מעניין מאוד יש כמה וכמה תובנות .כתוב בצורה טובה שמושך את הקורא להמשיך לקרוא . היה חסר לי בחלק המעסיק קצת יותר סדר תוכנית מעשית פרקטית לביצוע לכן בסוף קצת הרגשתי פספוס שלא י אתי עם תובנות ברורות שמשנות חיים . אולי שווה לחפור שוב לדלות מהספר. תובנות לחיים . כי יש מה ללמוד מהספר .
ספר מעניין ומרתק על כוח הרצון ושליטה עצמית, שהם בעצם מה שעומד מאחורי ההצלחות והכשלונות שלנו.
תגדירו איך שתגדירו הצלחה - משפחה מאושרת, חברים טובים, קריירה מספקת, בריאות איתנה, ביטחון כלכלי, החירות לעסוק בדברים שמושכים את לבכם - בדרך כלל מתלווים לה שני מאפיינים. כאשר פסיכולוגים מבודדים את מאפייני האישיות המנבאים "תוצאות חיוביות" בחיים, הם מוצאים שוב ושוב שתי תכונות: אינטליגנציה ושליטה עצמית. מדענים עדיין לא מצאו דרך להגדיל את האינטליגנציה ולשמרה במצב זה באופן קבוע, אבל הם גילו (או בעצם גילו מחדש) כיצד לשפר את השליטה העצמית.
זה נושא הספר הנוכחי. אנחנו סבורים שהמחקר בתחום כוח הרצון והשליטה העצמית הוא התרומה המבטיחה ביותר של הפסיכולוגיה לרווחת המין האנושי. כוח הרצון מאפשר לנו לחולל בעצמנו ובחברה שינויים קטנים, וגם גדולים. כפי שכתב צ'רלס דארווין ב-The Descent of Man (מוצא האדם),1 "השלב הגבוה שבאפשר בתרבות המוסרית הוא כאשר אנו מגלים שעלינו לשלוט במחשבותינו." אמנם, רעיון כוח הרצון הוויקטוריאני איבד מכוחו במאה העשרים, כשפסיכולוגים ופילוסופים פקפקו אפילו באפשרות קיומו של "כוח רצון". באומייסטר עצמו היה די ספקן בתחילת דרכו. אבל אז הוא ראה את כוח הרצון במעבדה: הוא ראה שכוח הרצון מעניק לאנשים יכולת להתמיד נוכח קשיים, שאנשים מאבדים שליטה עצמית כאשר כוח הרצון שלהם אוזל, ושהגלוקוז בדם משמש דלק לאנרגיה המנטלית הזאת. הוא ושותפיו גילו שבדומה לשרירים, כוח הרצון נחלש בעקבות שימוש יתר, אך יכול להתחזק בטווח הארוך בעזרת אימון. מאז הניסויים המוקדמים של באומייסטר שהראו לראשונה את קיומו, כוח הרצון נהפך לאחד הנושאים הנחקרים ביותר במדעי החברה (ומספר האזכורים של הניסויים האלה בספרות המחקר הוא בין הגבוהים בפסיכולוגיה). באומייסטר ועמיתיו ברחבי העולם מצאו ששיפור כוח הרצון הוא הדרך המבטיחה ביותר לחיים טובים יותר.
התברר להם שרוב הבעיות הרציניות, הן האישיות והן החברתיות, יסודן בחוסר שליטה עצמית: פזרנות כפייתית ושימוש כפייתי בהלוואות, אלימות אימפולסיבית, הישגים נמוכים בלימודים, דחיינות בעבודה, תלות באלכוהול ובסמים, תזונה לא בריאה, מיעוט פעילות גופנית, חרדה כרונית, התפרצויות זעם. יש מתאם בין שליטה עצמית לקויה לבין כמעט כל סוגי הטראומה האישית: איבוד חברים, פיטורים ממקום העבודה, גירושים, כניסה לכלא. חוסר שליטה עצמית עלול להוביל להפסד באליפות ארצות הברית הפתוחה בטניס, כפי שהראתה התפרצות הזעם של סרינה ויליאמס בשנת 2009; הוא עלול להחריב קריירות, כפי ששבים ומגלים פוליטיקאים נואפים. הוא תרם למגפת ההלוואות וההשקעות המסוכנות שמוטטה את המערכת הפיננסית, ולערעור עתידם של אנשים רבים (עם מנהיגיהם הפוליטיים) שלא השכילו להבטיח לעצמם די כסף לגיל זקנה.
אם תבקשו מאנשים להצביע על תכונות האישיות הטובות ביותר שלהם, בדרך כלל הם ייחסו לעצמם יושר, טוב לב, הומור, יצירתיות, אומץ לב ומעלות אחרות - אפילו צניעות. אבל לא שליטה עצמית. השליטה העצמית היתה במקום האחרון ברשימת התכונות הטובות שמצאו חוקרים בסקרים שהקיפו יותר ממיליון בני אדם מכל העולם.2 מתוך כעשרים תכונות האישיות החיוביות שהכילה הרשימה של החוקרים, הסיכוי של אנשים לזהות בעצמם שליטה עצמית היה הנמוך ביותר. ומצד שני, כאשר אנשים נשאלו על חסרונותיהם, חוסר שליטה עצמית כיכב בראש הרשימה.
אנשים מרגישים חסרי אונים מפני שהם מתמודדים היום עם יותר פיתויים מאי־פעם. גופכם אולי מתייצב לעבודה בזמן, אבל מחשבותיכם עלולות לברוח ממנה בכל רגע בעקבות לחיצת עכבר או לשמע צליל הטלפון. כל משימה עלולה להידחות בגלל בדיקת הדואר האלקטרוני או פייסבוק, גלישה באתרי רכילויות, או משחקי מחשב. משתמש המחשב הטיפוסי נכנס ליותר משלושים אתרי אינטרנט ביום. מסע קניות אינטרנטי של עשר דקות עלול לגרום לתקציב שלכם נזק משמעותי שתמשיכו להרגיש עד סוף השנה. הפיתויים לעולם אינם נגמרים. לעתים קרובות כוח הרצון נחשב כוח חריג המגויס להתמודדות עם מצבי חירום, אבל זה לא מה שמצאו באומייסטר ועמיתיו כשעקבו לאחרונה אחר התנהגותה של קבוצה בת יותר ממאתיים גברים ונשים במרכז גרמניה.3 הגרמנים הסתובבו עם ביפרים שאותתו להם שבע פעמים ביום, בהפרשי זמן אקראיים, וביקשו מהם לדווח אם באותו רגע, או מעט לפניו, התעורר בהם דחף עז כלשהו. במחקר הקפדני הזה, שהוביל וילהלם הופמן, לוקטו יותר מעשרת אלפים דיווחים רגעיים, מבוקר עד חצות.
התברר שדחפים אינם אירועים יוצאי דופן אלא הנורמה. האנשים הרגישו דחף כלשהו בכמחצית מהפעמים שהביפר אותת להם, וברבע נוסף מהמקרים אמרו המשתתפים שחשו דחף כלשהו בדקות שקדמו לאות. לרבים מהדחפים האלה הם ניסו להתנגד. החוקרים הסיקו שאנשים מייחדים כחמישית משעות העֵרות שלהם להתנגדות לדחפים - בין שלוש לארבע שעות ביום. במילים אחרות, אם תבדקו חמישה אנשים בכל רגע אקראי ביום, אחד מהם יהיה עסוק במאמץ להתגבר על דחף כלשהו - וזה רק חלק מהמצבים שבהם אנשים מפעילים את כוח הרצון שלהם, שכן הם משתמשים בו גם לצרכים אחרים, כגון קבלת החלטות.
במחקר הביפרים התברר שההתנגדות השכיחה ביותר היא לדחף האכילה. אחריה באה ההתנגדות לדחף לישון, ואחריה לדחף ליהנות - למשל, לקחת הפסקה מהעבודה ולשחק משחק כלשהו במקום לכתוב מסמך. הבאים ברשימת הדחפים שאנשים התנגדו להם היו חשקים מיניים, ואלה היו שכיחים קצת יותר מדחפים לאינטראקציות מסוגים אחרים, כמו בדיקת דואר אלקטרוני ואתרי רשתות חברתיות, גלישה ברשת, האזנה למוזיקה או צפייה בטלוויזיה. אנשים דיווחו על מגוון אסטרטגיות להדיפת פיתויים. הפופולרית ביותר היתה חיפוש הסחות דעת, או התחלה של פעילות חדשה. אבל לפעמים הם ניסו לדכא את הדחפים ישירות, או המשיכו בעבודתם על אף הדחף המטריד. בסך הכול, הם נכנעו לפיתויים בשישית מהמקרים לערך. הם הצליחו יחסית בהימנעות מנמנום, ממין, ומהדחף לבזבז כסף, אבל הצליחו רק חלקית בוויתור על אוכל ועל משקאות קלים. כשניסו להתנגד לפיתויי הטלוויזיה, האינטרנט, ולסירנות מדיה אחרות, הם נכשלו במחצית הפעמים לערך.
שיעור ההצלחה הזה נשמע מאכזב, ואולי בראייה היסטורית הוא ייחשב כישלון ניכר. אין דרך לדעת עד כמה הפעילו אנשים את שליטתם העצמית בתקופות מוקדמות יותר, לפני הביפרים והפסיכולוגיה הניסויית, אבל סביר להניח שאתגרי השליטה העצמית שלהם היו פחות קשים. בימי הביניים, רוב בני האדם היו איכרים שעבדו ימים ארוכים ומשמימים בשדות, לעתים קרובות בלוויית כמויות לא מבוטלות של בירה. הם לא ארבו להזדמנויות קידום בעבודה ולא ניסו לטפס במעלה הסולם החברתי, ולפיכך לא היו להם תמריצים לשקדנות (וגם לא נדרשו במיוחד להישאר פיכחים). הכפרים שחיו בהם לא הציעו הרבה פיתויים מלבד אלכוהול, מין, או פשוט בטלה. לרוב הם עבדו כיאות לא מתוך להט להשיג שלמות אנושית אלא מתוך רצון להימנע מחרפה ציבורית. בכנסייה הקתולית של ימי הביניים הישועה נקשרה להשתייכות לקבוצה ולקיום הטקסים המקובלים יותר מאשר לגילויים הרואיים של כוח רצון.
אבל במהלך המאה התשע־עשרה, כשהאיכרים עברו לערים מתועשות, הם השתחררו מההגבלות של הכנסייה הכפרית, מהלחצים החברתיים ומשליטתן של האמונות הרווחות. עוד קודם לכן, הרפורמציה הפרוטסטנטית הפכה את הדת לאינדיבידואליסטית יותר, והנאורות החלישה את האמונה בדוֹגמוֹת מסוגים שונים. הוויקטוריאנים ראו את עצמם כאנשים שחיים בתקופת מעבר, שבה התפוגגו הוודאויות המוסריות והמוסדות הנוקשים של אירופה הימיביניימית. נושא דיון פופולרי בתקופה זו היה אם המוסר יכול להמשיך להתקיים בלא הדת. ויקטוריאנים רבים התחילו לפקפק בעקרונות הדת מטעמים תאולוגיים, אבל המשיכו להעמיד פני מאמינים נאמנים מפני שחשבו שחובתם הציבורית היא לשמר את כללי המוסר.4 בימינו קל ללעוג לצביעות ולהתחסדות שלהם, כמו למשל לחצאיות הקטנות שהם הלבישו על רגלי שולחנות - כי אסור ששום קרסול ייראה! אסור לעורר את היצר! אם תקראו את הדרשות הכנות שלהם על אלוהים ועל חובותיהם של בני אדם, או את התאוריות המטורללות שלהם על מין, תבינו מדוע אנשים בעידן ההוא חיפשו מפלט בפילוסופיה של אוסקר ויילד: "אני יכול לעמוד בכל דבר - למעט בפיתוי." אבל בהתחשב בפיתויים החדשים שזומנו להם, החיפוש אחר מקורות חוזק חדשים לא נראה ביטוי של חרדה מופרזת. נוכח ההידרדרות המוסרית והפתולוגיות החברתיות, הוויקטוריאנים המודאגים חיפשו משהו מוחשי יותר מחסד אלוהי - מקור חוזק פנימי שיגן אפילו על אתאיסטים.
הם התחילו להשתמש במונח "כוח הרצון" בשל האמונה העממית שחוזק כזה אכן נובע מכוח פנימי כלשהו, בדומה לכוח הקיטור שהניע את המהפכה התעשייתית. בניסיון להגביר את כוח הרצון שלהם אימצו אנשים את עצותיו של האנגלי סמואל סמיילס (Smiles) בספרו Self-Help (עזרה עצמית) - אחד הספרים הפופולריים ביותר במאה התשע־עשרה משני עברי האוקיינוס האטלנטי.5 "גאונות היא סבלנות," הזכיר סמיילס לקוראיו, והסביר שכל קריירה מצליחה, מאייזק ניוטון ועד הגנרל סטונוול ג'קסון, היא תוצאה של "שלילה עצמית" ושל "התמדה בלתי נלאית". עוד גורו של התקופה הוויקטוריאנית, הכומר האמריקאי פרנק צ'נינג האדוק (Channing Haddock), הוציא לאור רב מכר בינלאומי שנקרא Power of Will (כוח הרצון).6 בניסיון להישמע מדעי הוא תיאר את כוח הרצון כ"אנרגיה הנוטה לגדול כמותית ולהתפתח איכותית", אך לא היה לו מושג - שלא לדבר על ראיות כלשהן - מה יכול להיות הכוח הזה. אדם עם הכשרה וכישורים רציניים יותר, זיגמונד פרויד, הגה רעיון דומה. התאוריה שלו היתה שה"אני" תלוי בפעילויות מנטליות הכרוכות במעבר אנרגיה.
אבל בהמשך, חוקרים התעלמו על פי רוב ממודל האנרגיה של ה"אני" שפיתח פרויד. רק קרוב יותר לזמננו, במעבדתו של באומייסטר, התחילו מדענים לבחון באופן שיטתי את מקור האנרגיה הזה. עד אז, במשך רוב המאה העשרים, פסיכולוגים, אנשי חינוך, ובעלי דֵעָה אחרים חיפשו הצדקות שונות לאמונה שמקור האנרגיה הזה לא קיים.
סקירה של היסטוריית הפרסומים האקדמיים, או של ספרי העזרה העצמית הנמכרים בנמלי תעופה, תגלה שרעיון "בניית האופי" מהמאה התשע־עשרה כבר מזמן אינו אופנתי. ההתעניינות בו הלכה ונחלשה במאה העשרים, בין השאר כתגובת נגד להפרזות הוויקטוריאניות, וגם בשל השינויים בכלכלה ומלחמות העולם. שפיכות הדמים הממושכת במלחמת העולם הראשונה נתפסה כתוצאה של דבקותם היתרה של יותר מדי ג'נטלמנים ב"חובתם", גם במחיר מיתות מיותרות. אינטלקטואלים החלו לדבר בזכות השקפה נינוחה יותר על החיים, לפחות באמריקה וברוב אירופה המערבית. בגרמניה, למרבה הצער, פיתחו אינטלקטואלים "פסיכולוגיה של הרצון" אשר הדריכה את ארצם בתקופת ההשתקמות העגומה שלה מהמלחמה, והנאצים אימצו את הרעיון הכללי שביסודה. מצעד נאצי המוני שנערך בשנת 1934 הוא נושא סרט התעמולה הידוע לשמצה "ניצחון הרצון" של לני ריפנשטאהל. הרעיון הנאצי של ציות המוני לסוציופת היה אמנם רחוק מרעיון החוזק המוסרי האישי של התקופה הוויקטוריאנית, אך ההבדל ביניהם היטשטש: אם הנאצים מייצגים את ניצחון הרצון... אז, מבחינת יחסי הציבור, אין דבר חזק יותר מהמלצה אישית של אדולף היטלר.
אחרי מלחמת העולם השנייה, ירידת קרנו של הרצון לא נראתה גרועה כל כך, וכעת כוחות אחרים החלישו אותו. הטכנולוגיה הוזילה מוצרים והביאה להתעשרות תושבי הפרוורים, עידוד הביקוש הצרכני נהפך לצורך כלכלי חיוני, ותעשיית פרסום חדשה ומתוחכמת עודדה את כולם לקנות עכשיו ומיד. סוציולוגים זיהו דור חדש של אנשים שפועלים "בהשפעת אחרים", אנשים שהכוח המנחה בחייהם איננו שכנוע מוסרי פנימי, עמוק, אלא דעותיהם של השכנים. ספרי העזרה העצמית חמורי הסבר של התקופה הוויקטוריאנית נראו כעת נאיביים ומרוכזים מדי ביחיד. רבי המכר החדשים7 היו חיבורים עליזים כמו כיצד לרכוש ידידים והשפעה מאת דייל קרנגי (Carnegie)ו8 ו-The Power of Positive Thinking (כוחה של חשיבה חיובית) מאת וינסנט פּיל (Peale). קרנגי ייחד שמונה עמודים להדרכת קוראיו כיצד לחייך. החיוך הנכון יעורר באנשים תחושה טובה ביחס אליכם, ואם אחרים יאמינו בכם, הצלחתכם תהיה מובטחת. פיל ואחרים הציעו שיטה פשוטה עוד יותר.
"הגורם הבסיסי בפסיכולוגיה הוא המשאלה בת ההגשמה," כתב פיל.9 "האדם שמניח שהוא צפוי להצליח נוטה להיות מראש אדם מצליח." נפולאון היל (Hill) מכר מיליוני עותקים של ספרו חֲשׁוֹב והתעשר שבו יעץ לקוראיו להחליט כמה כסף הם רוצים, לכתוב את המספר על דף נייר, ואז "להאמין שהכסף כבר בידיכם".10 הספרים של הגורואים האלה המשיכו להימכר עד סוף המאה העשרים, והפילוסופיה של ההרגשה הטובה הסתכמה בסיסמה המתנגנת: "להאמין בזה, להשיג את זה."
התמורה שחלה באישיותם של אנשים אובחנה על ידי פסיכואנליטיקאי בשם אלן ויליס (Wheelis).ו11 בשנות החמישים המאוחרות של המאה העשרים הוא חשף את מה שהיה בעיניו סוד מקצועי מלוכלך: תרפיות פרוידיאניות כבר לא השיגו את התוצאות המצופות. בספרו החשוב The Quest for Identity (החיפוש אחר זהות) תיאר ויליס שינוי שחל במבנה האופי של בני אדם מאז ימי פרויד. רוב מטופליו של פרויד היו אזרחים ויקטוריאניים ממעמד הביניים, והרצון החזק שלהם הִקשה על מטפלים לפרק את ביצוריהם הפנימיים ואת אמונותיהם בדבר הראוי והמגונה. פרויד התמקד בפירוק ההגנות האלה ובניסיון להראות למטופלים מדוע הם נוירוטיים ואומללים, מפני שלאחר השגת התובנות הנחוצות הם יכלו להשתנות די בקלות. ויליס ועמיתיו מצאו שבני זמנם הגיעו לתובנות עצמיות מהר יותר מאשר בני זמנו של פרויד, אך בהמשך, הטיפול נתקע לא פעם ונכשל. בהיעדר האופי החזק של אנשי התקופה הוויקטוריאנית, לא היה להם הכוח לפעול לאור התובנות החדשות ולשנות את חייהם. ויליס השתמש במינוח פרוידיאני ודיבר על שקיעת הסופר־אגו בחברה המערבית. אבל הוא דיבר למעשה על היחלשות כוח הרצון - וכל זאת עוד לפני דור הבייבי־בום של שנות השישים, עם המנטרה של תרבות הנגד שלהם: "אם זה נותן לכם הרגשה טובה - עשו את זה."
התרבות הפופולרית המשיכה לחגוג את הנהנתנות של דור ה"אני" של שנות השבעים, ומדעי החברה - שמספר העוסקים בהם ומעמדם הרקיעו שחקים במחצית השנייה של המאה העשרים - סיפקו טיעונים חדשים נגד כוח הרצון. רוב מדעני החברה מחפשים את הגורמים להתנהגות בעייתית מחוץ ליחיד: עוני, פערים, דיכוי, או כשלים אחרים בסביבה או במערכות הכלכליות והפוליטיות. חיפוש הגורמים החיצוניים נוח לכולם - במיוחד להרבה אנשי האקדמיה, החוששים שיואשמו בחטא אי־התקינות הפוליטית של "האשמת הקורבן" אם יעזו לטעון שהמקור לבעיות של אנשים נמצא בתוכם. נראה גם שתיקון בעיות חברתיות פשוט יותר מתיקון פגמי אישיות - לפחות בעיני מדעני החברה שמציעים מתווי מדיניות ותוכניות להתמודדות עם בעיות חברתיות.
פסיכולוגים נהגו להתייחס בחשדנות לרעיון שאנשים יכולים לשלוט בעצמם באופן מודע. פרוידיאנים טענו שחלק גדול מההתנהגות האנושית של בוגרים היא תוצאה של כוחות ותהליכים בלתי מודעים. ב' פ' סקינר (Skinner) המעיט בחשיבותם של התודעה ושל תהליכים מנטליים אחרים מעבר למעט הנחוץ לעיבוד חיזוקים סביבתיים. בספרו מעבר לחירות ולכבוד טען סקינר שכדי להבין את טבע האדם עלינו לזנוח את הערכים שבכותרת הספר, ערכים שלדעתו אבד עליהם הכלח.12 רבות מהתאוריות הפרטניות של סקינר אמנם נדחו, אבל היבטים של גישתו זכו לתחייה בקרב פסיכולוגים שהאמינו שחיינו המודעים כפופים לבלתי מודע. הרצון נתפס כחסר חשיבות עד כדי כך שהוא אפילו לא נמדד ולא הוזכר בתאוריות אישיוּת מודרניות. יש מדעני מוח שטוענים שעלה בידם להוכיח שהוא לא קיים. פילוסופים רבים מסרבים להשתמש במונח. כאשר הם רוצים לדון בשאלה הפילוסופית הקלאסית בדבר חופש הרצון, הם מעדיפים לדבר על חופש הפעולה, לא על הרצון, מפני שהם מפקפקים בעצם קיומו של הרצון. יש מי שמדברים בבוז על "מה שנקרא רצון". לאחרונה טענו חוקרים אפילו שנחוצה רפורמה במערכת המשפט, שתיפטר מרעיונות מיושנים כמו חופש הרצון ואחריות.
בתחילת הקריירה שלו כפסיכולוג חברתי באוניברסיטת פרינסטון, בשנות השבעים, באומייסטר היה שותף לספקנות הכללית בנוגע לכוח הרצון. עמיתיו לא התמקדו אז בשליטה עצמית אלא בהערכה עצמית, ובאומייסטר היה אחד המובילים הראשונים של מחקר זה, אשר הראה שאנשים שבטוחים יותר בעצמם וביכולותיהם נוטים להיות מאושרים ומצליחים יותר. אז מדוע לא לעזור לאנשים להצליח על ידי מציאת דרכים לחיזוק ביטחונם העצמי? המטרה הזאת נראתה סבירה, הן בעיני הפסיכולוגים, והן בעיני הקהל הרחב שספג גרסאות פופולריות של רעיונות בדבר הערכה העצמית ו"העצמה" מרבי מכר כמו אני בסדר - אתה בסדר ולהעיר את הענק שבפנים. אבל התוצאות היו מאכזבות, הן במעבדה והן מחוצה לה. בעוד שסקרים בינלאומיים הראו שלתלמידי כיתה ח' בארצות הברית יש ביטחון יוצא דופן ביכולותיהם, הישגיהם במבחנים במתמטיקה היו נמוכים בהרבה מאלה של תלמידים עם פחות הערכה עצמית בקוריאה, ביפן ובמקומות אחרים.13
בה בעת, בשנות השמונים, התחילו כמה חוקרים להתעניין ברגולציה עצמית - המונח השגור בפי הפסיכולוגים שפירושו שליטה עצמית. את תחייתה של ההתעניינות בשליטה העצמית לא הובילו תאורטיקנים; התאורטיקנים עדיין האמינו שכוח הרצון הוא מיתוס ויקטוריאני מיושן. אבל פסיכולוגים אחרים, במעבדה ובשטח, נתקלו שוב ושוב במשהו שקשה היה שלא לזהותו ככוח רצון.
בפסיכולוגיה, תאוריות מבריקות אינן מצרך יקר. אנשים נוטים לחשוב שהתחום מתקדם הודות לתובנות מפתיעות של הוגים, אבל בדרך כלל זה לא כך. העלאת הרעיונות אינה החלק הקשה; לכל אחד יש תאוריה מועדפת המסבירה מדוע אנחנו עושים מה שאנחנו עושים, ולכן פסיכולוגים מסתייגים מאנשים שמתייחסים בביטול לתגליותיהם ואומרים "את זה אפילו סבתא שלי ידעה". בדרך כלל, התקדמות אינה תוצאה של תאוריה חדשה, אלא היא נוצרת כשנמצאת דרך חכמה להעמיד תאוריה במבחן. זה מה שעשה וולטר מישל (Mischel).ו14 הוא ועמיתיו לא עסקו בפיתוח תאוריות על רגולציה עצמית. לאמיתו של דבר, הם אפילו לא דיברו על תוצאות המחקר שלהם במונחי רגולציה עצמית או כוח רצון, אלא כעבור שנים רבות.
המחקר שלהם עסק בשאלה כיצד ילדים לומדים לדחות סיפוקים מיידיים, והם מצאו דרך יצירתית לצפות בתהליך בילדים בני ארבע. הם הכניסו ילדים לחדר, אחד בכל פעם, הראו להם מרשמלו, והציעו להם עסקה לפני שהשאירו אותם לבד בחדר. הילדים הורשו לאכול את המרשמלו בכל רגע שרצו, אבל הוסבר להם שאם ימתינו עם האכילה עד חזרתו של הנסיין, הם יקבלו מרשמלו שני, נוסף לראשון. היו ילדים שזללו את המרשמלו מיד. אחרים ניסו לעמוד בפיתוי אבל לא החזיקו מעמד. ואחרים הצליחו לחכות את מלוא חמש־עשרה הדקות כדי לקבל את הפרס הגדול יותר. הילדים שהתאפקו נטו לעשות זאת בעזרת הסחות דעת שמצאו לעצמם - דבר שנראה אז, בשנות השישים, תוצאת ניסוי מעניינת בפני עצמה.
אולם התמזל מזלו של מישל, וכעבור זמן רב התגלה לו דבר אחר. בנותיו למדו במקרה באותו בית ספר שבו נערך בעבר ניסוי המרשמלו, בקמפוס של אוניברסיטת סטנפורד. שנים לאחר שהפסיק את הניסויים האלה ועבר לנושאים אחרים המשיך מישל לשמוע מבנותיו על חבריהן לכיתה, והתרשם שהילדים שלא הצליחו לחכות למרשמלו הנוסף הסתבכו בהמשך חייהם יותר מאחרים, הן בבית הספר והן מחוצה לו. כדי לבדוק אם אכן היה דפוס עקבי איתרו מישל ועמיתיו מאות ילדים שהשתתפו בעבר בניסויים שלהם. הם מצאו שאלה מהם שהראו את מרב כוח הרצון בגיל ארבע הצטיינו בהמשך חייהם בלימודים. במבחנים הפסיכומטריים הנערכים לצורך מיון מועמדים ללימודים גבוהים, הציונים של הילדים שחיכו את מלוא חמש־עשרה הדקות היו גבוהים ב-210 נקודות מהציונים של ילדים שנכנעו לפיתוי לאחר מחצית הדקה הראשונה. הילדים עם כוח הרצון החזק היו בהמשך חייהם אהודים יותר על חבריהם ועל מוריהם. המשכורות שלהם היו גבוהות יותר. ערך מדד מסת הגוף שלהם (BMI) היה נמוך יותר, דבר שהעיד על נטייה פחותה לעלות במשקל בגיל המעבר. והיה להם סיכוי נמוך יותר לדווח על התמכרות לסמים.
אלה תוצאות מדהימות, מפני שנדיר מאוד שדברים הנמדדים בילדות המוקדמת מנבאים משהו לגבי גיל הבגרות בשיעור משמעותי סטטיסטית. העדרם של דברים כאלה היה בין מכות המוות שחיסלו את הגישה הפסיכואנליטית הפרוידיאנית, אשר הדגישה את חוויות הילדות המוקדמות כמסד של האישיות הבוגרת. מרטין סליגמן (Seligman), שסקר את הספרות הזאת בשנות התשעים של המאה העשרים, מצא שאין כמעט שום הוכחה משכנעת לכך שלאירועים בילדות המוקדמת יש השפעה סיבתית על האישיות הבוגרת, למעט אולי במקרים חריגים של טראומה קשה או תת־תזונה.15 את המתאמים המעטים מאוד, שמצא בין מדדים בילדות לבין מדדים בבגרות, היה אפשר להסביר כמשקפים נטיות גנטיות (מוּלדוֹת), כגון נטיות אופי כלליות לעליצות או לדכדוך. בהחלט ייתכן שגם ליכולת לעמוד בפיתוי המרשמלו היה מרכיב גנטי, אבל נראה גם שיכולת זו הושפעה מהתנאים שבהם גדלו הילדים, שהעניקו להם יתרון כלשהו שנשא פירות בהמשך החיים. הפירות האלה נראו מרשימים אפילו יותר לאחר שהוערכו כלל יתרונותיה של הרגולציה העצמית, דבר שעשה באומייסטר בספר Losing Control שכתב בשנת 1994 עם רעייתו, דיאן טייס (Tice), פרופסור באוניברסיטת קייס וסטרן ריזרב, ועם טוד התרטון (Heatherton), פרופסור באוניברסיטת הרווארד.16
הם הגיעו למסקנה ש"חוסר רגולציה עצמית הוא הפתולוגיה החברתית העיקרית של זמננו", והצביעו על הצטברות הראיות בדבר תרומתה לשיעורים הגבוהים של גירושים, אלימות במשפחה, פשיעה, ושלל בעיות אחרות. בהשראת הספר נערכו ניסויים ומחקרים נוספים, ואף פותח סולם למדידת השליטה העצמית במבחני אישיות.17 כאשר חוקרים בדקו את ציוניהם של סטודנטים מול יותר משלושים תכונות אישיות, התברר ששליטה עצמית היא התכונה היחידה שניבאה בשיעור גבוה יותר את ממוצע הציונים של סטודנטים בקולג'. שליטה עצמית התבררה גם כמדד טוב יותר לניבוי הציונים בקולג' מאשר מנת המשכל, או הציון של הסטודנט במבחנים פסיכומטריים.18 אף על פי שכשלעצמה, רמת אינטליגנציה גבוהה היתה בבירור יתרון, המחקר הראה ששליטה עצמית חשובה יותר, מפני שהיא עוזרת לסטודנטים להשתתף בשיעורים באופן עקבי יותר, להתחיל לעשות את שיעורי הבית מוקדם יותר, ולהשקיע יותר זמן בלימודים ופחות בצפייה בטלוויזיה.
במקומות עבודה, מנהלים עם רמת שליטה עצמית גבוהה קיבלו הערכות חיוביות יותר מהכפופים להם וממנהלים אחרים. נראה שאנשים עם שליטה עצמית טובה מצליחים באופן יוצא דופן ביצירה ובשימור של קשרים בטוחים ומספקים עם אנשים אחרים. נמצא שהם יותר אמפתיים ויש להם יכולת טובה מהרגיל לחשוב על דברים מנקודת ראותם של אחרים. הם היו יציבים יותר רגשית ונטו פחות לחרדה, לדיכאון, לפרנויה, לפסיכוטיות, להתנהגות אובססיבית־כפייתית, להפרעות אכילה, לבעיות שתייה, ולחוליים אחרים. זעמם התעורר לעתים נדירות יותר, וכשזה קרה, הסיכוי שלהם לגלות אגרסיביות מילולית או פיזית היה נמוך יותר. לעומת זאת, לאנשים עם שליטה עצמית גרועה היה סיכוי גבוה יותר לגלות אלימות כלפי בני זוג ולבצע מגוון פשעים אחרים - שוב ושוב, כפי שהראתה ג'וּן טנגני (Tangney), שפיתחה עם באומייסטר את סולם השליטה העצמית במבחני אישיות. היא בחנה אסירים ועקבה אחריהם במשך שנים לאחר שחרורם, ומצאה שלאסירים עם שליטה עצמית נמוכה היה סיכוי גדול יותר לבצע פשעים נוספים ולחזור לכלא.19
הראיות החזקות ביותר עד כה פורסמו בשנת 2010. במחקר ארוך טווח שקדני, רחב ומקיף בהרבה מכל מחקר קודם, קבוצת חוקרים בינלאומית עקבה אחר אלף ילדים בניו זילנד, מלידתם עד גיל שלושים ושתיים.20 השליטה העצמית של כל ילד דורגה במגוון דרכים (בעקבות תצפיות של חוקרים, כמו גם על סמך דיווחים על בעיות שמסרו הורים, מורים, והילדים עצמם). כך יכלו החוקרים להעריך באופן אמין במיוחד את השליטה העצמית של הילדים, ולהשוות את ההערכות האלה למערך רחב ביותר של תוצאות בהמשך חיי הנבדקים, מגיל ההתבגרות ועד שנות בגרותם. ילדים עם רמת שליטה עצמית גבוהה גדלו והיו לבוגרים בריאים יותר גופנית, כולל שיעור נמוך יותר של השמנה קיצונית, פחות מחלות המועברות במגע מיני, ואפילו שיניים בריאות יותר. (ככל הנראה, שליטה עצמית גבוהה כוללת צחצוח שיניים ושימוש בחוט דנטלי.) אמנם לא נמצא קשר בין שליטה עצמית לבין דיכאון בבוגרים, אבל העדר שליטה עצמית הגדיל את נטייתם של אנשים לבעיות אלכוהול וסמים. הילדים עם דרגת השליטה העצמית הנמוכה נטו להיות עניים יותר. הם עבדו בהמשך חייהם בתפקידים עם שכר נמוך יותר יחסית, לא היה להם הרבה כסף בבנק, והיה להם סיכוי נמוך יותר להיות בעלי בתים או לחסוך כסף לגיל הפרישה. גם היו להם יותר ילדים שגדלו בבית עם הורה יחיד - כנראה מפני שהם התקשו יותר לסגל לעצמם את המשמעת העצמית הדרושה לקיום מערכות יחסים ארוכות טווח. לילדים עם דרגה גבוהה של שליטה עצמית היה סיכוי גבוה הרבה יותר לקיים חיי נישואים יציבים ולגדל ילדים בבית עם שני הורים. ודבר אחרון, אך לבטח לא פחות חשוב - לילדים עם שליטה עצמית נמוכה היה סיכוי גבוה יותר להגיע לכלא. ליותר מ-40 אחוזים מהילדים עם רמות השליטה העצמית הנמוכות ביותר היו הרשעות פליליות עד גיל שלושים ושתיים, בהשוואה ל-12 אחוזים בקרב האנשים שבנעוריהם היו קרובים יותר לקצה האחר של התפלגות השליטה העצמית.
לא מפתיע שהיה מתאם בין חלק מההבדלים האלה לבין אינטליגנציה, מעמד חברתי, וגזע - אבל כל התוצאות נשארו משמעותיות סטטיסטית גם לאחר שהובאו בחשבון הגורמים האלה. במחקר־המשך בדקו החוקרים ילדים מאותן משפחות, אחים ואחיות, כדי להשוות בין ילדים שגדלו בסביבות דומות. גם במחקר זה התברר, פעם אחר פעם, שמבין הילדים שגדלו באותו בית מצבם של אלה עם רמת השליטה העצמית הנמוכה יותר בילדותם היה גרוע יותר גם בבגרותם. הם היו חולים ועניים יותר, והיה להם סיכוי גבוה יותר להגיע לכלא. התוצאות היו ברורות ביותר: שליטה עצמית היא כושר חיוני ומכריע בחשיבותו להצלחה בחיים.
בזמן שפסיכולוגים עסקו בזיהוי יתרונות השליטה העצמית, אנתרופולוגים ומדעני מוח ניסו להבין כיצד היא התפתחה. המוח האנושי מתייחד באונות מצחיות גדולות ומורכבות, המקנות לנו כושר שנחשב במשך זמן רב ליתרון האבולוציוני החשוב ביותר של האדם: האינטליגנציה לפתור בעיות בסביבה. ההנחה היתה שבעל חיים נבון יותר יכול לשרוד ולהתרבות באופן מוצלח יותר מאשר בעל חיים טיפש. אלא שמוח גדול גם דורש הרבה אנרגיה. המוח של אדם בוגר הוא רק שני אחוזים מגופו, אבל הוא צורך יותר מ-20 אחוזים מהאנרגיה שלו. כמות גדולה יותר של חומר אפור מועילה לבעל חיים רק אם היא מאפשרת לו להשיג את הקלוריות הנוספות שדורש מוח גדול, ומדענים לא הבינו כיצד המוח הגדול מפצה על ההשקעה האנרגטית. מה בדיוק גרם למוחות הולכים וגדלים, עם אונות קדמיות חזקות יותר ויותר, להתפשט במאגר הגנים?
אחד ההסברים המוקדמים למוח הגדול כלל בננות ופירות עתירי קלוריות אחרים. בעלי חיים שניזונים מעשב אינם צריכים לחשוב הרבה היכן למצוא את הארוחה הבאה. אבל ייתכן שעץ שלפני שבוע היו עליו בננות בשלות כבר נקי מפירות היום, או שאולי נותרו עליו רק בננות חומות ורכות שאינן מעוררות תיאבון. אוכלי בננות צריכים מוח גדול יותר כדי לזכור היכן נמצאים הפירות הבשלים, והמוח יכול לקבל את האנרגיה הדרושה לו מהבננות. לכן "תאוריית המוח מחפש הפירות" היתה הגיונית מאוד - אבל רק בתאוריה. האנתרופולוג רובין דאנבר (Dunbar) סקר את מוחותיהם ואת תזונתם של בעלי חיים שונים ולא מצא ראיות שתמכו בה. התברר שאין מתאם בין גודל מוחם של בעלי חיים לבין סוגי האוכל שלהם. מסקנתו של דאנבר היתה לבסוף שהמוח הגדול לא התפתח כדי להתמודד עם הסביבה הפיזית, אלא כדי לשרת דבר חיוני עוד יותר לשרידות: החיים החברתיים.21 לבעלי חיים עם מוחות גדולים יש רשתות חברתיות גדולות ומורכבות יותר. מסקנה זו פתחה דרך חדשה להבנת ההומו ספיאנס. בני אדם הם הפרימאטים עם האונות המצחיות הגדולות ביותר מפני שהקבוצות החברתיות שלנו הן הגדולות ביותר, וזה גם כנראה ההסבר העיקרי לכך שהאדם זקוק ליותר שליטה עצמית. אנחנו נוטים לחשוב על כוח הרצון של הפרט כעל הכוח שמאפשר לנו להשתפר - להקפיד על תזונה נכונה, להשלים עבודה בזמן, לצאת לריצה, להפסיק לעשן - אבל קרוב לוודאי שזאת לא היתה הסיבה העיקרית להתפתחותו בהורינו הקדומים. פרימאטים הם בעלי חיים חברתיים שצריכים לשלוט בעצמם כדי להסתדר עם שאר חברי הקבוצה. הם תלויים זה בזה כדי להשיג את המזון הנחוץ להם בשביל לשרוד. כאשר הם חולקים ביניהם מזון, הזכר הגדול והחזק ביותר הוא בדרך כלל הראשון שבוחר מה לאכול, והאחרים נאלצים לחכות לתורם בהתאם למעמדם. כדי לשרוד בקבוצה כזאת בלי לספוג מכות, בעלי חיים צריכים לרסן את הדחף לאכול עכשיו ומיד. שימפנזים וקופים לא היו עוברים ארוחות בשלום אם מוחם היה דומה בגודלו למוח של סנאי; הם היו מבזבזים על מריבות יותר קלוריות מכפי שהיו צורכים בארוחה.
לבעלי חיים אחרים יש אמנם מספיק כישורים מנטליים בשביל להיצמד לכללי התנהגות בסיסיים בשעת הארוחה, אך בקנה מידה אנושי השליטה העצמית שלהם עדיין עלובה. מומחים משערים שהפרימאטים הלא אנושיים הנבונים ביותר יכולים לצפות את העתיד לכעשרים דקות קדימה - מספיק זמן כדי לאפשר לזכר האלפא לאכול, אבל לא מספיק כדי לתכנן את העתיד שלאחר הארוחה.22 (יש בעלי חיים, ביניהם סנאים, שמטמינים מזון ומאוחר יותר חוזרים אליו ומוציאים אותו ממקום המחבוא, אך אצלם זאת אינה הצטיידות מתוכננת ומודעת אלא התנהגות אינסטינקטיבית.) בניסוי שבו קופים הואכלו רק פעם אחת ביום, בצהריים, הם לא למדו לשמור מזון לעתיד. אף על פי שיכלו לקחת כמה אוכל שרצו במהלך האכלת הצהריים, הם תמיד אכלו עד שובעה, ולאחר מכן התעלמו משאר האוכל או בזבזו אותו על מריבות זה עם זה. כל בוקר הם התעוררו רעבים מפני שמעולם לא עלה בדעתם להחביא חלק מארוחת הצהריים כדי שיהיה להם משהו לאכול בערב או בבוקר.
בני אדם מסוגלים להתנהג יותר בתבונה הודות למוח הגדול שהתפתח בהורינו הקדומים לפני שני מיליוני שנים. רוב השליטה העצמית מתקיימת באופן בלתי מודע. בארוחת צהריים עסקית איננו צריכים לרסן את עצמנו במודע כדי לא לאכול את הבשר שעל הצלחת של הבוס. המוח הבלתי מודע עוזר לנו ללא הרף להימנע מאסונות חברתיים, ופועל בצורות רבות עוצמה אך נסתרות מהעין, עד כדי כך שיש פסיכולוגים הסבורים שהוא הבוס האמיתי. אך החיבה לתהליכים בלתי מודעים נובעת מהטעות היסודית של חוקרים שמחלקים את ההתנהגות ליחידות צרות וקצרות יותר ויותר, ולפיכך מזהים תגובות מהירות מכדי להיות תוצאה של תהליכים מוּדעים. אם מחפשים את הסיבה לתנועה כלשהי בפרק זמן הנמדד באלפיות השנייה, הסיבה המיידית תהיה פעילות של תאי עצב כלשהם המחברים את המוח לשרירים. זהו תהליך שלא מעורבת בו מודעות; איש אינו מודע לפעילותם של תאי עצב. אבל אפשר למצוא את הרצון בחיבור יחידות על פני פרקי זמן ממושכים.23 רצון כרוך בהתייחסות לסיטואציה הנוכחית כאל חלק מדפוס כללי. עישון סיגריה אחת לא יסכן את בריאותכם. שימוש יחיד בהרואין לא יהפוך אתכם למכורים. חתיכת עוגה אחת לא תהפוך אתכם לשמנים, ואי־עמידה במשימה אחת לא תהרוס את הקריירה שלכם. אבל כדי להישאר בריאים ומועסקים, עליכם להתייחס (כמעט) לכל מקרה כזה כאל השתקפות של הצורך הכללי שלא להיכנע לפיתויים מסוימים. כאן נכנסת לתמונה השליטה העצמית המודעת, וזאת הסיבה לכך ששליטה עצמית מודעת היא מה שמבדיל בין הצלחה לכישלון כמעט בכל היבט של החיים.
שליטה עצמית מתחילה בקביעת מטרה, ולכן עלינו להסביר מהי מטרתנו בספר הזה. אנחנו מקווים לשלב את מיטב הידע המצטבר במדעי החברה המודרניים עם משהו מהחוכמה המעשית של הוויקטוריאנים. אנחנו רוצים לספר כיצד השפיע כוח הרצון - או היעדרו - על חייהם של אישים דגולים ופחות דגולים. נסביר מדוע מנהלי חברות גדולות משלמים 20 אלף דולר ביום כדי ללמוד את סודות רשימת המטלות ממורה לקראטה לשעבר, ומדוע יזמים בעמק הסיליקון מפתחים כלים המקדמים ערכים מהמאה התשע־עשרה. נראה איך אומנת בריטית אילפה שלישיית ילדים יללנים במיזורי, וכיצד אמני במה כמו אמנדה פלמר, דרו קרי, אריק קלפטון ואופרה וינפרי השתמשו בכוח הרצון בחייהם. נבדוק כיצד דייוויד בליין צם במשך ארבעים וארבעה ימים וכיצד מגלה הארצות הנרי מורטון סטנלי שרד שנים באפריקה הפראית. נספר את סיפור גילויה מחדש של השליטה העצמית על ידי מדענים, ואת ההשלכות של תגליותיהם מחוץ לכותלי המעבדה.
כשפסיכולוגים הבחינו ביתרונות השליטה העצמית היה עליהם להתמודד עם תעלומה חדשה: מהו בדיוק כוח הרצון? מה נחוץ לאדם כדי שיוכל לעמוד בפיתוי של מרשמלו? כאשר באומייסטר התחיל לחפש תשובות לשאלות אלה, הבנתו את ה"אני" עוד היתה ברוח ההשקפה שרווחה בימים ההם: דגם עיבוד המידע. הוא ועמיתיו דיברו על הפעילות המנטלית כפי שמדברים על פעולות של מחשב. דגמי המידע בפסיכולוגיה של האדם התעלמו לרוב מרעיונות כמו כוח או אנרגיה, אשר היו אז חריגים עד כדי כך שחוקרים אפילו לא טרחו להתנגד להם. באומייסטר לא ציפה שהשקפתו שלו על ה"אני" תשתנה לפתע, לא כל שכן שישתנו השקפותיהם של אחרים. אבל כאשר הוא ועמיתיו התחילו לערוך ניסויים, הרעיונות הישנים כבר לא נראו כאלה.
התוצאה של עשרות ניסויים במעבדתו של באומייסטר ומאות ניסויים במקומות אחרים היתה הבנה חדשה של כוח הרצון ושל ה"אני". אנחנו רוצים לספר לכם מה למדנו על ההתנהגות האנושית, ולהסביר כיצד תוכלו להשתמש בידע הזה כדי להשתנות לטובה בעצמכם. רכישת שליטה עצמית אינה מושגת כבמטה קסמים ואינה פשוטה כמו הטכניקות שמציעים ספרי עזרה עצמית בימינו, אך היא גם איננה בהכרח מסע ייסורים כפי שהצטיירה אצל הוויקטוריאנים. שליטה עצמית היא יכולת המאפשרת להירגע, מפני שהיא מפחיתה את רמת הסטרס ומאפשרת לאגור כוח רצון לאתגרים החשובים. אנחנו משוכנעים שהספר הזה מלמד לא רק איך להגביר את הפרודוקטיביות ואת הסיפוק בחיים, אלא גם איך להפוך את החיים לקלים ולמאושרים יותר. ואנחנו יכולים להבטיח שלא תצטרכו לשמוע הטפות מוסר ויקטוריאניות.
לפעמים אנו השדים של עצמנו,
כשמעמידים אנו במבחן את חולשות כוחותינו
ומעזים להישען על אונם ההפכפך.
- טרוילוס, בטרוילוס וקרסידה מאת שייקספיר
אם יש לכם היכרות כלשהי עם המוזיקה של אמנדה פלמר,24 אם אתם יודעים משהו על שיר ההפלות שלה, שנאסר להשמעה בבריטניה, או על הווידיאו שבו היא רצה עירומה במסדרון כשבידה מונפת סכין בעקבות גבר, עירום אף הוא ועם ליפסטיק, שהיה איתה במיטה רגע לפני כן - קרוב לוודאי שאינכם חושבים שהיא מופת של שליטה עצמית.
היא תוארה בהרבה דרכים - כגרסה נשכנית יותר של ליידי גאגא, כגרסה מצחיקה יותר של מדונה, כפרובוקטורית שמעקמת נורמות מגדריות, ככוהנת הגדולה של "קברט הפאנק הברכטי" - אבל המילים "ויקטוריאניות" ו"הדחקה" בדרך כלל לא נכללות בתיאורים האלה. הדמות הבימתית שלה היא דמות דיוניסית. כשנענתה בחיוב להצעת נישואים של סופר הפנטזיה הבריטי ניל גיימן (Gaiman), ההודעה הרשמית שלה על כך היתה התוודות בטוויטר שייתכן שהיא מאורסת, אבל שייתכן גם שהיתה שיכורה.
אבל אמנית ללא משמעת עצמית לא היתה יכולה לכתוב כל כך הרבה מוזיקה או למכור שוב ושוב את כל הכרטיסים לכל כך הרבה הופעות בעולם. פלמר לא היתה מצליחה להופיע באולם המוזיקה רדיו סיטי בלי להתאמן. יצירת דמות הבמה הבלתי נשלטת שלה דרשה שליטה עצמית, והיא מייחסת את הצלחתה בין השאר למה שהיא מכנה "מגרש אימוני הזֶן האולטימטיבי": הופעותיה כפסל חי. היא הופיעה ברחוב במשך שש שנים והקימה חברה שהעסיקה פסלים חיים באירועים של ארגונים, כמו באירוע פתיחת הסופרמרקט של רשת Whole Foods שבו החזיקו פסלים חיים צלחות עם תוצרת אורגנית.
פלמר מצאה את הייעוד הזה בשנת 1998, כשהיתה בת עשרים ושתיים וחיה בעיר נעוריה, בוסטון. היא הפיקה סרטונים שבהם הסבירה כי היא שואפת להיות כוכבת רוק, אבל העיסוק הזה לא כיסה את שכר הדירה, ולכן היא התחילה להופיע בכיכר הרווארד בסוג של תיאטרון רחוב שראתה בגרמניה. היא קראה לעצמה Eight Foot Bride (כלה בגובה 2.5 מטר). היא נהגה לעמוד על ארגז בפנים צבועות לבן, בשמלת חתונה פורמלית, עם צעיף על פניה ובכפפות לבנות על ידיה, והחזיקה זר פרחים. כאשר מישהו הניח כסף בסל הטיפים שלה, היא הושיטה לו פרח, אבל בשאר הזמן עמדה בחוסר תנועה מוחלט.
אנשים אחדים הטיחו בה עלבונות או זרקו דברים לעברה. הם ניסו לגרום לה לצחוק. הם אחזו בה. אחרים צעקו עליה ואמרו לה למצוא עבודה אמיתית, ואיימו לגנוב את כספה. שיכורים ניסו למשוך אותה מהארגז שעליו עמדה או להפיל אותה ממנו.
"זה לא היה נחמד," סיפרה פלמר. "פעם סטודנט שיכור חיכך את ראשו במפשעה שלי, ואני הסתכלתי לשמים וחשבתי, 'אלוהים, מה עשיתי שזה מגיע לי?' אבל במשך שש שנים קרה אולי פעמיים שיצאתי מהדמות. את פשוט לא מגיבה. את אפילו לא ממצמצת. את פשוט נותנת לזה לעבור דרכך."
הקהל השתאה למראה כושר העמידה שלה, ואנשים תמיד הניחו שמאוד קשה ולא נעים להחזיק את הגוף בתנוחה קשיחה במשך זמן כל כך רב. אבל פלמר לא הרגישה שזה מאמץ את שריריה. היא ידעה שיש למשימה היבט פיזי; היא למדה, למשל, לא לשתות קפה, מפני שהוא גרם רעד קל אך בלתי נשלט בגופה. אבל נראה שעיקר הקושי היה מנטלי.
"לא כל כך קשה לעמוד ללא תנועה," אמרה. "מה שצריך ללמוד לעשות כדי להיות פסל חי שייך יותר לתחום ההימנעות מתגובה. לא יכולתי להניע את עיני, אז לא יכולתי להסתכל על דברים מעניינים ומסקרנים שקרו לידי. לא יכולתי לתקשר עם האנשים שניסו לתקשר איתי. לא יכולתי לצחוק. לא יכולתי לקנח את האף אם קצת נזלת טפטפה לי על השפה העליונה. לא יכולתי לגרד באוזן כשגירד לי. כשיתוש נחת לי על הלחי לא יכולתי לחבוט בו. אלה היו אתגרים אמיתיים."
ואף על פי שהאתגר היה מנטלי, היא הבינה לבסוף שנגבה ממנה גם מחיר גופני. ככל שהיתה מרוצה מהתשלום - בדרך כלל כחמישים דולר לשעה - התברר לה שהיא לא מסוגלת להתמיד בעבודה הזאת במשך זמן רב. על פי רוב היא עבדה תשעים דקות, יצאה להפסקה של שעה, חזרה לעמוד על הארגז לתשעים דקות נוספות, ובכך הסתיים יום העבודה שלה. לפעמים, בשבתות, בשיא עונת התיירות, נוסף לעבודת הרחוב שלה היא השתתפה גם בפסטיבל רנסנס שבו ניצבה למשך כמה שעות כנימפת עץ, אבל זה התיש אותה.
"כשהייתי מגיעה הביתה, הייתי בקושי בחיים, בקושי הרגשתי את הגוף," אמרה. "הייתי מכניסה את עצמי לאמבטיה והמוח שלי היה ריק לחלוטין."
מדוע? היא הרי לא הוציאה אנרגיה על הזזת השרירים. היא לא התאמצה יותר לנשום. לבה לא פעם מהר יותר. מה היה כל כך קשה בלא לעשות שום דבר? היא יכלה לומר שזה היה מאמץ של כוח הרצון, מאמץ להתגבר על פיתויים, אלא שמומחים מודרניים נטשו כמעט כליל את הרעיון העממי הזה מהמאה התשע־עשרה. מה בכלל המשמעות של האמירה שמישהו מפעיל את כוח הרצון? איך אפשר להראות שהיא יותר ממטפורה?
התברר שהתשובה מתחילה בעוגיות חמימות.
לפעמים מדעני חברה חייבים להיות קצת אכזריים בניסויים שלהם.25 הסטודנטים שבאו למעבדה של באומייסטר הגיעו רעבים, מפני שהתבקשו לצום בשעות שלפני הניסוי, וכעת מצאו את עצמם בחדר מלא ניחוחות של עוגיות שוקולד צ'יפס שנאפו זה עתה במעבדה. הנבדקים התיישבו ליד שולחן שהוצגו בו כמה אפשרויות קולינריות: העוגיות החמימות, כמה חתיכות שוקולד, וקערה של צנוניות. חלק מהסטודנטים הוזמנו לאכול את העוגיות ואת השוקולד. חסרי המזל מתוכם שובצו ל"תנאי הצנוניות": לא שוקולד ולא עוגיות, רק צנוניות טריות.
כדי שהפיתוי יהיה מרבי, החוקרים השאירו את הסטודנטים לבדם עם הצנוניות והעוגיות, וצפו בהם דרך חלון קטן ונסתר. ניכר בבירור שהסטודנטים ב"תנאי הצנוניות" נאבקו בפיתוי. רבים מהם הביטו בעיניים כלות בעוגיות לפני שנעצו את שיניהם בחוסר רצון בצנונית. חלקם הרימו עוגייה, הריחו אותה, והתענגו על ריח מאפה השוקולד הטרי. מקצתם הפילו את העוגייה בטעות על הרצפה ומיהרו להרים אותה ולהחזיר אותה לקערה כדי שאיש לא ידע על הפלרטוט שלהם עם החטא. אבל איש מהם לא נגס מהאוכל האסור. הם תמיד עמדו בפיתוי - גם אם בקושי רב, במקרים מסוימים. כל זה היה לטובה מבחינת מטרות הניסוי. התוצאות הראו שלעוגיות יש באמת כוח פיתוי לא מבוטל, ושצריך לגייס את כוח הרצון כדי להתנגד לפיתוי הזה.
לאחר מכן נלקחו הסטודנטים לחדר אחר והתבקשו לפתור בעיות בגיאומטריה. הם חשבו שבוחנים את יכולותיהם השכליות, אך לאמיתו של דבר הבעיות היו בלתי פתירות. המבחן נועד לבדוק כמה זמן הם יתמידו במאמציהם לפני שירימו ידיים. זאת טכניקה סטנדרטית שחוקרי סטרס ואחרים השתמשו בה כבר עשרות שנים מפני שהיא מדד אמין לכושר התמדה כללי. (מחקרים אחרים הראו כי אדם שממשיך בניסיונו לפתור בעיה בלתי פתירה, יתמיד יותר גם במשימות שניתנות לביצוע.)
הסטודנטים שהורשו לאכול עוגיות ושוקולד עבדו לרוב על פתרון הבעיות במשך כעשרים דקות, כמו הסטודנטים בקבוצת הבקרה שהיו אף הם רעבים ולא הוצע להם אוכל משום סוג. אבל אוכלי הצנוניות, שנאלצו להיאבק בפיתוי קשה, ויתרו והפסיקו לעבוד תוך שמונה דקות - הבדל עצום בקנה המידה המקובל בניסויי מעבדה. הם עמדו בהצלחה בפיתוי העוגיות והשוקולד, אבל המאמץ הותיר להם פחות אנרגיה להתמודדות עם בעיות הגיאומטריה. התברר שהאמונה העממית הנושנה על כוח הרצון בכל זאת נכונה, בשונה מהתאוריות הפסיכולוגיות החדשות והנוצצות על ה"אני".
נראה שכוח הרצון הוא הרבה יותר ממטפורה, ושהוא דומה לשריר שיכול להתעייף כתוצאה מהשימוש בו, כפי שהבין זאת שייקספיר בטרוילוס וקרסידה. הלוחם הטרויאני טרוילוס, המשוכנע שהמחזרים היוונים יפתו את קרסידה ברוב עורמתם, אומר לה שהוא בוטח ברצונה להישאר נאמנה אך חושש שהיא עלולה להיכנע תחת לחץ. הוא מסביר לה שטיפשי לחשוב שכוחן של החלטות לא מתערער, ומזהיר מפני העלול להתרחש כשכוחן נחלש: "יכול לקרות דבר שאיננו רוצים בו." ואכן, קרסידה נכנעת לקסמיו של לוחם יווני.
כאשר טרוילוס מדבר על "האון ההפכפך" של הרצון, הוא מתאר עליות ומורדות מהסוג שנצפה בסטודנטים שנחשפו לפיתויי העוגיות. הרעיון שזוהה במחקר הצנוניות ובניסויים אחרים נראה מיד הגיוני לפסיכולוגים קליניים כמו דון בוקום (Baucom), שטיפל שנים בזוגות נשואים בצ'אפל היל, צפון קרוליינה. בוקום אמר שהמחקר של באומייסטר זיקק דבר מה שהרגיש בעבודתו במשך שנים, אבל שמעולם לא הבין עד תום. הוא נחשף למקרים רבים של קשיים בנישואים של בני זוג בעלי קריירות, שנבעו מעימותים שחזרו ונשנו מדי ערב על עניינים טריוויאליים לכאורה. עצתו לבני זוג כאלה היתה לפעמים לחזור הביתה מהעבודה בשעה מוקדמת. העצה הזאת אולי נשמעת משונה - למה לאפשר להם יותר זמן למריבות? אבל הוא חשד שהשעות הארוכות בעבודה מתישות אותם. כשבני הזוג חזרו הביתה לאחר יום עבודה ארוך וקשה, לא נשאר להם הכוח הנחוץ להתעלם מהרגלים מעצבנים של בן או בת הזוג, או להפגין טוב לב והתחשבות בלי סיבה מיוחדת, או לנצור את לשונם כשבן או בת הזוג אמרו משהו שעורר בהם דחף להגיב באופן מרושע או סרקסטי. בוקום הבין שעליהם לצאת מהעבודה כשהם עדיין בעלי אנרגיה. הוא ראה מדוע נישואים נכשלים בדיוק כשהלחץ בעבודה מגיע לשיאו: בתקופות כאלה, אנשים מכלים את כוח הרצון שלהם בעבודה, והבית נושא בתוצאות.
לאחר ניסוי הצנוניות, תוצאות דומות נצפו שוב ושוב בקבוצות שונות של נבדקים. חוקרים חיפשו תופעות רגשיות מורכבות יותר ודרכי מדידה אחרות, כגון צפייה בסיבולת הגופנית של אנשים. מאמץ ממושך כמו ריצת מרתון דורש יותר מאימון הגוף: אפילו אצל ספורטאים עם כושר גופני מצוין, בנקודה כלשהי הגוף רוצה לנוח, והמחשבה חייבת להפציר בהם להמשיך לרוץ, לרוץ, לרוץ. בדומה לכך, אדם שמפעיל קפיץ יד צריך יותר מכוח פיזי כדי להתמיד בהתנגדות לכוח שמפעיל מכשיר האימון. עד מהרה כף היד מתעייפת, והמשתמש מרגיש בהדרגה כאב בשרירים. הדחף הטבעי הוא להירגע, אבל אנשים מסוגלים לאזור כוח רצון ולהמשיך ללחוץ - אלא אם כן מחשבותיהם עסוקות יותר מדי בהדחקת תחושות אחרות, כפי שהתברר בניסוי שכלל סרט איטלקי עצוב.
לפני הצפייה בסרט הוסבר לנבדקים שהבעות פניהם יתועדו במצלמה בעת הצפייה. מחלקם ביקשו להסתיר את תחושותיהם ולא להחצין שום רגשות. מאחרים ביקשו להעצים את תגובותיהם הרגשיות כדי שהבעות הפנים יחשפו את תחושותיהם. משתתפים מקבוצה שלישית, קבוצת הבקרה, צפו בסרט כרגיל.
לאחר מכן צפו כולם בחלק מהסרט Mondo Cane על השפעתה של פסולת גרעינית על בעלי חיים בטבע. קטע שנחרט בזיכרון הראה צבי ים ענקיים מאבדים את חוש הכיוון, תועים אל תוך המדבר, וגוססים תוך כדי חתירה חלושה במאמץ חסר תוחלת למצוא את הים. זאת היתה סצנה עצובה וללא ספק סוחטת דמעות, אבל לא כל המשתתפים הורשו לבכות. חלקם המשיכו בהתנהגותם הסטואית, כפי שהורו להם; אחרים הניחו לדמעותיהם לזלוג ככל האפשר. לאחר הצפייה עברו כל הנבדקים מבחן כושר התמדה שבו השתמשו בקפיץ יד, והחוקרים השוו את התוצאות.
הסרט לא השפיע על כושר ההתמדה של קבוצת הבקרה. משך הלחיצה של האנשים בקבוצה זו על הקפיץ נשאר כמו במבחן שעברו לפני הצפייה בסרט. אבל משתתפי שתי הקבוצות האחרות הפסיקו הרבה יותר מוקדם, ולא נמצא הבדל בתוצאות בין אלה שהסתירו את רגשותיהם לבין אלה שביטאו צער על הצבים המסכנים. בשני המקרים, מאמציהם לשלוט בתגובותיהם הרגשיות דלדלו את כוח הרצון שלהם. גם למאמץ לזייף היה מחיר.
אותו דלדול של כוח הרצון התגלה גם בתרגיל הקלאסי המכונה "אתגר הדוב הלבן". הדוב הלבן נהפך לדמות אהובה בקרב פסיכולוגים מאז דן וגנר (Wegner) שמע את האגדה שלפיה טולסטוי הצעיר (או בגרסה אחרת, דוסטויבסקי הצעיר) התערב עם אחיו הצעיר שהאח לא יוכל להימנע מחשיבה על דוב לבן למשך חמש דקות. האח נאלץ לשלם, ואגב כך התגלתה עובדה מטרידה על כוחות הנפש של האדם. אנחנו מעדיפים לחשוב שאנחנו שולטים במחשבותינו, אבל האמת היא שאין זה כך. שכיח שאנשים שמתחילים לעסוק במדיטציה מזדעזעים לגלות שמחשבותיהם נודדות שוב ושוב, אף על פי שהם באמת מנסים להתמקד ולהתרכז. במקרה הטוב, יש לנו שליטה חלקית על זרם המחשבות, כפי שהראה וגנר (שעובד כיום בהרווארד) כשביקש מאנשים לצלצל בפעמון בכל פעם שדוב לבן פלש למחשבותיהם. התברר לו שתכסיסים, טכניקות של הסחת דעת ותמריצים אמנם יכולים להרחיק את בעל החיים מהמחשבה לזמן מה, אבל במוקדם או במאוחר כל משתתפי הניסוי צלצלו בפעמון.
ניסוי מסוג כזה עלול להישמע קל דעת. "מחשבות בלתי רצויות על דובים לבנים" אינן במקום גבוה ברשימת הטראומות והפסיכוזות שבני אדם סובלים מהם. אבל המרחק שלהן מחיי היום־יום הוא בדיוק הדבר שבזכותו הן מתפקדות ככלי שימושי לחוקרים. כדי להבין עד כמה אנשים מיטיבים לשלוט במחשבותיהם, מוטב לא לבחור במחשבות רגילות. בווריאציה על הניסוי של וגנר ביקש תלמיד מחקר מהנבדקים שלא לחשוב על אמם, והניסוי לא השיג את מטרתו; הדבר היחיד שהניסוי הראה הוא שסטודנטים בקולג' מצטיינים להפליא באי־חשיבה על אמם.
מה מבדיל את אמא מהדוב לבן? אולי הסטודנטים מנסים להתרחק רגשית מהוריהם. אולי לעתים קרובות הם רוצים לעשות דברים שהאם מסתייגת מהם, ולכן עליהם להרחיק אותה ממחשבותיהם. ואולי הם רוצים להימנע מתחושת האשמה על כך שאינם מתקשרים לאמם בתכיפות הרצויה לה. אבל שימו לב שכל ההסברים האפשריים האלה להבדל שבין האם לבין הדוב הלבן מתמקדים באמא. זאת בדיוק הבעיה, לפחות מנקודת הראות של חוקרים. אמהות אינן נושא מוצלח למחקר טהור בגלל המטען הרב שקשור אליהן - כל כך הרבה אסוציאציות מחשבתיות ורגשיות. לחשיבה או לאי־חשיבה של אדם על אמו יכולות להיות סיבות רבות, משתנות, וספציפיות מאוד, והמצב הזה מקשה להסיק מסקנות כלליות. לעומת זאת, אם אנשים מתקשים להימנע ממחשבות על דובים לבנים - יצורים שאפשר לשער שאינם ממלאים תפקיד של ממש בחיי היום־יום, או בהיסטוריה האישית של סטודנטים אמריקאים ממוצעים ושל משתתפי מחקר ממוצעים - סביר לצפות שההסבר הזה יתאים לטווח רחב של נושאים.26
בשל כל הסיבות האלה, הדוב הלבן משך חוקרים בתחום השליטה העצמית שרצו לבדוק כיצד בני אדם מנהלים את מחשבותיהם. אין פלא שלאחר כמה דקות שבמהלכן התאמצו אנשים שלא לחשוב על הדוב הלבן, הם ויתרו מהר יותר כשניסו לפתור בעיות חשיבה (בהשוואה לאנשים שקודם לכן היו חופשיים לחשוב על כל דבר). הם גם התקשו יותר לשלוט ברגשותיהם בניסוי אחר, קצת יותר אכזרי, שבו נדרשו להימנע מכל תגובה בזמן שצפו במערכונים קלאסיים מתוכנית הטלוויזיה Saturday Night Live ומהופעת סטנד־אפ של רובין ויליאמס. הבעות פניהם של המשתתפים צולמו ולאחר מכן נותחו באופן שיטתי בידי החוקרים. גם כאן נמצאה השפעה ברורה על המשתתפים שקודם לכן התמודדו עם תרגיל הדוב הלבן. המשתתפים האלה לא הצליחו להימנע מלצחקק, או לפחות לחייך, לנוכח אחד הקטעים הידועים של ויליאמס.
כדאי לזכור את התוצאה הזאת אם יש לכם בוס שנוטה להציע הצעות מטומטמות. כדי להימנע מלגחך בישיבה הבאה, הימנעו ממאמצים מחשבתיים או רגשיים לפניה, ואל תימנעו מלחשוב על כמה דובים לבנים שתרצו.
לאחר שניסויים הראו שכוח הרצון קיים, פסיכולוגים ומדעני מוח התחילו לשאול שאלות חדשות. מהו בדיוק כוח הרצון? אילו חלקים של המוח מעורבים? מה קורה במעגלים העצביים? אילו שינויים פיזיים אחרים מתרחשים? מה מרגישים כאשר כוח הרצון נחלש?
השאלה הראשונה שהתעוררה היתה איך לקרוא לתהליך הזה - משהו מדויק יותר מ"און הפכפך" או "היחלשות הרצון" או "השטן גרם לי לעשות את זה". הספרות המדעית מאותה תקופה לא עזרה הרבה. באומייסטר נאלץ לחזור לעבר הרחוק יותר, עד לפרויד, כדי למצוא דגם של ה"אני" שכלל רעיונות בדבר אנרגיה. כרגיל, התברר שהרעיונות של פרויד היו בעת ובעונה אחת נבואיים ושגויים לגמרי. פרויד חשב שבני אדם עוברים תהליך של סובלימציה, שמתעל אנרגיה ממקורותיה האינסטינקטיביים הבסיסיים לערוצים מקובלים יותר חברתית. אמנים גדולים, שיער פרויד, מתעלים את האנרגיה המינית שלהם ליצירה. זאת היתה השערה נבונה, אבל פסיכולוגים במאה העשרים דחו את התאוריה בדבר מנגנון הסובלימציה וגם לא השתכנעו ממודל האנרגיה של ה"אני". כאשר באומייסטר ועמיתיו בדקו רשימת מנגנונים תאורטיים של פרויד לאור ספרות המחקר המודרנית, התברר להם שרעיון הסובלימציה הוא הגרוע מכולם: לא היו ראיות שתמכו בו, והיו הרבה סיבות לחשוב שדווקא ההפך הוא הנכון.27 לדוגמה, אם תאוריית הסובלימציה היתה נכונה, מושבות אמנים היו צריכות להיות מלאות אנשים שמפנים את דחפיהם הארוטיים לערוצים אחרים, ולכן היינו מצפים למצוא שם פעילות מינית מעטה יחסית. האם שמעתם אי־פעם על מושבת אמנים שנודעה כמקום ללא סקס?
אולם פרויד היה בכל זאת בכיוון הנכון עם מודל האנרגיה של ה"אני" שפיתח. אנרגיה היא מרכיב חשוב להסבר הקשרים שנוצרים במושבות אמנים. הן ריסון הדחפים המיניים והן עבודה יצירתית דורשים אנרגיה. כשאדם מתעל את האנרגיה שלו לאמנות, נשארת לו פחות אנרגיה לריסון הליבידו. פרויד לא אמר בבירור מאין באה האנרגיה הזאת וכיצד היא פועלת, אבל הוא לפחות העניק לה מקום חשוב בתאוריית ה"אני". כמעין מחווה לתובנות של פרויד בכיוון זה, באומייסטר בחר להשתמש במונח שבו התייחס פרויד ל"אני": אגו. כך נולד "דלדול האגו" (ego depletion), המונח שבו תיאר באומייסטר את יכולתם הפוחתת של אנשים לשלוט במחשבות, ברגשות ובמעשים שלהם. לפעמים אנשים מתגברים על תשישות מנטלית, אבל באומייסטר מצא שלאחר שהם משתמשים בכוח הרצון (או בקבלת החלטות, צורה נוספת של דלדול אגו שנדון בה בהמשך) ומכלים את האנרגיה שלהם, הם מאבדים לבסוף את השליטה העצמית. בהמשך הופיע המונח הזה באלפי מאמרים מדעיים, לאחר שמדענים הבינו שדלדול אגו הוא רעיון מועיל שיכול להסביר מגוון רחב של התנהגויות.
מה קורה במוח בזמן הידלדלות האגו? בהתחלה זאת היתה תעלומה, אך התמונה התחילה להתבהר כאשר שני חוקרים באוניברסיטת טורונטו, מייקל אינזליקט (Inzlicht) וג'ניפר גאטסל (Gutsell), צפו באנשים שחבשו כובע שכיסה את הראש ברשת צפופה של אלקטרודות וחוטים.28 שיטה זו, המכונה EEG (אלקטרואנצפלוגרפיה או "רשמת מוח חשמלית"), מאפשרת למדענים לראות פעילות חשמלית בתוך המוח. היא לא יכולה בדיוק לקרוא מחשבות, אבל היא מסייעת למפות היכן המוח מטפל בסוגים שונים של בעיות. תשומת לבם של החוקרים בטורונטו התמקדה במיוחד באזור של המוח שנקרא "פיתול החגורה הקדמי" (anterior cingulate cortex), שרגיש לאי־התאמה בין מה שהאדם עושה לבין מה שהוא מתכוון לעשות. רבים מכנים אותו מערכת ניטור הקונפליקטים או מערכת איתור השגיאות. זהו חלק של המוח שמתריע על בעיה, למשל, כאשר אדם מחזיק המבורגר ביד אחת וטלפון סלולרי ביד האחרת, ומתחיל לנגוס בטלפון. ההתרעה בתוך המוח היא קפיצה ברמת הפעילות החשמלית (המכונה "שליליוּת הקשורה לאירוע").
עם האלקטרודות על ראשם, משתתפי הניסוי בטורונטו צפו בקטעים מטרידים מסרטים תיעודיים שהראו בעלי חיים סובלים ומתים. מחציתם התבקשו להחניק את תגובותיהם הרגשיות, וכך הוכנסו למצב של דלדול אגו. האחרים צפו באותם סרטים בתשומת לב. לאחר מכן עברו כל המשתתפים לפעילות שנייה, שכביכול לא היתה קשורה לראשונה: מבחן פסיכולוגי קלאסי בשם "מטלת סְטְרוּפּ" (על שם הפסיכולוג ג'יימס סטרופ, Stroop), שבו על הנבדקים לומר באיזה צבע מודפסות אותיות המוצגות להם. לדוגמה, כאשר שורה של אותיות מוצגת באדום, התשובה הנכונה היא "אדום" - משימה קלה מאוד. אבל כאשר המילה "ירוק" מודפסת בצבע אדום, הנבדקים צריכים להתאמץ יותר. עליהם להתגבר על המחשבה הראשונה, הנגרמת על ידי קריאת האותיות ("ירוק") ולאלץ את עצמם לזהות את צבע הדיו, "אדום". מחקרים רבים הראו שבתנאים כאלה, אנשים מגיבים לאט יותר. למען האמת, משימת סטרופ נהפכה לכלי של אנשי מודיעין אמריקאים בתקופת המלחמה הקרה. סוכנים סמויים טענו שאינם יודעים רוסית, אבל הם השתהו יותר במתן התשובות הנכונות כשהוצגו להם שמות של צבעים ברוסית.
משתתפי הניסוי בטורונטו התקשו במיוחד לנקוב בצבע הנכון, לאחר שכוח הרצון שלהם הוחלש עקב הצפייה בסרטים העצובים על בעלי החיים. הם השתהו בתגובה ועשו יותר טעויות. האלקטרודות שהוצמדו לראשם חשפו אטיות ניכרת בפעילות מערכת ניטור הקונפליקטים במוחם: אותות ההתרעה במקרים של אי־התאמה היו חלשים יותר. התוצאות הראו שדלדול אגו גורם להאטה בפיתול החגורה הקדמי, אזור המוח החיוני לשליטה עצמית. כשהמוח מאט, וכושר איתור השגיאות שלו מידרדר, אנשים מתקשים לשלוט בתגובותיהם. הם צריכים להתאמץ כדי להשלים משימות שנעשות ביתר קלות כשהאגו לא מדולדל.
האטת הפעילות במעגלי המוח כתוצאה מדלדול האגו היא תופעה מרתקת בעיני מדעני מוח, אבל בשביל אלה מבינינו שאינם מדעני מוח היה מועיל יותר לזהות דלדול אגו בלי לכסות את הראש בחוטים ובאלקטרודות. אילו תסמינים יכולים להזהיר אותנו שמוחנו אינו ערוך לשליטה עצמית, לפני שאנחנו נכנסים לריב עם בן או בת הזוג או מחסלים מכל גלידה שלם? עד לא מזמן חוקרים לא יכלו להציע הרבה עזרה. הם ערכו עשרות מחקרים במטרה למצוא תגובות רגשיות שיזהו את המצב הזה, אך ללא הצלחה. חלק מהמחקרים הניבו ממצאים סותרים, וחלקם לא הצליחו לאתר שום סימנים. לא נראה שמצב של דלדול אגו גורם לאנשים לחוש דיכאון או כעס או ניתוק באופן עקבי. בשנת 2010 צוות בינלאומי של חוקרים עבר על תוצאות של יותר משמונים מחקרים והגיע למסקנה שלדלדול אגו יש השפעה חזקה, גדולה ומוחשית על ההתנהגות, אך שהשפעותיו על התחושות הסובייקטיביות חלשות הרבה יותר.29 אנשים במצב מדולדל דיווחו על יותר עייפות ורגשות שליליים, אבל אפילו ההבדלים האלה לא היו גדולים. התוצאות הראו שדלדול האגו הוא כמו מחלה ללא תסמינים - מצב שלא התאפיין בשום "הרגשה" מיוחדת.
אבל הודות לניסויים חדשים של באומייסטר ושל צוות שמובילה שותפתו הוותיקה למחקר, קתלין ווס (Vohs), פסיכולוגית מאוניברסיטת מינסוטה, מתברר כעת שיש סימנים המעידים על דלדול אגו. הנבדקים במצב המדולדל אמנם (שוב) לא הראו שום רגש שהסגיר את מצבם, אך היו להם תגובות חזקות יותר לדברים שונים.30 סרט עצוב העציב אותם יותר, תמונות עליזות עוררו בהם יותר עליזות, ותמונות מטרידות עוררו בהם רגשות שליליים עזים יותר. מים קרים כקרח הכאיבו להם יותר מאשר לאנשים שלא היו במצב של דלדול אגו. הרצונות שלהם התחזקו, ואיתם עוצמת התחושות. לאחר שאכלו עוגייה, האנשים האלה דיווחו על דחף חזק יותר לאכול עוד עוגייה - וכשהתאפשר, הם אכן אכלו יותר עוגיות. למראה חבילה בעטיפת מתנה התעורר בהם רצון עז במיוחד לפתוח אותה.
אז אם אתם מעוניינים בסימני אזהרה מוקדמים לצרות, אל תחפשו תסמין אחד מסוים, אלא שינוי בעוצמה הכללית של הרגשות. כשאירועים מתסכלים מטרידים אתכם במיוחד, או כשמחשבות בלתי נעימות מעציבות אתכם במיוחד, או אפילו כשאתם חשים שמחה עזה לשמע חדשות טובות - ייתכן ששליטת מעגלי המוח שלכם ברגשות פחות טובה מכרגיל. מובן שרגשות עזים יכולים להיות נעימים מאוד, הם חלק חיוני של החיים, ואיננו מציעים לשאוף למצב רגשי מונוטוני (אלא אם כן אתם שואפים לשלווה ווּלקנית כמו של מר ספוק). אבל שימו לב למשמעות האפשרית של רגשות אלה. אם אתם מנסים לעמוד בפיתוי כלשהו, אתם עלולים להרגיש את הרצונות האסורים ביתר עוצמה דווקא כאשר יכולתכם להתנגד להם חלשה. לדלדול אגו יש אפוא השפעה כפולה: גם היחלשות של כוח הרצון וגם התחזקות של מאוויים.
הבעיה עלולה להיות חמורה במיוחד עבור אנשים שמתמודדים עם התמכרויות. כבר מזמן חוקרים הבחינו שחשקים מתגברים במיוחד בתקופות גמילה. לאחרונה הם אף מצאו שבתקופות כאלה מתעצמות גם הרבה תחושות אחרות. אנשים שנגמלים מהתמכרויות משתמשים ביותר כוח רצון כדי לשבור את ההרגל, ולכן גדל הסיכוי שהם ייכנסו לתקופה ממושכת של דלדול אגו עז. דלדול האגו עצמו גורם לאדם להשתוקק לסם ביתר שאת. יתרה מזאת, במצב כזה גם השפעתם של אירועים אחרים מתגברת, דבר שגורם מצוקה נוספת, ומגביר עוד יותר את ההשתוקקות לסיגריה או למשקה או לסם. לא מפתיע ששיעור החזרה לשימוש בסמים גבוה בקרב אנשים שמנסים להיגמל, ושבמהלך ניסיונות הגמילה אנשים חווים הרגשה כל כך מוזרה. הרבה לפני שפסיכולוגים זיהו את דלדול האגו, ההומוריסט סר א' פ' הרברט תיאר יפה את מערך התסמינים הסותרים:
"תודה לאל, שוב הפסקתי לעשן!" הכריז.
"אלוהים! אני מרגיש בכושר. אמנם עם דחף לרצוח - אבל בכושר. אדם אחר. עצבני, נוטה למצבי רוח, מדוכא, גס רוח, אולי בוטה; אבל הריאות בסדר."31
בשנות השבעים של המאה העשרים הפסיכולוג דאריל בם (Bem) חיפש דרך להבדיל אנשים מצפוניים מאחרים וחיבר לשם כך רשימה של התנהגויות ספציפיות. הוא שיער שימצא מתאם חיובי בין "מוסר מטלות לימודיות בזמן" לבין "גורב גרביים נקיים", מפני ששתי ההתנהגויות נובעות מאותה תכונה בסיסית. אבל להפתעתו, בנתונים שאסף מהסטודנטים שלו באוניברסיטת סטנפורד נמצא דווקא מתאם שלילי חזק.
"נראה שהסטודנטים יכולים או לעשות את שיעורי הבית או להחליף גרביים כל יום, אבל לא מסוגלים לעשות את שני הדברים," אמר בצחוק.32
הוא לא הקדיש לכך הרבה מחשבה נוספת, אבל כעבור עשרות שנים חוקרים אחרים תהו אם יש משהו מעניין מאחורי הבדיחה. שני פסיכולוגים אוסטרלים, מגן אוטן (Oaten) וקן צֶ'נְג (Cheng), חשבו שייתכן כי הסטודנטים סבלו מדלדול אגו מהסוג שהתגלה בניסוי הצנוניות. תחילה הם נתנו לסטודנטים מבחני שליטה עצמית במעבדה, במועדים שונים באותו סמסטר. כפי שהם שיערו, הישגי הסטודנטים במבחן היו גרועים יחסית לקראת סוף הסמסטר, ככל הנראה מפני שהלמידה לקראת מבחנים והגשת העבודות דלדלו את כוח הרצון שלהם. אבל ההידרדרות לא היתה מוגבלת למבחני מעבדה מנותקים מהמציאות. כששאלו אותם על היבטים אחרים של חייהם, התברר שממצאיו של בם בנוגע לגרביים המלוכלכים לא היו מקריים. הירידה בשליטה העצמית של הסטודנטים בתקופת המבחנים הביאה לנטישת הרגלים טובים מכל הסוגים.33
הם הפסיקו לעשות פעילות גופנית. הם עישנו יותר סיגריות. הם שתו כל כך הרבה קפה ותה שצריכת הקפאין שלהם הוכפלה. את תוספת הקפאין אפשר היה להבין כעזר למידה, אבל אם הם באמת למדו יותר, היה אפשר לצפות שהם ישתו פחות אלכוהול, אבל זה לא קרה. אף על פי שהיו פחות מסיבות בתקופת המבחנים, הסטודנטים שתו בתקופה זו לא פחות מאשר בכל זמן אחר. הם הפסיקו להקפיד על תזונה בריאה והגדילו את צריכת הג'אנק פוד שלהם ב-50 אחוזים, ולא מפני שהשתכנעו לפתע שצ'יפס עוזר לתפקוד המוח; בזמן שהיו מרוכזים במבחנים, הם פשוט הפסיקו להעסיק את עצמם בהימנעות מאוכל לא בריא ומשמין. הם גם הקפידו פחות על החזרת שיחות טלפון, על הדחת כלים או על שטיפת הרצפה. תקופת מבחני הסיום היתה כרוכה בהידרדרות בכל היבטי ההיגיינה האישית שנבדקו. הסטודנטים הקפידו פחות על צחצוח שיניים ושימוש בחוט דנטלי. הם ויתרו על חפיפת שיער ועל גילוח. והם גם גרבו גרביים מלוכלכים ובגדים בלתי מכובסים אחרים.
האם הממצאים האלה יכולים לשקף שינוי הגיוני מבחינה מעשית, גם אם קצת לא בריא, בסדר העדיפויות? האם זאת היתה דרך סבירה לחסוך זמן כדי לפנות יותר זמן ללימודים? לא בדיוק. בתקופת המבחנים הסטודנטים דיווחו על נטייה מוגברת לבלות עם חברים במקום ללמוד - בדיוק ההפך ממה שהגיוני ומעשי. היו אפילו סטודנטים שדיווחו שהרגלי הלמידה שלהם הידרדרו בתקופת המבחנים, דבר שלא ייתכן שהתכוונו שיקרה. הם ודאי השתמשו בהרבה כוח רצון כדי לאלץ את עצמם ללמוד יותר, ואף על פי כן, בסופו של דבר, הם למדו פחות. הם גם דיווחו על יותר שינה ועל יותר הוצאות כספיות אימפולסיביות. לא היה שום היגיון מעשי בעריכת מסעות קניות בתקופת המבחנים, אבל לסטודנטים היתה בתקופה זו פחות משמעת עצמית לריסון הוצאותיהם. הם גם היו יותר זועפים ועצבניים, והנטייה שלהם לכעוס או לשקוע בייאוש התגברה. ייתכן שהם ייחסו את התפרצויותיהם ללחץ של תקופת המבחנים, בשל האמונה הרווחת אך השגויה שלחץ מעורר רגשות כאלה. אבל ההשפעה האמיתית של הלחץ היא דלדול כוח הרצון, מצב שבו נחלשת יכולתם של אנשים לשלוט ברגשותיהם.
מחקר הביפרים בגרמניה, שהזכרנו קודם לכן, הראה לא מזמן את ההשלכות של דלדול האגו בדרגת דיוק גבוהה עוד יותר.34 באומייסטר ועמיתיו השתמשו בביפרים כדי לשאול אנשים על דחפים וחשקים שחשו לאורך היום, וראו כמה כוח רצון הם הפעילו ככל שהתקדמו השעות. כצפוי, ככל שאנשים הפעילו יותר כוח רצון, כך גבר הסיכוי שייכנעו לפיתוי הבא שנקרה על דרכם. כשהופיע רצון חדש שעורר קונפליקט פנימי מסוג "אני רוצה אבל לא כדאי לי", הם נכנעו לו ביתר קלות גם אם קודם לכן כבר דחו בהצלחה פיתויים, ובמיוחד נכנעו כשהפיתוי החדש הופיע זמן קצר לאחר פיתוי קודם.
כשהם נכנעו לפיתוי, קרוב לוודאי שהבוגרים הגרמנים, כמו הסטודנטים האמריקאים, ייחסו את כניעתם לפגם אופי כלשהו: "פשוט אין לי מספיק כוח רצון." אבל מוקדם יותר ביום, או מוקדם יותר בסמסטר, כולם גילו מספיק כוח רצון כדי להתנגד לפיתויים דומים. מה קרה לכוח הרצון? האם הוא באמת נעלם? אולי, אבל תופעת דלדול האגו מאפשרת להסביר את התוצאות בדרך אחרת. אולי אנשים לא מאבדים את כוח הרצון, אלא אוגרים אותו, במודע או שלא במודע. אחד מתלמידי המחקר של באומייסטר, מארק מורבן (Muraven), התחיל לחקור את שאלת השימוש, והמשיך לעסוק בה גם כשהיה פרופסור עם קביעות באוניברסיטת מדינת ניו יורק באלבני. הוא התחיל, כרגיל, בסיבוב תרגילים לדלדול כוח הרצון של הנבדקים. לקראת סיבוב התרגילים השני לבדיקת יכולת ההתמדה שלהם הוזהרו הנבדקים שבהמשך יהיה סיבוב תרגילים שלישי, שבו יידרשו לבצע משימות נוספות. תגובתם היתה התרשלות בסיבוב המשימות השני. במודע או שלא במודע, הם חסכו אנרגיה לקראת המאמץ האחרון.35
לאחר מכן ניסה מורבן וריאציה אחרת בסיבוב השני של הניסוי. לפני שבדק את יכולת ההתמדה של הנבדקים הוא הודיע להם שיוכלו לזכות בכסף על תפקוד טוב בתרגילים. לכסף היתה השפעה פלאית. משתתפי הניסוי מצאו מיד כוחות נוספים שאפשרו להם לתפקד היטב. אם הייתם צופים בהתמדה שהפגינו נבדקי הניסוי, לא הייתם מנחשים שכוח הרצון שלהם דולדל קודם לכן. הם היו כמו רצי מרתון שמצאו כוחות חדשים למראה הפרס המחכה להם בקו הסיום.
אבל תארו לעצמכם שכאשר משתתפי המרתון מתקרבים לפרס, לפתע מודיעים להם שקו הסיום הוזז ונמצא כעת במרחק קילומטר נוסף. זה מה שמורבן עשה לאנשים שזכו בכסף על התמדתם בסיבוב התרגילים השני. הוא המתין עד שסיימו את המטלות, שאותן ביצעו בהצלחה מופתית, ואז הודיע להם שמלאכתם טרם נשלמה, ושלפניהם עוד סיבוב של מבחני התמדה. מאחר שלא הוזהרו מראש, הם לא חסכו אנרגיה, דבר שהתבטא בתפקוד גרוע במיוחד בסיבוב התרגילים הבא. לאמיתו של דבר, ככל שהוטב תפקודם בסיבוב השני, כך הורע תפקודם בסיבוב השלישי. הם היו כמו רצי מרתון שעשו את המאמץ האחרון מוקדם מדי, וכעת כל האחרים עוקפים אותם בעוד הם מדדים לעבר קו הסיום.
על אף ההפרזות והחריגויות הבוהמייניות שלה, מבחינה מסוימת אמנדה פלמר היא בורגנית לעילא. אם תשאלו אותה על כוח הרצון שלה, היא תגיד לכם שמעולם לא היה לה מספיק כוח רצון. "אני כלל לא מחשיבה את עצמי כאדם עם הרבה משמעת עצמית," אמרה. אבל אם תלחצו עליה, היא תודה ששש שנותיה כפסל חי בכל זאת חיזקו את יכולתה להיות החלטית.
"הופעות הרחוב נתנו לי ביצים מפלדה," אמרה. "השעות שעמדתי על הארגז אימנו אותי להיות ממוקדת. אדם שמופיע צריך לקשור את עצמו לרגע ההווה ולהישאר ממוקד. אני די גרועה בתכנון אסטרטגי לטווח ארוך, אבל יש לי מוסר עבודה חזק במיוחד, ואני מאוד ממושמעת כשאני צריכה לעשות דבר אחד מסוים. אם זה רק פרויקט אחד בכל פעם, אני יכולה להתרכז בו שעות."
זה פחות או יותר מה שגילו חוקרים לאחר שבדקו אלפי אנשים במעבדה ומחוצה לה. מהניסויים עלו שתי מסקנות עקביות:
1. יש לנו כמות מוגבלת של כוח רצון, והוא מידלדל עם השימוש בו.
2. אנחנו משתמשים באותו מאגר של כוח רצון בכל סוגי המשימות.
אולי אתם חושבים שיש לכם מאגר אחד של שליטה עצמית לעבודה, מאגר אחר להקפדה על תזונה נכונה, ומאגר נפרד לגילויי חביבות כלפי בני משפחה. אבל ניסוי הצנוניות הראה ששתי פעילויות שאין שום קשר ביניהן - עמידה בפיתויי השוקולד ופתרון בעיות בגיאומטריה - תלויות באותו מקור אנרגיה, וחוקרים שבו והראו את התופעה הזאת בתנאים שונים. יש קשרים נסתרים בין הדברים השונים לחלוטין שאנחנו עושים במשך היום. אותו מאגר של כוח רצון משמש אותנו להתמודדות עם פקקי תנועה מתסכלים, עם אוכל מפתה, עם אנשים מעצבנים בעבודה, עם בוסים תובעניים ועם ילדים בכיינים. כשמתגברים על הפיתוי לאכול קינוח בארוחת הצהריים נשאר פחות כוח רצון בשביל לשבח את התספורת האיומה של הבוס. הסיפור הישן על העובד המתוסכל שחוזר הביתה ובועט בכלב מתיישב עם הניסויים בדלדול האגו, אף על פי שעובדים מודרניים אינם מגלים בדרך כלל רשעות כזאת כלפי חיות המחמד שלהם; סביר יותר שהם ידברו בנבזות אל בני האדם שחיים איתם.
דלדול האגו משפיע אפילו על פעימות הלב. בניסויי מעבדה התברר שכאשר אנשים צריכים לגלות שליטה עצמית מנטלית, הדופק שלהם נהיה פחות סדיר.36 ונראה גם שלאנשים עם דופק פחות סדיר יש יותר אנרגיה פנימית לשליטה עצמית, מפני שביצועיהם במבחני התמדה במעבדה טובים יותר משל אנשים שקצב פעימות לבם יציב יותר. ניסויים אחרים הראו שכאב גופני כרוני מותיר מחסור תמידי בכוח רצון, מפני שהמאמץ להתעלם מהכאב מחליש מאוד את הכוחות הנפשיים.37
אפשר לחלק את הפעלת כוח הרצון לארבע קטגוריות כלליות.38 הראשונה היא שליטה במחשבות. לפעמים זה קרב חסר סיכוי, למשל כשמנסים להתעלם ממשהו רציני ("צא, כתם ארור!"), או כשלא מצליחים להיפטר משיר שמתנגן בראש ללא הרף ("I got you babe, I got you babe"). אבל אפשר גם ללמוד להתמקד, במיוחד כאשר המוטיבציה חזקה. לעתים קרובות אנשים חוסכים כוח רצון כשהם מחפשים לא את התשובה המלאה או הטובה ביותר, אלא פתרון מוכן מראש. תאולוגים ומאמינים מסננים את העולם כדי שימשיך להסתדר עם עקרונות אמונה שאינם פתוחים למשא ומתן. אנשי המכירות הטובים ביותר מצליחים לא פעם הודות לכך שקודם כול הם מוליכים שולל את עצמם. בנקאים שמוכרים הלוואות סאבפריים משכנעים את עצמם שאין בעיה לתת הלוואות לקבוצה של לווים שלא עברו תהליך אישור ומסוּוגים כ"חסרי הכנסה, חסרי נכסים". טייגר וודס שכנע את עצמו שכללי המונוגמיה לא חלים עליו - ושאיכשהו אף אחד לא ישים לב לקשרים המיניים שמנהל הספורטאי המפורסם בעולם.
קטגוריה כללית נוספת היא השליטה ברגשות, שמכונה בפי פסיכולוגים "רגולציה אָפֶקְטִיבִית" כשמדובר ספציפית במצבי רוח. שכיח יותר שאנחנו מנסים להתחמק ממצבי רוח רעים וממחשבות בלתי נעימות, אבל לפעמים אנחנו מנסים להימנע מעליצות (למשל כשאנחנו מתכוננים להלוויה או למסירת חדשות רעות), ולפעמים אנחנו מנסים לשמר רגשות זעם (כדי להיות במצב מתאים להגשת תלונה). בשליטה רגשית כרוך קושי ייחודי, מפני שעל פי רוב איננו יכולים לשנות את מצב רוחנו בכוח הרצון. אנחנו יכולים לשנות את הדברים שאנחנו חושבים עליהם, או את התנהגותנו, אבל אנחנו לא יכולים לאלץ את עצמנו להיות שמחים. אתם יכולים להתייחס בנימוס להורים של בן או בת הזוג, אבל אינכם יכולים לאלץ את עצמכם לשמוח שהם באים אליכם לביקור של חודש שלם. כדי לסלק עצבות וכעס, אנשים משתמשים באסטרטגיות עקיפות, כמו ניסיונות למצוא הסחות דעת במחשבות אחרות, או אימון בחדר הכושר, או מדיטציה. הם שוכחים את עצמם בצפייה בתוכניות טלוויזיה או מאפשרים לעצמם ליהנות מזלילת שוקולד או ממסע קניות. או שהם משתכרים.
קטגוריה שלישית נקראת לעתים קרובות "שליטה בדחפים". זהו הדבר שרוב האנשים חושבים עליו בהקשר של שליטה עצמית: היכולת לעמוד בפיתויים כמו אלכוהול, טבק, מאפים מתוקים, ומלצריות קוקטיילים. אם לדייק, המונח "שליטה בדחפים" אינו מוצלח, מפני שבעצם אין לנו שליטה על הדחפים. אפילו אדם כמו ברק אובמה, שניחן מטבעו בשליטה עצמית יוצאת דופן, אינו יכול להימנע מהדחף שצץ בו מדי פעם לעשן סיגריה. הדבר שהוא יכול לשלוט בו הוא התגובה: האם הוא מתעלם מהדחף, או לועס טבליית ניקוטין, או חומק החוצה ומעשן? (לדברי הבית הלבן, בדרך כלל הוא נמנע מלהצית סיגריה, אבל מדי פעם היו מעידות.)
הקטגוריה האחרונה היא זו שחוקרים מכנים "שליטה תפקודית": מיקוד האנרגיה במשימה שלפנינו, מציאת השילוב הנכון של מהירות ודיוק, ניהול זמן, והתמדה נוכח הרצון להפסיק. בהמשך הספר נדון באסטרטגיות לשיפור התפקוד בעבודה ובבית, ונראה טכניקות לשיפור השליטה העצמית גם בכל הקטגוריות האחרות - במחשבות, ברגשות ובדחפים.
אבל לפני שנפנה לעצות מפורטות, נזכיר עצה כללית המבוססת על מחקרי דלדול האגו. זאת הגישה שנקטה גם אמנדה פלמר: להתמקד בכל עת רק בפרויקט אחד. אם תציבו לעצמכם יותר ממטרה אחת בתחום השיפור העצמי, ייתכן שתצליחו לזמן מה אם תנצלו לשם כך את מלוא מאגרי כוח הרצון, אבל התוצאה תהיה הידלדלות שתגדיל את הסיכוי לטעויות חמורות מאוחר יותר.
כשאנשים צריכים לעשות שינויים גדולים בחייהם, מאמציהם נפגעים אם הם מנסים ליישם שינויים אחרים במקביל. לדוגמה, לאנשים שמנסים להפסיק לעשן יהיו מרב הסיכויים להצליח אם לא ישנו באותו זמן התנהגויות אחרות. מי שמנסה להפסיק לעשן, ובאותו זמן מנסה גם לאכול פחות או לצמצם את צריכת האלכוהול, יש סיכוי רב שייכשל בשלושת הדברים - כנראה משום שכל המאמצים יחד יוצרים עומס גדול מדי על כוח הרצון. מחקרים הראו גם שאנשים שמנסים לצמצם את צריכת האלכוהול שלהם נוטים להיכשל בכך בימים שבהם דרושה להם שליטה עצמית גם בתחומים אחרים. וזאת, לעומת ימים שבהם כל כוח הרצון שלהם מופנה להגבלת השתייה.
וחשוב מכול, אל תערכו רשימה של החלטות לקראת תחילת שנה חדשה. כל שנה, ב-1 בינואר, מיליוני בני אדם גוררים את עצמם מהמיטה, מלאי תקווה או הנגאובר, כשהם נחושים בדעתם לאכול פחות, לעשות יותר פעילות גופנית, להוציא פחות כסף, להשקיע יותר מאמצים בעבודה, לשמור על בית נקי יותר, ובאורח פלא גם לפנות יותר זמן לארוחות רומנטיות ולהליכות ארוכות על חוף הים.
ב-1 בפברואר הם נבוכים אפילו להציץ ברשימה. אבל במקום להצטער על מיעוט כוח הרצון שלהם, עליהם לזהות את מקור הבעיה האמיתי: הרשימה. לאף אחד אין מספיק כוח רצון בשביל רשימה כזאת. אם אתם מתכוונים להתחיל תוכנית אימוני כושר חדשה, אל תנסו לבצע במקביל שינויים פיננסיים גדולים. אם דרושה לכם יותר אנרגיה לעבודה חדשה - למשל, אם נבחרתם לנשיאות ארצות הברית - זה כנראה לא הרגע הנכון לנסות להפסיק לעשן. יש לכם רק מאגר אחד של כוח רצון, ולכן כל ההחלטות ברשימה לקראת השנה החדשה מתחרות זו בזו. כל מאמץ לקיים החלטה אחת מפחית את היכולת לקיים את כל האחרות.
תוכנית טובה יותר היא להחליט החלטה אחת ולדבוק בה. זה מספיק מאתגר. יהיו רגעים שבהם תחשבו שאפילו ההחלטה הזאת היא מעבר ליכולת שלכם, אבל אולי תתמידו בזכות המחשבה על עמידתה ההרואית של אמנדה פלמר על הארגז שלה בלא תזוזה. פלמר אולי לא מחשיבה את עצמה כבעלת משמעת עצמית, אבל אפילו הימים שבהם הקיפו אותה שיכורים מטרידים ושולחי ידיים לימדו אותה משהו על בני אדם.
"אתם יודעים, בני אדם מסוגלים לעשות דברים שלא ייאמנו," אמרה. "אם פשוט מחליטים לא לזוז, אז לא זזים."
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
