בשם יוליה
בעולם מלא עד אפס מקום בילד וילדה ועוד אינספור דברים, היא אמרה לו שאם יביא לה מתנה לכריסטמס הם אולי יהיו חברים. קוראים לה יוליה והיא הגיעה בעלייה האחרונה, ולא הספיק שהעור שלה בהיר ושהשיער שלה היחיד שאדום, גם את החגים שלה מצפים שתשאיר מאחור, יחד עם העננים והשלג וכל הבובות שלא היה להן מקום. אפילו סבתא לא נכנסה למטוס. היא הבטיחה לה שתצטרף אחר־כך, אבל עכשיו כולם אומרים שהיא כבר לא תבוא. יוליה עוד לא מבינה את השמש או את שפת הפתקים של שאר הילדות, אבל יש דברים שהיא יודעת. השם שלה הוא יוליה. היא רוכבת על סוסים בכל יום שישי.
בעולם שמסתובב סביב עצמו ובעדינות בלתי מורגשת נושא איתו את כל יושביו, דרושים אלו שיביטו לשמיים ויגלו את מולד הירח ואת שאר אותות השנה.
"תום", אבא קרא לו.
״אין מה״, אימא ענתה, ״הוא למעלה על הגג, משחק עם החבר הדמיוני״.
ככה זה בכל יום שישי: תום מבלה על הגג עם משרוקית ובובה של באז שנות־אור. יחד הם מתצפתים על הכביש ומחכים שתופיע הילדה האדמונית, רכובה במכונית הווֹלְווֹ המלבנית של אביה המשופם. במקטע הכביש הגלוי לעיניו, הם תמיד חולפים תוך רגע קצר. וזה מספיק — החלון עבה מדי בשביל שתוכל לשמוע משהו, אך שקוף דיו בשביל להאמין. הוא צוחק כשהיא צוחקת ושורק בהתלהבות לפרידה. ככה זה בכל יום שישי.
והעולם כאמור, לצד ילד וילדה גדוש באינספור דברים, ומספיק משהו אחד — נניח, מנהגי יוצאי חבר העמים — כדי להסיט את הכוכבים ממקומם. באותו יום שישי, השמש תיכף הלכה והיא עוד לא הגיעה. יוליה כבר לא תבוא. מה זה משנה איזה יום היום, ולמה בכלל לספור.
תום פנה אל באז לעזרה, אבל באז לא ענה. מבטו היה מרותק לשמיים, לחלל המחכה. תום השאיר אותו מאחור ורץ לחדרו. הוא התחיל לבכות, בכי חרישי, כזה שהצליח לשמוע דרכו רק לחישות כמו, "לך אליו, נו״, וקריאות כמו, "תומי, מה קרה מתוק שלי?״
הוא שכב על המיטה, על הבטן, רקע ברגליו. כל אימת שנזכר ביוליה, חנק את ראשו בכרית.
"מה, היא הבריזה לו?" אימא לחשה לאבא והם צחקקו. "טוב נו, כריסטמס. אמרתי לך, היא גויה זאתי.״
תום שמע, תום גם הבין על מי הם צוחקים. הסחרחורת התחלפה בבושה ששאבה החוצה את האוויר, ובתוכו גם את תום. גלגלה אותו מהחלון אל העולם שבחוץ. אז הוא ברח. ברח הלאה מהבית הזה שלו, וזה לא שינה שכבר גשם בחוץ וששום מקום לא מחכה לו.
יש חיים בשום מקום, ללא ספק חיים. אומנם לא באמת היה לו מושג לאן עליו ללכת או מה עליו לעשות, אבל תום לא היה אבוד — עיניו היו מרותקות ללהקת עורבים בשמיים. הוא רץ ימינה ושמאלה במורד הגבעה, רגליו עוקבות אחר צילם. "אל האינסוף ומעבר לו!" הוא קרא בגאווה ורץ מהר יותר. הציפורים יודעות לאן ללכת, ולוּ רק ידביק את הקצב, הן תיקחנה אותו אליה.
אם רק היה יכול, תום היה ממשיך כמה שצריך, אבל הגבעה הייתה תלולה והגשם לא הפסיק. הוא כשל ברגליו והתגלגל מטה. ניצל רק בזכות רכותו של הדשא.
כשסוף־סוף הרים את מבטו, העורבים לא היו. עכשיו היה באמת באיבוד. לא ידע שעוד כמה מטרים של נפילה מטה והיה מגיע לכיכר הגדולה, ומשם את הדרך חזרה הביתה כבר היה מזהה. אולם בחסדי הערפל, נמסכו בלבן כל עוגני הזיכרון: המגלשה המחוספסת, הספסל שעליו חרט אחיו הגדול את שמו. את כל אלה לא ראה. אין לתום לאן ללכת או איך לחזור.
הוא נשכב על הדשא, ומצא מחבוא בעולם הדמיון. כשיוליה חולפת עם האוטו, הוא מדלג ישר מן הגג אל הרמזור. הוא נזכר באביה. הוא קרא אותה לסדר בסיומה של עוד בדיחה שלא הבין. הוא רצה שהיא תיתן לו לנהוג בשקט, אז צעק את שמה בכעס והמשיך לנסוע.
תום קרא את שפתיו של האבא וחיקה עם פיו את תנועות השפם, "יוּ אי אה", תום צעק אל תוך הגשם, עיניו ואגרופיו מכווצים ממאמץ.
הרמזור שבראשו התחלף לירוק. הוא ניסה למצוא את דרכו בחזרה אל הגג, אבל מן הפחד לגלות אם יצליח, עיניו נפקחו מלאות בחשש. תום גלגל את גופו הצידה, ידו האחת שימשה לו ככרית והאחרת כמטריה. ערותו הלכה ושקעה מרוב נוחות, ודמותם של יוליה ואביה שבו אליו.
"יוּלה", הוא ניחש שוב את צלילי השפם.
יוּלינה?" הוא תהה לאוויר בקול גדול ותמונתה החלה מתחדדת עד כדי תבנית הנמשים.
"יוליה!" הוא צעק בכל הכוח.
המכונית בראשו בלמה באחת. קולה של יוליה שבר את החלון והתדפק על אוזניו, "דה?" היא ענתה, קולה כולו אמת נישא ברוח.
תום פקח פעם נוספת את עיניו, "יוליה!" הוא קפץ על רגליו, הרים את קולו אף יותר.
"דה!" ענתה הרוח. קולה זעם איפשהו במורד הגבעה.
תום צעד בעקבות הקול. ראה כיכר גדולה, ובה אישה זקנה יושבת. עורה לבן כשל יוליה, וכל הציפורים סביבה מרכינות ראשן.
"את לא יוליה", תום אמר.
"דה", היא ענתה.
"איפה יוליה?" הוא שאל. העורבים לא זזו ממקומם, ליקטו בצייתנות את פיסות הלחם שפיזרה.
האישה התרוממה ממושבה באיטיות אין־קץ, וכשעמדה מול תום, שחקה שיניה. "די רעש", אמרה וכיסתה בצעיפה את גופו.
תום, עוד עונד על צווארו את המשרוקית, רעד את הגשם, אך כלל לא היה לו אכפת. היא עטפה אותו בשני ליפופים ודחפה אותו הרחק ממנה, כמו אומרת, ״לֶךְ לְךָ, לך מהמקום הזה שבו אתה עושה רק רעש, לך אל הוואדי שאליו פונות פניך. לך אל הוואדי שאליו כל השבילים מובילים, אל הדרך הנחצית באינספור בתים, קטנים יותר מכל מה שתוכל לדמיין. אתה, אדון הארץ הזו, אל תירא מלאבד את הדרך, שכן הבתים צרים והחצרות פרוצות״.
אז תום צעד דרך רחובותיה החיצוניים של עיירת הפיתוח, והמבנים ותאורת הפנסים הלכו והתמעטו. עוד לא היה חשוך לגמרי והצעיף של הזקנה היה רחב דיו כדי לחמם גם שני תום. הוא דילג אל הוואדי וקרא בשמה שוב ושוב, ״יוליה? יוליה? יוליה?״
"מה? מה?״
לקח לו רגע לתפוס את הקול ועוד רגע אחד כדי להאמין. זו יוליה שצועקת מהחלון. על אף הגשם ועל אף שדצמבר, היא לבשה שמלת קיץ והשליכה כדורי בוץ על רכבים.
"מי אתה?" היא שאלה.
אה נכון, היא לא מכירה אותי, אמר תום בליבו, ואותה הבושה מאימא ואבא, הבושה של סוד שנחשף, לא גרמה לו הפעם לברוח, כי אם הקפיאה אותו למקומו. יוליה זרקה עליו כדור שפגע בחזהו ולכלך לו את הסנטר.
"תענה לי", היא אמרה.
"תום", הוא אמר והחל לנגב את הבוץ. "למה לא באת היום?" שאל.
"באתי לאן?" היא תהתה, "מה, לסוסים?"
היא איימה בעוד כדור, אז הוא סיפר לה על כל ענייני הגג ועל באז שנות־אור ועל המשרוקית. הוא אמר לה שהיא מצחיקה אותו. היא אמרה שאם הם לא דיברו אף פעם אז זה לא נחשב.
״מה את עושה עם הסוסים?" הוא שאל, והיא הראתה לו איך רוכבים עליהם. הפשילה מעט את שמלתה, מספיק כדי לעלות על האוכף הדמיוני.
"דיו, דיו", היא קראה ורקעה ברגליה.
תום צחק והצטרף לדהירתה. הם התחרו במסלול שסופו הוא עץ הערבה שבמורד השביל. היא הלהיבה את הסוסה בקריאות ה״דיו״, הוא המריץ את שלו. צהל ונחר. והינה, תום וסוסו המדומיין עקפו אותה — פרסותיו התיזו בוץ על פרסותיה, וקריאות הניצחון שלו בישרו את סוף דהירתה. תחת צילו היבש של העץ, יוליה ירדה מהאוכף ופשטה את מגפי הבוקרות שלה. הפכה ליחפה כמו תום, שצעד אחורה, בשקט, אל המקום שבו היא עצרה.
"מה, אתה רוצה להיות חבר שלי?" יוליה שאלה ותום הנהן הנהון גדול. לפתע נָבוכה מגילוי החיבה, ואז נבוכה שהיא נבוכה, ועל הנבוכות ביקשה לכסות עם חיוך רחב, של בנות. היא הבטיחה שביום שישי הבא היא תנופף לו מהמכונית. אפילו תבקש מאבא לצפור לו לשלום. הוא אמר שזה לא מספיק. הוא אמר שהוא לא מאמין לה. הוא ביקש, ״אל תלכי״.
ממרחק של אַמה הם התקרבו רק עם חוליות הצוואר. אהבה של ילדים עוד לא יודעת לאן או כיצד. אולם לכבודו היא רעדה, וקר מספיק כדי לשמור את זה בסוד. יוליה צחקה כשנישקה, וכמה מתוק היה הרוק. הם אפילו לא השמיעו את הצליל, רק נגעו עם השפתיים ומה שיוצא — אני מרוצה. ואם התייבשו, יכלו פשוט להוציא את הלשון ולתפוס טיפות של גשם. ואם עצמו את העיניים, זה ממש היה כמו פתיתי שלג. ראית פעם שלג?
אבל תום לא היה מוכן לתת לקסם לעבוד. היא בכלל עוד לא ענתה לו. הוא התרחק חצי צעד לאחור, השיב לפיו את לשונו, ואז דגדג את יוליה עד שהיא פתחה את העיניים. "את גם רוצה להיות חברה שלי?" הוא שאל.
"עוד לא", היא ענתה.
תום ברח, לתוך עצמו, התחבא בחלק העמוק ביותר של העין, כך שהסנטר פנה מטה והרעמה שלו סככה עליו מפני יוליה. והיא, בכל זאת יפה, אותו הדבר בדיוק.
"למה לא?" הוא שאל, ניסה להישיר אליה מבט.
״למה לא? היום כריסטמס״, היא אמרה, ״ולא קנית לי מתנה. מי שחברים צריכים לקנות לכריסטמס מתנות״. היא חשבה רגע, "בעצם גם מחר אפשר. לא אכפת לי שבשבילנו מחר יהיה כריסטמס.״
הוא לא היה מוכן. הוא פחד שיקרה שוב מה שקרה היום. שהיא לא תופיע אם יחכה. היום הוא יביא לה מתנה. היום. הוא הבטיח לעצמו. הוא אמר לה להסתובב ולספור עד עשרים.
״שש עשרה... שבע עשרה...״ עיניה היו פקוחות אבל מבטה היה אל העץ, היכן שצבאות של נמלים טיפסו לאורך הגזע. היא מכריזה על הבאים מצדדיה ומאחוריה אפילו שזה לא המשחק, והוא, שסיים כבר בשלוש עשרה, עמד מולה, מחזיק פרח מנייר, מדויק כשל בוגר החוג למתקדמים. אפילו שזר ורידים בעלי הכותרת.
היא צחקה, כמעט שלא נשמה מרוב צחוק, ״זה בכלל לא פרח״, היא אמרה.
"זה כן", הוא התעקש.
"תריח אותו", היא התקרבה והראתה לו איך. היא לקחה נשימה עמוקה מהפרח וצחקה שוב. "אתה רואה?" היא צחקה, "זה מריח כמו כלום". היא אחזה בבטנה מרוב צחוק, בטוחה שיבין כשינסה בעצמו. והוא קירב את אפו, והריח רק אותה. פרח הנייר היה חלש מדי כדי לערפל את הניחוח, את התערובת המשכרת של בוץ ושמפו. הם התערבלו במעלה דרכי הנשימה, יחד עם פיסה קטנה — קטנה כל־כך — מגופה של יוליה. וכוחות המשיכה של חתיכות כאלה קטנות, של יוליה הקטנה, עוד חלשים מדי כדי לשמור את אוהביה קרובים. על כן, תום השליך את הפרח, "לא רוצה — לא צריך", הוא אמר ורץ הרחק ממנה.
הוא יגיע לחצי הדרך ואז יעצור, יגנוב מבט אחרון, בדיוק ברגע שתתכופף להרים את הפרח. לא לפני ולא אחרי. הם לא יוציאו הגה, גם לא יאמרו להתראות. עד שיקרא בשמה, היא כבר לא תהיה שם. וגם אותה פיסת ניחוח שחטף ממנה, גם היא, תחלוף מן הריאות.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
