ונקובר סטורם 1 - מאחורי הרשת

פרק 1
ג׳יימי

שחקן הכנף השמאלי מחליק לעבר הרשת ומכה בעוצמה בדסקית לעברי. צליל חבטה נשמע כשהדסקית פוגעת בכפפה שלי, והדם שלי בוער בתחרותיות ובשביעות רצון.

״סטרייצ׳ר החוסם,״ קורא חבר הקבוצה החדש שלי כשהוא חולף על פניי, ואני זורק את הדסקית על הקרח בהנהון מהיר. האוהדים בניו יורק היו צועקים זאת שוב ושוב במהלך המשחקים. כשזכיתי ב׳גביע וניזה׳ בשנה שעברה, שהוענק לשוער הטוב ביותר בליגת ההוקי הלאומית, הם ציינו את זה בנאום על הביצועים שלי.

ליד הספסל המאמנים צופים, כותבים הערות ודנים בביצועי הקבוצה. דסקית עוברת אותי והבטן שלי מתכווצת. מבטו של המאמן הראשי קופץ אליי, ההבעה שלו לא ניתנת להבחנה.

לפני שבועיים נרשמתי כ׳שחקן חופשי׳, כדי שאוכל לשחק עבור ‘ונקובר סטורם׳. אחרי התקף החרדה שגרם לה לתאונת הדרכים, אימא שלי התעקשה שהיא בסדר, אבל אני יודע שאם היא מסתירה את ההתקפים מפניי, הם כנראה מחמירים. עכשיו שהקבוצה החתימה אותי במחיר נמוך יותר, אני נכס. הם יוכלו להחליף אותי עבור יותר כסף ולא תהיה לי שום מילה בעניין. אני כמו בית שהם קיבלו עליו מחיר טוב, ואם הם יחליטו לקנות משהו טוב יותר, הם ימכרו אותי.

דאגה מציפה אותי. אימא שלי התמודדה עם דיכאון וחרדה במשך שנים, מאז שאבא שלי נפטר בתאונת דרכים שעשה בגלל נהיגה בשכרות כשהייתי תינוק. אבל בזמן שלא שמתי לב, זה הפך להיות כל כך יותר גרוע.

לעזוב את ונקובר לא היה אופציה, ואני לא מוותר על הספורט שאני אוהב, אז העונה הזאת צריכה להיות מוצלחת. אני צריך לשחק הכי טוב שאני יכול ולשמור על הנתונים הגבוהים שלי כדי שהם לא יחליפו אותי. בשנה הזאת אני צריך להתרכז.

השחקנים מריצים תרגילים כשהאימון ממשיך, ואני מציין לעצמי מה אני יודע עליהם ממשחקים קודמים. שיחקתי בעבר נגד ונקובר סטורם ואני מזהה את הפרצופים שלהם, אבל אני לא מכיר את החבר׳ה האלה כמו את הקבוצה הישנה שלי. שיחקתי עבור ניו יורק במשך שבע שנים, מאז שהייתי בן תשע־עשרה. אני לא מכיר את המאמנים האלה, והעיר הזאת לא הרגישה כמו הבית שלי מאז שעזבתי כנער, אבל ונקובר היא המקום שאני צריך להיות בו עכשיו.

משהו מתכווץ בחזה שלי. זה רק היום הראשון במחנה האימונים, אבל מעולם לא הרגשתי יותר לחץ לשחק הכי טוב שאני יכול.

המשרוקית שורקת, ואני מתקדם אל עבר הספסל עם שאר השחקנים.

״אתם נראים טוב על הקרח, בחורים,״ המאמן אומר כשאנחנו מתאספים סביב הספסל.

בסוף העונה האחרונה, אחת מהגרועות ביותר בהיסטוריה של קבוצת ונקובר סטורם, טייט ווארד הגיע לכותרות לאחר ההודעה שהוא עומד להפוך למאמן הראשי. הבחור בשנות השלושים המאוחרות שלו, לא מבוגר בהרבה מחלק מהשחקנים של ונקובר, והייתה לו קריירה מבטיחה כחלוץ בליגה עד שפציעת ברך סיימה אותה. הוא אימן הוקי בקולג׳ עד שנה שעברה, וממה שקראתי בחדשות ההוקי, האוהדים סקפטיים. לרוב מאמנים ראשיים הם יותר מבוגרים ועם יותר ניסיון באימון ברמה המקצועית.

ווארד מביט לעברי, והלסת שלי מתהדקת מתחת למסכת השוער שלי.

״יש לנו הרבה עבודה לעשות בעונות הבאות,״ הוא אומר וסוקר את קבוצת השחקנים. ״בשנה שעברה סיימנו כמעט בתחתית הליגה.״

האוויר מרגיש דחוס כששחקנים נעים בחוסר נוחות על המחליקיים שלהם, מכינים את עצמם. זה החלק שבו הרבה מאמנים יצביעו על פגמים וחולשות של שחקנים מסוימים, יאמרו במה הקבוצה פישלה בשנה שעברה. כאן הוא יגיד לנו שהפסד הוא לא אפשרות.

כאילו אני לא פאקינג יודע.

״מכאן אפשר רק לעלות,״ ווארד אומר במקום ושולח אלינו חיוך. ״לכו להתקלח ותנוחו. נתראה מחר.״

השחקנים יורדים מהקרח, ואני מושך את המסכה שלי בזעף. אני בטוח שהחזות הנעימה והתומכת של ווארד תיעלם ברגע שהעונה תתחיל בעוד כמה שבועות והלחץ יהפוך אמיתי.

״סטרייצ׳ר,״ ווארד קורא לי כשאני צועד במסדרון אל המלתחות. הוא מתקדם אליי וממתין בזמן ששאר השחקנים ממשיכים במורד המסדרון והוא מהנהן אליהם. ״איך אתה מסתדר?״

אני מהנהן. ״בסדר.״ הדירה שלי מלאה בארגזים שאין לי זמן לפרוק. ״תודה, אה... שארגנת לי את הדירה. ואת המובילים.״

מתח מצטבר בשרירי הכתפיים שלי ואני מעביר יד בשערי. אני שונא לקבל עזרה מאחרים.

ווארד מנפנף בידו בביטול. ״זו העבודה שלנו לעזור לשחקנים להתמקם. האמת, הרבה שחקנים מבקשים עוזר אישי. הוא יכול לעזור לך לפרוק, לבשל לך ארוחות, לטפל ברכב שלך, לטייל עם הכלב, כל דבר.״

״אין לי כלב.״

הוא צוחק. ״אתה יודע למה אני מתכוון. אנחנו כאן כדי לספק לך כל מה שאתה צריך כדי שתוכל להתרכז על הקרח. כל מה שאתה צריך, רק תגיד.״

אני לא צריך עזרה בשביל להתרכז על הקרח. זיקקתי את החיים שלי לשני הדברים שחשובים בהם — הוקי ואימא שלי.

״אין בעיה,״ אני אומר, יודע היטב שאני לא מתכוון לבקש דבר. תמיד הייתי הבחור שדואג לעצמו. זה לא עומד להשתנות.

ווארד מנמיך את קולו. ״אם אימא שלך צריכה עזרה כלשהי, אנחנו יכולים לספק גם את זה.״

כשביקשתי לעבור לוונקובר, הוא היה זה שהתקשר לשאול אותי למה. סיפרתי לו הכול. הוא היחיד שיודע על אימא שלי.

חרדה משתלטת עליי, וזו הסיבה שלא הייתי צריך לפתוח את הפאקינג פה שלי. עכשיו אנשים רוצים להיות מעורבים. כל אינסטינקט בגוף שלי מתקומם והכתפיים שלי מתקשות.

לוח הזמנים שלי השנה עומד להיות מפרך. שמונים ושניים משחקים, חצי משחקי בית בוונקובר וחצי מחוץ לעיר, ואימוני קבוצה, אימונים עם מאמן השוער והאימונים האישיים שלי. נוסף לכול, יהיו לי מפגשים עם הפיזיותרפיסט שלי, מטפל בעיסוי, פסיכולוג ספורט ומאמן אישי.

משהו נדלק בחזה שלי, שילוב של תחרותיות וציפייה. התחריתי בהוקי מאז שהייתי בן חמש ואני פורח לקראת האתגר. לחץ מניע אותי. שנים של אימונים הפכו אותי לאדם שאוהב למתוח את הגבולות שלו ולנצח.

השנה — בין כמה עקשנית אימא שלי וכמה אינטנסיבי לוח הזמנים שלי עומד להיות — זה הולך להיות פאקינג אתגר.

אבל לא משהו שאני לא יכול להתמודד איתו, כל עוד אישאר מרוכז.

״הכול טוב.״ המילים שלי קצרות. ״תודה.״

אלו תמיד היו רק אני ואימא שלי. ואני מטפל בעניינים. כמו תמיד.

אחרי שאני מתקלח ומחליף בגדים, אני עוזב את הזירה כדי לאכול צהריים ולהגיע הביתה לנוח לפני שאלך לחדר הכושר. אני צועד בסמטה מהזירה אל הרחוב, כשרעש מכיוון פחי הזבל עוצר אותי.

ישבן פרוותי של כלבה חומה מציץ מקופסה. כשאני חולף על פניה, הכלבה מרימה את ראשה מהקופסה ומביטה בי. על האף שלה מרוח תבשיל של מקרוני וגבינה.

הכלבה מכשכשת בזנבה לעברי ואני בוהה חזרה. העיניים שלה בצבע חום עמוק, מבריקות בהתרגשות. קשה להחליט מה הגזע שלה. נראה שהיא שוקלת בערך עשרים קילו, אולי שילוב בין לברדור וספניאל. אחת מהאוזניים שלה קצרה יותר מהשנייה.

הכלבה עושה צעד אחד קדימה ואני עושה אחד אחורה.

״אין מצב,״ אני אומר לה.

הכלבה צונחת לאדמה, מתגלגלת כדי לחשוף את הבטן שלה ומחכה, הזנב מבריש את המדרכה ימינה ושמאלה בזמן שהיא מבקשת ליטוף בבטן.

איפה הבעלים שלה? אני מביט במעלה ובמורד הסמטה, אבל אנחנו לבד. האף שלי מתקמט כשאני בוחן אותה. אין קולר, ובין פיסות המקרוני, האף שלה מלוכלך ושומני. הפרווה שלה ארוכה מדי, צונחת על עיניה, ולמרות שהיא צריכה תספורת, אני יכול לראות כמה היא רזה.

אני חש כיווץ בחזה שאני לא אוהב.

״אל תאכלי את זה,״ אני אומר לה, מזעיף פנים כשאני מצביע אל האשפה. ״את תחלי.״

הלשון הוורודה שלה משתרבבת מצד הפה.

״לכי הביתה.״

המילים שלי יוצאות בקשיחות, אבל היא עדיין מחכה שאלטף לה את הבטן.

הלב שלי נמחץ, אבל אני דוחף ממני את התחושה. לא. זו לא הבעיה שלי. אני לא בקטע של הסחות דעת. אני אפילו לא יוצא לדייטים, למען הפאקינג שם, מפני שאני יודע מניסיון שנשים רוצות יותר ממה שאני יכול לתת להן.

אבל אני לא יכול להשאיר אותה כאן. היא יכולה להידרס או להיפצע מזאב ערבות. היא יכולה לאכול משהו שיגרום לה לחלות.

צער בעלי חיים ייקחו אותה. אני מוציא את הטלפון שלי ואחרי חיפוש בגוגל, מתקשר למיקום הקרוב ביותר.

״יש כלבה מאחורי הזירה במרכז העיר,״ אני אומר לאישה שעונה. יש רק זירה אחת במרכז העיר בוונקובר, אז היא תדע למה אני מתכוון. כלבים נובחים ברקע מצידו השני של הקו. ״מישהו יכול לבוא לאסוף אותה?״

האישה צוחקת. ״מותק, יש לנו מחסור בכוח אדם. אתה תצטרך להקפיץ אותה לאחד הסניפים שלנו.״

היא מונה את הסניפים שמקבלים כלבים לפני שהיא מנתקת. כל אלו שבסביבה מלאים, אז אני אצטרך לנסוע כמה שעות אל מחוץ לעיר כדי להביא להם אותה. אני בוהה בטלפון בגבות מכווצות, לפני שאני מביט מטה אל הכלבה.

היא קופצת על רגליה, עדיין בוהה בי, ומכשכשת בזנב. נראה כאילו היא חושבת שאני עומד להביא לה חטיף כלשהו. יש משיכה מעצבנת בחזה שלי.

״מה?״ אני שואל את הכלבה, והזנב שלה מכשכש מהר יותר. משהו מתחמם בחזה שלי ואני בולע בקושי גוש בגרון.

אני לא יכול פשוט להשאיר אותה כאן.

באחורי ראשי, החלק המחמיר ובעל המשמעת זועף. מה לגבי לוח הזמנים המטורף שלי? אני לא יכול להתמודד עם פאקינג כלבה. אני לא יכול אפילו להיות בזוגיות בלי לדפוק הכול. אני בטח לא יכול לדאוג לפאקינג כלבה. אני בנסיעות חצי מהעונה.

אבל אני לא יכול פשוט להשאיר אותה כאן.

הזנב שלה מכשכש שוב, והיא מרימה אליי את מבטה עם העיניים החומות האלה. אני אקח אותה למקלט, אבל אני לא הולך לאמץ אותה.

באותו ערב אני יושב במכונית שלי מחוץ למקלט, סוקר את המבנה הקטן אך המתוחזק. אני יכול לשמוע נביחות מבפנים. לצד המבנה יש מתחם מגודר עם צעצועי כלבים וציוד מפלסטיק, כמו גן שעשועים.

במושב הנוסע, הכלבה בוהה מחוץ לחלון המכונית, סקרנית. אני פותח את החלון ומאפשר לה לרחרח.

אחרי שסרקתי מודעות של כלבים אבודים ברשת, מצאתי חווה שמדורגת גבוה ומקבלת כלבים משוטטים ומוצאת להם בעלים חדשים. הם בוחרים את הבעלים בקפידה ומטפלים היטב בכלבים.

זה המקלט הטוב ביותר שיכולתי למצוא. נסעתי שלוש שעות כדי להגיע לכאן.

מבטי חולף על פני המקום, ואני מנסה לבלוע את הגוש בגרוני. אני מדמיין את עצמי משאיר אותה כאן ומשהו כבד מתגבש לי בבטן.

הכלבה מסתכלת עליי ומתנשמת, הלשון שלה תלויה בחוץ.

״אני לא יכול להשאיר אותך אצלי,״ אני אומר לה.

היא נעמדת ומנסה לטפס עליי ואני נאנח. היא כל הזמן ניסתה לעשות את זה בזמן שנהגתי. היא זוחלת לחיקי ומניחה את ראשה על משענת היד.

פאק. אם הייתי יודע כמה קשה זה יהיה, לא הייתי לוקח אותה מלכתחילה.

זה שקר. אין שום סיכוי שהייתי משאיר אותה באיזו סמטה מלוכלכת.

אני מריץ בראשי את הסיבות שאני לא יכול להשאיר אותה. מעולם אפילו לא היה לי כלב. אין לי שמץ של מושג איך לטפל באחד. אימא שלי מתמודדת עם קשיים נפשיים רציניים והיא צריכה אותי, בין אם היא יכולה להודות בכך ובין אם לא. אני צריך להתרכז בהוקי. מאז שהאקסית שלי ארין ואני נפרדנו כשהיינו בני תשע־עשרה, אני לא נכנס למחויבויות. הכלבה הזאת היא מחויבות רצינית ואני אצטרך לשלב אותה בלוח הזמנים התובעני שלי.

ועדיין, עולה בי היסוס. אני בוחן את המבנה, מחפש פגמים. יש כמה עשבים שוטים בגינה. החלק החיצוני זקוק לשכבת צבע חדשה. בשדה יש כמה בורות שהכלבים בטח חפרו. אני לא יכול להתמודד עם כלבה, אבל אני לא יכול להשאיר אותה כאן.

המקום הזה לא מספיק טוב עבורה.

אני משפשף את גשר אפי, יודע שבתוך תוכי כבר החלטתי. פאק.

״היי.״

הראש שלה קופץ והיא מרימה אליי את מבטה בעיניים בוהקות. הלב שלי מתכווץ.

״את רוצה לחיות איתי?״ אני שואל אותה, והיא ממשיכה לבהות בי במבט חמוד. ״אה. את רוצה חטיף.״

היא נעמדת במקומה ואז קופצת ממני אל מושב הנוסע ומחכה. אני שולח יד אל המושב האחורי ופותח את שקית החטיפים שקניתי לה, נותן לה כמה וצופה בה בזמן שהיא זוללת אותם.

כבר הגעתי להחלטה, ואני מתעלם מהקול הקטן בראשי שאומר לי שזה לא רעיון טוב. אני צופה בכלבה מתכרבלת לכדור במושב הנוסע והולכת לישון. יש לי כסף להביא עוזר אישי השנה והכלבה תטופל היטב.

בטלפון שלי, אני גולל את אנשי הקשר עד שאני מוצא את מי שאני מחפש.

״סטרייצ׳ר,״ ווארד עונה.

״היי.״ אני משפשף את הלסת שלי כשהתחושה הרעה ההיא מתגנבת לי שוב אל הבטן. ״שיניתי את דעתי. אני אצטרך עוזר אישי.״

פרק 2
פּיפּה

הלב שלי פועם בפראות בזמן שאני עומדת מחוץ לבניין הדירות של ג׳יימי סטרייצ׳ר.

בפעם האחרונה שראיתי אותו פנים אל פנים, בדיוק שפכתי ברד כחול על החולצה הלבנה שלי בקפטריה של התיכון. המבט הקר וחסר העניין שלו עולה שוב ושוב בראשי, עיניו הירוקות חולפות עליי לפני שהוא מסתובב חזרה לשיחה שלו עם יתר הספורטאים הפופולריים החתיכים.

ועכשיו אני עומדת להיות העוזרת האישית שלו.

הוא תמיד היה מניאק, אבל אלוהים, הוא היה מהמם, אפילו אז. שיער שחור עבה, תמיד רק קצת פרוע ממשחק הוקי. קו לסת חד, אף חזק. כתפיים רחבות וחזקות, וגבוה. כל כך גבוה. ריסים כהים בצורה לא הוגנת. הוא מעולם לא עבר את השלב המביך בגיל ההתבגרות, שנראה כאילו עבר עליי לאורך כל שנות הנעורים שלי. החזות השקטה, המאיימת והזועפת שלו גם הלחיצה וגם ריתקה אותי, כמו את כל הבנות וחצי מהבנים בבית הספר.

הו, אלוהים. אני נושמת עמוק ומקלידה את המספר באינטרקום שבחוץ. הוא מכניס אותי פנימה בזמזום בלי לענות אפילו. במעלית, הבטן שלי מתהפכת בדרך אל הפנטהאוז.

אני כבר לא ילדת הלהקה החנונית. אני אישה בוגרת. עברו שמונה שנים. אין לי הידלקות נעורים על הבחור יותר.

אני צריכה את העבודה. אני מרוששת וחיה על הספה של אחותי. עזבתי את העבודה האיומה ב׳בקתת הנקניקיות׳ של ברי בלי הודעה מוקדמת אחרי שבוע. אפילו אם הייתי רוצה לחזור — ואני לא. לקחתי את העבודה הזאת רק כמקרה חירום כדי לשלם את החשבונות ולעזור להייזל עם השכירות — הם לעולם לא יעסיקו אותי מחדש.

וחוץ מזה, אין שום סיכוי שהוא זוכר אותי. התיכון שלנו היה עצום. הייתי הילדה המוזיקלית החנונית, תמיד מבלה עם ילדי הלהקה, והוא היה שחקן הוקי לוהט. אני צעירה ממנו בשנתיים, אז אפילו לא היו לנו שיעורים יחד או חברים משותפים. הוא אחד השוערים הטובים ביותר בליגת ההוקי הלאומית, ונראה כמו פאקינג אל. העובדה שהוא ידוע כמי שלא נכנס למערכות יחסים כנראה רק מלהיטה יותר את הבנות. בשנה שעברה מישהי זרקה תחתונים על הקרח עבורו — זה היה בכל כותרות הספורט.

הוא לא הולך לזכור אותי.

אני צופה במספרים עולים ועולים כשאני מתקרבת לקומה שלו.

הוא יהיה עסוק בתרגולים ואימונים. אני לא אראה אותו.

ואני ממש, ממש צריכה את העבודה הזאת. סיימתי עם תעשיית המוזיקה והנבלים המפורסמים שבה. הלכתי לבית ספר לשיווק והגיע הזמן להמשיך בדרך הזאת. העבודה היחידה שמפורסמת תחת שיווק בוונקובר דורשת לפחות חמש שנות ניסיון, אז אפילו לא ישקלו לבחור בי. לפי אחותי הייזל, שעובדת כפיזיותרפיסטית עבור ונקובר סטורם, בקרוב עומדת להיפתח משרת שיווק בקבוצה. היא אמרה שהם מעדיפים לשכור אנשים מבפנים.

משרת העוזרת הזאת היא הדרך שלי פנימה. היא זמנית. אם אוכיח את עצמי בעבודה, זה הצעד הראשון בדרך לעבודת שיווק בקבוצה.

המעלית נפתחת בקומה העליונה ואני צועדת אל הדלת שלו, נושמת עמוק ומרגיעה. זה לא עובד, והלב שלי פועם בחלק הקדמי של החזה שלי.

את צריכה את העבודה, אני מזכירה לעצמי.

אני דופקת, הדלת נפתחת והדופק שלי מגמגם כאילו הוא שיכור מסיידר אלכוהולי זול.

הוא כל כך יותר לוהט כמבוגר. ופנים אל פנים? זה ממש לא הוגן.

הגוף שלו ממלא את מפתן הדלת. הוא גבוה ממני בראש, ואפילו תחת חולצת האימונים ארוכת השרוולים הגוף שלו הוא שלמות. הבד הדק נמתח על כתפיו הרחבות. אני מודעת במעורפל לכלב שנובח ומתרוצץ ברחבי הדירה מאחוריו, אבל המבט שלי עוקב אחר התנועות שלו כשהוא מניח יד על משקוף הדלת. השרוולים שלו מופשלים והמבט שלי מתעכב על האמה שלו.

האמות של ג׳יימי סטרייצ׳ר יכולות להכניס אישה להיריון.

אני בוהה. אני מקפיצה את מבטי מעלה אל הפנים שלו.

אוי. הבטן שלי שוקעת. הידלקות הנעורים שהייתה לי לפני שנים מתפרצת חזרה אל חיי כמו מגפה, מרטיטה את כולי. העיניים שלו עדיין בצבע הכי עשיר ועמוק של ירוק, כמו כל הגוונים שיש ביער עבות. הבטן שלי מתהפכת.

״היי,״ אני מתנשמת לפני שאני מכחכחת בגרוני. הפנים שלי בוערות. ״היי.״ הקול שלי חזק יותר הפעם ואני מזייפת חיוך שמח. ״אני פיפה, העוזרת האישית החדשה שלך.״ אני מחליקה יד על הקוקו שלי.

יש רגע שהפנים שלו ריקות מהבעה, לפני שעיניו מתחדדות וארשת הפנים שלו הופכת זועפת.

המחשבות שלי מתפזרות באוויר כמו קונפטי. מילים? אני לא מכירה אף אחת מהן. לא הייתי יכולה להגיד אחת. השיער שלו מלא, קצר ומעט מתולתל. לח, כאילו הוא בדיוק יצא מהמקלחת, ואני רוצה להעביר בו את אצבעותיי.

המבט שלו מתעכב עליי, הופך עוין מרגע לרגע, לפני שהוא נאנח כאילו אני מפריעה לו. ככה הוא נראה בתיכון — זועף, מרוגז, עצבני. לא שאי פעם הייתה בינינו אינטראקציה.

״נהדר,״ הוא אומר את המילה כמו קללה, כאילו אני האדם האחרון שהוא רוצה לראות. הוא מסתובב וצועד אל תוך הדירה.

ידעתי שהוא לא יזכור אותי.

אני עוצרת צחוק מריר של מבוכה וחוסר אמון. אני לא יודעת למה אני מופתעת מהגישה שלו. אם למדתי משהו אחד מהאקס שלי זאק והצוות שלו, הוא שלאנשים מהממים ומפורסמים מותר להיות מניאקים. העולם נותן להם לחמוק מכך.

ג׳יימי סטרייצ׳ר לא שונה.

אני מתייחסת לדלת הפתוחה כסימן לעקוב אחריו. הכלבה רצה במהירות אל רגליי וקופצת עליי. היא עונדת קולר ורוד ואני אוהבת אותה מייד.

״ארצה!״ הוא מצווה בקול קשוח שגורם לעורף שלי לעקצץ. הכלבה מתעלמת ממנו, קופצת על הרגליים שלי ומכשכשת חזק בזנב.

״היי, כלבלבה.״ אני כורעת ברך ומצחקקת כשהיא מנסה לתת לי נשיקות.

היא מלאה באנרגיה פראית מטופשת, רוקעת במהירות בכפותיה על הרצפה בזמן שהזנב שלה זז מהר כל כך עד שנדמה שהוא עלול ליפול. הישבן שלה מתנועע בצורה הכי חמודה בעולם כשאני מגרדת את הנקודה שמעל הזנב שלה.

אני מאוהבת.

ג׳יימי מכחכח בגרונו במורת רוח. בושה מהבהבת בחזה שלי, אבל אני דוחפת אותה הצידה. אני כאן לעזור לו עם הכלבה, מה הבעיה שלו? כשאני מזדקפת, הפנים שלי מרגישות חמות.

וגם, הדירה שלו? היא אחד המקומות הכי יפים שאי פעם הייתי בהם. היא אחד המקומות הכי יפים שאי פעם ראיתי. חלונות מהתקרה לרצפה שמשתרעים על שתי הקומות ומשקיפים על המים ועל רכס ההרים, ממלאים את הסלון שעוצב בקונספט של חלל פתוח ואת המטבח באור. המטבח מבריק ומרווח, ואפילו שהסלון מלא בארגזים ובצעצועי כלבים, הספה המחולקת עם השזלונג נראית כל כך נוחה ומזמינה. יש מדרגות שאני מניחה שמובילות אל חדרי השינה. דרך החלונות אני יכולה לראות את צפון ונקובר ואת ההרים. אפילו ביום סוער בזמן הגרוע ביותר של החורף הקר של ונקובר, הנוף יהיה מרהיב.

אני מתערבת שיש במקום הזה אמבטיה ענקית.

״מה השם שלה?״ אני שואלת את ג׳יימי כשאני מלטפת את הכלבה. היא נשענת עליי, בבירור נהנית מכל תשומת הלב.

הלסת שלו נחשקת והדרך שבה הוא בוהה בי גורמת לבטן שלי לצנוח. העיניים הירוקות שלו כל כך חדות וחודרות, ואני תוהה אם הבחור הזה אי פעם חייך. ״אני לא יודע.״

על הרצפה לצד הספה יש מיטת כלב ענקית ותפוחה, ובערך מאה צעצועים צבעוניים מפוזרים סביב הסלון. קערת מים וקערת אוכל ריקה מונחות על הרצפה במטבח, ועל השיש יש שקית ענקית של חטיפים, חצי ריקה. הכלבה רצה אל אחד הצעצועים לפני שהיא מביאה אותו אל כפות רגליו של ג׳יימי ומביטה מעלה אליו, מכשכשת בזנבה.

״אני צריך ללכת לזירה, אז בואי נסיים עם זה,״ אומר ג׳יימי, כאילו אני מבזבזת את הזמן שלו. הוא עוקף אותי וכשהוא חולף על פניי, הריח שלו חודר במעלה אפי.

העיניים שלי כמעט נעצמות. הוא מריח מדהים. זה הריח ההוא שלא ניתן להגדיר של דאודורנט לגבר — חד, חריף, רענן ונקי, הכול בבת אחת. לריח בטח קוראים מפולת שלגים או הוריקן או משהו עוצמתי וחסר מעצורים. אני רוצה לדחוף את הפנים שלי לחולצה שלו ולהסניף. אני כנראה אאבד הכרה.

כשהוא מתהלך במטבח, מראה לי היכן נמצא האוכל של הכלבה, אני שמה לב לאופן שבו הוא זז, בעוצמה וחן. שרירי הגב שלו נעים תחת החולצה שלו. הכתפיים שלו כל כך רחבות. הוא כל כך, כל כך גבוה.

אני קולטת שהוא אפילו לא הציג את עצמו עדיין. זה משהו שאנשים מפורסמים היו עושים בסיבוב ההופעות של זאק כשהם הגיעו אל מאחורי הקלעים, כאילו ציפו שתדע מי הם.

״כל התקשורת שלנו תהיה דרך אימייל או בהודעות,״ אומר ג׳יימי. ״תוציאי את הכלבה לטיולים, תאכילי את הכלבה, תשמרי שלא תסתבך בצרות. כבר לקחתי אותה לווטרינר ולטיפוח.״ הוא מביט בה שוב.

אני מחייכת אליו ברוגע. ״אני יכולה להתמודד עם כל זה.״

״יופי.״ הטון שלו חד.

וואו. אדון אישיות, ממש כאן. אני בולעת רוק בקושי מסוים. הוא כל כך שתלטן. צמרמורת עוברת בי והעור שלי מעקצץ. אני מתערבת שהוא גם שתלטן במיטה.

״מפני שהעבודה שלך,״ הוא מוסיף.

תחושה חולנית נעה במעלה הגרון שלי, אבל אני דוחפת אותה חזרה למטה. אני כבר לא בת שש־עשרה. אני חכמה יותר, ואני מכירה את סוג הטיפוס. אחרי זאק, אני יודעת שלא כדאי להתאהב בבחורים כאלה — בחורים מפורסמים. בחורים עם אגו. בחורים שחושבים שהם יכולים לעשות מה שהם רוצים בלי השלכות.

בחורים שיימאס להם ממני ויזרקו אותי הצידה.

״בימים של משחקים, אני הולך לנוח אחרי ארוחת הצהריים,״ הוא אומר מעבר לכתפו, כשאני עוקבת אחריו במעלה המדרגות. ״אני צריך דממה מוחלטת.״

אני זקוקה למלוא יכולת השליטה שלי כדי לא להצדיע לו ולומר, ‘כן, המפקד!׳ משהו בתוכי אומר לי שהוא לא יצחק. ״אני אקח אותה לטיול ארוך בזמן הזה.״

הוא נוהם. זו כנראה הגרסה שלו ללבכות מאושר.

במסדרון בקומה למעלה הוא עוצר מול דלת פתוחה. החדר ריק מלבד קומץ ארגזים גדולים ומזרן עטוף ניילון.

״זה יהיה החדר שלי?״ אני שואלת.

הוא זועף, והבטן שלי מתפתלת בחוסר נוחות.

״אני מתכוונת, זה יהיה החדר שאישן בו כשאתה תהיה מחוץ לעיר?״ אני מבהירה כדי שהוא לא יחשוב שאני מנסה לעבור לגור איתו או משהו כזה. ״כשאני דואגת לכלבה.״

הוא משלב את זרועותיו. ״כן.״

האופן שבו הוא בוהה בי גורם לבטן שלי לקפץ שוב ושוב כמו שכפות הרגליים של הכלבה עשו על הרצפה. התגובה הלחוצה שלי היא לחייך שוב, וקווי הזעף שלו מעמיקים.

״נהדר.״ הקול שלי נשמע כמו ציוץ.

הוא מחווה בסנטרו אל השירותים בהמשך המסדרון. ״את יכולה להשתמש בשירותים האלה. יש לי משלי בסוויטה.״

העיניים שלו משתהות עליי, ואני מנסה לא לנוע תחת הכובד של מבטו. הבחור הזה לא מחבב אותי, אבל אני הולכת לשנות את זה ברגע שהוא יבין כמה קלים יותר החיים שלו יכולים להפוך איתי. וחוץ מזה, הוא בקושי הולך לראות אותי.

לאבד את העבודה הזאת זה לא אפשרות.

פרק 3
ג׳יימי

פיפה הארטלי עומדת בסלון שלי, משחקת עם הכלבה, ואני לא יכול לנשום. כשפתחתי את הדלת, חשבתי שאני הוזה.

השיער שלה ארוך יותר. אותו חיוך ביישני, אותן עיניים כחולות־אפורות מנצנצות שגורמות לי לשכוח את השם שלי. אותו קול רך ומתנגן שהתאמצתי לשמוע בתיכון בזמן שהיא דיברה וצחקה עם שאר ילדי הלהקה.

אבל עכשיו שהיא בוגרת, היא פאקינג מהממת. פצצה. נמשים על אפה ועל עצמות לחייה משמש הקיץ וקווצות של זהב בשיער הקרמל שלה, שלא היה חום ולא בלונדיני. למרות שהגשר בשיניה היה חמוד בתיכון, החיוך שלה היום כמעט עצר את הלב שלי.

אני פיפה, היא אמרה בדלת, כאילו לא זכרה אותי. אני לא יודע למה זה אכזב אותי כל כך.

״אתה רוצה שאעזור לך לפרוק?״ היא שואלת, משחקת בחבל משיכה עם הכלבה. ״או שאני יכולה ללכת לקנות מצרכים או להכין ארוחה עבורך.״

אני צופה בעיקול היפה של פיה כשהיא מדברת. השפתיים שלה נראות רכות, בגוון ורוד מושלם. הן תמיד היו כאלה.

פאק.

״לא.״ המילה יוצאת קשוחה יותר משאני מתכוון, אבל אני מעורער.

אני לא יכול פאקינג לחשוב ליד פיפה הארטלי. זה תמיד היה ככה.

ברגע אחד, הראש שלי נמצא שוב במסדרון ההוא מחוץ לחדר המוזיקה של בית הספר, מקשיב לה בזמן שהיא שרה. היה לה את הקול הכי יפה, כובש ומקסים שאי פעם שמעתי — מתוק, אבל כשהיא הגיעה לטונים מסוימים מחוספס. חזק, אבל בחלקים מסוימים רך. תמיד בשליטה. פיפה ידעה בדיוק איך להשתמש בקול שלה. אבל היא אף פעם לא שרה בפומבי. זה תמיד היה הבחור ההוא זאק שפאקינג שר והיא ניגנה בגיטרה כליווי שלו.

אני תוהה אם היא עדיין שרה.

אני תוהה אם היא עדיין איתו, והנחיריים שלי מתרחבים. במהלך הקיץ, ראיתי את הפרצוף המטופש והדורש מכות שלו על שלט חוצות וכמעט עפתי מהכביש המהיר. זה הבחור שפותח את סיבוב ההופעות? הוא בקושי יכול היה לנגן על גיטרה. והקול שלו היה ממוצע.

לא כמו פיפה. היא מוכשרת.

שמונה שנים מאוחר יותר, ואני עדיין חושב על הרגע ההוא במסדרון כל הזמן. אני לא יודע למה — זה לא משנה.

הכלבה מנענעת את הצעצוע בזמן שפיפה מחזיקה אותו, והיא צוחקת.

אני צריך לצאת מפה.

״אני צריך ללכת לאימון.״ אני חוטף את המפתחות מהדלפק ומושך את התיק על הכתף.

״ביי,״ היא קוראת כשאני צועד מחוץ לדלת.

באותו אחר הצהריים אחרי האימון אני עומד לפתוח את דלת הכניסה, כשרעש מהדירה שלי עוצר אותי עם היד על ידית הדלת.

שירה. פליטווד מק מתנגנים בתוך הדירה שלי. מבעד למוזיקה, הקול שלה נשמע ברור, זוהר ומלודי. היא מדייקת בכל התווים, אבל יש משהו מיוחד באופן שבו היא שרה. משהו ייחודי לפיפה.

אני לא יכול לזוז. אם איכנס פנימה, היא תפסיק לשיר.

דאגה עוברת בגופי, מפני שזה בדיוק מה שאני לא אמור לעשות. היא הייתה אמורה לעזוב לפני שאני חוזר הביתה.

אני לא יכול שפיפה תהיה בסביבה שלי השנה. עברו רק כמה שעות והיא כבר נכנסה לי לתוך הראש.

כשאני פותח את הדלת, העוזרת האישית החדשה שלי פורקת את הארגזים של המטבח, מושיטה את ידה כדי לסדר את כוסות הזכוכית על המדף, נשענת קדימה על השיש, ונותנת לי נוף מרהיב לתחת שלה.

רוגז מתהדק בחזה שלי. זה הדבר האחרון שאני צריך.

המבט שלי חולף על פני הדירה. רוב הארגזים נפרקו. היא ארגנה את הסלון שלי, והתמונה של אימי ושלי מונחת על מדף הספרים. היא סידרה את הרהיטים בסלון אחרת מאיך שהם היו מסודרים בדירה בניו יורק. כורסאות הרביצה פונות אל החלונות, משקיפות על אורות העיר בצפון ונקובר, מעבר למים. הכלבה ישנה על הספה, מכורבלת לכדור.

אני משלב את ידיי על החזה, מרגיש שילוב של הקלה ובלבול. הדירה נראית נחמד. היא מרגישה כמו בית. נחרדתי מהמחשבה לפרוק, אבל עכשיו זה כמעט גמור.

אפילו לא אכפת לי שהכלבה על הספה.

השירה שלה נפסקת והיא מביטה מעבר לכתפה. ״אה, היי.״ היא מתנשמת ומביטה בטלפון שלה שעל השיש לפני שעיניה פונות לשלי. ״מצטערת. לא שמתי לב לשעה.״ היא מנקה את כפות ידיה וצועדת אל הדלת. ״איך היה האימון?״ היא שואלת בזמן שהיא נועלת את הסניקרס שלה.

הדרך המתוקה והסקרנית שבה היא שואלת גורמת לחזה שלי לחוש מוזר. חמים ונוזלי. אני לא אוהב את זה. יש לי דחף משונה לספר לה כמה לחוץ אני לקראת העונה.

״בסדר,״ אני אומר במקום, ועיניה מתרחבות בתגובה לטון החד שלי. פאק. רואה? זו הסיבה שזה לא הולך לעבוד. אכפת לי יותר מדי ממה שהיא חושבת.

״דייזי ואני עשינו טיול של שעתיים מסביב לפארק סטנלי, ואז ביליתי את רוב הערב בללמד אותה לעשות תרגילים.״

הגבות שלי מתכווצות יחד. ״דייזי?״

היא מושכת בכתפיה, מחייכת לעבר הכלבה שעל הספה. ״היא צריכה שם.״ היא מרימה את התיק שלה. ״הוצאתי אותה לפני שעה, אז אתה לא צריך להוציא אותה.״

אני מנסה להגיד משהו כמו תודה, אבל רק צליל נמוך של הכרה יוצא מגרוני.

היא מחליקה יד עדינה על הקוקו שלה, ממצמצת פעמיים ומעניקה לי את החיוך הזוהר ההוא מקודם, זה שחשבתי עליו במהלך כל האימון.

הלחיים שלה הופכות ורודות והיא נראית נבוכה. ״אני לא אפריע לך.״ היא מניחה את רצועת התיק שלה על הכתף ושולחת אליי חיוך ביישני מהיר נוסף. ״אני אהיה כאן מחר בבוקר אחרי שתלך לאימון. לילה טוב, ג׳יימי.״

המבט שלי נופל על השפתיים היפות שלה ואני לא מצליח לדבר. היא בטח חושבת שחטפתי את הדסקית בראש יותר מדי פעמים.

היא עוזבת ואני עומד שם, בוהה בדלת.

אולי אני לא חייב ל —

אני מוחץ את המחשבה, כמו להכות ביתוש על הזרוע שלי. פיפה חייבת ללכת. אני יודע מאימא שלי וממערכת היחסים היחידה שניסיתי להיות בה בשנה הראשונה בליגת ההוקי הלאומית, שאם יש יותר מדי כדורים באוויר, אני אפיל אחד. אני תמיד מפיל.

ברגע שהיא עוזבת, אני שולף את הטלפון שלי ומתקשר לווארד.

״סטרייצ׳ר,״ הוא עונה.

״המאמן.״ אני מעביר יד בשערי. ״אני צריך עוזרת חדשה.״