משברים, אלא גם להפוך כל משבר לספָּק אנרגיה, למָנוע לשינוי, בלי להישבר ומבלי לעצור תהליכים נוספים בחיים שאינם קשורים באופן ישיר למשבר.

אחרי שזיקקתי את כל הניסיונות, יכולתי לאמן אנשים לנהוג כמוני כשהחיים מְזַמנים להם משברים. וכשעוד ועוד אנשים אמרו לי שאני מעצימה אותם, נוסכת בהם ביטחון ומאפשרת להם התקדמות מוכחת — הבנתי שאני חייבת להעלות את זה על הכתב. כל תורה שתיפרש בפניכם בספר הזה היתה עוד שלב בדרך לשינוי האישי שלי. כל זיקוק של מסקנות הפך נר לרגלי בחיי היום־יום שלי בעיצוב השגרה, ובשבירת הדפוסים והאמונות המגבילות שהיו לי על החיים ועל עצמי. כל תרגול היה עוד כלי לשבירת תקרת הזכוכית האישית שלי.

אמנם אקצר לכם את החיפוש אחר פתרון, אבל שיהיה ברור: החיים ימשיכו לזַמן לכם אתגרים. ובכל זאת, אם תדעו איך לגשת אליהם באופן הנכון, ולפתור אותם בלי להתבוסס בהם, לשקוע באותו מקום, אין ספק שזמן המשבר יתקצר. התהליך בכל מקרה יתרחש, אבל הגישה שלכם תשתנה, ואיתה הטיפול במשבר. ובאשר לי, אם ה"מתכון" שמצאתי כמדויק לניהול מצבי משבר יעזור אפילו לאדם אחד סובל — אז עשיתי את שלי. אני כבר עברתי את זה, והרי אין חכם כבעל ניסיון, אבל בעינַי הכי חכם הוא מי שמצליח ללמוד מניסיונם של אחרים.

בדרך כלל אנשים חייבים לעבור את השיעור על בשרם כדי שהוא ייצרב. אני מאמינה גדולה בשיעורים, אבל על כל שיעור אנחנו משלמים שכר לימוד. אני כבר שילמתי אותו, לפעמים בריבית דריבית, ואם מישהו היה מספר לי את מה שאני הולכת לספר לכם, סביר להניח שהייתי משלמת הרבה פחות.

מהו היעד
(והאם ספר יכול בכלל להביא
אותי לשם)?
 

הרבה ספרי התפתחות עצמית נפתחים בהבטחה מפורשת. "קרא את הספר הזה וחייך ישתנו מן הקצה אל הקצה," "ספר זה יהפוך את חייך ליצירת המופת שתמיד חלמת עליה," "אם תקרא ותפעל על פי הוראות הספר יהיה לך הכול — תשנה אמונות, תפרוץ חסמים, תתעשר..."

לא הייתי רוצה שהספר הזה יהיה מסמך ביקורת על עולם העזרה העצמית, עולם שאין ספק שהשפיע עלי לטובה, שקידם אותי נפשית ומקצועית ועל כך אני חבה לו תודה. גם ספרי התפתחות עצמית השפיעו על חיי לא מעט. אמנם הם לא שינו אותם מקצה לקצה, ודאי לא ספרי דיאטה שהבטיחו לי גוף חלומי ובטן עם קוביות, אבל ספרים מסוימים פתחו עבורי ערוצי מחשבה שונים, העניקו לי תובנות, ואפשרו לי לעבוד על נושאים מסוימים מנקודות מבט אחרות. כל זאת אינו מובן מאליו כשמדובר בספר אחד.

לא הייתי מוותרת על הספרים הללו, שהיו עבורי מקור השראה בלתי פוסק בשנים האחרונות. ובכל זאת, האם ספר יכול לשנות לי את החיים? לא! זו אני שיכולה לשנות לי את החיים. ספר יכול להיות רק הטריגר לשינוי. ספר אפשר לקרוא בזמן קצר ולהניח אותו בצד. החיים שלנו ישתנו רק אם נבחר לשנות אותם, ונפעל יום־יום כדי לשנות אותם לכיוון שאותו בחרנו. וזה דורש זמן.

שינוי אינו דבר פשוט. הספר הזה לא ישנה את חייכם אם רק תקראו אותו. אני רוצה להאמין שתקבלו השראה, ואולי הבנה לכך שהחיים — על אתגריהם והמשברים שהם טומנים בחובם — יכולים להיראות אחרת, אבל אם לא תיישמו את השיטה המוצעת בו עקב בצד אגודל, זה יהיה רק עוד ספר שקראתם. וכשאנחנו קוראים משהו, מרגש ועוצמתי ככל שיהיה, אנחנו שוכחים אותו עם הזמן.

אם אנחנו מעוניינים בשינוי מתמשך — לא כזה שנמשך יומיים או אפילו שבוע, ואז אט־אט אובדת לנו המוטיבציה לפעול על פיו — עלינו לפעול כל יום לטובת השינוי הזה במודעות מלאה, תוך שמירה על האנרגיה הנכונה.

זה לא ספר על מדע האושר ולא על פסיכולוגיה חיובית, אך הוא משלב בתוכו גם מתוך הדיסציפלינות הללו. אם ייאלצו להחליט לאיזה מדף לשייך אותו בחנות הספרים, יש סיכוי טוב שהוא ייחשב לספר השייך למדור ההתפתחות או העזרה העצמית. ובכל זאת, הספר הזה לא נועד למטרה זאת, או רק למטרה הזאת.

משברים הם חלק מהשפה האוניברסלית. לא חשוב את מי תפגשו והיכן — אם תגידו שאתם במשבר, הוא יבין מה עובר עליכם. השאיפה שלנו היא להיות מאושרים, והתפתחות עצמית אמורה להוביל אותנו לאושר, להשגת היעדים והמטרות האישיים שלנו, ולעבר הגשמת החלומות שאנו שואפים שיהפכו אותנו למאושרים יותר; ואותו רגע של משבר שבו כל מה שאנחנו מבקשים לעצמנו הוא מנה של אושר, עומד בדרכנו. לכן, ראשית כול יש להתמודד איתו ולנהל אותו כהלכה.

ספר משנה חיים הוא ספר שמניע אותך לפעולה, וספר כזה בחרתי לכתוב. האם תגדלו דרכו, תשתנו בעזרתו? האם הוא באמת ישמש לכם טריגר לשינוי חייכם? ובכן, זה תלוי בכם.

השיטה המוצעת כאן יכולה לעזור לגרום לכם לשנות את נקודת המבט שלכם ביחס למשברים שעברתם ועוד תעברו, ואלה ישתנו בהתאם. הם כבר לא יאיימו עליכם כבעבר, ותוכלו לפתח חוסן אישי שיאפשר לכם לראות את המשברים שלכם אחרת ואיתם את הקשיים. ככל שדרך החשיבה סביב אירועי החיים הקשים תשתנה, כך גם היום־יום שלכם ייראה אחרת, ומכאן שרמות האושר שלכם יעלו.

כדאי לקרוא את הספר הזה מהתחלה ועד הסוף. אפשר גם לקפוץ ישר לפרק שבו מתוארת השיטה הפרקטית, אבל אני חושבת שתרוויחו לא מעט אם תקראו את הספר לפי הסדר שבו נכתב. יש משמעות להבנה כיצד נקצרו המסקנות מהתהליכים שעברתי. כל פרק מכין את הקרקע לקראת הדבר הבא שיש לעשות כדי להתמודד עם המשבר. כמו כל דבר טוב בחיים, כשמגיעים בשלים ומוכנים, אפשר להבין את הדברים לעומק ולמקסם את התובנות. המטרה היא לא רק לפעול על פי המתודה עצמה, שכתובה לפי שלבים שיש לפעול בהם ראשון־ראשון ואחרון־אחרון, אלא גם לעבור תהליך רגשי בתוך הסערה הפרטית, שסופה יהיה קתרזיס וצורת התמודדות אחרת.

אפשר לעשות הפסקה בין פרק לפרק. זה עשוי להועיל בעיבוד המידע אם תקדישו זמן לחשיבה על איך מה שנכתב בו משליך על חייכם. מי שיכתוב לעצמו במהלך הספר דוגמאות אמיתיות למשברים שהוא מצוי בהם, או אפילו לכאלה שנגמרו ועברו, ויעבוד על פי הספר, יוכל בזמן אמת לנצח את המשבר.

הספר משלב בתוכו תרגילים ותרגולים, חלקם מדיטטיביים. אם לא תגלו התנגדות ותבצעו באמונה את התרגילים, תוכלו להגיע לפתרון המשבר שלכם מהר יותר. מי שישתמש בתרגילים האלה בחיי היום־יום שלו — איכות חייו תשתפר. אולי זה נשמע כמו הבטחה מוגזמת, אבל אין דבר שאבטיח לכם בספר הזה שלא ניסיתי על עצמי, בדקתי, חקרתי והגעתי בו לתוצאות, ומכאן הביטחון שלי להבטיח. לאורך הספר אתן דוגמאות מעולמות התוכן שלי; אחשוף סיפורים אישיים שלי לצד סיפורי גירושים, כיוון שאלה המשברים המרכזיים שאני עוסקת בהם. אבל השיטה מתאימה לכל משבר.

היעד: אושר (אבל מה זה בכלל?)
אתחיל דווקא מהמסקנה: רק אם נהיה מאושרים נצליח. אבל מהו הדבר הנשגב הזה ששמו אושר, ואיך צולחים את המשברים בדרך אליו? הרוב המוחלט יענה מיד בתגובה לשאלה הראשונה: אם אצליח אהיה מאושר. אבל זוהי טעות מובנית במערכת ההפעלה שלנו בעידן הזה.

חוסר כללי באושר הפך למשבר משמעותי בעידן הנוכחי. יותר ויותר אנשים לוקים בתסמינים של דיכאון וחרדה, ושני אלה הוכרזו כמגפה של המאה העשרים ואחת. למעלה מ-300 מיליון אנשים בעולם סובלים מדיכאון מג'ורי, שהוא האבחנה הפסיכיאטרית הנפוצה ביותר בעשור האחרון. אירוע דיכאון קליני ממוצע אורך כשישה חודשים, וב-20 אחוז מהמקרים נמשך מעל שנתיים. לפי ארגון הבריאות העולמי מדובר באחת המחלות המעיקות והמשפיעות ביותר על החברה. מדובר במגפה המצריכה משאבים רפואיים, שמערכת הבריאות משלמת עליה מחיר יקר. היא גורמת לאיכות חיים ירודה של החולים, והיא קשורה קשר הדוק לאובדנות. בכל שנה מתאבדים כ-45 אלף אנשים בארצות הברית, וכ-58 אלף אנשים באיחוד האירופי.

המומחים שחוקרים את התופעה לא באמת יודעים להגיד מה מקורה ומדוע היא מתרחשת. אין לה סממנים של גיל או מין. אמנם לפי הסטטיסטיקה דיכאון שכיח יותר אצל נשים מאשר אצל גברים (5.1 אחוזים בקרב נשים ורק 3.6 אחוזים בקרב גברים), אך 75 אחוז מהמתאבדים הם גברים לעומת 25 אחוז נשים.

לי יש תיאוריה, שבשל התפקיד המסורתי שלהם, נדרשים הגברים להיות חזקים ולא לבכות. זוכרים את "דני גיבור" של מרים ילן שטקליס? "ילדי הוא גיבור ונבון, ילדי לא יבכה אף פעם כפתי קטון" — השיר הזה נכתב ב-1943, ועדיין תקף היום. הוא משקף את מסכת הציפיות הלא הגיונית מגבר — גם אם שברו לך את הלב, גם אם פגעו בך, אל תבכה! מי שבוכה — חלש. מי שבוכה אינו אמיץ. מורשת שלמה חינכה בנים מגיל קטן לדיכוי רגשות, ויצרה מצב אמיתי שבו גברים באמת אינם מסוגלים להראות את כל התסמינים שנשים מראות. דיכאון מתבטא אצלם בדרך אחרת. הם אולי לא בוכים בייאוש אבל הם מתקשים להירדם, שמחת החיים פוחתת אצלם, ואיתה נפגעים האנרגיה, התשוקה המינית והתיאבון.

נוכחתי בכך כשהגיעו אלי עוד ועוד לקוחות גברים בתהליכי גירושים מורכבים, שיכולתי לחוש בקלות כי הם סובלים מירידה בריכוז ובחיוניות, אבל הם אף פעם לא חשפו את התחושות שלהם. אט־אט הבנתי שהעובדה כי אינם חושפים את רגשותיהם אינה מעידה על כך שאלה אינם קיימים, או במילים אחרות, אין הדבר מעיד על כך שאינם בדיכאון של ממש. שימו לב לניואנסים אצל ילדיכם או אצל בני הזוג שלכם ושלכן: זה לא חייב להיראות כמו דיכאון, אך עדיין בהחלט יכול להיות דיכאון.

יותר ויותר בני נוער לוקים בדיכאון ומקבלים טיפול תרופתי כבר מגיל צעיר. מחקר משנת 2016, שערך ד"ר סמי חמדאן, קובע כי אחד מכל שלושה בני נוער בישראל מצוי בדיכאון. מגפת הקורונה השפיעה אף על ילדים צעירים, ולא רק על בני נוער, ונכון שעדיין לא נערכו סטטיסטיקות בנושא אבל המגמה ברורה — יותר ויותר הפרעות נפשיות בילדים ובנוער, ובהן יותר דיכאון וחרדה. אמנם התסמינים עצמם יכולים להתאים כמעט לכל אחד ביום רע: מצב רוח ירוד, עצבנות, ייאוש, אי־שקט, דפוסי שינה ואכילה לא תקינים, רגשות אשם, תחושת חוסר ערך עצמי, בעיות עיכול וכו', וברור שלא כל מי שעובר משבר וחש את התסמינים — או חלקם — יאובחן כלוקה בדיכאון קליני, אבל הבעיה היא שגם חולי הדיכאון עצמם, שכבר אובחנו ומקבלים טיפול תרופתי, מגלים כי אחד מתוך שלושה סובל מ"דיכאון עמיד לטיפול", כלומר תרופות, ואפילו קוקטייל של תרופות, אינן משפיעות עליו.

ומהו זה אם לא משבר הנובע מחוסר אושר? הדיכאון לא חייב להיות קליני או מג'ורי, אבל הוא משמש תמרור אזהרה שאסור להתעלם ממנו, ויש מה לעשות לפני שהוא הופך לדיכאון קשה. דרכי התמודדות נכונות בהחלט משפיעות על מצבנו הנפשי, ויכולות למנוע את הדיכאון גם ללא טיפול תרופתי (החלטה שכמובן יש להשאיר לפסיכיאטר מיומן לקבוע), בעזרת כלים אחרים שאביא בהמשך.

המוטיב החוזר של העידן המודרני הוא חוסר סיפוק. אנחנו חייבים לחוסר הסיפוק הזה את ההתקדמות המטורפת שהעולם הזה עשה, אבל עם הדברים הטובים הגיעו דברים פחות טובים, כמו ההבנה שנדרשים הרבה מאוד דברים (חומריים בעיקר) כדי שנכריז שאנחנו מאושרים. חוסר הסיפוק הפך להיות המנוע המרכזי, הטריגר והמוטיבציה שלנו להשגת עוד ועוד דברים, מתוך אשליה שאם נשיג אותם נהיה מאושרים.

לא תמיד זה היה כך. הפסיכולוגיה בתחילתה היתה ביהביוריסטית, עסקה בעיצוב ההתנהגות, ומהזווית של הפסיכיאטריה עסקה בפתולוגיות בלבד, כלומר בסטייה מן הנורמה; פרויד שב וטען שהאדם מוּנע מדחפים אלימים, ממין, מתוקפנות ומיצר המוות. בשנת 1952 פיתחה האגודה האמריקאית לפסיכיאטריה את ה-DSM (ראשי תיבות באנגלית של Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders; ובתרגום לעברית: המדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות). זהו ספר אבחון פסיכיאטרי שמכיל את כל מחלות והפרעות הנפש הידועות, ועוסק בצד הפתולוגי שלהן. הוא מתעדכן בכל כמה שנים, והרפואה הפסיכיאטרית משתמשת בו עד היום. והנה נתון סטטיסטי: 99 מתוך 100 מחקרים פסיכולוגיים עסקו בפתולוגיה האנושית, בזמן שמחקרים בתחום השגשוג והאושר נדחו על הסף בשל היותם "לא מדעיים". העובדה הזאת מבליטה היטב את האמונות שהחזיקו בהם החוקרים עצמם, אשר ביצעו את המחקרים על פתולוגיות, כלומר סטיות מהתקן, באשר הן. אלו אמונות שהיום כבר הופרחו, שכן היום כבר ידוע שהפתולוגיה בהחלט מושפעת מהמצב הנפשי, ושאדם שמח יעבור בהכרח טוב יותר כל מחלה פיזיולוגית. יש משמעות עמוקה לאופטימיות ולראיית החיובי. במחקרים לא מעטים נמצא כי מחלימי סרטן שהיו משימתיים אך אופטימיים, שמרו על מורל גבוה ועברו בקלות רבה יותר את הטיפולים מאשר הפסימיים שעברו את אותו טיפול תוך רחמים עצמיים ומרה שחורה.

במקביל להתנהלות הרפואה הקונוונציונלית ולמחקר המדעי על פתולוגיות אנושיות, פיתח ויקטור פרנקל, בעקבות חוויות קשות שחווה במחנה השמדה, את הגישה האקזיסטנציאליסטית, וכבר ב-1946 פרסם את ספרו "האדם מחפש משמעות". פרנקל, ששרד את השואה ואת אושוויץ, כתב את סיפורו האישי ובו תיאר כיצד הצליח להתמודד במקום המזעזע והקשה ביותר שאפשר להעלות על הדעת. בגיהינום הזה, כתב פרנקל, הוא שמר על שפיות כשהבין שכל מה שיש לו לאדם הוא אותו רגע של בחירה בין גירוי לתגובה. גם כשאתה מאבד הכול נשארת לך זכות הבחירה. פרנקל טען כי האדם המודרני סובל מ"רִיק קיומי" — משעמום ומדיכאון, מתוקפנות ומהתמכרות — וכדי להינצל מתחלואי העידן המודרני הוא צריך משמעות לחייו.

מכאן החלה ההתפתחות של הפסיכולוגיה ההומניסטית (בשנות החמישים של המאה הקודמת), שהדגישה שבכל צומת בחייו יש לאדם זכות לבחור בערכים הנכונים שמתאימים לו, לטובת האושר האישי, וזו לא רק זכות אלא גם אחריות לבחור, ובתוך כך לפעול לחיפוש משמעות בחייו ולצדה גם ערכים ויצירתיות.

באותה תקופה פרסם אברהם מאסלו, פסיכולוג חברתי יהודי־אמריקאי הנחשב לאחד התיאורטיקנים המרכזיים של הפסיכולוגיה ההומניסטית, את תיאוריית "פירמידת הצרכים" המפורסמת שלו המציגה את מקורות המוטיבציה האנושית, תוך הסבר שרק אם מתמלאים הצרכים הבסיסיים והחשובים ביותר (הנמצאים בתחתית הפירמידה) כגון חמצן, מזון, מים, יחסי מין, שינה ופליטת הפרשות — תהא לאדם המוטיבציה להגשים צרכים נוספים ברמות הגבוהות יותר (הנמצאים במקום גבוה בפירמידה) כגון הערכה עצמית, ביטחון, הצלחה וכבוד, שיובילו אותו קדימה וייתנו לו את היכולת למצוא משמעות לחייו.

עוד תיאוריה שהתפתחה בהתאם היתה תיאוריית הגשטלט, שצמחה בגרמניה בהנהגת מקס ורטהיימר. זוהי תיאוריה שמסבירה שההסתכלות שלנו בנויה על תבניות שאנו משלימים באמצעות הדמיון. אפשר להבין את תיאוריית הגשטלט באמצעות משפט מפתח אחד, "השלם שונה מסכום חלקיו." למעשה השלם שאנו רואים, כל מה שאנו חווים, הוא תוצר של תבניות שאיתן אנו מגיעים, ואלה משפיעות על האופן שבו אנו מפרשים את העולם כמו גם על האופן שבו אנו מחפשים משמעות לחיינו. הרבה תיאוריות פסיכולוגיות התייחסו בתקופה הזאת באופן חיובי לאדם — לאופיו, לאישיותו ולכוחות הטמונים בו. השינוי המובהק, הקרוי בפינו היום "פסיכולוגיה חיובית" או "מדע האושר", הוא תוצר חדש שצמח על ברכי כל אותן תורות פסיכולוגיות. אלו תיאוריות שעסקו ביחסים בין העולם לאדם וביכולת שלו לחיות בתכלית, כלומר לחיות חיים שיש בהם משמעות, כמו הפסיכולוגיה ההומניסטית שפיתח בארצות הברית ג'יימס בּוּגֶנטל. בוגנטל קבע חמישה עקרונות בסיסיים. הראשון: לא ניתן לצמצם אנשים למרכיבים; השני: לכל אדם יש ייחוד; השלישי: התודעה האנושית כוללת את תודעת העצמי גם בהקשר של אנשים אחרים; הרביעי: לאנשים יש בחירות ואחריות; והחמישי: האדם פועל באופן מודע ומחפש משמעות, ערכים ויצירתיות. בוגנטל חקר ופרסם את מסקנתו זו בשנות השישים במקביל לתיאוריות אירופאיות של פסיכולוגיה אקזיסטנציאליסטית, שהדגישה את האדם כסובייקט וחיפושו אחר משמעות אישית לחייו, ופסיכולוגיה ביהביוריסטית שחקרה התנהגויות אנושיות כתגובה לסיטואציות.

*

לעומת הגישה בעבר שנקטה באיתור "הפתולוגיה", כלומר מציאת הסטייה מהנורמה וחיפוש אחר "תרופה" באמצעות טיפול, דהיינו התמקדות בשלילי וחיפוש אחר פתרון, מציעה הפסיכולוגיה החיובית להתמקד בחיובי ולטפחו, ובכך להביא לשגשוג ולחוסן נפשי כך שלא יהיה צורך להתמודד עם פתולוגיות.

בעוד רוב האנשים פונים לטיפול פסיכולוגי מתוך מצוקה ומשבר, כשאיכות חייהם כבר נפגעה, הפסיכולוגיה החיובית היא למעשה פסיכולוגיה מונעת, קצת כמו חיסון. אנשים מחפשים אחר האושר, סיפוק אישי, התפתחות עצמית, הערכה עצמית, דימוי עצמי, הישגיות, חשיבה אופטימית ופעולה מתוך אותה אופטימיות. הם שואפים לשימור של האנרגיה הזו לאורך זמן באמצעות הצהרות חיוביות ודמיוּן של הדבר החמקמק הקרוי בפינו "אושר". זה גם החידוש של הפסיכולוגיה החיובית: תפיסת האדם כחזק, כבעל חוסן נפשי, כסתגלן וכבעל פוטנציאל לא ממומש, חוזקות שמאפשרות לו לצאת ממשברים.

הפסיכולוגיה החיובית פרצה לחיינו ב-1998 בבת אחת, ללא שום הכנה מוקדמת. פרופ' מרטין סֵליגמַן, פסיכולוג יהודי־אמריקאי, ממייסדי הפסיכולוגיה החיובית, לא רק טען שעיקר העיסוק של הפסיכולוגיה הקונוונציונלית הוא בהפחתת פתולוגיות וכלל לא בצדדים החיוביים של האדם, אלא גם טען כי האמונה שגורלו של אדם מושפע מעברו בחיים היא שגויה. חמוש בטענות הללו עלה פרופ' סליגמן על במת הכנס השנתי של איגוד הפסיכולוגים האמריקאים, והכריז על התחום החדש: פסיכולוגיה חיובית. אולי היה זה גם הרגע שבו הבינה הקהילה המדעית, כי חייבים לחקור את העומד מאחורי המונח, "אושר". וכך, משנת 2000 היתה משימת חייו של פרופ' סליגמן לערב כמה שיותר מדענים כדי לבסס את המחקר מאחורי הפסיכולוגיה החיובית. סליגמן חקר רגשות חיוביים, תכונות אופי, אישיות וכל מה שמוביל אנשים להיות מאושרים יותר. אין ספק שההכרזה הזו ב-1998 היתה רגע מכונן עבור מדע הפסיכולוגיה, עד כי היום יש פסיכולוגים שעוסקים בפסיכולוגיה חיובית, ופסיכולוגים קלאסיים שממשיכים להיצמד למדע ישן ולפתולוגיות בלבד.

תפיסת האושר כיום — האם השגתי? כמה השגתי? כמה אני יכול עוד להשיג? — היא גם מקור להרבה מאוד משברים. מה גורם למשברים בעידן הזה? הרי לאדם היום יש מזון בשפע, ביטחון, והוא לא באמת נלחם על הישרדותו, ובכל זאת האדם עדיין לא מאושר.

אם נלמד איך להתמודד עם המשברים שלנו נהיה בהכרח יותר מאושרים: נממש את הפוטנציאל האישי שלנו, נהיה מודעים לערכים ולחוזקות שלנו ונשתמש בהם.

האם תהיו מאושרים אחרי קריאת הספר הזה? זה כבר תלוי בכם. לכאורה, אני עוסקת במיפוי וניהול המשבר עצמו. אבל אני מאמינה בהחלט שאם תנהלו את המשבר שלכם מתוך הבנה עמוקה של הסיטואציה, תהיו פחות אומללים גם בזמן המשבר עצמו, וכשהוא יסתיים — שכן סערות לא נמשכות לנצח — תוכלו אף להסתובב בגאווה כמי שלא נשברו, אלא עבדו עבור עצמם גם בתקופה קשה. ולא זאת בלבד, אלא שבסופו של דבר תוכלו לקחת את הכלים שמציעה לכם השיטה הזאת לניהול כל סיטואציה, גם אם אינה משברית אלא קצת מאתגרת. זה לא בהכרח אושר כמושג מוחלט, אבל זה בהחלט ישפר את איכות חייכם ויגרום לכם לתחושת הצלחה אישית. אתם תהיו האנשים האלה ששום דבר לא באמת מנהל אותם, שלא נכנסים להיסטריה משינוי או אתגר.

עבורי גם זה אושר.