הכד הכתום

החיים. ממה הם עשויים

אני חושב שבשלב זה של חיי אני כבר צריך לדעת ממה הם עשויים. אנסה לברר. ואם לא אדע, אצטרך להסיק מסקנות. אבל האם זה חשוב לדעת? מה זה "לדעת"? אולי די לי בכך שאני חי את חיי. אולי זאת היא הידיעה? מה עוד יש? אולי אם אברר לי איך אני חי, במובן הפשוט, הבסיסי ביותר, המפורט לפרטים, בזאת תהיה התשובה לשאלה? נחיה ונראה, כמו שאמר העיוור.

ובכן, למצוא התחלה, אם יש בכלל התחלה. אבל לשאלות כאלה אני לא רוצה להיכנס. אז כל התחלה שהיא. זאת שכרגע, למשל. בבית־הקפה הזה שבו אני מנסה. הנייר הזה צהוב. הייתי שמח לו היה לבן. הדיו שחור. אומרים שצהוב ושחור הם אות של סכנה, בטבע. יש דוגמאות: כל מיני טורפים או ארסיים. יש פה רעש מדי, מה שנקרא פה מוסיקה. השולחן עגול, עשוי ברזל ושַׁיִש לבן ברובו ומעט אפור, אבל עכשיו אני מבחין בשוליו בסדק צר שצורתו מעידה על כך שאין זה אלא חיקוי של שיש, סוג של פלסטיק קשיח.

אני לא מוצא בזה עניין.

במה כן? — שאלה קשה. כל מיני דברים מעניינים אותי, אבל רק לרגעים. החיים הופכים להיות ארג מהוה. למה אני מקווה, מצפה? לסיגריה הבאה, כמובן, אם כי העישון עצמו לא משמח אותי, לבד מרגע ההצתה. אז מדוע?

זה מובן: כל עוד אני מעשן סימן הוא לבריאות נמרצת, כי כשאחלה הרי אפסיק, אולי, לעשן. מה עוד? להוציא סיפור מתקבל על הדעת מתחת ידי? בינינו לבין עצמנו, בכל מה שקשור לכך, איני אוהב אלא להוליך את העט על פני הנייר. אין לי אמון במה שאני כותב. אין לי אחיזה. לא חוט של עלילה וגם לא רצון לוהט לומר דבר. אולי תקווה קלושה שאם אמשיך להוליך את העט ייווצר דבר? עם זאת, אני חושש שמא איווכח לדעת עד מה באמת מהוה הוא האריג הזה שהוא אני. אבל מה אכפת לי, מה אכפת למישהו, מה אכפת בכלל? אם כך, אני צריך לעזרה מבחוץ. איעזר, למשל, בתנעזר.

טוב, אז נגיד תנעזר. תנעזר זה מחפש לו דירה. בעלת הבית שלו מבקשת, בנימוס, אבל החוק ותנאי החוזה שביניכם לצידה — מבקשת שתפנה את שני החדרים שהשכירה לך לפני שנה. בִּתה, היא אומרת, חוזרת ארצה מאמריקה, שם למדה מינהל עסקים, והתוכנית היא שבִּתה תקבע לה מגורים באותם שני חדרים. טוב, אין מה לעשות. צריך למצוא מקום אחר. חודש תמים מהיום. כך נקבע בחוזה. נראה שחודש תמים הוא זמן מספיק. והוא הרי רווק, זה א', וב' — הוא אינו מן הבררנים הגדולים.

יפה. יש התחלה. יש מישהו. יש לו שם, בעלת־בית ובת, כאילו משהו מבטיח המשך. אולי רומנטי? אם כי "מינהל עסקים" — זה לא בדיוק זה. נראה.

בינתיים, על כל פנים, צריך לחפש בעיתונים המפרסמים דירות להשכרה.

תנעזר היה מתפאר תמיד, תחילה בפני עצמו ואחר כך גם בפני מכריו, בכך שהחלטותיו חלוטות ושהן נעשות בלא שהיות יתֵרות. כך, למשל, אהב לספר שכשהיה צריך פעם לקנות לו נעליים חדשות, עמד לפני הכניסה לחנות נעליים ובפיו סיגריה שדלקה כבר עד לחצייה, וכשיצא מהחנות והיה נעול כבר בנעליו החדשות, עוד לא הגיעה הסיגריה עד סופה. הלך בנעליו לכאן ולשם. וכששב לחדרו וחלץ את נעליו, עלה מהן ריח שאינו טוב. בדק את גרביו, ולא מהן, הציץ בנעליו — והנה מהן. ואיכשהו חקר ודרש, ונודע לו שנעליים אלה עשויות עור של פרה מתה, זה א', ב' — העור לא עובַּד דיו כשם שיש לעבד עורות לנעליים, וג' — נעליים אלה, שנעשו באיטליה, נועדו להנעיל בהן את המת. תנעזר עצמו לא זוכר כיום מה עשה בנעליים. השליך אותן? טמן אותן בארון לאחר שבישם אותן בנפטלין? המשיך ללכת בהן עד שהתפוררו והרקיבו? אני יודע שהוא לא התלונן בפני איש, לא בפני בעלי החנות ולא בפני משרד המסחר. לא איש כמוהו ילין על החלטותיו שלו עצמו. על כל פנים עודנו חי, ולראיה — הוא מחפש לו דירה לגור בה.

יש עיתונים המפרסמים דירות להשכרה. קנה עיתון, והחל סוקר את מדורי החדרים והדירות. נאמן לעצמו ולדרכו בחיים, עצם את עיניו ונעץ אצבע באמצעו של המדור. הנה, זו הדירה שאשכור לי, אמר לעצמו, זאת בדיוק, ואין אחרת. ואז הסיר את אצבעו וקרא: "שני חדרים בקומת קרקע, גינה, מרתף, ללא הגבלת זמן. טל' מספר..."

בערב יישב את חשבונותיו עם בעלת הבית וסיפר לה על כך.

"מה אתה יודע על הדירה?" — שאלה אותו.

"כל מה שכתוב במודעה," אמר.

"זה הכול? וכבר החלטת וזהו?"

"כן," אמר.

"שנינו לא יודעים דבר," אמרה. "כל מה שאנחנו יודעים הוא רק מהעיתון. אז לפחות נסה לברר מתוך המסגרת הזאת מה שאפשר. מה עוד אפשר? הנה המודעה גלויה לעינינו. נסה לברר למשל מתי פורסמה המודעה לראשונה, ייתכן שלא רק היום, ואם כך, באיזו תכיפות היא מתפרסמת. כך תוכל לברר, או לפחות לנחש, כבר עכשיו, דבר או שניים."

תנעזר לא ירד לסוף דעתה של בעלת הבית, אבל על מנת להסב לה נחת — אחרי הכול היא נהגה בו כבבן משפחה משך השנה שהתגורר בצל קורתה — הבטיח לה שיברר.

הלך למערכת העיתון, שם היה גם ארכיון שאצר את כל גיליונותיו שראו אור מיומו הראשון, והחל מחפש ומברר. דבר מוזר! ככל שהלך ונבר בגיליון אחר גיליון, החל בעיתון של היום שקדם ליום שבו מצא את המודעה, לא היה יום שבו לא מצא את אותה המודעה עצמה. ערימת העיתונים שסקר הלכה וגבהה, ולא נמצא אף לא גיליון אחד שלא פרסם את המודעה: "שני חדרים בקומת קרקע," וכו'. בעיקר התעכב, אף אם לא ממש קרא במודעה, שהרי מזמן כבר ידע את הכתוב בה על־פה, על שתי המילים "גינה" ו"מרתף". הביט בתאריך, ומצא שכבר סקר כחמש שנים תמימות של העיתון. המשיך ובדק עוד כחמש שנים, ולא מצא בגיליון שהחזיק את המודעה. אהה! אמר לעצמו. המודעה, אם כן, היא כבת עשר שנים. וכבר היה נכון להחזיר למנהל הארכיון את גל העיתונים וללכת משם. אבל מתוך דחף מוזר נטל עוד גיליון, וגם בו לא נמצאה המודעה. נטל גיליון אחר, קודם ביום אחד, וגם בו לא נמצאה. וכך גיליון אחר גיליון. שלושים גיליונות נמצאו ריקים ופנויים מאותה מודעה. נטל את ערימת הגיליונות שבדק להניחה על ערימת הגיליונות הנותרת, אבל נמנע, משום מה. אבדוק גם עוד בגיליון הזה. ומצא את המודעה! וגם בגיליון שקדם לו, וכך בשאר הגיליונות. חמש שעות עברו עליו שם בארכיון. העיתון היה בעל ותק, היה העיתון הוותיק במדינה. והמודעה נדפסה בו כבר בגיליונו הראשון. ושוב קם ללכת, אבל אולי טעיתי מעייפות ופסחתי על המודעה באותם שלושים הגיליונות? כחצי שעה טרח עד שמצא את שלושים הגיליונות ועיין בהם בקפידה משולשת, ואכן — באותם השלושים לא נמצאה המודעה כלל.

עמד ויצא לרחוב. עמד והדליק לו סיגריה. עמד והעמיק חשוב. עמד והדליק לו סיגריה שנייה. יש לנו כאן שתי תמיהות, חשב. א' — מי זה מפרסם מודעה פשוטה, מודעה של דירה קטנה, שני חדרים פנויים ועומדים להשכרה במשך שנים כה רבות, ואיש לא בא לשכור? היש דברים בגו? החדרים פרוצים לגשמים ולרוחות ובעל־הבית עומד בסירובו לתקנם? האם ריחות לא טובים עולים מהקירות? האם בעלת הבית מתנה תנאים שאין אדם יכול לסבלם? ויכול אדם להוסיף ולדמות לו אלף סיבות אחרות. ב' — וגם זו תמיהה: מה אירע באותם שלושים יום רצופים שבהם לא נדפסה המודעה?

טוב, אמר לעצמו, עד כאן. לא אמשיך בהשערות סרק. אין לי נתונים. אבל מספר הטלפון שמור בחדרי, שעוד הוא חדרי. ובו ברגע ידע ללא ספק שהוא יטלפן בו ביום. ואגב, הזכיר לעצמו, אם לדון לפי מספר הטלפון, מדובר כאן במקום אחר, באזור אחר, בחבל ארץ אחר, שונה ומרוחק. אבל את הנעשה אין להשיב. גזירה היא.

שב לחדרו וטִלפן. הטלפון שמהעבר השני צלצל שני צלצולים, וענה. וכך אמר הטלפון, והקול — קול של אישה: "בעניין שני החדרים, הגינה והמרתף. הכתובת היא... לצערי לא אוכל לפרט עוד. אתה מוזמן להגיע." זהו. יותר לא שמע. לא היה מה לשמוע.

תנעזר ארז את חפציו המעטים בתרמיל הגב הגדול שלו והלך לתחנת האוטובוסים. נסע בקו שיביא אותו אל אחת מערי הדרום שבמזרח, נסע בקו שיביא אותו לעיירה מזרחית קצת יותר, נסע בטרמפ קצת דרומה יותר, שאל פה ושם, הלך ברגל, והגיע. הגיע לאן שהגיע. לאן? — הגיע בדיוק למה שמצא כתוב במודעה שבעיתון: שני חדרים, גינה, וכנראה שהיה גם מרתף. עוד לא ידע. עמד וחלץ מעליו את תרמילו והניחו על האדמה. אחר כך נטל סיגריה והצית בה אש. עמד ועישן. הייתה דממה סביב לו, סביב לבית שעמד מולו. כמה צרצרים השמיעו קולות של קיץ. תור אחד השמיע קול מתוך אחד השיחים המאובקים שבגינה, וגם הוא היה קול של קיץ. לבדו לבדו עמד הבית בקצהו של שביל קלוש של עפר ואבנים וקמשונים, ולא היו בו לא תואר ולא הדר. אבל יחיד היה בפינה ההיא של העולם, ודומה היה שאין בו נפש חיה. וגם סביב סביב נוכח פניו לא ראה תנעזר אף לא בית אחר באזור המישורי ההוא. מישורי האזור, אמר תנעזר לעצמו. המישור אינו אוצר הפתעות בקרבו. אבל הנה הפתעה. הבית הזה. אפילו אם ידעתי מה אני מחפש. אבל דומה לי ששם — והוא פנה להביט אל מעבר לכתפו — דווקא ראיתי כמה בתים או צריפים. ואומנם היו שם כמה צריפים אפורים כלפי מערב, מהלך רבע שעה מהמקום שבו עמד.

טוב, אין פה אף אחד, כנראה. הוא הקיש בדלת והמתין, ואז הדף בה בכתפו, ונכנס. נכנס והניח את תרמילו על הרצפה. עמד והביט בו, ואמר לעצמו, אז מה, זהו זה, כבר אני כאן. יצא, והביט מבעד לעשן הסיגריה. כן, גינה בינונית, מוזנחת, אבל גינה בכל זאת, ואפילו גדורה מסביב. רק עכשיו ראה שיש עוד קומה מעל לשני החדרים שהוא עומד לשכור, בנויה בלוקים שלא טויחו, ומעליה עוד חדר, כנראה, קטן, שגגו משופע ועשוי פח גלי. חזר ונכנס. הציץ לחדר השני וקרא: יש כאן מישהו? איש לא ענה. מוזר, חשב.

יופי. אז הבאתי אותו לאן שהבאתי אותו. אבל מה הלאה? שאתן לו להסתדר בעצמו? — אין לי מספיק נתונים לגביו. נחכה ונראה.

חזר ויצא, הרים ראשו כלפי הקומה שלמעלה וקרא: יש כאן מישהו? בעלת הבית! זה תנעזר! באתי לשכור! — אין קול ואין קשב. אף אחד, אמר לעצמו והדליק לו סיגריה. הדלת לא הייתה נעולה. מה זה אומר? אין פה אף אחד, אבל שתי תעלומות יש פה. א' — המון שנות פרסום המודעה. ב' — שלושים הימים של היעדר המודעה. חוץ מזה, יש פה מרתף מתחת לבית. מה יש שם מתחת? לא מעט תעלומות ותמיהות.

ישבתי והבטתי בו. מה יעשה? מה יוכל לעשות? ארד ואשהה איתו, לפחות לזמן מה.

"מה אתה אומר," שאלתי. "אולי פשוט נמתין קצת. יכול להיות שבעל־הבית יואיל לבוא. בכל מקרה, ככה יהיה לנו זמן להתרשם מהמקום."

"אתה הרי מכיר אותי," אמר תנעזר. "אני מחליט ועושה. בוא נרד למרתף."

והוא קם והחל פוסע בחדר, והתבונן ברצפות בתשומת לב. הוא גם נטל את מקלו והקיש בו על הרצפה פה ושם. הצליל שענה היה ספק אטום ספק חלול. לא אפשר להסיק מסקנה. כך היה גם בחדר השני.

נצא, ונראה אם יש בחוץ דלת או פתח כלשהו לרדת בו למרתף. יצאנו וכלום לא מצאנו. רק שני חרדונים הביטו בנו ולא מצמצו ולא נרתעו מפנינו.

"נראה הדבר שהללו לא למדו לפחד מבני אדם," אמרתי.

"כן," אמר תנעזר. "כנראה שהמקום עומד שומם זמן לא קטן."

"אתה בטוח שגם למעלה אין אף אחד?" — שאלתי. "אולי כדאי שנעלה?"

גרם של מדרגות עץ רעועות עלה מתוך החצר וטיפס לאורך הקיר הדרומי של הבית. טיפסנו ועלינו. שום דבר. עזובה גמורה גם בשני החדרים הקטנים שלמעלה. אבל היו שם מיטה חלודה של ברזל, שולחן מלבני רעוע, שלושה כיסאות, ארון כלשהו, ובאחת הפינות היו גם שתי פתיליות שנראו מוכנות לשימוש. באחת מהן היה אפילו נפט בבטנה.

אני עצמי לא ידעתי למי כל אלה, ולכן רק רמזתי לו, לתנעזר, ואמרתי שייתכן שלא תהא זו גזילה אם ייקח ויוריד משני החדרים העליונים, אם לא היום אז מחר, כמה מן הרהיטים האלה ויוריד אותם לחדריו שלמטה. "אם תרצה, אעזור לך," אמרתי.

"אני לא יודע," אמר. "בינתיים, לפחות, אני הרי בחזקת פולש במקום הזה."

ראיתי בפניו שהוא עצוב בשל כך.

"אתה יודע מה," אמרתי לו, "נחכה למחר. מחר נראה. אם המודעה לא תתפרסם בעיתון, נדע שהיית לדייר מורשה כאן בשני החדרים האלה."

בדי עמל עלה בידינו להוריד את המיטה ושניים מן הכיסאות אל הראשון שבשני החדרים שלמטה. בינתיים שררה כבר חשיכה בחדרים.

"מה אתה אומר," שאלתי אותו, "שנסגור את הדלת? מי יודע מי עלול להיכנס בלילה, אם אדם או חיה."

לא חיכיתי לתשובה. קמתי וסגרתי את הדלת. לא נעלתי, כי לא היה מנעול. אבל סגרתי. כך הייתה הדלת כשבא לכאן.

החדר היה חשוך. לא היה במה להאיר. לא היה מה לאכול, לא היה מה לשתות. ישבנו ודיברנו. תנעזר ישב בכיסא אחד, ואני בכיסא האחר. באפלה קל לך לספר על עצמך. דיברנו ועישנו סיגריות. הגחליליות של תנעזר היו עצלות, וכך גם גחליליותיי שלי. בחושך אתה מגשש באפלה, פשוטו כמשמעו, זה די דומה לחלום, לכן לא לחלוטין האמנתי למה שסיפר, וגם הוא, תנעזר, לא לחלוטין האמין לי. מוזרים היו הדברים שהחדר ההוא שמע בלילה. ואז האיר הבוקר. וכשהבוקר האיר, עלה בדעתי שמאוד ייתכן שגם אני גם הוא חטפנו תנומות בלילה, מי יודע לכמה זמן, ושייתכן שאפילו אז המשכנו ודיברנו, ומי יודע, אולי דווקא אז נאמרו האמיתות.

אגב, גם במשך הלילה לא באו לא איש ולא אישה בדלת, שלא הייתה נעולה.

נפרדנו, אבל לא לתמיד. קניתי עיתון בדרכי לתחנת האוטובוס. המודעה לא נמצאה בטוריו. מעניין!

וכך נותר תנעזר לבדו, מי יודע לכמה זמן. בינתיים הוא צריך לכמה דברים. מי יודע היכן כאן מכולת, למשל. ומה אם ילך לקנות ובעלי הבית יואילו לבוא? הם עלולים להשליך את תרמיל הגב שלו אל מעבר לגדר, הם עלולים להביא עימם שוכר מטעמם, ואז מה? מצא דף נייר ועיפרון בתרמילו, וכתב: "שלום. באתי אתמול. אתם פרסמתם בעיתון את החדרים להשכרה. הרשיתי לעצמי להוריד מיטה ושני כיסאות מהקומה למעלה. אני מתנצל. חיכיתי יום ולילה ולא באתם. זה נכון שלא קבענו ולא הבטחתם לבוא. אבל האם זה לא משתמע מעצם פרסום המודעה? אני יוצא לזמן מה לקנות קצת אוכל וכו'. אנא המתינו, אם תוכלו, ולא — אודה אם תשאירו לי כמה מילים על הדף הזה. שלכם — תנעזר."

תנעזר הניח את הדף על השולחן ועליו הניח אבן בינונית שמצא בגינה. אחר כך יצא לחפש מכולת.

במרחק הליכה של כרבע שעה הייתה קבוצה של כמה צריפים קטנים, לא יותר מעשרה או שנים עשר, ובשולי הקבוצה, במרחק מה ממנה, צריף אחד שהיה מכולת קטנה, שהייתה, כך ראה, גם מעין בית קפה: שלושה שולחנות קטנים ולהם כיסאות. ואחד השולחנות היה מחופה במפה.

אקנה רק את הנחוץ לי ביותר לרגע הזה, חשב תנעזר.

קנה כיכר לחם, גבינה, זיתים, וכמובן גם גפרורים וסיגריות. הפנה פניו מבעלת המקום שעמדה מעבר לדלפקה והביט אל המקום שממנו בא. אם איש לא בא מן העֵבר האחר, הרי שאיש לא בא בכלל, אמר לעצמו.

מעניין, כך אמרתי לעצמי, שלא עלה בדעתו לשאול את בעלת המקום על אודות הבית העומד פנוי להשכרה. הייתה זו בעלת המקום ששאלה אותו.

"באת בעניין הבית ההוא?" — והיא העיפה מבט אל עבר הבית.

"אה, כן," ננער תנעזר. "אבל אף אחד..."

"לא מצאת אף אחד, מה? הדלת הייתה פתוחה ובפנים אף אחד, מה?"

"כן," אמר תנעזר, "אז נכנסתי."

"ו...?" אמרה בעלת המקום.

"אני באמת לא מבין. אולי את יודעת מה העניין כאן? זאת אומרת, זה בכלל... מישהו יבוא? מי בעל הבית שם?"

"זה לא מסובך," אמרה האישה. "אתה עושה רושם של בחור שאין לו בעיה להחליט. אם אתה רוצה לשכור את המקום, אז זה בסדר. תיכנס, יש לך מה שנחוץ לך עכשיו, ואחר כך — האלוהים גדול."

"יותר מזה את לא יודעת? כמה זמן את נמצאת כאן? לא שמעת שום דבר? זה מוזר, כל הסיפור הזה."

"אתה מתכוון לכל השנים שהמודעה לא זזה מטורי העיתון?"

ובטרם ענה, יצאה האישה מעברו של דלפקה. "בוא", אמרה, "אין פה אף אחד כרגע שבא לקנות או לשבת. זה מקום מאוד קטן, רק חמישה עשר צריפים, כמו שראית." והיא ישבה לשולחן שהיה מחופה במפה. "שב כאן," אמרה.

"נחמה, נחמה," קראה פתאום. "תביאי לנו קפה, בבקשה."

נערה הופיעה בדלת קטנה שמאחורי הדלפק, הכינה שני ספלי קפה, הניחה לפניהם, ויצאה.

"אתה חושב על כל השנים האלה, נכון?"

"לא רק," אמר תנעזר. "כמה שנים פורסמה המודעה? לפחות שלושים, אני חושב, אם ספרתי נכון."

"שלושים וחמש," אמרה האישה.

"שלושים וחמש?" שאל תנעזר בלחישה. "שלושים וחמש?"

"שלושים וחמש," אמרה האישה.

"את בטוחה?"

"לגמרי," אמרה האישה. "מדוע? זה חשוב?"

"סתם," אמר תנעזר.

"אגב, איך קרה שבאת לחפש לך דווקא כאן? בעצם אפשר להבין. יש גינה, יש מרתף, כך כתוב."

"זה לא בגלל זה," אמר תנעזר. "זה לגמרי במקרה שמצאתי את המודעה בעיתון."

"ומייד החלטת, כן?"

"מייד. כן."

"מה במיוחד משך אותך במודעה?"

"שום דבר מיוחד, אני חושב."

"זאת אומרת, אם אני מבינה, ש.. מה? תקעת את האצבע בעיתון כמו מקל של עיוור במדרכה וזהו?"

תנעזר חייך. "משהו כזה," אמר.

"האצבע הייתה שלך, אבל משהו אחר משך בה בשנייה ההיא לנקודה ההיא?"

תנעזר שתק.

"זה גורל, אם כך. הפקרת את עצמך לגורל, אפשר לומר. יכול להיות שעד עכשיו לא חשבת על כך מהזווית הזאת?"

תנעזר לא אמר דבר ורק משך בכתפיו. האישה הביטה בו באלכסון.

"אני שואלת יותר מדי שאלות, אני יודעת. תסלח לי."

"לא, זה בסדר," אמר תנעזר. "זה דווקא מעניין."

"נחמה, נחמה!" קראה האישה, והנערה העמידה לפניהם על השולחן פנכה ובה עוגיות קקאו. תנעזר הדליק לו סיגריה, וגם האישה עישנה.

"אז הספקת ממש לראות את המקום? באת רק אתמול, נכון?"

"ראיתי את שני החדרים להשכרה למטה..."

"אלה החדרים הפנויים להשכרה," אמרה האישה.

"כן, ואת שני החדרים למעלה ואת החדרון, חדרון הפחים, ואת הגינה."

"יש גם מרתף," אמרה האישה.

תנעזר לא אמר דבר.

"אם מותר לי לנחש," אמרה האישה, "אז אני מנחשת שהמרתף נראה לך מושך במיוחד."

"זה נכון, אני חושב. את מכירה את בעלי הבית ההוא?"

"לא," אמרה האישה. "לא ראיתי אותם אף פעם."

"לא שמעת עליהם? אולי מישהו מהאנשים שחיים פה במקום הזה?"

"אף פעם לא שאלתי. האנשים פה מאוד סגורים. אפילו לא כל כך ידידותיים, הייתי אומרת. יש להם צרות משלהם."

"יכול להיות שבעלי הבית ההוא הוא אחד מאלה?"

"יכול להיות. אני לא יודעת."

"איך אפשר להבין שהם מפרסמים את המודעה כל כך הרבה שנים? יום יום, יום יום, חוץ מאותם שלושים יום? את יודעת שפתאום הייתה הפסקה של חודש לפני כמה שנים? זה לא זול, מודעה כזאת בעיתון. ובכלל, אם הם לא גרים בבית כל כך הרבה שנים, הם הרי יכולים למכור אותו וזהו."

"באמת שאין לי מושג, אמרה האישה. "אגב, יש לך נרות או לוקס? הרי אין שם חשמל. וכבר חושך כמעט עכשיו. אני לא רומזת לך שתלך. אבל באמת יש לי נרות מצוינים. אבל שאלת מדוע הם לא מוכרים, כן?" — והאישה רכנה לעומתו מעל לשולחן הקטן שביניהם, ופניה כמעט ולא נראו באפלה המתעבה, ורק עיניה האירו כמו מתוכן, כמו שתי גחליליות.

"זה הכל בגלל המרתף," אמרה, בלחש, כמעט. "יש שם משהו."

"יש שם משהו?" שאל תנעזר, גם הוא בלחש. "מה יש שם?"

"אף אחד לא יודע. זה כל העניין. אף אחד. חוץ מבעלי המקום, כנראה. אני חושבת שזה בכלל לא בטוח. יש רק כל מיני שמועות, ואפילו בעלי השמועות אומרים בעצמם שאלה הן רק שמועות. אתה מבין?"

האישה הציתה עוד סיגריה, והציתה לתנעזר.

"שמועות?" — שאל תנעזר.

"שמועות. אחת מהן אומרת שהמרתף קדם לבית. שמועה, אתה מבין. שהבית נבנה על המרתף רק כדי לכסות אותו, להסתיר אותו, אולי לנסות להעלים אותו, שהיו ניסיונות לסתום אותו, אפילו, למלא אותו עפר ואבנים, ושזה היה בלתי־אפשרי, שהמרתף היה שב תמיד להיות כשהיה, שהבית עתיק יותר מכפי שהוא נראה כיום, הבית המקורי, רצוני לומר, שהבית המקורי נהרס ונבנה מחדש פעמים רבות, בשריפות, ברעידות אדמה, בפקודת העיריה בגלל עבירות בנייה, בידי מחריבים שאין לדעת מי היו. השמועה אומרת שהמרתף עמוק מאוד, שהוא משתרע אל מעבר לשטחו של הבית שעליו, אולי גם במלוא שטחה של הגינה. אין לדעת. אולי יותר."

"אף אחד לא נכנס אף פעם?"

"נראה שלא."

"אני חיפשתי פתח להיכנס מסביב ולא מצאתי."

"אני יודעת," אמרה האישה. "יכול להיות שהדרך היחידה היא להרוס אל תוכו."

תנעזר, רעד חלף בו.

"ובעלי המקום? מדוע אינם גרים שם בבית? הם פוחדים מ... ממה? ממה שיש שם במרתף? אז אולי הם דווקא יודעים משהו, יודעים לפחות ממה הם פוחדים? ואם כן, אז מדוע הם רוצים להשכיר? לא אכפת להם להפיל מישהו לפח בכלל?"

"אמרתי לך," אמרה האישה. "אנחנו מגששים באפלה. אולי הם מקווים שמישהו יבוא ויעז להרוס אל תוך המרתף ויֵדע מה יש בו, מהו אותו משהו שבו, ויגיד להם."

"שלושים הימים שלא פרסמו את המודעה, יכול להיות שמישהו באמת בא ו..."

"מי יודע" — אמרה האישה.

"ואז פרסמו עוד ועוד. כן. חיכו לי שאני אבוא," ניסה להתלוצץ.

והאישה אמרה: "יכול להיות. יכול להיות שהיו כמה שנענו למודעה ונדחו. מי יודע."

"טוב, אני צריך ללכת," אמר תנעזר. אבל הוא השתהה. לא מיהר לקום מכיסאו. האישה העלתה אור בנורת החשמל היחידה שהייתה קבועה בתקרה הנמוכה. רק עכשיו נתן ליבו להתבונן בה ממש. ביותר ראה שעיניה שחורות ובורקות.

"קוראים לי שרה," אמרה, והושיטה לו יד.

"נעים מאוד," אמר. "אני תנעזר."

"אתה יודע מה יכול להיות דבר מצחיק?" — אמרה האישה שרה, "זה יכול באמת להיות מצחיק לו היה מתברר לנו שאתה בן שלושים וחמש."

"אני בן שלושים וחמש," אמר תנעזר בכובד ראש.

והוא נטל את מעט הדברים שקנה, שילם, ויצא.

*המשך הפרק בספר המלא*