מרחבי ניאו־ליברליזציה בישראל

מבוא
מרחבי ניאו־ליברליזציה בישראל — ניאו־ליברליזציה כחריג וחריגים לניאו־ליברליזציה

שרה הלמן

מאז עבר הניאו־ליברליזם משולי המחשבה החברתית־כלכלית אל מרכזה, עד שהפך ל"פרויקט אידיאולוגי הגמוני" (England and Ward 2016), רבו ההגדרות של התופעה, מתוך טשטוש סימני ההיכר שלה. חקר הניאו־ליברליזם היה לשדה מרובה הנחות אונטולוגיות ואפיסטמולוגיות שמהן נגזרים שלל הגדרות וסדרי יום מחקריים.¹ הניאו־ליברליזם נחשב לתופעה גלובלית ואוניברסלית, ונתפס כגורם הישיר לשורה ארוכה של תופעות חברתיות, פוליטיות וכלכליות.² דייוויד הארווי טוען למשל שכמעט כל מדינות העולם — הן מדינות שקמו לאחר נפילת הגוש הסובייטי הן מדינות סוציאל־דמוקרטיות ותיקות — חוות תהליכי ניאו־ליברליזציה בגרסה זו או אחרת (Harvey 2005, 3). בדרך כלל הניאו־ליברליזם מתקשר לדוקטרינה המבקשת להגביל את טווח הפעילות של המדינה. יש הרואים בו סוג של קפיטליזם דורסני בעל השפעות שליליות על הדרום הגלובלי. טיילור בועז וג'ורדן גנס־מורס טוענים בהקשר זה שהמונח ניאו־ליברליזם רווח בעיקר בקרב חוקרים וחוקרות המבקרים את כלכלת השוק, אך לא בקרב כלכלנים אשר מקנים לשוק ערך חיובי (Boas and Gans-Morse 2009). אחת התוצאות של היעדר הגדרה ברורה היא שתופעות רבות ומגוונות, שלא תמיד יש ביניהן קשר, נכללות במושג הניאו־ליברליזם (Venugopal 2015), ועקב כך יש המטילים ספק בערך היוריסטי שלו ובאפשרותו לשמש כלי יעיל בניתוח הביקורתי. ג'ון קלארק אף רואה בשימוש הלא מובחן במונח סוג של הפקרות, במובן שהוא משויך בקלות לנקודות מבט תיאורטיות שונות זו מזו (Clarke 2008). מכל מקום, רווחת ראייה פשטנית של הניאו־ליברליזם, שלפיה מדובר בתהליך חד־ממדי, חד־כיווני וליניארי של נסיגת המדינה מהזירה הכלכלית. ראייה כזאת מאפיינת גם את מחייבי התהליך וגם את מבקריו.

בשנים האחרונות צומחת גישה המדגישה את אופיו הגמיש והלא יציב של הניאו־ליברליזם, את חשיבותו של ההקשר שבו הוא מתקיים, את מגוון הביטויים שלו ואת טבעו ההיברידי. בהקשר המקומי הניאו־ליברליזם מאופיין בריבוי, באמביוולנטיות ובמורכבות (Brenner et al. 2010). על פי גישה זו, האי־בהירות המאפיינת את מושג הניאו־ליברליזם אינה נובעת רק מסדרי יום מחקריים שונים, אלא גם מהתרגום המשתנה של הניאו־ליברליזם בהקשרים היסטוריים וחברתיים שונים. אחת ממנסחיה העיקריים של גישה זו היא אייווה אונג (Ong 2006). אונג טוענת שהניאו־ליברליזם הוא טכנולוגיית ממשל גמישה ביותר שמשמשת באופנים רבים ומגוונים בידי משטרים שונים — אוטוריטריים, קומוניסטיים או דמוקרטיים. היא מדגישה את האופי הפעיל והמתערב של המדינה בהפעלת אסטרטגיות ממשליות ניאו־ליברליות ואת האופן שבו אסטרטגיות אלו מבנות מחדש מרחבים פוליטיים וקבוצות אוכלוסייה, גם בדמוקרטיות מערביות וגם במשטרים אוטוריטריים. לטענתה, לממשלות ולמוסדות נודע תפקיד מכריע יותר מתפקידם של השווקים ביכולת להשתלב בכלכלה הגלובלית החדשה.

אונג דנה באופן שבו הניאו־ליברליזם משנה את היחסים בין השלטון לנשלטים, בין הכוח לידע ובין ריבונות לטריטוריאליות (שם, 3). התוצאה היא ניאו־ליברליזם לא אחיד. במקום לראות בניאו־ליברליזציה גל ששוטף את העולם, אונג מציעה לראות בה מערכת של טכנולוגיות, טכניקות ופרקטיקות שנבחרות בקפידה ומתעצבות מתוך המפגש עם תרבויות, מוסדות ופוליטיקה מקומיים. היא מציעה לבחון את הניאו־ליברליזם לא כתופעה גלובלית, כתרבות או כמבנה, אלא כטכניקות גמישות ומשתנות של שליטה (שם, 13). כפי שיידון בהמשך, גישתה של אונג היא גישה ממשלית המתמקדת במיקרו־פוליטיקה של הניאו־ליברליזם ומדגישה את חשיבותם של ארגוני החברה האזרחית כביטוי מובהק לתפיסת הפרט כסובייקט יזם ואוטונומי. בעקבות אונג, קלארק גורס שיש להבחין בין פרקטיקות ותהליכים שהם תוצאה של הניאו־ליברליזם ולא היו מתקיימים בלעדיו, ובין ביטויים ניאו־ליברליים של תהליכים ופרקטיקות קיימים (Clarke 2008, 138-139). הוא מציע לראות בתצורות החדשות שיוצר הניאו־ליברליזם שילוב בין אפיונים "פנימיים" — כלומר אופני מחשבה ופעולה חדשניות, דרכים חדשות להפעלת כוח וכן הלאה; ובין אפיונים "חיצוניים" — כלומר אופני פעולה ומחשבה מסורתיים. ראייה כזאת, קלארק מציין, מאפשרת לנו להבין מדוע הניאו־ליברליזם עלול לעורר מתח, סתירות, עוינות ואמביוולנטיות (שם).

השילוב בין פרקטיקות ניאו־ליברליות לבין הסדרים מוסדיים קודמים, על התצורות המעמדיות, האתנו־לאומיות, והמגדריות שהם כוננו, מייצר מרחבי ניאו־ליברליזציה מרובים. אופיים של המרחבים הללו נקבע על פי המדיניות שננקטה כדי להחיל עקרונות ניאו־ליברליים על אוכלוסיות ועל מוסדות שונים, וכן על פי הכוח הפוליטי של כל אוכלוסייה ויכולתה להטמיע את הפרקטיקות הניאו־ליברליות בזהויות ובאינטרסים הקיימים — או לחלופין לדחות אותן. מדובר בתהליכים רב־קוליים הכרוכים בשברים ובמשברים, בסתירות ובאתגרים, אשר במהלכם נעשה אימוץ סלקטיבי של פרקטיקות ניאו־ליברליות.

מרחבי הניאו־ליברליזציה המגוונים נוצרים אפוא בעקבות ההחלה הדיפרנציאלית של רפורמות מוטות שוק, המעודדות הסחרה (קומודיפיקציה) והשווקה (marketization), על מוסדות ועל אוכלוסיות שונות. מדובר במרחבים חריגים במובן שהם חורגים מן הפרקטיקות הרגילות של הממשל. זו דינמיקה של פירוק ובנייה מחדש שאונג רואה בה תנועה בין ניאו־ליברליזם חריג לבין חריגים לניאו־ליברליזם (Ong 2006). הניאו־ליברליזם כחריג מביא להכללה של פרטים וקבוצות בפרויקט הניאו־ליברלי באמצעות טכנולוגיות של הכפפה ושל מיטוּב (אופטימיזציה) של יכולות הניתנות להשווקה (marketable skills), כדי להופכם לאזרחים ואזרחיות בחברת שוק שמסוגלים להשתלב ולהתחרות במסגרת השוק הגלובלי. אונג מראה כיצד מדינות מזרח ודרום־מזרח אסיה מקיימות מרחבים כאלה כדי למצב את עצמן בעמדת תחרות במסגרת הכלכלה הגלובלית. כך למשל יצרה ממשלת סין מרחבי כלכלת שוק מיוחדים בתוך כלכלתה הסוציאליסטית. מרחבים חריגים לניאו־ליברליזם נושאים לפי אונג אופי כפול: אלו מרחבים שמצד אחד מגינים על מוסדות ועל אוכלוסיות שונות מפני פרקטיקות ניאו־ליברליות, ומצד אחר כוללים אוכלוסיות מסוימות בפרויקט הניאו־ליברלי אך שוללים מהן את יתרונותיו. בדרך כלל מדובר באוכלוסיות מוחלשות, בהן מהגרי עבודה, פליטים, מיעוטים אתניים ומקבלי גמלאות קיום. הן הניאו־ליברליזם כחריג הן החריגים לניאו־ליברליזם כרוכים בשימוש בפרקטיקות שחורגות ממערך הפרקטיקות הרגיל של הממשל.

כדי לבחון את מרחבי הניאו־ליברליזם בישראל, אסופת המאמרים שלפניכם נשענת על גישתה של אונג (שם), על הגישה ההיסטורית המוסדית (Campbell and Pedersen 2001), ועל גישת הניאו־ליברליזם המגוון (Brenner et al. 2010). גישות אלו מדגישות את הריבוי והאי־אחידות של הניאו־ליברליזם ואת אופיו הגמיש והמשתנה. הן מכירות בחשיבות המכרעת של המפגש בין פרקטיקות ניאו־ליברליות ובין מסורות מוסדיות מקומיות, וכן בתפקידה המרכזי של המדינה בעיצוב מופעיו השונים של הניאו־ליברליזם. כדי להניח תשתית מושגית לדיון, נתחיל בסקירה של עיקרי ההבדלים בין הניאו־ליברליזם ובין הליברליזם הקלאסי. לאחר מכן יתוארו הגישות השונות בחקר הניאו־ליברליזם על יתרונותיהן וחסרונותיהן. כפי שיתואר להלן, הספר מבקש ליצור דיאלוג בין שלוש מן הגישות האלה. אחר כך, כדי להדגים את האופי הגמיש, ההיברידי והלא אחיד של הפרויקט הניאו־ליברלי, תוצג סקירה קצרה של הניאו־ליברליזם במבט השוואתי. סקירה זו תראה שהניאו־ליברליזציה היא תוצאה של שילוב בין גורמים חיצוניים לגורמים פנימיים, וששילוב זה יצר מופעים ייחודיים של ניאו־ליברליזם בכל מדינה. ואולם, מופעיו של הניאו־ליברליזם משתנים לא רק ממדינה למדינה אלא גם בתוך כל מדינה. הסעיף הבא במבוא יראה כיצד מרחבים ניאו־ליברליים מעצבים מחדש מיקומים מעמדיים, אתנו־לאומיים ומגדריים, מתוך התמקדות בישראל. המבוא יסתיים בתיאור מאמרי הספר.

בין ליברליזם לניאו־ליברליזם

כאמור, ספר זה יוצא מנקודת הנחה שהניאו־ליברליזם הוא תופעה רבת־פנים, גמישה ולא אחידה. אך כדי להציב תשתית איתנה לדיון, חשוב לעמוד תחילה על כמה מסימני ההיכר המוסכמים שלו, ובתוך כך להבחין בינו ובין הליברליזם הקלאסי. סימני ההיכר האלה מקובלים על כלל הגישות הביקורתיות, גם אם כל גישה מבליטה ממדים אחרים של התופעה.³ בראש ובראשונה, הניאו־ליברליזם מאופיין במרכזיותו של השוק. גם היחסים החברתיים בו מושתתים במידה רבה על הגיון השוק. לעומת הליברליזם הקלאסי, ששאף להציב גבול בין המדינה לבין השוק, ושבו השוק נתפס כישות טבעית, לפי הניאו־ליברליזם השוק, והכלכלה בכלל, אינם תופעות טבעיות. השוק הוא הבניה פוליטית וחברתית, והוא מתקיים במסגרת מוסדית שלא רק מבנה אותו, אלא גם משמרת ומתחזקת אותו דרך קבע באמצעות הסדרים חוקיים הכובלים את ידיהם של פוליטיקאים (בכך מנוגד הניאו־ליברליזם לדוקטרינת הלסה־פר). ההגות הניאו־ליברלית לסוגיה גורסת כי השווקים הם תולדה של מאמץ פוליטי מכוּון. אשר על כן, התגייסותה של המדינה לפרויקט, כסוכן מרכזי המעצב את היחסים החברתיים בה בתבנית השוק, היא חיונית. מהלך זה מחייב טרנספורמציה של המדינה באמצעות מכשירי מדיניות טכנו־ניהוליים — דוגמה לכך היא גישת הניהול הציבורי החדש — וכן יצירת שותפויות בין המדינה לבין המגזר העסקי (Mirowski 2013; Davies 2018). הבניית המדינה באמצעות מכשירים טכנו־ניהוליים משנה את הארכיטקטורה הפנימית שלה: היא מתיקה את העוצמה מספֵרות שנתפסות כנגועות בפוליטיקה אל ספרות לא פוליטיות כביכול, או ספרות החסינות להשפעתם של אינטרסים צרים. תהליך זה בא לידי ביטוי בין השאר בהתעצמותם של משרדי האוצר ושל בנקים מרכזיים, וכן בהקמת מוסדות לא נבחרים (Davies 2018). על פי ראייה זו, למדינה תפקיד מרכזי בתהליך הניאו־ליברליזציה.

עוד הבדל בין הניאו־ליברליזם לבין הליברליזם הקלאסי הוא סוג היחסים המתקיימים בשוק. לעומת הליברליזם, שהדגיש את יחסי החליפין, הניאו־ליברליזם מגדיר את יחסי השוק במונחים של תחרות חופשית בין פרטים. לתחרות תפקיד כפול: האחד הוא הגברת היעילות של המערכת הכלכלית, והאחר הוא תִגמול בני האדם על פי כישוריהם, ולא לפי השתייכותם לקבוצות מסוימות, בהן קבוצות המבקשות להגן על עצמן מפני החופש והתחרות. השוק התחרותי אמור להבטיח את מימוש החירות — וחירות פירושה היכולת של פרטים אוטונומיים ורציונליים לשפר את מצבם באמצעות תחרות עם פרטים אחרים. תפיסה זו של החירות קשורה בטבורה לאינדיווידואליזם, שכן מימוש החירות מותנה ביכולת של הפרט להגדיל את מערך האפשרויות העומד לרשותו, וגם לקבל על עצמו סיכונים הכרוכים במציאות כלכלית משתנה. אם כן, החירות או החופש במובן זה אינם מקושרים לחירות פוליטית, וגם לא לזכויות. יתרה מזו, ערך החירות כפי שהוא מצטייר בהגות הניאו־ליברלית יכול אף להיות מנוגד לדמוקרטיה.⁴

ההשווקה של היחסים החברתיים כרוכה בהסחרה (קומודיפיקציה) — כלומר הפיכה של השירותים הציבוריים, של היחסים החברתיים ואף של האדם עצמו למוצר ככל מוצר אחר, שנסחר ונמדד על פי שווי השוק (Brown 2015). ההסחרה קשורה קשר הדוק להפרטה של הסיכונים החברתיים. כלומר, על בני האדם מוטל "לקנות" את ההגנה מפני סיכונים שהם חשופים להם מתוקף השתתפותם בשוק העבודה (כגון אבטלה, מחלה או נכות) או במסגרת קיום משפחה בחברה קפיטליסטית (כגון גירושים). מאפיינים אלו קשורים קשר הדוק לתפיסה האונטולוגית הניאו־ליברלית, שלפיה הסובייקט הוא הומו־אקונומיקוס, היינו עצמי יזם, השואף להשביח את הונו האנושי (Foucault 2008). היזמות בהקשר זה פירושה פעולה ודמיון, והפרט היזם הוא אדם חסר מנוח המסוגל לחזות שינויים טכנולוגיים ולאמצם כדי להצליח בשוק עבודה משתנה תדיר (Whitworth 2016). הניאו־ליברליזם מבכר הצבר הון על פני חלוקה מחדש של ההון, והוא מבצע פיננסיאליזציה של הכלכלה ושל תחומי חיים אחרים, בכלל זה המשפחה (Adkins and Dever 2016). יתרה מזו, הצרכנות והיכולת לצרוך הופכות לקנה מידה להשתייכות לחברה.

תהליכי ניאו־ליברליזציה, בכללם השאיפה להבנות מחדש את היחסים החברתיים לאור עקרונות מוטי שוק, חוללו תמורות במבנה המעמדי בחברות פוסט־מודרניות. תמורות אלו באות לידי ביטוי בין השאר בניעוּת כלפי מעלה של קבוצות אשר בעידן מדינת הרווחה הקיינסיאנית נמנו עם מעמד הפועלים, ולעיתים בניעוּת כלפי מטה של בני מעמדות הביניים הישנים. מעמדות הביניים החדשים חבים את הניעוּת החברתית שלהם למבני הזדמנויות שנוצרו על ידי ההפרטה, ההתפתחות של טכנולוגיות תקשורת חדשות והתפשטות הסובייקטיביות הניאו־ליברלית — בעיקר התפשטות האינדיווידואליזם והאתוס של העצמי היזם. התפתחויות אלו הפכו את סגנון החיים של מעמד הביניים — במונחים של צריכה, תרבות ודיור — למושא של כמיהה (Heiman et al. 2012).

יש הטוענים כי אחד מסימני ההיכר של הניאו־ליברליזם הוא התמוססותן של זהויות קולקטיביות, ובהן הזהות המעמדית (Lazzarato 2009), ומנגד היווצרותו של מדרג של הבדלים אינדיווידואליים (Dean 2018). ואולם, כפי שגם נראה בספר, מתברר כי מעמדות הביניים החדשים מאמצים את האינדיווידואליזם בלי לזנוח את זהויותיהם הקולקטיביות — בעיקר זהויות המבוססות על אתניות ולאומיות. במילים אחרות, במקום היטמעות במעמד הביניים הוותיק (הלבן בדרך כלל), מעמדות הביניים החדשים במדינות המערב נוקטים אסטרטגיה שקרן לייסי מכנה "היטמעות אסטרטגית": סימון גבולות שמטרתו מצד אחד להצביע על דמיון בינם ובין מעמד הביניים הלבן, ומצד אחר להפגין קרבה לשורשים האתנו־גזעיים שלהם (Lacy 2004).‏⁵

הניאו־ליברליזציה, הכרוכה בניסיון לכלול את מרב האנשים בגיל העבודה בשוק תעסוקה — הן על ידי ביטול או צמצום תגמולים חברתיים שהגנו עליהם מפני שוק העבודה, הן על ידי תהליכי הסחרה — חוללה תמורות מרחיקות לכת לא רק במבנה המעמדי של חברות פוסט־מודרניות אלא גם בסדר המגדרי (Adkins 2018). נשים, בעיקר צעירות, הפכו בעיני מדינות, תאגידים וארגונים בינלאומיים לסובייקטים שעל כתפיהם עומדת הצלחתו של מודל הצמיחה הניאו־ליברלי.⁶ בארצות מתפתחות נשים מובנות כסוכנות פיתוח, כלומר כסובייקטים שניחנו בנטיות תרבותיות המניעות אותם להשקיע (השקעה כלכלית) בתבונה כדי לטפח את המשפחה והקהילה ולשמור עליהן (Rankin 2001, 20). בעקבות זאת, מדינות רבות החלו לכרסם בהסדר המוסדי שעליו הייתה מבוססת מדינת הרווחה הקיינסיאנית — כלומר חלוקת עבודה מגדרית שלפיה הגבר מפרנס והאישה מטפלת במשפחה ובבית. במדינת הרווחה הקיינסיאנית נשים זכו אפוא לתגמולים ציבוריים בתוקף מעמדן כאימהות ועקרות בית, אך בעידן הניאו־ליברלי נשים לא יכלו עוד לתבוע הגנה מפני השוק מתוקף מעמדן זה (Orloff 2004). במילים אחרות, אף שנשים הוסיפו ללדת ילדים ולטפל בביתן ובמשפחתן, מודל הצמיחה הניאו־ליברלי החל להתמקד בתפקידן כעובדות, מתוך דחיקה לשוליים של זהותן הדומסטית. מדינות רבות, בעיקר במערב, קידמו מודל של חלוקת עבודה שבמרכזו דמות העובד הבוגר — adult worker model (Lewis 2001; Lewis and Giullari 2005), וכן הסדרים של איזון בין המשפחה לבין העבודה (שהיו ממוענים בעיקר לנשים) (Sørensen 2017)‏.⁷ מודל זה נחשב אמצעי להעצמת נשים, וגם אות להיותה של המדינה מדינה מתקדמת.

ואולם, מודל זה, שבמוקדו סובייקט נשי חדש בדמות עובד נטול זהות מגדרית, היה עיוור לכך שהוא עוצב בצלמן ובדמותן של נשים לבנות מהמעמד הבינוני הגבוה. הוא גם לא היה ער לעובדה שרוב הנשים שהחלו להיות מועסקות בשכר עשו זאת בתנאים שאין בהם רווחה וביטחון תעסוקתיים, לעיתים בשוק העבודה הלא פורמלי. הדבר גרם לפיחות בערך עבודתן של נשים, על אף השיח המעלה על נס את תרומתן של הנשים לצמיחה הכלכלית (Radhakrishnan and Solari 2015). יתר על כן, כניסתן של נשים לשוק העבודה הגלובלי — באמצעות הגירה או עבודה באזורי תעשייה או בסדנאות יזע — לא בהכרח גרמה לשינוי בחלוקת העבודה המגדרית. במדינות רבות — בהן הודו, טורקיה, איטליה וגם ישראל — מפלגות ימניות פופוליסטיות, קבוצות פונדמנטליסטיות ותאגידים שיתפו פעולה כדי לייצר תבניות חדשות של פטריארכיה תחת הסיסמה של העצמת נשים. השאיפה הייתה מצד אחד להפוך את הנשים ליצרניות, ומצד אחר לרתום אותן לשימור הסדר המגדרי הישן ולאשרור גבולותיה של האומה האתנית (ראו למשל Chhachhi 2020; Ben-Porat et al. 2021).

במסגרת הניסיון לנסח בבירור את עקרונות הניאו־ליברליזם, מציעה סטפני מאדג' לראות בו מושג בעל שלושה ממדים: ממד רעיוני — הניאו־ליברליזם כפרויקט אינטלקטואלי־פרופסיונלי; ממד בירוקרטי — הניאו־ליברליזם כרפרטואר של כלי מדיניות; וממד פוליטי — הניאו־ליברליזם כסוג של פוליטיקה (המדינה הניאו־ליברלית) (Mudge 2008). החוט המקשר בין שלושת הממדים הללו הוא תפיסת השוק כישות א־פוליטית, א־תרבותית ומכנית, העדיפה מתבניות ארגון חברתי אחרות. ההצטלבות בין שלושת הממדים יוצרת מופעים שונים של ניאו־ליברליזם בהקשרים גיאופוליטיים שונים, אך לכל המופעים האלה היגיון מנחה אחד: הדגשת הכוח האוטונומי של השוק ועליונותו על פני הבירוקרטיה כמנגנון להקצאת משאבים. זו המסגרת המעניקה משמעות ופשר לעולם.

גישות בחקר הניאו־ליברליזם

לצד הניסיון להגדיר את הניאו־ליברליזם הגדרה מדויקת יותר, אפשר להבחין בין כמה גישות לחקר הניאו־ליברליזם על פי רמת הניתוח וההנחות האונטולוגיות שלהן. הראשונה היא הגישה הרעיונית (היסטוריה של רעיונות). גישה זו דנה במקורותיה של המחשבה הניאו־ליברלית ובזרמים השונים שלה, ורואה בניאו־ליברליזם פרויקט דינמי ומשתנה שבמרכזו תפיסה אונטולוגית מוגדרת של השוק, של היחסים בין המדינה לבין הכלכלה ושל הסובייקט האנושי. הניאו־ליברליזם, טוענת גישה זו, נולד בשנות השלושים של המאה העשרים, בעקבות משבר הקפיטליזם. הוגיו התנגדו הן לדוקטרינת הלסה־פר הן לסוציאליזם (Mirowski 2013). עוד נטען שבמוקד המוסר הניאו־ליברלי עומד העצמי היזם. מוסר זה מחליף את הזכויות הקולקטיביות לביטחון סוציאלי בחוזה שבו לפרט יש חובות כלפי המדינה, וזכויותיו מותנות בהוכחת אוטונומיה, תחרותיות וניצול הזדמנויות בשוק (Amable 2011; Dardot and Laval 2018).

הגישה הרעיונית היטיבה לעמוד על התנאים שהצמיחו את המחשבה הניאו־ליברלית, לתאר את הזרמים שהרכיבו אותה ולבחון את התמורות שחלו בה לאורך השנים. ואולם, רעיונות לבדם אין בכוחם לחולל שינוי. כדי שרעיונות ייעשו רלוונטיים ויציעו חלופות למשטר הכלכלי־חברתי הקיים, נדרשים כוחות חברתיים ומבני הזדמנויות פוליטיים שיאמצו ויקדמו אותם. בהקשר זה, פיליפ מירובסקי מציין כי למן המחצית השנייה של המאה העשרים הוקמו ארגונים שנועדו להפיץ ברבים את הדוקטרינה הניאו־ליברלית ולעצב קולקטיב רעיוני שיאגד את הזרמים השונים של החשיבה הניאו־ליברלית וינסח מערך עקרונות והיגדים בדבר השווקים והכלכלה הפוליטית (Mirowski 2013; 2015).

הגישה השנייה היא הגישה המרקסיסטית והניאו־מרקסיסטית (המכונה גם "מעמדית"). גישה זו רואה בניאו־ליברליזם פרויקט מעמדי שבמרכזו הניסיון להגביר את כוחו של ההון על חשבון כוחה של העבודה (Duménil and Lévy 2001; Harvey 2005). בסטיאן ון אפלדורן והנק אוברביק, למשל, גורסים כי הניאו־ליברליזם הפך לפרויקט הגמוני בעקבות המשברים הכלכליים של שנות השבעים של המאה העשרים (van Apeldoorn and Overbeek 2012). פרויקט הגמוני זה מבוסס על חזון בדבר אופני ארגון הצבר ההון ושימור הסדר החברתי, המשרת את האינטרסים של ההון הפיננסי. הפיננסיאליזציה של הכלכלה, נטען, מקודמת כאסטרטגיה מרכזית לשימור עוצמת ההון — שכן ההון המתגלם בכסף ובמכשירים פיננסיים שואף לעקוף את כל חסמי הניידות, בכלל זה הפיקוח מצד מדינות. ז'ראר דימניל ודומיניק לוי טוענים שהדחף לפיננסיאליזציה של הכלכלה מבוסס על ברית בין המעמד הקפיטליסטי ובין המעמד הניהולי (Duménil and Lévy 2001). באופן כללי, הגישות המרקסיסטיות גורסות שרעיון נסיגת המדינה מן הכלכלה הוא מנגנון שיחני שמסווה את תלותו של הניאו־ליברליזם במדינה. עם זאת, גישות אלו אינן מדגישות את תפקידה הפעיל של המדינה בקידום האינטרסים של ההון הפיננסי. תחת זאת הן מדגישות את האופי הגלובלי של הניאו־ליברליזם, או את ההתהוות של מעין משילות גלובלית שהמדינות סרות למשמעתה וכפופות לציווּייה בדבר נזילות ההון וניידותו.

בכלל הגישות המרקסיסטיות אפשר לציין את אסכולת האסדרה (רגולציה). אסכולה זו רואה בניאו־ליברליזם מערך מוסדי המעצב את הפוסט־פורדיזם כתבנית חדשה של הצבר הון. במרכז המערך המוסדי הזה ניצבת המדינה המתערבת, ומטרתו לקדם תבניות משילות המותאמות לכלכלה הגלובלית מוטת השוק ולטכנולוגיה הדיגיטלית. המדינה המתערבת שואפת להעביר את סמכויותיה כלפי מעלה — למוסדות גלובליים, או לחלופין כלפי מטה — לקהילות ולאזורים בתוך המדינה. הדבר נעשה כדי להבטיח את פעולתו החלקה של השוק הגלובלי, וכן את התחרות מצד היצע הסחורות הן ברמה התת־מדינתית הן ברמה הגלובלית (Jessop 2002). יתר על כן, המדינה המתערבת מכפיפה את מדיניות הרווחה לצו השוק ותופסת את הוצאות הרווחה כהוצאות ייצור שמן הראוי לצמצמן כדי לאפשר תחרות בשוק הגלובלי (Jessop 1999).

כללו של דבר, הגישות המרקסיסטיות רואות במוסדות ובשחקנים מדינתיים גורמים פסיביים אשר נכבשו על ידי האינטרסים של נציגי ההון. משתמע מכך שסוכנים מדינתיים מאבדים את האוטונומיה שלהם ואינם אלא פקידים שתפקידם לנסח מדיניות שהולמת את האינטרס של ההון הפיננסי (Flew 2014).

המשך הפרק בספר המלא