ההיסטוריה הקצרה של הדמוקרטיה

פתח דבר

בימים אלה שואלים מיליוני אזרחים ברחבי העולם שאלות הרות גורל — מה קורה לדמוקרטיה, שיטת ממשל ואורח חיים שעד לא מכבר נתפסה כסיפור הצלחה כלל־עולמי? מדוע רבים כל כך מעריכים שהיא בנסיגה או עומדת להיכחד? תהייה זו בהחלט מתבקשת.

לפני שלושה עשורים דומה היה שהדמוקרטיה זוכה לתהילה. לכוחו של העם היתה משמעות. התנגדות ציבורית לשלטון שרירותי שינתה את העולם. דיקטטורות צבאיות קרסו, האפרטהייד נכחד. התחוללה מהפכת הקטיפה [צ'כיה, 1989], ובעקבותיה מהפכות הוורד [גיאורגיה, 2003] התפוז [אוקראינה, 2005-2004] והצבעוני [קירגיזסטן, 2005]. פוליטיקאים מושחתים נעצרו, הועמדו למשפט, מצאו את מותם בתקופת מעצרם או נורו במקום.

כיום המצב שונה לגמרי. בבלארוס, בבוליביה, במיאנמר, בהונג קונג ובמקומות נוספים, אזרחים נופלים קורבן למעצרים, מושלכים לכלא, מוכים ומוצאים להורג. במקומות אחרים, דמוקרטים נמצאים על פי רוב בנסיגה ומשוכנעים שהעידן שבו אנו חיים הוא בלתי יציב ומפחיד. הם מוטרדים מן העובדה שדמוקרטיות גדולות כמו הודו, ארצות הברית בריטניה, דרום אפריקה וברזיל גולשות במדרון מסוכן בשל הידרדרות בשוויון החברתי, אי־נחת אזרחית ורקב המתפשט במוסדות ממשל מנוּונים שאינם מספקים מענה.

החששות מחתירה תחת הדמוקרטיה גוברים בשל זעם ההמון התומך בדמגוגים, בשל קפיטליזם של מעקב חודרני, מגפות, התעצמותה של סין ושל רודנים נוסח פוטין המאמצים את שפת הדמוקרטיה אך מתעלמים בעליל ממהותה. בה בעת גוברות השאננות והספקנות. יש מי שסבורים שהשיח על תחלואי הדמוקרטיה וגסיסתה הוא מלודרמטי בעיקרו — תיאור טעון מדי של מה שהוא לא יותר מתקופה חולפת של חשבון נפש פוליטי ושינויים מבניים.

ההיסטוריה הקצרה של המוקרטיה שואב את השראתו מהספקות ומהשאלות כִּבדות המשקל הללו, ומבקש להציע מענה תמציתי. חרף העובדה שמרבית הדמוקרטיות אכן ניצבות בפני המשבר העמוק ביותר מאז שנות השלושים של המאה ה-20, בשום אופן אין להסיק מכך שאותה תקופה אפלה חוזרת. נכון, כוחות כלכליים וגיאופוליטיים עתירי עוצמה שוב מרימים את ידם על מהותה ורוחה של הדמוקרטיה. המגפה שהתפשטה בעולם בשנת 2020 רק החמירה את המצב, כפי שעשתה מגפת השפעת לפני כמאה שנים. המימרה הנושנה שלאנשים מן השורה אין כל חשיבות ושדמוקרטיה מחפה על העשירים, לבטח עודנה נכונה חלקית, וכך גם משטרה שידה קלה על ההדק ומעקב אחר אזרחים מתוסכלים. עם שקיעתה ההדרגתית של ארצות הברית, התחזקותה המחודשת והבוטחת של האימפריה הסינית, הכשלים הנמשכים מאז התפרקותה של ברית המועצות ורודנות המשטרים הערביים, דומה שהאירועים הרודפים זה את זה בימינו, הם מטלטלים ומשמעותיים לא פחות. ובכל זאת, והסתייגות זו היא מהותית, הזמנים האלה מטרידים כל כך ומעוררים שאלות דווקא משום שהם אכן שונים.

ההיסטוריה מעוררת תקווה
על מנת להבין מה מייחד את זמננו, עלינו להתייחס אל העבר בכובד ראש. אבל מדוע? באיזה אופן אמור המסע בעקבות הזמן האבוד לא רק לסייע לנו, אלא להיות חיוני להערכת עתידה של הדמוקרטיה, בשנים סוערות אלה של המאה ה-21? ההיסטוריה חשובה בראש ובראשונה משום שכאשר אנו מתעלמים מן העבר אנו תמיד מוּעדים להיכשל בהבנת ההווה. אנחנו מאבדים את קנה המידה להערכת ההתרחשויות. כשאיננו מתעלמים מהעבר אנחנו לומדים להפיק לקחים. ההיסטוריה עוזרת לנו להבין טוב יותר את המצוקות והקשיים שבפניהם ניצבות רוב הדמוקרטיות בימינו.

זאת ועוד, ספר צנום זה מבקש לעורר מחדש תחושה של השתאות כלפי הדמוקרטיה. אין זה מסע של שוחר עתיקות אל נבכי העבר רק למען ההיסטוריה כשלעצמה. יהיה נכון יותר להגדירו כאודיסיאה עתירת תפניות בלתי צפויות, סיפורם של הרגעים המפעימים שליוו את הולדת הדמוקרטיה או התבגרותה או גוויעתה המתמשכת. הספר עוקב אחר רצפי זמן ממושכים, שינויים הדרגתיים, רגעים כאוטיים ותהפוכות פתע בהיסטוריה שלה. הוא מדגיש את טלטלות העבר, את הנסיגות והכשלים, כאשר הדמוקרטיה נחבלה קשות או הביאה על עצמה את חורבנה. נדון גם בתעלומות — למשל, מדוע דמוקרטיה מתוארת באופן טיפוסי כאישה — וגם בתופעות מפתיעות. הספר הזה מבקש לקרוא תיגר על אמונות מושרשות.

לא אחת, ההיסטוריה עלולה גם לתעתע. ספר זה נפרד לשלום מהקלישאה שהדמוקרטיה נולדה באתונה, ומהדעה הקדומה הרווחת שעולם האסלאם המוקדם לא תרם דבר לרוחה של הדמוקרטיה ולמוסדותיה. הוא מבקש לבסס את ההיסטוריה של הדמוקרטיה ברחבי העולם, ולדחות את הטיעון רב־ההשפעה, אך הלוקה בעיוורון חלקי, של ההוגה הפוליטי סמואל פ' הַנטינגטון כי ההתפתחות החשובה ביותר בדורנו היא "הגל השלישי" של הדמוקרטיה הליברלית בנוסחה האמריקני, שנולד באירועים שהתרחשו בדרום אירופה בשנות השבעים המוקדמות של המאה ה-20. הספר מבקש להראות מדוע דמוקרטיה היא הרבה מעבר לבחירות תקופתיות "חופשיות והוגנות", כפי שסבור הנטינגטון, ומדוע הולדתה של הצורה החדשה של דמוקרטיה מפוקחת לאחר 1945 הניבה תוצאות שנותרו על כנן עד ימינו אלה, והן בעלות חשיבות רבה הרבה יותר.

מכל מקום, ספר זה ודאי אינו סיפור עגום של אסונות. הדיון במאפיינים העוברים כחוט השני בתולדותיה של הדמוקרטיה לא נועד לעודד את רוחם של הספקנים ושל הרודנים באזהרות יודעות־כול על סופה המר. הספר מצדד בדעתה של החוקרת הצרפתייה הנודעת של התקופה הקלאסית, ניקול לוֹרוֹ, שההיסטוריה של הדמוקרטיה תועדה על פי רוב בידי אויביה, כמו הגנרל וההיסטוריון של יוון העתיקה תוּקידידֶס (400-460 לפנה"ס) או הדיפלומט וההוגה הפוליטי הפלורנטיני ניקולו מקיאוֶולי (1527-1469). להפך, בדפים אלה אני בהחלט מתייצב לצד הדמוקרטיה, אך משתדל מאוד לפוגג אשליות ודעות קדומות, ולהישמר מפני סכנת האשליה שההיסטוריה יכולה להפיח חיים חדשים במתים באמצעות מטה קסמים. דמוקרטיה אינה זקוקה למשטרת זיכרון. ספר קצר זה אינו מתיימר לספק את המילה האחרונה על דמוקרטיה על סמך עברה הידוע, או מפני שהוא יודע מראש, למרות הכול, מה יעלה בגורלה, לטוב או לרע. אין הוא מבטא אופטימיות נואלת ולא פסימיות דוגמטית בכל הנוגע לעתיד. הוא רק מבקש לעורר תקווה.

ההגנה הלוחמנית על הדמוקרטיה, העוברת כחוט השני בדפים אלה, שואבת את כוחה מזיכרון הנופלים על הגנה זו. היא שואבת השראה ממפגשים עם שורה של דמויות שנשכחו. בני אדם שאכלו, שתו, צחקו, נאנחו, בכו ונהרגו למען הדמוקרטיה. בני אדם מעידנים רחוקים, שמילותיהם ומעשיהם מעוררי ההשראה מזכירים לנו שדמוקרטיה, כשמפרשים אותה בתבונה, היא האמצעי היעיל ביותר שהמציאו עד כה בני אנוש כדי להילחם בניצול זדוני של הכוח להרע. הספר הזה חוקר את מקורותיהם העלומים ואת הרלוונטיות העכשווית של אידיאלים ומוסדות עבר, כגון ממשל באמצעות אספות עם, זכות בחירה לנשים, לפועלים ולעבדים משוחררים, הצבעה חשאית, משפט באמצעות חבר מושבעים וייצוג פרלמנטרי. מי שמתעניינים במפלגות פוליטיות, בבחירות תקופתיות, במשאלי עם, ברשות שופטת עצמאית, בוועדות אמת, בחברה אזרחית ובחירויות אזרח כמו חופש העיתונות, ימצאו את מבוקשם בדפים אלה. וכך אף מי שמתעניינים בפירושים המשתנים שניתנו לדמוקרטיה, לא אחת בדיונים לוהטים על משמעותה, או במאבק הקקופוני בין נימוקי ההגנה והמתקפה עליה. ובנימה קלילה יותר, מדוע מאפיין מרשים של הדמוקרטיה הוא ההזדמנות שהיא מעניקה לאנשים לעשות מעשה מטופש ולשנות את דעתם לאחר מעשה, או הבדיחות שהיא מספקת למסיבות ליל הבחירות.

אחת האמירות האירוניות ביותר על דמוקרטיה מיוחסת ליוזף גבלס, שר התעמולה של היטלר, והיא שדמוקרטיה מספקת לאויביה את האמצעים להרוס אותה, ואנו יכולים להוסיף — ולהפוך את זִכרה לאבק הזמן. עלינו לזכור לדיראון עולם את האמירה הפשיסטית הזו, שכן בעבר דמוקרטיות מעדו וקרסו, לא אחת, ולעתים אף לא התאוששו. ספר זה הוא בבחינת אזהרה מקדימה, אך ממוקדת. הוא מצביע על כך שההיסטוריה אינה סיפור המצדד באויבי הדמוקרטיה, אינה הספד חקוק ואינה סיפורו העגום של חורבן המתועד בטקסט מלומד. וכפי שאמר ההוגה הנאור וולטר (1778-1694), לא מדובר רק ביריבות מעמדית בין גבוה לנמוך. דמוקרטיה אינה רצף של אירועי זוועה, אלא היא מוכיחה שהיא יכולה להגן על המוחלשים. ההיסטוריה אינה קינה. היא יכולה לעורר בנו השראה בכך שתניע אותנו להבין שההמצאה רבת־הערך המכונה דמוקרטיה נבנית בדרך כלל בדי עמל, אך נהרסת בקלות בידי אויביה או בגלל אטימות או הימנעות שאננה מפעולה.

נגד התקוממות
אף שבדמוקרטיה אין ערבויות מובְנות להבטחת שרידותה, היא שימשה תמיד מיילדת של תמורות פוליטיות וחברתיות. כאן אנו מגיעים לנקודה תמוהה בעלת השלכות מרחיקות לכת.

לא זו בלבד שהדמוקרטים שינו את מהלך ההיסטוריה, למשל על ידי הוקעתם והדחתם של מלכים ועריצים ושל מדינות מושחתות וקיסרויות שלמות ששלטו בהן קיסרים רפי שכל או אכזריים. כשמבינים את הדמוקרטיה בפשטות, במובן של שלטון עצמי של בני אדם, מובלע בהולדתה יסוד המוסיף להיות בעל עוקץ רדיקלי. זו ההנחה שבני אדם מסוגלים להמציא מוסדות המאפשרים להם לקבל החלטות כשווים, בכל הנוגע לאורח חייהם המשותף על פני כדור הארץ שלנו. הדבר נראה מובן מאליו, אך חִשבו על משמעות הרעיון — בני תמותה היו מסוגלים להתארגן במסגרות ולדון, כשווי מעמד, בסוגיות של כסף, משפחה, חוק ומלחמה ולקבל החלטות על נקיטת פעולות. במובן זה, דמוקרטיה היא המצאה מפעימה משום שהיא צורת הממשל הראשונה אי־פעם שכרוכה בהתגמשות.

בהשוואה למשטרים פוליטיים כמו רודנות או מלוכה, שחוקיותם ועמידותם תלויות בכללים קבועים ומאובנים, דמוקרטיה שונה באופן מהותי משום שהיא תובעת מהאזרחים להבין שכולה מושתתת על החולות הנודדים של נסיבות הזמן והמקום. לפיכך, על מנת שלא להיכנע למלכים, לקיסרים ולרודנים, עליהם לאמץ אורח חיים פתוח וגמיש. דמוקרטיה הולכת יד ביד עם מכלול אפשרויות. בסיוע אמצעים כמו חופש התאספות ציבורית, גופים למניעת שחיתות ובחירות תקופתיות, היא מקדמת אופציות פתוחות. היא מגבירה את מודעות האזרחים לעובדה שאין שום ערובה לכך שנסיבות שנתונות בזמן מסוים לא ישתנו בעתיד. היא זורעת ספקות בשיח על "מהות" הדברים, על הרגלים בלתי גמישים ועל הסדרים מקובעים לכאורה. היא מעודדת בני אדם להבין שעולמם יכול להשתנות, הבנה שעשויה להצית את זיק המהפכה.

דמוקרטיה ניחנה גם באיכות פרועה משהו, כפי שנהג לומר ההוגה הצרפתית קלוד לֶפוֹר (2010-1924). היא קורעת לגזרים ודאויות, פורצת גבולות, ואי־אפשר לאלף אותה בקלות. היא תובעת מבני אדם להתבונן אל מעבר לשיח על אֵלים, על שליטים שנמשחו בחסדיהם, אפילו מעבר לטבע האנושי עצמו, ולזנוח את כל הנימוקים למען זכויות יתר המתבססות על עליונות מוּלדת הנובעת ממבנה המוח או הדם, מצבע עור, קסטה, מעמד, אמונה דתית, גיל או העדפה מינית. דמוקרטיה מרוקנת מתוכן את הזכות הטבעית לכוח.

כאשר מעודדים בני אדם להבין שחייהם יכולים להשתנות, הדמוקרטיה מגבירה את המודעות לבעיה הפוליטית החשובה ביותר — איך למנוע את שלטון המיעוט של העשירים או רבי־הכוח, המתנהלים כיצורים בני אלמוות רבי־עוצמה שנולדו לשלוט? דמוקרטיה פותרת בעיה נושנה זו של כוחנות — שלטון של מורמים מעם מטעם עצמם — באמצעות סדר פוליטי המבטיח, תוך בחינה מתמדת, מי יקבל כמה, מתי ואיך. מאז ראשיתה, הכירה דמוקרטיה בכך שאף שבני אדם אינם מלאכים, הם לפחות טובים דיים על מנת למנוע מאחרים להתנהג כאילו הם יצורים שמימיים. ומנגד, מאחר שבני אדם רחוקים מלהיות קדושים, אי־אפשר לבטוח במישהו שימשול באחרים ללא בלמים לכוחו. דמוקרטיה מניחה, אמר פעם הסופר הסיני לין יוּטאנג (1976-1895), שאנשים קרובים יותר לשחיתות אפשרית מאשר ליושרה, ומאחר שאין לצפות מהם לבחור תמיד בטוב, יש למצוא דרכים שימנעו מהם לבחור ברע.1 האידיאל הדמוקרטי הוא שלטון של אנשים מן השורה, על אנשים מן השורה, למען אנשים מן השורה. כלומר, ממשל של אנשים שכוחם הריבוני לקבל החלטות לא יימסר לאלים מדומיינים, לקולות המסורת המהדהדים, לשליט יחיד או למומחים מטעם, או פשוט יופקר בשל רשלנות חסרת אחריות, המתירה לאחרים לקבל הכרעות בעלות חשיבות ציבורית.

הפתעות וסודות
מאחר שדמוקרטיה מעודדת אנשים להבין שמאומה בעולם האנושות — אפילו לא מה שמכונה הטבע האנושי — הוא קבוע לעד, ההיסטוריה שלה שזורה ברגעים יוצאי דופן. לנוכח סיכויים קלושים, וחרף כל הציפיות והתחזיות, יחידים אמיצים, קבוצות וארגונים קראו תיגר על המצב הקיים, הפילו את שליטיהם וחוללו מהפך דרמטי בעולם. הדמוקרטיה מצליחה לעתים קרובות להפתיע את העולם ולהסתייע בניסים גשמיים. מאסר דרמטי והוצאה להורג פומבית של מלכים ועריצים, מרד ספונטני של אזרחים ממורמרים, התקוממות נגד שלטון צבאי והצבעות סוערות על חודו של קול בפרלמנט — כל אלה הם רק חלק מהדרמות המפתיעות את בני התקופה ומותירות את הדורות הבאים מרותקים לסיבות ולאופן שבו התאפשרו פריצות הדרך הללו.

הבנת הדרמה שמאחורי ניצחונות דמוקרטיים כאלה היא אתגר, שכן היא דורשת להשתחרר מוודאויות מוצקות. היא מאלצת אותנו לפקוח עיניים משתאות נוכח אירועים מעוררי הערכה, המפליאים עוד יותר בשל העובדה שהדמוקרטיה שומרת בקפידה על כמה מסודותיה הנושנים והיקרים ביותר מפני מוחותיהם החקרניים של הדורות הבאים.

תנו דעתכם למשל לעובדה, שהן בעת העתיקה והן בעידן המודרני תוארה דמוקרטיה לא אחת כאישה. בהפגנות המחאה שהפילו את הדיקטטור הסודני עומַר אל־בּשיר ב-2019, השתתפה סטודנטית בשם אלאא סאלח (Alaa Salah), עטופה בגלבייה לבנה, וזכתה להערצה בעקבות הרקדת המונים נחושה וקריאותיה למפגינים להתייצב לצד הכבוד העצמי וההגינות. במחאתם של אזרחי הונג קונג נגד השלטון הסיני המרכזי בקיץ 2019 הופיעה, הודות למימון המונים, דמותה של דמוקרטיה כפסל בגובה ארבעה מטרים, מצוידת בקסדה, במשקפי מגן ובמסכת גז, וידה אוחזת במוט ובמטרייה. בהפגנת הסטודנטים ההמונית והטרגית בכיכר טיֶין־אַן־מֶן בבייג'ין, ב-1989, הופיעה דמוקרטיה שעיצבו סטודנטים מהאקדמיה המרכזית לאמנויות יפות, בדמות אלה הנושאת את לפיד החירות.

ואם נפנה לעידן קדום יותר, האמן האיטלקי צֶ'זארֶה ריפָּה מפֶּרוּג'ה (1622-1555 בקירוב), תיאר את הדמוקרטיה כאיכרה האוחזת ברימון, סמל לאחדות העם, ומלוא ידה נחשים מתפתלים. הודות לעבודתם של ארכיאולוגים במאה ה-20, יש בידינו גם עדות על אלה בשם דמוקרטיה שאזרחי אתונה (כולם גברים) סגדו לה, כחלק ממימוש זכותם להתנגד לרודנות ולכנס אספת עם משלהם תחת חוקים שקבעו בעצמם.

מה שאנו יודעים על דמותה של דמוקרטיה בהקשר זה הוא מוגבל. בענייני דמוקרטיה, חץ הזמן אינו טס בקו ישר שאפשר לצפות אותו. ואולם, אנחנו כן יודעים ששם העצם דמוקרטיה, שבו השתמשו האתונאים במשך קרוב לשתי מאות לתיאור אורח חייהם, היה נקבי. אנו גם יודעים שאתונה הדמוקרטית נהנתה מגיבוי איתן של אֵלים. דמוקרטיה היתה אֵלָה שסירבה להינשא וללדת ילדים, והתברכה בכוח לעצב את תקוותיהם ואת חרדותיהם של הגברים. האתונאים לא רק דמיינו את הממשל במונחים נקביים, דמוקרטיה עצמה הושוותה לאישה בעלת תכונות אלוהיות. אל דמוקרטיה התייחסו בכבוד וביראה, כדמות נשגבת שבורכה בכוח להעניק או ליטול חיים מחסידיה הארציים — הגברים של אתונה. לכן כונה צי של ספינות קרב אתונאיות בשמה, ומבני ציבור עוטרו בדמותה.

בפינה הצפונית־מערבית בכיכר הציבורית המוכרת בשם אַגוֹרָה, למרגלות גבעה שעל פסגתה ניצב מקדש רחב ידיים ששרד עד ימינו, עמד מבנה מקוּרה עם שדירת עמודים לאורכו, היכל אזרחי מרשים שנודע כסטואָה של זאוס אֶלוּתֶריוֹס (מעניק החירות). הפְּנים עוטר בציורים מרהיבים של "דמוקרטיה והעם", מעשה ידיו של אמן קורינתי בשם אוּפרָנוֹר. השאלה כיצד בדיוק עיצב אותם נותרה חידה, שכן הציורים לא שרדו. אך עובדת קיומם משמשת תזכורת לקשר הקרוב שהתקיים בין דמוקרטיה לקודש, ולתפקיד החיוני שמילאה באתונה האמונה שהאלה מגינה על העיר־מדינה.

במהדורה הצרפתית (1643) של ספרו רב־התפוצה של צ'זארֶה ריפָּה Iconologia ("איקונולוגיה", 1593), המוקדש לאיורים אלגוריים בכלל ולהאנשת המידות הטובות והרעות בפרט, דמוקרטיה מוצגת בלבוש פשוט של איכרה. עד אמצע התקופה המודרנית התייחסו לדמוקרטיה בביטול, כאידיאל (יווני) מיושן ומסוכן, המתיר את המזוהם והמחוספס.

קשר זה זוכה למשנה תוקף בדמותה המפורסמת ביותר של האלה דמוקרטיה ששרדה מיוון העתיקה — היא חקוקה באבן, מעל חוק משנת 336 לפנה"ס, ומעטרת את ראשו של אדם זקן ומזוקן, המייצג את העם (dēmos), במחווה של הענקת מחסה והגנה. קיימת עדות שלאלה דמוקרטיה היתה עדת מאמינים נרחבת שסגדה לה, ושאתר הקדוּשה שלה אף הוא נמצא באַגוֹרָה. אם אמנם נכון הדבר, כי אז היה במקום מזבח אבן שסביבו השמיעו האזרחים, בסיוע כוהנת, תפילות הודיה, והביאו מנחות כמו עוגות, יין ודבש, או העלו לעולה שה או עז. אפשר שהופיעו במעמד זה הזמנות לאלה המדומיינת להתרווח כאורחת הכבוד על ספה מהודרת.

הכוהנת, שעליה הוטלה החובה להבטיח שהכול יפגינו כבוד ויקר לאלה, נבחרה לתפקיד ממשפחה אתונאית בעלת מעמד, באמצעות בחירה אישית או על פי הגרלה, וייתכן שגם נועצו באורקל. כבעלת תפקיד בעולם של גברים, הוקנתה לכוהנת סמכות מסתורית וחל איסור לחלל אותה. הפרת האיסור היתה כרוכה בעונש, החל בנידוי חברתי, השמצות ועד גלות ומוות. בתמורה, הכוהנת סייעה להגן על אתונה הדמוקרטית מפני פורענות.

להֶסדר זה היו השלכות מסוימות. התנהלות לא ראויה באספת העם, כמו קבלת החלטות בלתי הולמות של אזרחיה הבולטים, היתה כרוכה בסיכון בתגמול, כגון יבול זיתים שירד לטמיון, דגה שנעלמה בים, או, כפי שעוד נראה, דֶמוֹסייד — הרס עצמי שהביאה הדמוקרטיה על עצמה.