המלכים המובחרים 2 - בובה שבורה

פרולוג

אימא? התכופפתי מאחורי דלת חדר השינה הסגורה למחצה. כשהצצתי מעבר לפינה, אימי התחילה להרים את קולה ותקעה את אצבעה בחזהו של הגבר הניצב מולה.

"לא, זה לא היה חלק מהתוכנית!"

האיש חייך באופן שגרם לי לחבק את בוּבּי, דובונית המחמד שלי, חזק יותר.

"את לא קובעת. היא וֶנַארִי. תצטרכי לברוח, ולברוח מהר, אם את לא רוצה שהעניין הזה יתפוס אותך."

אימא תפסה את התליון שעל השרשרת שלה. "היא..." לחשה, דמעות זולגות על לחייה, "היא רק ילדה, לוקאן. היא... היא..."

"היא הברבור הכסוף, אליזבת. את חייבת לברוח, עכשיו, לפני שהקטור יגלה."

אימא נשמה עמוק. צעדתי לאחור ורצתי למיטה שלי, חומקת אל מתחת לשמיכה, מתכרבלת בחום ומחבקת את בוּבּי קרוב יותר. את בובי קיבלתי מחבר משפחה קרוב כשנולדתי, ומאז ישנתי איתה. היו לה נעלי בלרינה ושמלה רופפת, וידיה היו מורמות מעל ראשה, תזכורת לחוטים שפעם היו מחוברים אליהן ושלטו בה.

הדלת נפתחה. עצמתי את עיניי וגירדתי את אחת מעיניה החרוזיות של בובי שלי. הבד שממנו היא הייתה עשויה היה שחוק והחוטים, שהיו קשורים לידיה פעם, כבר מזמן נקרעו. הייתי בת שבע, אולי מבוגרת כבר מכדי לישון עם בובת דובי במיטה, אבל ידעתי למה האיש היה כאן.

הוא בא לכאן בכל יום שישי. ידעתי מה הוא יעשה עכשיו.

הדים נשמעו בחדר השינה שלי כאשר יבבות טלטלו את גופי. הצמדתי את ברכיי אל חזי ועצמתי את עיניי, מנסה לחסום את הזיכרונות המוכרים שתקפו אותי מדי לילה. הרגשתי שאני הולכת על כביש קר ולח לבד, לא מסוגלת להשתחרר מהכלא שבו אני כלואה.

"זה חלק ממי שאת, כסופה."

בשרי הצטמרר כששמעתי את הקול הזה. ואז הכול השתנה וזה כאילו צפיתי בעצמי מבחוץ כאדם אחר.

"לא!" התפתלתי בזרועותיו בניסיון לשחרר את מפרקי ידיי מאחיזתו.

"ששש, כסופה, את לא ברשות עצמך."

"מה?" התנשפתי ודמעות זלגו על לחיי. "מה זאת אומרת אני לא ברשות עצמי?" היד שאחזה במפרקי כפות ידיי עלתה אל הקוקו הרופף שלי והתהדקה עליו. "בבקשה, אל. לא הלילה," התחננתי, גרוני מצטמצם מהכאב ומהבגידה.

"הכי טוב שתתרגלי לזה, כסופה. זו רק ההתחלה של החיים שלך."

"אבל אני קטנה."

"זה טוב יותר מאשר להיות מתה."

הוא אחז במכנסי הפיג'מה שלי, קרע אותם ממני והעיף אותם בחלל החדר. עצמתי את עיניי וחלמתי על יום טוב יותר, יום שבו הסודות המשפחתיים והקשרים המשפחתיים שלי לא ייכנסו לחדר השינה שלי בכל יום שישי בלילה.

'יום שישי השחור', כך כיניתי אותו. פחדתי ממנו, בזתי לו, וחלמתי שיום אחד אתקע לו כדור בין העיניים. בפעם הראשונה ההיא, הוא גנב את בתוליי, וידעתי שהדם שזלג בין ירכיי התמימות לא זרם בלי שתהיה על כך נקמה.

פרק 1

"מדיסון? את בטוחה שאת רוצה לעזוב?" שואלת טייטום ומביטה בי, ידיה מונחות על ההגה.

"כן." אני מביטה מהחלון. "אני לא יכולה להיות בסביבתם כרגע."

היא עולה על הכביש המהיר. "את רוצה לדבר על מה שקרה שם?"

אני מדליקה את הרדיו בתקווה לעצור את שטף שאלותיה. 'אהבה טיפשית' של ג'ייסון דרולו מתחיל להתנגן.

"אז אני מבינה שהתשובה היא לא," היא ממלמלת ומחזירה את תשומת ליבה לכביש. אני עוצמת את עיניי ומאבדת את עצמי במילות השיר. שתזדיין אהבה. שיזדיינו כל הרגשות שמזכירים אהבה או שמפגינים אותה. האדם היחיד שאמור היה לאהוב אותי ללא תנאים גם בגד בי. מה זה אומר? האם בשום מצב אי אפשר לאהוב אותי? או שאנשים רבים כל־כך חושבים שלא מגיעה לי האמת? אם לומר בכנות, שתי האפשרויות האלה מחורבנות.

השיר מסתיים ואני סוגרת את הרדיו. אני מבינה שהמצב שבו אני נתונה לא נגרם באשמתה של טייטום ואני לא צריכה לכעוס עליה.

"את לא צריכה לעשות את זה איתי, טייט, אבל אני לא יכולה להישאר כאן, איתם, לחיות את כל השקרים האלה."

היא נאנחת. "מאדי, אני לא עוזבת אותך. אני יודעת שהידידות שלנו התקדמה מהר, אבל... מעולם לא היו לי חברות, ואני קצת..." פניה מאדימות. היא מביטה בי. "בודדה. אז אני לא משאירה אותך כאן לבד."

"את מבינה שתצטרכי להיפטר מכל כרטיסי האשראי שלך?" אני שואלת, בוחנת את תגובתה.

ההבנה חולפת על פניה לרגע לפני שחיוך מפציע על שפתיה. "כן, מאדי. תחשבי שהם כבר נעלמו."

"באמת?" אני שואלת, מרימה גבה.

"כן." היא מהנהנת ואני כמעט קונה את זה, עד שהיא מוסיפה כלאחר יד, "מייד אחרי שאמשוך כמה אלפים."

אני צוחקת, מנידה בראשי ומדליקה את הרדיו שוב. מה, לעזאזל, אנחנו הולכות לעשות?

"או־קיי," אומרת טייטום ומעבירה יד בשערה בזמן הנהיגה, "אנחנו צריכות לחזור לבית שלך ולאסוף במהירות את כל מה שנצטרך."

"כמו מה?" אני שואלת, מזועזעת מהרעיון שאנחנו צריכות לחזור הביתה. "לא, טייט. אני לא רוצה לחזור לשם."

היא מביטה בי. "ומה נעשה, מאדי? אין לנו הרבה אפשרויות. אנחנו צריכות דרכונים וכל זה!"

"או־קיי," אני לוחשת, נשענת על המושב ומנסה לחשוב על פתרון. "או־קיי, אני רק יורה פה באוויר, אבל אני מבטיחה שאם זה לא יצליח, נוכל לפרוץ לבית שלי ולקחת כל מה שאנחנו צריכות."

טייטום נרגעת. "אז לאן אנחנו נוסעות?"

אני בולעת את הגוש שבגרוני. "לריברסייד. לספרייה."

אנחנו מתקרבות לבית הספר. טייטום מחנה את המכונית בחזית ופונה אליי. "את בטוחה לגבי זה?"

אני מחפשת את המילה המתאימה, אבל לא מצליחה. "לא." אני דוחפת את הדלת ויוצאת בדיוק כשהדלת של טייטום נסגרת.

"טוב, מזל שהבאתי את נעלי הריצה שלי." היא מקיפה את המכונית ובאה לעמוד לידי.

אני מביטה מטה על רגליה. "אלה לא נעלי ריצה, טייטום."

טייטום הולכת אחריי כשאנחנו פונות לכיוון בית הספר ומתגנבות לצד כיתות הבנות, מתכופפות מתחת לחלונות ועושות את דרכנו מעבר לבריכה אל הספרייה הנמצאת מאחורי חדר הכושר.

כשאנחנו מגיעות לכניסת התלמידים, אני מעבירה את כרטיס התלמיד שלי על התיבה הקטנה עד שהאור הירוק מהבהב ונשמע צפצוף. אנחנו פותחות את הדלת ונכנסות.

די שקט כאן. כמה תלמידים מסתובבים פה ושם, אבל אף אחד לא שם לב אלינו. הדלת נפתחת ושוברת את השקט שיכול לשרור רק בספרייה.

ראשה של מיס וינטרס מתרומם כשהיא שומעת אותנו מתקרבות והיא מניחה לספר שבו הייתה שקועה.

עיניה מתרחבות כשהיא רואה אותי, ואני מביטה בה במבט מתחנן.

היא קמה על רגליה ודוחפת את משקפיה במעלה אפה, וכשהיא צועדת אליי ואל טייטום היא מסתכלת סביבה בפחד מובחן.

"בנות, איך אני יכולה לעזור לכן?" היא מעלה חיוך מזויף.

"אני יודעת." זה כל מה שאני מצליחה לומר. כל הפעמים שרציתי לשאול 'מה, לעזאזל' קורה?' מסתכמות עכשיו בשתי מילים פשוטות.

מיס וינטרס עוצרת ומטה את ראשה הצידה כשעיניה נסחפות אל מעבר לכתפי לרגע לפני שהן חוזרות אליי. "את יודעת?"

אני שומרת על קשר עין איתה. "אני יודעת."

היא אוחזת בכוח בזרועה של טייטום ובזרועי ומובילה אותנו בחזרה אל הדלת שדרכה נכנסנו. היא פותחת אותה, דוחפת אותנו בחזרה אל שמש אחר הצהריים וסוגרת את הדלת מאחוריה.

היא נושפת אוויר וידה עולה למצחה ומעסה אותו ברכות, במחווה מדיטטיבית כמעט.

"לעזאזל." היא מותחת את צווארה ועוצמת את עיניה לרגע. "אז את יודעת שאת הברבור הכסוף?"

"הכסוף? למה את מתכוונת?" שואלת טייטום ומביטה בי בגבה מורמת.

"כן," אני לוחשת, "אבל אני לא יודעת מה זה אומר, איך את יודעת על זה או למה כולם משקרים לי."

"אני לא יכולה..." מיס וינטרס מנידה בראשה. "אני מצטערת, מדיסון, אבל אני לא יכולה להסתבך בכל זה. זה מסוכן מדי."

"טוב, אז את יכולה לעזור לי להיעלם?"

מיס וינטרס מביטה בי במבט מלא רחמים. "את לא יכולה לברוח מ'המלכים', מדיסון. הם יהרגו אותך." היא מסיימת את דבריה בלחש.

"הם יהרגו אותי בכל מקרה. בהנחה שקראתי את הספר נכון."

"איפה הספר?" שואלת מיס וינטרס ומביטה סביבה בעצבנות.

"הוא בתיק שלי. את עומדת לעזור לי או לא?"

היא מחפשת את עיניי ואז שולפת את הטלפון שלה. "תראי, אני מכירה בחור. תגידי לו שטינקר שלחה אותך."

"טינקר?" אני שואלת כשהיא גוללת בטלפון הנייד שלה.

היא מביטה בי. "כן, טינקר." היא עוצרת ומורידה את זרועותיה לצדדים.

"מה?"

"זה רק... תקשיבי, את צריכה לעשות את זה נכון, אם את הולכת לעשות את זה. תשיגי את כל המסמכים שהוא צריך ממך ותמשכי את כל הכסף שאת צריכה לעת עתה. הוא לא זול. את לא יכולה שיהיו עלייך יותר מעשרת אלפים במזומן אם את טסה לחו"ל, אז תמשכי עשרת אלפים, ואז עוד שמונת אלפים כדי שתוכלי להשיג מבני את כל מה שאת צריכה."

היא נותנת לי את מספר הטלפון שלו ואני שומרת אותו במהירות בזיכרון הטלפון שלי.

"הוא יגבה ממך ארבעת אלפים לכל אחת." היא משתתקת לרגע ואז אומרת לי, "תברחי, מאדי. תברחי ואל תחזרי לעולם כי לא משנה מה בישופ מרגיש אלייך..." היא מחפשת את עיניי. "אין לזה משמעות. לא הייתה לזה משמעות גם כשזה נגע לחאליס."

"למה את מתכוונת? מה את יודעת על חאליס?"

פניה מתקשות. "אני יודעת שהוא תקע לה כדור בין העיניים."