פרק 1
המלחמה הסתיימה ורות הייתה סוף סוף חופשיה. שנתיים וחצי שהתה במסתור, בעליית גג קפואה בחורף ולוהטת בקיץ, מתחבאת כחיה נרדפת בעיר בה נולדה וגדלה במשך תשע־עשרה שנות חייה הראשונות.
היו אלה שנתיים וחצי של בדידות, פחד, געגועים הביתה והשלמה באין־ברירה. היא ספרה את הימים ומחקה יום אחר יום בלוח השנה שיצרה במו ידיה. עוד יום... ועוד יום... ועוד יום. תשע מאות וארבעה עשר ימים, שלושים חודשים, שנתיים וחצי...
כשפרצה המלחמה הייתה בת 19, נערה פיקחית, חיננית ומלאת שמחת חיים. היא השקיעה מאמץ רב בלימודיה, זכתה בציונים טובים ותכננה ללמוד באוניברסיטה. במקביל ללימודים עזרה בניהול החנות המשפחתית ועסקה בספורט ובפעילות חברתית ענפה.
הכל נקטע באופן פתאומי ובאכזריות. בני משפחתה נשלחו למחנות הריכוז מבלי שהספיקה להיפרד מהם. רות שהייתה מוקפת תמיד חברות וחברים נאלצה להסתתר בבדידות מוחלטת, במחבוא משך זמן ארוך שנמשך כנצח. הצעירה הדקיקה בעלת עיני התכלת הענקיות והשיער הערמוני שבחייה הקודמים נהגה לבלות דקות ארוכות מול המראה בחדרה וכבנות גילה אהבה להתלבש, להתגנדר ולנסות תסרוקות חדשות, איבדה את שמחת נעוריה בחטף.
בכוך שבעליית הגג לא הייתה מראה, גם לא בגדים חדשים. כשיצאה משם בתום המלחמה הייתה אדם אחר, שמלות ומראה חיצוני כבר לא עניינו אותה. רות הרגישה כאילו התבגרה בבת־אחת בשנים רבות.
ימים רבים לאחר מכן נראה לה עדיין יום השחרור כחלום מעורפל. אין ספור פעמים דמיינה את היום הזה, נכספה ליום שבו תשוב להיות חופשיה כאחד האדם.
רעש שרשראות הטנקים הקנדיים הפר את דממת הרחובות ואחריו נשמעו קריאות השמחה של האנשים. רות הבינה שמשהו מתרחש. תחילה פחדה לעזוב את עליית הגג, לא העזה לצאת.
"מה יהיה אם הגרמנים ישובו?" תהתה בחשש.
"לא, לא אצא עדיין, מוטב שאמתין. חיכיתי כל כך הרבה זמן, אני יכולה להחזיק מעמד עוד קצת" אמרה לעצמה.
השעות האחרונות נקפו וכמו התארכו לנצח, ורק בשעות הצהרים המאוחרות כשכבר היה ברור מעל לכל ספק שהגרמנים נסוגו הרחק אל מעבר לנהר האייסל וחיילים קנדיים צעדו ברחובות בתהלוכת ניצחון, העזה לצאת לרחוב.
זמן רב עמדה לבדה, נחבאת בין המון האנשים הצוהלים. לפתע זיהה אותה מישהו. "תראו" קרא בהפתעה, "הנה רות, זאת רות רוזנטל מחנות הספורט!" אנשים הצטופפו סביבה, לחצו את ידה ונישקו אותה.
"רות, כמה נפלא לראות אותך! היכן ההורים? והאחיות?"
רות התקשתה להשיב, דמעות חנקו את גרונה. היא גמגמה בקול חלש שהיא נותרה לבדה. סיפרה שהוריה ואחיותיה נעצרו ונשלחו לפולין לפני יותר משנתיים ומאז לא שמעה מהם דבר. כל פעם שפגשה מישהו שהכירה בעבר נשאלה שוב ושוב אותה שאלה. כל פעם נאלצה לחזור על כך שהיא היחידה ששרדה, שאין לה מושג מה עלה בגורלם של הוריה ואחיותיה. באותם רגעים הדברים טרם חדרו לתודעתה במלוא עוצמתם. עדיין הייתה בה תקווה… שהרי גם המחנות שוחררו ואולי היו בני משפחתה בין המשוחררים. מי יודע?… אולם לא כך היה.
חלפו מספר חודשים מיום השחרור. רות ניסתה לקבל מידע בכל דרך אפשרית, לשווא חיפשה ברשימות המשוחררים... לאט לאט חדרה לתודעתה ההבנה העצובה שמלבדה אף אחד מבני משפחתה לא שרד. אביה, אמה ושתי אחיותיה נספו בתופת של מחנות הריכוז, הושמדו בתאי הגזים... נשרפו.
למזלה, ביום בו ערכו הגרמנים מצוד אחר היהודים בעיר, הייתה מאושפזת בבית חולים בגלל דלקת חריפה בתוספתן. כששוחררה מבית החולים כבר לא מצאה איש מבני משפחתה.
"השתדלי לא להגיע לכאן!" כתב לה אביה באחד המכתבים המעטים שהבריח מווסטרבורק, אחד משני מחנות המעבר שהקימו הגרמנים בהולנד הכבושה.
רות השתכנעה שאין עוד טעם להתייצב לפני הגרמנים מרצונה כפי שתכננה תחילה. ידידים ריחמו עליה והציעו לה להסתתר. "כשהורייך יחזרו, רצוי שיהיה לפחות מישהו שיוכל לטפל בהם ולעזור להם". בעזרת אנשי המחתרת ההולנדית אותרו זוג הולנדים אמיצים שנרתמו לעזרה והסכימו להחביא אותה בעליית הגג שבביתם למרות הסיכון הכרוך בכך. בזכותם שרדה את המלחמה. במשך כל הימים הארוכים במסתור החזיקה אותה התקווה לשובם של יקיריה.
רות הייתה כעת בת עשרים ושתיים, לבדה בעולם. בשבועות הראשונים הזמינו אותה חברות מבית הספר לשהות בבתיהן. היא נעה מבית לבית ושוטטה כספינה אבודה שבורת הגאים במים סוערים.
בשנים ובחודשים הארוכים בהם שהתה במסתור חשבה רות פעמים רבות על היום שאחרי... היו לה תכניות אין־ספור, אבל כעת לא היה בה הכוח הנפשי לבצע ולו אחת מהן.
זמן קצר לפני כניסתה למקום המסתור, סיימה את לימודיה כלבורנטית (טכנאית מעבדה), אך כעת לא הרגישה שתוכל להתמסר לעבודה קבועה, לא רצתה מחויבות.
היא שקלה לצאת לשליחות הצלה. הוצע לה לצאת ללוות ילדים שנותרו יתומים ועמדו להישלח לאנגליה, אך היא חששה. מצד אחד מעולם לא עזבה את הולנד אך מצד שני המחשבה על נסיעה לאנגליה קסמה לה. מאוד רצתה לפרוש כנפיים ולהיות חופשיה, להיות כמו כל האחרים, פשוט לחיות, אך בליבה עדיין קיוותה שיקרה הנס ומישהו מבני משפחתה יופיע פתאום... לכן לא העזה לעזוב את העיר.
לאחר התלבטות ארוכה הודיעה שאינה יכולה לנסוע לאנגליה. עדיין המתינה למשהו... אף שבעצם לא ידעה למה.
החיים אחרי המלחמה היו שונים מציפיותיה. תקופת המחבוא והחיים במאסר כפוי הטביעו בה את חותמם. היא השתנתה, למדה לראות את העולם דרך הצוהר הצר של עליית גג שמבעדו נראו החיים כהצגה שבה נעים האנשים כסטטיסטים בעולם מנוכר. העולם שלה היה זר ומרוחק.
שנות המלחמה הארוכות היו קשות לכולם, אך רוב האנשים בעיר נשארו בבתיהם עם משפחותיהם וכעת היו עסוקים בשיקום חייהם ובמאמץ לחזור לשגרה הקודמת במהירות האפשרית. העולם האמיתי סביבה היה מנוכר ואדיש לגעגועים ולבדידות הקשה שחוותה.
רות הרגישה שאינה שייכת למציאות החדשה והתקשתה למקם את עצמה בתוכה. בבית משפחתה גרו כעת אנשים אחרים, הרהיטים שהיו בבית נעלמו... גם מחנות הספורט, גאוות הוריה, לא נותר זכר.
רות לא מצאה בעצמה כל רצון, מרץ או יוזמה לבצע את הפעולות הדרושות להשגת רישיונות חדשים לפתיחת החנות. זה כלל לא עניין אותה, בלאו הכי לא היה בשביל מי...
מעתה ואילך היה עליה לדאוג לעצמה ולהתחיל הכל מחדש.
היעדר מקום מגורים קבוע העיק עליה. היא החליטה שעליה לחפש חדר להתגורר בו ואחר כך, חשבה שאולי בכל זאת תחפש עבודה כלבורנטית. תחושת הבדידות הכבידה עליה מאד. גם כשהייתה ברחובות הומי אנשים, הרגישה לבד. ממשפחתה לא נותר איש.
במצוקתה מצאה את עצמה לפעמים מתגעגעת לתקופת המלחמה. שוב להיות כלואה במחבוא, שוב לבדה בעליית הגג. אז לפחות לא הייתה צריכה ליזום ולקבל החלטות... כך היה במשך כל התקופה הארוכה שבה חיה בתקווה לשחרור המיוחל, אך כשזה הגיע סוף סוף, לא ידעה מה לעשות בו.
כל הקהילה היהודית שהכירה נעלמה מהעיר. הגיעו ידיעות נוראות על כך שרוב האנשים נרצחו על ידי הגרמנים במחנות הריכוז. ידיעות שהמוח סירב לקלוט. אולי לא הבינה את מה שאכן היה בלתי נתפס, גם לא האמינה שבני אדם מסוגלים לבצע את מעשי הזוועה שעליהם שמעה. למרות הכל עדיין פיעמה בליבה התקווה. מידי יום פורסמו רשימות של שמות האנשים ששרדו מהמחנות השונים. רות עברה על הרשימות שוב ושוב בתקווה שאולי... חיפשה וחיפשה, אך לשווא.
אחרי שכבר כמעט נואשה, קיבלה להפתעתה מכתב בו התבשרה שדודתה האהובה ליזה ניצלה מברגן בלזן.
"אני נמצאת בבית חולים, חולה בטיפוס הבטן" כתבה לה הדודה, "החיים במחנה הריכוז היו איומים. ביום הראשון מיד כשהגענו, הגרמנים הפרידו ביני ובין לוק בעלי ושני הילדים. כשהרוסים הגיעו, חיפשתי בכל המחנה ולא מצאתי אותם... אני מקווה שבקרוב אשתחרר מבית החולים ואבוא לפגוש אותך". רות בכתה מהתרגשות בעת קריאת המכתב.
כמה שבועות לאחר מכן, בפגישה מרגשת קיבלה את פניה של דודתה בתחנת הרכבת. דודה ליזה רזתה מאוד ושערה הלבין כולו, אך היא החלימה ממחלת הטיפוס. העירייה הקצתה לשתיהן יחד דירה ועד מהרה נכנסו לשגרה. רות מצאה עבודה, ודודה ליזה דאגה לניהול משק הבית.
רות נרגעה מעט, אך גם בשגרה החדשה לא מצאה שלוה בנפשה. תכניות אחרות החלו להירקם בליבה. בשבועות האחרונים יצרה קשרים עם צעירים יהודיים שנותרו לבדם כמוה. הייתה להם מטרה אחת - להגיע לפלשתינה. רות שהייתה רחוקה מהיהדות, חשה בתוכה משיכה מוזרה לרעיון הציוני.
יום אחד ראתה ברחוב חייל מפלשתינה, הוא ענד סמל כחול־לבן עם אותיות עבריות על שרוולו. רות הלכה אחריו מרותקת.
היא לא העזה לפנות אליו, פחדה שיחשוב שהיא מוזרה, אך בשבילה הוא היה בשורה מארץ רחוקה אך כבר מוכרת. מאוחר יותר כשראתה גדוד שלם של ישראלים צעירים צועדים בגאווה ובראש מורם, חשה התרוממות־רוח כמי שבבת אחת ניעורה לחיים חדשים. "להם אני שייכת" חשבה בליבה. פתאום נזכרה במכתבו האחרון של אביה מווסטרבורק: "רות, תדאגי לכך שבשום אופן לא תגיעי לכאן! הילחמי על עתידך וכאשר הולנד תשוחרר, עזרי בבניית ארץ יהודית לעם היהודי. אסור שדבר כזה יקרה שוב!"
איך יכלה לשכוח? "לבנות ארץ משלנו", ארץ לאנשים כמוה, אנשים שכמהים לשכוח את העבר ולהתחיל הכל מחדש. בבת אחת התבהרו השמיים - זה היה מה שחיפשה. הולנד, כך הרגישה, איננה ביתה עוד. רעיון העלייה לארץ החל לבעור בעצמותיה. הגיעו ידיעות על כך שאנגליה חילקה אישורי עלייה מעטים...
גמלה בה ההחלטה שאם העלייה לפלשתינה לא תתאפשר בדרך חוקית, תנסה לעלות בכל דרך אפשרית, גם אם יהיה זה באופן בלתי לגאלי.
כדי לממש את החלטתה הצטרפה לקבוצה שכל חבריה היו להוטים לעלות לארץ מהר ככל האפשר.
כאשר סיפרה על כך לדודה ליזה בדירתן המשותפת, הדודה האזינה בעניין רב ונדה בראשה בהסכמה. "זה מה שחשבתי, ילדתי, שם עתידך. בשבילי זה כבר מאוחר, אני כבר זקנה מידי, אם הייתי צעירה..."
"אני אסע ראשונה. אם הכל ילך כשורה, אבנה בית גדול ואת תבואי לגור אתי. אני חייבת ללכת, אני מרגישה שקול פנימי דוחק בי. זה יחזיר לי את שמחת החיים ויעניק תוכן לחיי" אמרה רות והניחה את ראשה על כתף דודתה. "אכתוב לך כל שבוע" הבטיחה הדודה והוסיפה "ואת חייבת לענות לי במכתבים ארוכים ולעודד אותי, כי לא יהיה לי קל!"
