מבוא: מקום לדאגה
הספר מלחמת 100 השנים הבאות הוא ספר על שינוי. שינוי כיוונה של ההיסטוריה. כולנו תוצר של סדר עולמי היסטורי שעוצב באמצע המאה ה-20 במחיר של מלחמות עולם. דמוקרטיה, זכויות אזרח, חופש הביטוי — כל אלו הם פרות קדושות ובסיסיות כל כך בחיינו, עד שאיננו מסוגלים להפנים את שבריריותן. אך כפי שמארק טוויין אמר פעם, "מפרות קדושות מכינים את ההמבורגרים הטובים ביותר."
ספר זה נולד בזמן תרגיל מחשבתי שהתבקשתי לעשות. ג'ונתן ביקש ממני לעצום את עינַי. זו היתה בקשה חריגה ולא טיפוסית. ג'ונתן היה עמית שלי ממשרד האוצר האמריקאי עמו חלקתי שעות רבות בזמן כהונתי כציר הכלכלי של ישראל בוושינגטון. עמיתים אמריקאיים כמו ג'ונתן, אינם נוטים לחרוג מכללי הפרוטוקול. פורמליות היא מבצרם. ובכל זאת, לפתע, במשרד הדחוס במחלקת המדינה, הוא אמר, "עצום את עיניך. אני רוצה שתדמיין עולם שנשלט על ידי סין." ובלי היסוס החל לטפל בכל הפרות הקדושות של כולנו.
אקדים ואומר שאיני נוטה להתמסר בקלות רבה למניפולציות מסוג זה, אבל המיקום, שעת הבוקר המוקדמת והעובדה שעתותי היו בידי — כל אלו הובילו אותי להקדיש לעמיתי את כל תשומת לבי ולהעניק לו את הזכות להוביל אותי בעקבות דבריו.
תיאוריו היו ספוגי חרדה: החופש שכולנו נהנים ממנו ייעלם, הפריחה הכלכלית תדעך, זכויות המיעוטים יישחקו, העיתונות תהיה מגויסת, תרבות של פחד והשתקה תשתלט על חיי כולם.
"אם לא נפעל עכשיו," אמר לי ג'ונתן, "כך ייראה עולמם של ילדינו. אתה מבין? אתה מפנים את הסיכונים? הכול ישתנה לבלי הכר."
במשך שנתיים המשכתי לדמיין את אותו עולם מסויט שניסה להציג לי עמיתי. החרדה שבקולו — האם היא משקפת מציאות קיימת, אמינה, או שמא דבריו, שנאמרו מדם לבו, ספוגים בתעמולה מערבית מתוחכמת, הבאה בעיקר להגן על מבני הכוח הקיימים, על עוצמתה של ארצות הברית? האם סין באמת יכולה לצמוח ולעמוד בראש הסדר העולמי? יש לה היכולת או הרצון לכך? ככל שהעמקתי בנושא, הבנתי את עוצמתו. מהר מאוד התבררה העובדה כי מאבק המעצמות בין ארצות הברית לסין אינו עוד נושא גיאופוליטי. כל אספקט בחיינו יושפע ממאבק זה עמוקות.
בספר זה אבחן את המאבק המתחולל זה מכבר בין ציוויליזציית המערב בראשותה של ארצות הברית ובין הציוויליזציה הסינית: ציוויליזציה ולא רק מדינה; אלפי שנות היסטוריה ולא כוח חדש. אראה כיצד הענק הסיני המתעורר שב למרכז הזירה, מערער את הסדר הקיים ומעורר גלי חרדה. אתחקה אחר הזירה הכלכלית, הטכנולוגית, הפוליטית והצבאית שמערכה זו כבר מתחוללת בהן ואתבונן ביסודות המאבק שיכתיב יותר מכול את עתיד ילדינו. אביט בעיניו, אתמודד איתו ואנסה גם להסיר דעות קדומות והטיות.
בהמשך אנסה להבהיר מדוע המאבק בין סין לארצות הברית הוא הזירה החשובה מכולן, ומדוע השפעתה תורגש בכל מדינות העולם ותחול על כל תושבי כדור הארץ. אקלים, גרעין, כלכלה, בריאות, תרבות — כמעט כל פן בחיינו יושפע מהדרך שבה שתי המעצמות ינווטו את יחסיהן.
אדון באינטרסים הגלובליים: המלחמה בין סין לארצות הברית מתחוללת זה מכבר בשווקים הכלכליים בכל קצווי תבל. אראה כיצד האינטרס הלאומי האמריקאי נע מזרחה מהזירה האטלנטית, מאירופה ששימשה חיץ בין הכחולים לאדומים במאה הקודמת, אל האוקיינוס השקט. צרפת, בריטניה וגרמניה — בעלות הברית החשובות של ארצות הברית עם היסטוריה עשירה ומורכבת עמה — מוחלפות ביפן, באוסטרליה ובהודו. סין גם היא מניעה את כליה על גבי לוח השחמט העולמי. מתקרבת לאיראן, מחזרת אחרי רוסיה, מטילה את יהבה על מדינות אסיה והעולם השלישי ומספקת להן ממון בשפע.
בהמשך אראה כיצד המאבק בסין מחלחל ללבה של ארצות הברית, משנה את ערכיה ומעוות חלקים מתרבותה. לצד זאת, אראה כיצד המאבק מאיץ שינויים כבירים המתחוללים בסין, מאיימים על ההגמוניה המפלגתית ומאתגרים את השלטון; בקרב גופי השלטון יש הסבורים כי סין מוֹכרת את נשמתה למערב הקפיטליסטי ויש הדורשים, לעתים בסתר, יותר חופש ופתיחות.
***
מה עומד אפוא מאחורי החרדה של וושינגטון מבייג'ינג? כיצד הפכה סין שעד לפני 40 שנה סבלה חרפת רעב ממש כמו סודן למעצמת־על שצפויה לעלות בכוחה אפילו על ארצות הברית? מהן הזירות שבהן מתחולל מאבק זה? אני מקווה שהספר יאיר לכם הקוראים סוגיות אלו ויבהיר עד כמה הן מהותיות ומשמעותיות גם לחיינו בישראל. בסופו של הספר, כל קורא יוכל לבחון ולקבוע לעצמו: האם ג'ונתן הפריז בחששותיו או שמא דייק עד כאב?
חלק ראשון
על מה המהומה
הענק הסיני מתעורר
שגרירות ישראל בוושינגטון שוכנת במבנה אבן בעל מראה ירושלמי. בחצר המבנה עורכים קבלות פנים וטקסי זיכרון, אך מה שלכד את תשומת לבי כבר מהיום הראשון שבו כיהנתי כציר כלכלי, היה העובדה שניתן להביט מהחצר במבנה מסוגר וגדול המצוי בדיוק מעבר לרחוב: משכנה של שגרירות הרפובליקה העממית של סין.
פעמים רבות ניסיתי יחד עם עמיתַי לשגרירות לנחש כיצד מתנהלים חייהם של הסינים המוצבים בלבה של ארצות הברית ומייצגים את מי שהפכה ליריבתה הגדולה ביותר. לפי השמועות, כל אנשי הסגל הדיפלומטי הסיני חיים עם בני משפחתם בתוך המבנה, יש בפנים גן ילדים ובית ספר, והאוכל מגיע מסין. מספרים גם שהשירות החשאי האמריקאי בנה תחנת האזנה בתוך הקירות, ויש אפילו מי שלוחשים בחיוך כי בתוך המבנה מוסתרים טילים. ההומור, כדרכו, משקף דבר מה עמוק יותר.
המבנה המשונה של שגרירות סין נראה מאיים על סביבתו. התחושה ספוגה במתח שהאמיר בין העולם כולו לסין בשנים האחרונות, מתח שצפוי לעצב את המאה ה-21. המבנה המנוכר אינו מרמז על הדרמה המתרחשת בין כתליו: מעצמה חדשה, שונה מכל מה שהכרנו, מרימה את ראשה, פוסעת אל מרכז הבמה, קוראת תיגר.
עוצמתה של סין מערערת את הסדר העולמי המוכר לנו מאז שקטו קרבות מלחמת העולם השנייה, סדר עולמי שעוצב בידי ארצות הברית. סין, המתייצבת עם כוח כלכלי חדש־ישן, אדיר ממדים, רב סתירות, מציגה בפנינו דיקטטורה קפיטליסטית.
עד לא מזמן השילוב בין קפיטליזם ושווקים כלכליים פתוחים ותחרותיים ובין משטר טוטליטרי היה בלתי מתקבל על הדעת. הרי הקפיטליזם — כך מאמין המערב, כך נלמד בחוגי הכלכלה ומדעי המדינה וכך התבטאו נשיאים ומנהיגים — מביא לדמוקרטיזציה. חופש בחירה בין מוצרים בסופרמרקטים ענקיים חייב לגלוש בסופו של דבר לשווקים מקבילים, שבהם סוחרים ברעיונות, בעמדות ובתפיסות — שווקים פוליטיים.
התפיסה הזו, ששורשיה בהצלחות ביפן ובאירופה שאחרי המלחמה, הובילה ללוגיקה פשוטה שלפיה פעולות דומות מול סין יובילו לתוצאה דומה, לפתיחות, למערביות. אך התפיסה הזו היתה צפויה להתנפץ לנוכח מאפייני הציוויליזציה הסינית שהיו זרים להוגים המערביים: מדינה שבה המנדט של השלטון הוא שמימי, ומבחנו העיקרי הוא שמירה והגנה על שלמות הממלכה העצומה.
כתוצאה מכך, המערב צופה באימה בהתעצמותה של סין, בכלכלתה המזנקת, בצבאה המתעצם ובתקומתו של מודל חדש של דיקטטורה קפיטליסטית. הלחצים לחופש פוליטי, לעומת זאת, צנועים. שביעות הרצון של האזרחים הסינים מממשלתם האוטוקרטית גבוהה.
לצד זאת, הליברליזם במובנו הפשוט והבסיסי — חופש דעה, עיתונות חופשית, ביקורת תמידית של מהלכי הממשל, הפרדת רשויות — הולך ומאבד מקסמו. מדינות שבהן האתוס הליברלי טרם נטע שורשים, מתנערות ממנו. המודל הסיני מערער את הביטחון של מדינות רבות בליברליזם המערבי. באפריקה, במזרח אירופה וגם בדרום אמריקה בוחרות יותר ויותר מדינות להעניק מענה לשאיפה הבסיסית של בני האדם למנהיג, לסמכות, לתשובות נחרצות במקום סימני שאלה.
נראה שהליברליזם — על בתי המשפט העצמאיים שלו, ערכי השוויון הגוברים בחשיבותם על כל ערך אחר, זכות השימוע, זכות ההתנגדות וזכות התביעה — קורס שוב ושוב תחת נטל ההוכחה ליכולתו להוביל ולבצע שינויים.
הדמוקרטיה הליברלית המערבית בהובלת ארצות הברית חיבקה בתחילת המילניום את סין, חיבוק שנדמה היה כחיבוק דוב שעתיד לשנות את דפוסיה האוטוקרטיים של סין. סין צורפה כחברה מן המניין לארגון הסחר העולמי. כעבור 20 שנה הסתבר שהחיבוק אכן היה חיבוק דוב, אך המחבקת היתה סין. ארצות הברית ועמה העולם המערבי ניצבים כעת בפני סיוט טוטליטרי רב עוצמה וממון, שד שהשתחרר מהבקבוק בסיוע המערב ולא ניתן להחזירו.
מעצמות נוטות להתבונן זו בזו בחשדנות רבה. ההיסטוריה מלמדת שחשדנות זו מתעצמת כשמעצמה חדשה עולה מול מעצמה קיימת ומובילה להתנגשות בלתי נמנעת. זו אותה חשדנות שמעוררת דינמיקה שסוחפת את שתיהן, בניגוד לאינטרס של כל אחת מהן, למצב של עימות אלים. כך יוצא שאין אף גורם אחד בממשל האמריקאי שמייחל למלחמה עם סין ואין שום גורם בממשל הסיני שמבקש לפתוח במלחמה חמה מול ארצות הברית, אך חרף זאת רבים מאמינים שהקונפליקט הוא בלתי נמנע.
ההיסטוריה אינה מציבה בפנינו שום דוגמה קודמת לעימות המתהווה לנגד עינינו: עימות בין שתי ציוויליזציות, עימות חובק עולם בין כלל חלקי האנושות, בין מעצמות כה זרות ושונות, אך בה בעת כרוכות זו בזו מבחינה כלכלית ומסחרית ותלויות זו בזו.
העימות הגלובלי האחרון היה בין ארצות הברית לברית המועצות. היה זה עימות בעל אופי שונה, שכן המלחמה הקרה באמת היתה גלובלית, אך התרחשה בין שני כוחות המרכיבים את הציוויליזציה המערבית עצמה והתמקדה במאבק בין אידיאולוגיות ברורות: קומוניזם וקפיטליזם.
אם נתבונן בהיסטוריה הרחוקה יותר, קל יהיה להתפתות ולהשוות את המאבק בין ארצות הברית לסין לזה שהתחולל לפני 2,500 שנה בין שתי ערי המדינה אתונה וספרטה. מלומדים מערביים אוהבים לעשות זאת.
מצד אחד, עיר המדינה אתונה, ערש התרבות המערבית, מעצמה ימית, הראשונה שניסתה להקים חברה דמוקרטית. ההחלטות מתקבלות בה בהצבעה של האזרחים (גברים כמובן), מנהיגיה נבחרים, רשויות השלטון המרכזיות מופרדות. האמנות, התרבות והפילוסופיה פורחות בה. סוקרטס, שהפך לסמלה, אבי הפילוסופיה המערבית, מטיל ספק בכול.
מצד שני, עיר המדינה ספרטה, מדינת צבא מגויסת, שוויונית. על אזרחיה מוטלת חובת נאמנות טוטלית, כל אזרח מוכשר מלידתו להילחם, זהו ייעודו. המדינה מספקת לו אדמה ועבדים תמורת הקדשת חייו למלחמה. עיר מדינה זו מעניקה לנשים לראשונה בהיסטוריה שוויון כמעט מוחלט, אך השלטון בה מלוכני, והשליטים נחשבים לנציגי האלים. צבא יבשתי אימתני עומד לרשותה.
הנה כי כן, לפנינו שתי ערי מדינה: זו בעלת סממנים דמוקרטיים וזו בעלת קווים אוטוקרטיים. שתי חברות שונות זו מזו, שהמאבק שלהן עיצב את בסיסה של ההגות המערבית.
מי שמזדרז להשוות בין מלחמת ערי המדינה ביוון העתיקה למתח שבין ארצות הברית לסין בימינו, מאמין בהשוואתו שהמלחמה בין ארצות הברית לסין כמעט בלתי נמנעת. אך השוואה זו עלולה להתברר כשטחית. אמנם סיפורן של אתונה וספרטה סיפק תובנות נצחיות לאנושות על מקורות הכוח ובעיקר על מגבלותיו, אך המאה ה-21 מייצרת מציאות כה שונה, עד שההשוואה לערי המדינה של העולם העתיק מתרוקנת מתוכן, וכך גם מתרככת המסקנה המדכדכת בדבר עימות בלתי נמנע כביכול.
נראה שאין בהיסטוריה תקדים שמזכיר ולו במעט את עוצמתה של ההתנגשות הפוטנציאלית. שתי מעצמות־על שביניהן אינספור זירות טכנולוגיות, כלכליות וצבאיות, חמושות עד צוואר בנשק גרעיני. עימות שמסכן את העולם כולו.
בעודי עומד בחצר השגרירות שאלתי את עצמי: מדוע בעצם שתי המעצמות הללו מתנגשות? שאלתי גם רבים אחרים. העימות הרי אינו על טריטוריה. ספק אם השליטה של ארצות הברית באוקיינוס השקט, כפי שרבים טוענים, תשמש עילה מספקת להסתכנות אמריקאית הכרוכה בעימות רחב היקף עם סין. ברור שלסין מצדה אין כל עניין להשתלט על מרחבים המסכנים את ארצות הברית. גם האידיאולוגיה התפוגגה זה מכבר. בניגוד למקרה של ברית המועצות לשעבר, סין אינה פועלת ליצוא אידיאולוגיה מרקסיסטית כזו או אחרת ואינה מנסה לאכוף את השקפותיה האידיאולוגיות על שום מדינה בעולם, גם לא על מדינות העולם השלישי שבהן היא פועלת בעוצמה כלכלית. העימות גם אינו נסב על משאבים. סין וארצות הברית אינן מסכנות משאבים אסטרטגיים זו של זו.
אם כן, מקובל להניח שהעימות נסב בעיקרו על שליטה והשפעה עולמית. התפתחויות טכנולוגיות ופוליטיות מייצרות את הסערה המושלמת בין שתי הציוויליזציות, ממש כפי שחזה נפוליאון בכבודו ובעצמו עוד במאה ה-19 כאשר תיאר את סין כענק רדום, "וכשהענק יתעורר, העולם ירעד." אך מה משמעותה של שליטה זו וכיצד היא צפויה להשפיע על חיי כל אחד מאיתנו?
המערב מביט בפליאה ובהערכה באופן שבו סין מחוללת רפורמות ענקיות בשווקיה בן לילה, עושה קסמים כלכליים, מקימה תשתיות ענקיות ותחנות חלל, מטה נהרות וחורצת הרים ובעיקר ממגרת עוני מחפיר של מאות מיליוני בני אדם; כיצד היא ביצעה תוך שנים ספורות מהפך מחברה חקלאית לשוק יצרני בין־לאומי ומשם לשוק הצרכני הגדול בעולם; כיצד בנתה במהירות בלתי נתפסת בעשור האחרון רשת רכבות מהירות לאורך 40 אלף קילומטרים, המקשרות את כל חלקי סין במהירות של 350 קילומטרים בשעה.
בסתר לבם מנהיגים רבים במערב חולמים לנהל מערכות דומות, שיאפשרו להם להוציא תוכניות דומות לפועל ולהפגין יעילות ומנהיגות. אך ליעילות זו יש מחיר כמובן, שהרי צדה האפל של הטכנוקרטיה הסינית בא לידי ביטוי בלפיתתה בגרונם של מיליארד וחצי אזרחיה. מנגנון המעקב הגדול בהיסטוריה בן 200 מיליון מצלמות ברחובות מצלם ומתעד הכול, תמיד. כליאת מתנגדי משטר היא דבר שבשגרה, תעבורת האינטרנט מצונזרת. כפרים ויישובים שלמים מפונים לצורכי התשתיות החדשות הנדרשות כדבר שבשגרה. ברוכים הבאים לעולם הדיקטטורה הקפיטליסטית.
ישראל והרעד שהענק הסיני מחולל
עם התעוררותו של הענק הסיני, ישראל צפויה לעמוד בפני החלטות קשות. על פני השטח, בישראל הקונפליקט בין שתי המעצמות לא נוטה לאתגר את הבחירה בין השתיים. יש דמוקרטיה ועולם חופשי ובעלת ברית שבלעדיה אי־אפשר. מולה עולה וריאציה חדשה של דיקטטורה זרה ומנוכרת, הפעם במסווה קומוניסטי־סוציאליסטי־קפיטליסטי, המנסה להסיט את העולם ממאמציו לקידום הגלובליזציה, הדמוקרטיזציה ושחר של יום חדש.
הערכים הטבועים בנו כישראלים ותפיסות העולם המעצבות אותנו מכתיבים את התייצבותנו הכמעט־אוטומטית לצד בעלת בריתנו הגדולה. קל לחבור אל המוכר והידוע.
הזרוּת והניכור שאנו חשים כלפי סין ומה שהיא מייצגת, מייצרים ריחוק טבעי. סין אינה מוכרת לנו. רובנו מזדהים בקלות עם ארצות הברית ועם מדינות אירופה. אמנם הן שונות מאיתנו, אך יש עמן הרבה מן המשותף. רוסיה גם היא מדינה שונה מאוד מישראל, אך שתי המדינות חולקות בסיס רחב של הבנה. לתנועה הציונית יש שורשים רוסיים, לרבים בישראל יש קשרי משפחה רוסיים, המאכלים והתרבות מוּכרים. מול סין התחושה היא שאין לנו כאן בישראל ובמערב כולו שום דבר במשותף. לא שפה, לא תרבות, לא קרובים. זרות מוחלטת בינינו לבינם — אלו המשתלטים על העולם לכאורה, האימפריה החדשה. ומכאן הדרך לחששות, לפחד ולדעות קדומות קצרה מאוד.
אך בחינה מעמיקה יותר מלמדת שההקשר הישראלי והיהודי משחק תפקיד מורכב יותר. כמעט כל סיני מכיר שלושה יהודים מפורסמים שהם אות ומופת עבורו. הראשון הוא קרל מרקס, מחבר המניפסט הקומוניסטי. על אף היחלשותה של האידיאולוגיה המרקסיסטית והמאואיסטית, יום הולדתו של מרקס הוא עדיין יום חג בסין. בבתי הספר קוראים את כתביו, בטלוויזיה משודרות סדרות על הגותו. לא ניתן לחמוק מהפרדוקס שלפיו תורתו של קרל מרקס בדבר מלחמת המעמדות ותקומת הפרולטריון פורחת דווקא בסין של ימינו — אוטוקרטיה קפיטליסטית שבה מעמד הפועלים כמעט נטול כל זכויות והגנה.
השני הוא אלברט איינשטיין, הפיזיקאי הגאון שהנרטיב הסיני קובע כי שורשי תורת היחסות שפיתח נטועים בגילויים מתמטיים שמקורם בסין הקדומה.
השלישי הוא הנרי קיסינג'ר, אדריכל תקופת ההתקרבות בין ארצות הברית לסין בשנות ה-70 של המאה ה-20, האיש המייצג את מי שמושך בחוטים ומניע את כלי המשחק בלוח השחמט העולמי.
דמויות המופת הללו בתחומי המדע, ההגות והפוליטיקה מובילות להטיה לא נוחה של סינים רבים, הרואים ביהודים עם חכם במיוחד. רבים מהישראלים שפוגשים בעמיתים סינים מכירים את האמרות הללו המכוונות לאוזנינו, אמירות מחמיאות על כך שהעם היהודי הוא עם כה חכם.
אני תמיד הרגשתי מאוד לא בנוח עם הגישה הזאת. גבול דק מאוד עובר בינה ובין הצד השני של המטבע, המבקש להטביע גישות שליליות, אנטישמיות.
בסופו של דבר, החברה הסינית נוטה לכבד מאוד ולאהוד את העם היהודי. מדינת ישראל נתפסת בעיני סין כחממת מידע וטכנולוגיה ומצויה בלבה של תוכנית התשתיות הימיות והיבשתיות של סין — החגורה והדרך. כל אלו מייצרים רצון סיני עז לחזק את הקשרים עם מדינת ישראל ועם הקהילה העסקית והטכנולוגית שבה.
לכן חשוב לנסות ולהאיר בשיח הישראלי גם את הזווית הפחות מוכרת לנו, זו העומדת מאחורי הנרטיב הסיני עצמו. סיפורה של אומה עתיקה שהצילה בשנים האחרונות מאות מיליונים מאזרחיה מעוני מחפיר ומרעב, אומה המבקשת לשקף בזירה העולמית את משקלה כמדינה הגדולה בעולם, אומה למודת ניסיון היסטורי מר מול כוחות המערב שדחקו אותה ממעמדה הרם וכעת היא שבה לדרוש את מקומה הראוי לה בעיני עצמה.
לישראל, סיכה קטנה על מפת העולם, יש כמובן אינטרסים רבים ומשמעותיים משלה. כמדינה הממצבת את עצמה כענקית טכנולוגיה וכמעצמת מחקר ופיתוח, המארחת מרכזי מחקר ופיתוח של חברות ענקיות מכל העולם, היא אינה יכולה להתחמק מהשלכותיו של סכסוך חוצה גבולות בין סין לארצות הברית. מעמדה הייחודי של ישראל כאומת סטארט־אפ מציב אותה בעל כורחה בעין הסערה ומחייב אותה לתמרן בין שתי המעצמות.
איני מפקפק בהתייצבות ישראל לצד ארצות הברית. זה הדבר הנכון לעשות לא רק משום שישראל תלויה בארצות הברית מבחינה ביטחונית וכלכלית, אלא גם בשל אמונתנו בערכים הבסיסיים המרכיבים את עולמנו וכבר הפכו טריוויאליים עם השנים: חופש המחשבה והדיבור, הגשמה עצמית, פלורליזם ואינדיווידואליזם.
לצד זאת, ישראל צריכה לפתח יכולת תמרון בין הלחץ המופעל עליה מצד בעלת בריתה החשובה ונטייתה להזדהות עמה, ובין המעצמה הסינית החדשה־ישנה, שמשקלה רק ילך ויגדל עם השנים, המפגינה רצון טוב כלפי ישראל, הערכה אמיתית כלפי העם היהודי ורצון להעמיק עמה את הקשרים.
על ישראל לקחת בחשבון שמעורבותה של סין במזרח התיכון צפויה להתגבר מאוד בשנים הקרובות. הצמא הסיני לאנרגיה שמדינות המפרץ מציעות מכתיב מדיניות סינית של הימנעות מקונפליקטים וממלחמות העלולות להקשות על נתיבי האספקה, כמעט בכל מחיר.
לדוגמה, הפיכתה של איראן למדינת סף גרעינית ואפילו למדינה גרעינית לא תזכה לאהדה בבייג'ינג, אך זו לא תראה בהתפתחות שלילית כזו עילה למלחמה נגד איראן ואף עלולה, לחרדתה של ישראל, להקשות מאוד על מימושה של מלחמה כזאת.
למדינת ישראל יש עניין במאבק בין סין לארצות הברית, כיוון שזהו מאבק על הסדר העולמי ועל השליטה בו. זהו אותו סדר עולמי שאִפשר בהחלטת האו"ם את עצם כינונה של מדינת ישראל; סדר עולמי ששווקיו הגלובליים הם שתומכים בפריחתה הכלכלית של ישראל כאומת סטארט־אפ בין־לאומית. ערעור הסדר הקיים הופך את מדינת ישראל לפגיעה יותר. לכן אנו לא רק צופים המרותקים לתנועותיהן של שתי הרכבות הדוהרות זו לקראת זו, אלא שאנו עצמנו מצויים על אותן שתי רכבות וגם על המסילה שביניהן.
בדמוקרטיה לא מאכילים מיליארד וחצי איש
מכון השלום בוושינגטון משקיף על שדרות פנסילבניה הרחבות. זהו מבנה זכוכית מרשים, מונומנט וושינגטוני שמרבה לארח ערבי גאלה וקבלות פנים. כשאתה משרת כדיפלומט בוושינגטון, תיבת הדוא"ל מתמלאת בהזמנות לערבי קוקטייל של עשרות מדינות המציינות מהפכות, התקוממויות, אסונות וניצחונות.
הערבים הללו מתגלים מהר מאוד כבעלי דפוס קבוע למדי: התכנסות, שמפניה, מתאבנים, רצוי כאלו המייצגים את המדינה המארחת. לאחר מכן נאום קצר של בכיר שהגיע מהמדינה המארחת ומילות תודה של השגריר המארח. הדברים הנישאים בנאומים מרחפים בחלל, אך בקושי זוכים לתשומת לב. המטרה האמיתית של מי שנענו להזמנה היא לפגוש עמיתים משגרירויות אחרות, בכירים בממשל ופונקציות המשרתות את משימותיו של כל אחד ואחת בחלל הגדול.
חשיבותם של אירועים אלו בכך שהם מזמנים ומייצרים לעתים קרובות מגעים ואינטראקציות שלא ניתן להשיג בשום מקום אחר.
זכורה לי שיחה עם דיפלומט עירקי חביב שלא קלט את זהותי והזדרז לתאר בפני את ארצו, את ביתו שבבגדד, את חששו מפני עזיבתם, הצפויה לדעתו, של האמריקאים את עירק. כשהבין כעבור כמה דקות שמולו ניצב דווקא עמית מישראל, השתררה מבוכה קצרה. תהיתי: האם יפנה לי עורף וייסוג לאחור או שמא יגלה עניין? ניסיתי את מזלי באפיק נוח יותר לשיחה מעין זו: אוכל. שמות של מאכלים עירקיים מוכרים נזרקו לאוויר. הטביט (עוף ממולא באורז) כיכב. הסביח לעומתו אכזב, מסתבר שהעירקים כלל אינם מכירים וריאציה ישראלית ייחודית זו. השיחה קלחה, הכוסות התמלאו, ולרגע עמדנו רק שנינו, צוחקים ונהנים זה עם זה כאילו התהום הפעורה בינינו אינה קיימת. אך לפתע החיוך נמחק, הגב הופנה, ועמיתי נעלם כלא היה. אולי מבט ננעץ בו מרחוק, אולי פשוט נבהל מהצחוק המשוחרר של שנינו ומהמבטים סביבנו, מחיוך על פני העמיתים הזרים שהקיפו אותנו. נשארתי שם לבדי, כוס שמפניה מלאה בידי, הנוף הלילי הקר של וושינגטון נשקף מהחלונות הגדולים וגעגוע לטעם של סביח בפי.
בטרם הספקתי להתאושש מהנטישה הפתאומית, ניגש אלי בחור צעיר בחליפה שהציג את עצמו בשם בלתי אפשרי. הוא היה כלכלן מהשגרירות של סין.
"אתם חברים?" שאל בחיוך והצביע על עמיתי העירקי האומלל שניסה להתרחק לקצה האחר של האולם.
"יותר ממה שנדמה לך," עניתי בחיוך ולחצתי את ידו. הצגתי את עצמי כציר הכלכלי הישראלי.
עמיתי השתהה מעט, האדים, מלמל דברי התנצלות. מבחינתו פנייתו אלי היתה חסרת נימוס ושבירת פרוטוקול בלתי מוכר לי. הייתי בעיניו בכיר מדי לשיחה ישירה עמי.
עוד לפני שהספקתי להגיב ולפייס אותו הוא אמר, "חכה רגע," נעלם וכעבור כמה דקות שב והופיע עם בחור מבוגר יותר בשם לי, שהציג את עצמו כראש המשלחת הכלכלית של סין. לי העביר לי את כרטיס הביקור שלו וזיכה אותי בחיוך קר ומעט מאולץ. מבטו ריחף בחלל מעבר לכתפי, רמז לרמת העניין המוגבלת מאוד שהפגין.
"אשמח שניפגש פעם," אמרתי לו, "נדבר קצת. אספר לך על ישראל ואשמח לשמוע על הכלכלה שלכם."
"סטארט־אפ ניישן, אה?" מלמל מבלי לזכות אותי במבט והמשיך לשוטט במבטו בין האורחים ולחפש הזדמנויות קוסמות יותר.
"סטארט־אפ ניישן," חזרתי אחריו, "בהחלט. יהיה מעניין לשמוע על המדינה הקטנה שלכם," השבתי לו. עכשיו הצלחתי לתפוס סוף־סוף את מבטו המופתע.
"קטנה... לא כל כך," הזדרז לי להתגונן, אך אני חייכתי והרמתי את כוס השמפניה שבידי.
"לחיי מיגור העוני," קרצתי. נראה היה שחוש ההומור המגושם שלי לא הרשים אותו כלל, אבל סקרנותו גברה עליו. עניין אותו כיצד נציג רשמי ומעונב ובהחלט לא חשוב מספיק כדי לגזול את זמנו, מרשה לעצמו לנהל שיחה כל כך בלתי פורמלית ומחויכת.
"דבר עם מזכירתי," סינן לעברי, ומבטו המשיך לנדוד אל עבר קהל הדיפלומטים ונציגי הממשל שמילאו את האולם הגדול, "נשב."
ואכן, כעבור שלושה שבועות ישבתי במסעדה וייטנאמית והמתנתי ללי. המסעדה היתה בעלת חלונות גדולים במיוחד, וברחוב שנשקף מהם השתוללו רוחות הסתיו. השלכת חגגה. רכב שרד שחור נעצר בחריקת בלמים מול דלת המסעדה ולי יצא מהמושב האחורי היישר אליה. הוא פסע לקראתי ובעקבותיו שלושה מעוזריו. היענותו למפגש שימחה אותי, משום שסין ריתקה אותי, וההזדמנות לשבת ולדון עם עמית בכיר בנושאי כלכלה נראתה לי מעניינת וחשובה.
כשחציתי את סין מבייג'ינג להונג קונג כמה שנים קודם לכן בדרכים צדדיות וברכבות, חשתי פעמים רבות בחשדנות שעוררתי. הסינים הרבים שפגשתי במסעי פחות התעניינו ברקע שלי ובחיים המערביים. אמנם כשלמדו שאני מישראל הם הזדרזו לציין כמה היהודים חכמים, אך אז עברו מיד לתאר את יופייה של סין ואת יתרונותיה, כפי שככל הנראה תודרכו לעשות כשהם פוגשים זרים.
תחושה זו משותפת לרבים העובדים ופועלים מול עמיתים מסין. צמא לידע וסקרנות אינם מאפיינים את השיחה בדרך כלל. זהו מתכון להסתבכות. פוליטיקה אינה נכללת בנושאי השיחה האפשריים עם זרים. הגישה היא פרגמטית, תועלתנית. רציתי להבין אם התחושה הזו במפגשים שלי עם סינים לאורך השנים היא חוויה סובייקטיבית שלי או שיש מאחוריה משהו גדול יותר. חשבתי לעצמי שהשיחה עם לי תוכל להבהיר את העניין.
תהיתי ביני לבין עצמי אם יש בעיר גורמים נוספים שמתעניינים בשיחתנו הצפויה, ומיד סקרתי את כל עובדי המסעדה וסועדיה והפכתי אותם בראשי לסוכני חרש של גופי מודיעין שונים. זו היתה כמובן הגזמה מוחלטת מצדי, אבל תמיד כדאי להיזהר... לכן הבטחתי לעצמי לא להתבדח הפעם יתר על המידה, שהרי בסוף מישהו עוד עלול לתמלל את המפגש הזה ולקטלג אותו.
לי ושלושת עובדיו התיישבו מולי. כשעמיתים זרים נפגשים בוושינגטון במסגרת תפקידם, בדרך כלל המטרה של כל אחד מהצדדים היא לייצר תובנות מעניינות ונקודות מבט על מדינתו של העמית, שעליהן יוכל לדווח מאוחר יותר לממונים עליו. אולם הימים היו ימיו הסוערים של ממשל טראמפ, ועמיתים דיפלומטים זרים רבים שעמם נפגשתי עסקו בעיקר בניסיון נואש להבין מה לכל הרוחות האיש המתגורר ברחוב פנסילבניה 1600 רוצה, ומה צפוי להיות צעדו הבא.
חששות שונים עלו בכל משלחת ובכל מדינה: הגרמנים חששו מאיומיה של ארצות הברית לחסום את יבוא המכוניות שלהם לשווקים האמריקאיים; הצרפתים חששו מהדרישות האמריקאיות שהלכו וגברו לפתוח את שוקי החקלאות שלהם ולפגוע בסמלי מורשתם — יין וגבינות; לאנגלים היו חששות משלהם לנוכח הרפתקת הברקזיט שלהם.
כמעט בכל בוקר התעוררה וושינגטון לעוד הצהרה או ציוץ שומט לסת של מנהיג העולם החופשי, ונראה היה שהעיר התמכרה לעיסוק בלתי פוסק בהצהרות הללו ובניתוח שלהן.
בתוך המהומה הזו נדמה היה שבכל וושינגטון יש שתי משלחות, זו של סין וזו של ישראל, שאינן מפגינות כל חשש מפעילותו הבלתי צפויה של הממשל. אנו הנציגים הישראלים נהנינו מתקופה שבה הקושי העיקרי היה כרוך בעיכול של כל הטוב שנחת עלינו: העברת השגרירות לירושלים, הכרה בגולן והקפאת הסכם הגרעין. כל אלו עלו בקנה אחד עם המדיניות בירושלים, ואנו, כנציגי הממשלה, זכינו לפעול מול עמיתים אוהדים בממשל, הנכונים לשיח בכל נושא ולגבי כל הצעה.
גם הנציגים הסינים, אף שהיו מצויים בחזית הניגוח של הממשל האמריקאי, הפגינו ביטחון ושלווה. הביטחון הזה היה מרשים ביחס לסוּפה המתרגשת על יחסיה של מדינתם עם ארצות הברית. נראָה שהם כמעט משועשעים מהסיטואציה. מלחמת הסחר היתה בעיצומה. מכסים אמריקאיים הוטלו שוב ושוב על יבוא מוצרים סיניים בשווי של מאות מיליארדי דולרים, בניגוד מוחלט למוסכמות של ארגון הסחר העולמי האוסרות על אפליה בין מדינות. סין מצדה לא היססה להגיב על הטלת המכסים באמצעות מכסים משלה ובאמצעות הסטה אגרסיבית של רכישות תוצרת חקלאית מארצות הברית לטובת מדינות דרום אמריקה, ששמחו לפתע למכור סויה ותירס לשוקי הענק של סין על חשבון החקלאים האמריקאים.
החיוך לא מש מפניהם של עמיתי הסינים. נראה היה שהם נהנים מכל רגע. השיחה קלחה. שוחחנו על חייו של לי בבייג'ינג, על שליחויותיו הקודמות באירופה ובמדינות המפרץ, על משפחתו ועל ילדו הקטן, שנתקל בוושינגטון בקשיים דומים המשותפים לילדי דיפלומטים מכל קצווי תבל. מובן שלא עמדתי בפיתוי וביררתי, ואכן התברר שאין בית ספר בתוך שגרירות סין.
אני מצדי ניסיתי להסביר בסבלנות איך זה ייתכן שיש למשפחה ישראלית נורמטיבית כמו שלי, עם שני הורים רציונליים ומתקדמים למדי, ארבעה ילדים. זה היה נשגב מבינתם של עמיתי הסינים, בוגרי מדיניות הילד האחד. יש להודות שלא הצלחתי לשנות את תפיסתם שקבעה שההחלטה, המקובלת למדי בישראל, לגדל ארבעה ילדים היא מעשה הגובל בטירוף ובחוסר אחריות מוחלט.
לקראת סוף הארוחה רציתי להחזיר את מפגשנו לפסים מקצועיים, כדי להפיק כמה תובנות כלכליות. עניין אותי להבין כיצד הנציגים הסינים רואים את המציאות מול ארצות הברית ומהי הערכתם לגבי העתיד — שאלות צנועות בסך הכול, שהתשובות עליהן טומנות בחובן בסך הכול את עתיד העולם כולו... חיוך התפשט על פניו של לי.
"אנחנו נתגבר," הוא אמר.
"איך?" שאלתי, "הרי גם אתם תלויים בשווקים האמריקאיים. הצרכן האמריקאי, זה שרכש את המוצרים מסין, היה זה שהעניק לסינים את הזינוק הכלכלי המטאורי, יש לו מניות בהצלחתכם. אם לא תוכלו לייצא תוצרת לשוקי ארצות הברית, הכלכלה שלכם גמורה."
"נכון," ענה, "אבל גם ארצות הברית והמערב תלויים בנו, ובלעדינו גם היא תהיה אבודה. אנחנו יודעים שהשיטה כאן בארצות הברית ובדמוקרטיות שנקראות 'ליברליות' לא תאפשר באמת לעצור את הסחר איתנו. בסוף הם יישברו, כי הממשלות כאן חייבות דין וחשבון קבוע ומיידי לציבור כדי לרַצות את דעת הקהל. ככה זה, אתם בדמוקרטיות שלכם, כל הזמן צריכים שכולם יהיו מרוצים, וזה מה שמחליש אתכם. הפגיעה בצרכנים ובחברות תהיה כל כך אנושה, עד שאין שום סיכוי שהיחסים הכלכליים איתנו ינותקו."
חלקתי עליו. חשבתי שדבריו המזלזלים אינם משקפים את המציאות, ושהדברים לא צפויים פשוט "להסתדר" כפי שהוא מקווה, אלא רק להסתבך עוד יותר. דבריו נשמעו לי פלקטיים, שטחיים, סטריליים, צמודים מדי לקו המפלגתי.
הסתכלתי עליו לאחר שסיים את ארוחתו ואמרתי, "אני לא בטוח שאני יודע למה התכוונת כשאמרת 'הדמוקרטיות שלכם', אבל אני בהחלט מודע לחולשות ולפגמים שתיארת. מעניין," הוספתי, "שאף פעם לא פגשתי סיני שחלק ולו במעט על שלטון המפלגה אצלכם בסין, אבל לכל סיני שפגשתי היתה המון ביקורת על שיטת הממשל המערבית, במיוחד האמריקאית."
אף ששיחתנו תפסה כיוון לא מתוכנן, לא הצלחתי להפסיק והוספתי, "תהיה בטוח שפגשתי המון סינים שעברו לחיות באותן 'דמוקרטיות שלכם' כמו שאתה קורא להן. הם חכמים וחרוצים וילדיהם מצליחנים ומממשים את מלוא יכולותיהם. אבל עוד לא פגשתי שום אדם 'מערבי' שהעז בכלל לחשוב על הגירה מלאה לסין ועל מגורים קבועים בה."
לי שתק. כעבור זמן מה הזמין חשבון ואמר, "תראה, כבר 3,500 שנה אנחנו כאן. מכסים על סחורות זה שום דבר. זה לא מרגש אותנו. אימפריות קמות ונופלות. דמוקרטיות הן חלשות ולא מסוגלות לקבל החלטות אמיצות לטובת העמים שלהן. ככה זה כשאתה נגרר אחרי מה שפופולרי ולא מה שנכון לעשות. סין היא מדינה גדולה מאוד, ולשמחתנו היא חוזרת למקומה הטבעי בעולם."
שוב חשתי שדבריו פופוליסטיים, ושהוא שב ומעלה בפני טיעון שטחי שמתאים לשידורי התעמולה של מפלגתו. רציתי להבין אם הוא מדקלם מסרים או שהוא באמת מאמין עמוק בלבו במה שהוא אומר.
באתי לפגישה כדי להקשיב למי שמצוי בלב לבו של המנגנון השלטוני של סין, להסתכל בעיניו, לנסות לחוש אותו, אך מולי ניצב דובר מטעם. מובן שגם אני עצמי הייתי בפגישה זו נציג ודובר, וגם אני ייצגתי מערכת ומדינה על יתרונותיה וחסרונותיה. אבל לא הייתי מהסס, אילו הייתי נשאל, להודות בטעויות שנעשו. לא הייתי מהסס לשתף גם בעמדתי האישית אילו הייתי מתבקש, תוך הבהרה כי זו לא תמיד מתיישבת עם המדיניות הרשמית. אני ועמיתַי מהמדינות המערביות עשינו זאת רבות בכל שיחותינו, וזה מה שהפך אותן לעמוקות, מעניינות ומלמדות. היתה בהן הפרדה עדינה בין המדינה והתפקיד ובין האנשים שהיינו. שיחה עם דובר המפלגה, בכיר ככל שיהיה, מקצועי ככל שיהיה בתחומי אחריותו הכלכליים, היתה פחות אטרקטיבית עבורי.
מבולבל מעט משיחתנו המוזרה וגדושת הקלישאות, טפחתי ללי על השכם ואמרתי לו בקריצה, "היה מהנה ומעניין להיפגש, אבל אני קצת מאוכזב שלמרות פגישתנו, סין עדיין מתעקשת שלא להפוך בעתיד הקרוב לדמוקרטיה ליברלית."
לי, שכנראה כבר התייאש מהקלילות ומההומור, נפנה אלי בטרם נכנס למכוניתו, הביט בי ואמר בפנים מכורכמות, ללא שמץ של חיוך או התנשאות, "לא. לא נהפוך לדמוקרטיה. בדמוקרטיה לא מאכילים מיליארד וחצי איש."
חשתי אותה תחושת זרות שליוותה אותי בשיטוטי בבייג'ינג, ביוּנאן ובצַ'נגְדוּ, עד כמה קשה לנו לתקשר עם עמיתינו מסין ולגשר על הפערים. בזמן שפסעתי חזרה לשגרירות, התמלא ראשי מחשבות. האם "סין דמוקרטית" באמת תהיה טובה יותר לעולם? לסינים? האם זה מה שאנו מבקשים כשאנו מתבוננים בסין? לעתים, כידוע, יש להיזהר במה שמבקשים. נראה היה שהאפשרות לחדור לראשו של נציג סיני בכיר ולאתר סדקים, חששות ותקוות כדי לבחון סוגיות אלו ולאתר כל מה שמרכיב ניתוח מעניין ומעמיק של סוגיה — נידון לכישלון. שוב צצה העובדה המוזרה שלא היתה מצד הנציגים הרשמיים של סין שום סקרנות ושום רצון ללמוד ממני דבר מה, אלא רק לשדר אלי ולהעביר מסרים מוכתבים.
עם שובי למשרדי רשמתי את דוח פגישתנו, העברתי אותו לגורמים המוסמכים בירושלים ובשגרירות ונכנסתי למכוניתי. בנסיעה הביתה תפסה את תשומת לבי ידיעה בשולי החדשות: סגר הוטל בסין על 50 מיליון מתושביה בשל וירוס חדש ומסתורי שהתגלה באזור. חייכתי לעצמי, "רק בסין דברים כאלה יכולים לקרות..." והעברתי תחנה ברדיו.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
