ירמיהו

מנוב לענתות
(982 לפנה"ס)

שעת צהריים. השמש ברום הרקיע הלהיטה בחומה את ארמון המלך שאול בגבע בנימין. קבוצה גדולה של כוהנים מהעיר נוב ובראשה אחימלך הכוהן הגדול הובהלו לארמון בפקודת המלך בלי שנודעה להם הסיבה לכך. מצבי רוחו הקיצוניים של המלך היו ידועים לכול, והזימון הבהול הזה בישר רעות. אחימלך, איש צעיר כבן שלושים, לבוש בבגדי הבד הלבנים של הכוהן הגדול, עמד נרעד ומלא דאגה ועל מצחו ציץ הזהב והכתובת "קודש לה'".

האווירה הייתה מתוחה מאוד. הכוהנים עמדו צפופים כמנסים לחסות זה בזה, וחיכו לבלתי נודע. המלך, זקוף, גבוה וזועף, הביט בכעס על כל הנוכחים, ולאחר שמיקד מבטו בכוהן הגדול אחימלך, קרא בקול —

"מות תמות אחימלך, אתה וכל בית אביך!"

שערותיו של אחימלך סמרו ולשונו דבקה לחיכו. לאחר שהות קלה, הצליח לסנן מבין שיניו בקול שבור, "במה חטאתי לך, אדוני המלך, ומה האשמה שמצאת בי?"

המלך הביט בו בזעם, "בגדת בי, אחימלך, נתת מזון, נשק ומחסה לדוד אויבי," שאג.

כל הניצבים מסביב נסוגו ברעדה לאחור. פניו של אחימלך נפלו, גופו רעד והתנודד והוא התקשה לעמוד על רגליו. מבטו הנבגד של המלך לא מש ממנו ודרש הסבר.

"חי נפשי, אדוני המלך, אם ידעתי שהוא אויבך..." ייבב אחימלך. "דוד הוא חתנך, מפקד נערץ בצבא שלך, חבר וידיד נפש של בנך יהונתן, והנכבד מכל עבדיך," מנה אחימלך את מעלותיו של דוד בתמימות, בלי שחש כי בעשותו כן כורה הוא בור לרגליו.

גופו של שאול נעשה חידודין, "עתה ברור ואין ספק בכך!" קרא בפסקנות וסקר את כל אנשיו. "ברור לעיני כול שאתה תומך בדוד ולכן ציידת אותו בכל הדרוש לו, במזון ובנשק, וגם שאלת לו באורים ותומים, אף שאינו מלך."

"דוד פנה אליי בשמך, אדוני המלך, ואני שמחתי לתת לו את מבוקשו. עשיתי זאת בגלוי ובתום לב, כי ביקשתי לקיים בנאמנות את מצוותך," אחימלך הביט בתחינה בדואג האדומי, קצין מקרב חיילי המלך הזרים, שסיפר למלך על סיועו לדוד. "הנה, יעיד על כך דואג האדומי, שנכח אף הוא במקדש ושמע כיצד פנה אליי דוד בשמך וביקש שלא ידע איש מהי מטרת השליחות."

המלך שאול ודואג האדומי החליפו מבטים מלאי הבנה.

"עדיין אתה מיתמם?" העווה שאול את פיו בפליאה והביט בו כלא מאמין. "מדוע שאלת לו באורים ותומים? האם הוא כבר מלך בעיניך?" הביט בו בבוז.

"זו לא הפעם הראשונה שאני שואל לו באורים ותומים. כבר שאלתי לו בעבר, מאז מינית אותו להנהיג את ישראל," השיב אחימלך וחרץ את דינו.

"הוא אשר אמרתי," קרא שאול המלך. "מות תמות אחימלך, אתה וכל בית אביך!"

במקום הושלך הס, איש לא זז ממקומו. כולם הביטו זה בזה בדממת מוות.

"הרגו גם את כל כוהני ה'! גם הם שיתפו פעולה וסייעו לדוד ולאנשיו למרוד בי!" ציווה המלך, אך חיילי המשמר ההמומים לא נעו ולא זעו.

הם הביטו זה בזה נדהמים ולא העזו לשלוח יד בכוהן הגדול אחימלך ובמשרתי האל. הם נחרדו מן הצפוי להם מן הסירוב לפקודת המלך, אך התמלאו אימה ופחד מהפגיעה בכוהנים. מלא זעם ונקמה סקר המלך שאול את אנשי הצבא המסרבים לפקודתו. לרגע עמד נבוך וחסר אונים, אך מיד התאושש ופנה אל דואג האדומי.

"פגע אתה בכוהנים!" פקד עליו.

פניו של דואג נהרו. לרגע זה שבו ישים המלך את מבטחו בו ייחל זמן רב מאוד. מיד שלף את חרבו ובהינף יד אחת נעץ אותה בחזהו של אחימלך, היישר בליבו. גופתו של הכוהן הגדול התגוללה על הארץ בתוך שלולית של דם.

צווחות ונהי מילאו את האולם. אביתר, בנו הצעיר של הכוהן הגדול, מירר בבכי וחיבק את גופתו של אביו. חיילי המשמר של המלך התפזרו דוממים לכל עבר, ורק שכירי החרב הזרים של דואג האדומי הקיפו את המלך ואת מפקדם וחיכו לפקודה.

"תפסו את כל כוהני המשכן והביאום לפני המלך!" ציווה דואג האדומי את חייליו.

מיד פשטו עשרות החיילים ואספו את כל כוהני מקדש נוב. אחדים מהם, שניסו להימלט על נפשם, הוכו באכזריות והובאו בכוח אל מרכז האולם לפני המלך. אביתר, בנו בן השש־עשרה של הכוהן הגדול אחימלך, ניצל את המהומה הרבה באולם, חמק חרש מעיני החיילים ונמלט החוצה.

המלך שאול הביט בכוהנים וצווח בקול, "הרגו את כל הבוגדים האלה!"

מיד שלפו דואג וחייליו את חרבותיהם והרגו בזה אחר זה את כל כוהני משכן נוב, שמונים וחמישה נושאי אפודי בד. אביתר שמע מבחוץ את פקודת המלך ואת צעקות המוות של הכוהנים, וידע שחיילי המלך יחפשו אותו. הוא הסתתר בתוך בור ריק בשדה הסמוך.

קולות בכי וצעקות מרות נשמעו למרחוק, ודם הנרצחים ניתז על הרצפה ועל הקירות. המלך שאול עמד אחוז חרון, שמח לרגע על מעשה הנקם באויביו, אך גם נרתע מההרג ומהדם הרב ששפך. כל גופו רעד בסערת רגשות עזה. לפתע הביט במרחץ הדמים שלפניו ונתקף בהתפרצות גדולה של כעס ושיגעון שהיו לאחרונה מנת חלקו לרוב.

"הרגו גם את כל תושבי נוב עיר הכוהנים. איש לא יימלט!" שאג במלוא כוחו.

לפקודתו, הקיף דואג האדומי בראש צבאו את העיר נוב הסמוכה לגבע, ובאכזריות רבה פלשו חייליו והסתערו על בתי המשפחות השלווים. כל תושבי העיר נטבחו: מאיש ועד אישה, מעולל ועד יונק. לקראת ערב עזבו דואג ואנשיו את העיירה, לא לפני שווידאו כי איש לא שרד.

הערב ירד, חשכה כיסתה את העיר ודממת אסון כבד השתררה מסביב. רק יללות התנים ונביחות הכלבים קרעו את דומיית המוות. מתוך הבור החשוך שמע אביתר את צו המלך המחריד להרוג את כל תושבי נוב, וליבו יצא לראות מה עלה בגורל משפחתו. דמעות צער ויגון זלגו מעיניו, בקושי רב הצליח לעצור את בכיו. רועד מפחד, חיכה אביתר עד יעבור זעם, ואז אזר את כוחותיו ויצא ממחבואו לאוויר הצח. בכל נפשו שאף להגיע אל בית אביו, לראות אם שלום לאימו ולאחיו.

דומם הלך בחשכה עד שהגיע לעיר הכוהנים, מולדת משפחתו, ועם הגיעו לבית הוריו, התגלו לעיניו לאור העששית שהדליק, בני משפחתו, גופותיהם שרועות בתנוחות שונות. תחילה זיהה את אימו בפתח הבית, ודאי חשה להגן בגופה על משפחתה, ולידה, מאחור, ראה את אחיו הקטן אליעזר, עודנו מחזיק בשולי שמלתה. בחדר הסמוך מצא את גופת אחיו פנחס שרועה על הרצפה וחלקה מוסתר מתחת למיטה. נראה כי הסתתר שם והוצא בכוח אל מותו. אביתר סקר שוב את פנים הבית ועצר ליד אימו, שכב על הרצפה וחיבק את גופתה הדוממת.

לפתע נשמעו צעדים ואור עששיות הבליח מבעד לפתח הבית. אביתר נצמד חזק יותר לגופת אימו, מדמה עצמו למת. האנשים עצרו בפתח הבית.

"זהו ביתו של הכוהן הגדול אחימלך," אמר אחד האלמונים בקול שבור ופרץ בבכי. יבבות ונהי עצור נשמעו מפי האחרים.

"אני אשם ברצח הנורא הזה!" אמר האחד והתייפח.

אביתר הרפה לרגע את אחיזתו בגופת אימו, הרים אט את ראשו ופרץ בבכי מר. הוא זיהה את פניו של האיש. היה זה דוד. כל העיניים הופנו בתמיהה אל הצללית הבוכה. דוד וחייליו חיבקו את גופו הרועד.

"ברוך ה' שהותיר בן אחד למשפחת אחימלך!" קרא דוד בתפילה ובהודיה לה', ולא העלה בדעתו כי חרף הטבח הנורא, יצמח מזרעו של אביתר אחד הנביאים הגדולים בתולדות עם ישראל, הוא הנביא ירמיהו.