להתגעגע

פרולוג

עבר

הזיפים הבלונדיניים מעקצצים בכף ידי, מותירים בחזי חרדה. היא מתעצמת ככל שאני נמנעת מלשקוע במבט הכחול הנעוץ בפניי. ידי נודדת מהלסת המסותתת אל החזה השרירי העטוי מדים מגוהצים למשעי. הם מבליטים את גופו המפוסל הודות לנחישות ועבודה קשה – גוף שהערצתי במשך זמן רב. תחת כף ידי הרועדת הולם הדופק שאהבתי להקשיב לפעימותיו עד שנרדמתי בכל לילה מאז הייתי בת תשע־עשרה.

אנשים אומרים שהעיניים מספרות אלף מילים – שהן החלון לנשמה. ועיניו הן טוּב טהור, מלאות בהערצה שהתחברתי אליה מהיום שהכרנו. המילים שהן לחשו בעבר סיפרו לי במבט אחד את כל מה שרציתי לשמוע אי פעם.

זו הסיבה שהרגע הזה מרסק את פיסות ליבי זו אחר זו. פיסות שבקושי הצלחתי לחבר מחדש לאחר הוויכוח הראשון בינינו. מאז הגיעו במהירות גם הוויכוח השני, השלישי והרביעי. והפיסות השבורות גדלו, העמיקו, שיספו את האיבר שפעם עבורו. בשונה ממני, הוא לא השקיע אפילו שבריר מאמץ כדי לגרום לזה לעבוד.

הוא ויתר עליי.

הייתי בזבוז זמן.

לא רצויה.

אילו היה לי קעקוע על כל פיסה מליבי שהתרסקה ממילים שמישהו אמר וגרם לי להרגיש לא ראויה – כל מילה שלילית במילון הייתה מכסה אותי, מסמנת אותי לנצח. תזכורת לזמן שבזבזתי על אנשים שמעולם לא הייתי אמורה לסמוך עליהם מלכתחילה.

"יום אחד," אני אומרת לו, מחניקה את הצרידות בקולי. ידי חופנת את הפנים שאהבתי לגעת בהן במשך שנים, "אני אמצא מישהו שיאהב ויעריץ אותי כמוך."

גרוני מתכווץ, כף ידי מחליקה מפניו. אנשים תמיד אומרים שהוא נראה כמו שילוב של ג'ורג' קלוני ופירס ברוסנן בצעירותם. אני נושמת עמוק, מסירה מהאצבע שלי את טבעת הזהב הקרה שערכה וחומהּ אבדו ביום שבו אדם זר הופיע בפתח ביתנו והושיט לי ניירות שישנו את חיי לנצח.

"אלא שהוא באמת יתכוון לזה," אני לוחשת.

אילו הייתי חזקה יותר, הייתי אומרת לו שהוא יתחרט על ההחלטה שלו. הייתי מרימה את ראשי גבוה, מביטה ישירות בעיניו ואומרת, 'עוד אגרום לך להתגעגע אליי, האנטר קרוס.'

אבל אני לא חזקה.

אני מוסרת לו את הטבעת ומתרחקת צעד אחד לאחור.

ואז צעד נוסף.

השפתיים שלו נפשקות מעט...

אך הוא לא אומר דבר. לא נלחם או מתנצל או מתחנן שאישאר כמו שאני מתפללת חרישית שיעשה. הייתי אמורה לדעת כבר אז, במקום ההוא, שזה לא יהיה כמו שחשבתי.

אני לא מאפשרת לדמעות לזלוג לפני שאני מתרחקת מספיק מהגבר שנראה טוב מדי במדיו הירוקים, יודעת שכך עדיף לשנינו.

יום אחד, אפילו אאמין לזה.

פרק 1

הווה

הדלת נסגרת בנקישה ואני נושמת לרווחה. עברו שישה חודשים מהתקף החרדה האחרון שניצת מהבטחות ריקות שצצו מחדש בתזמון הגרוע ביותר.

מאז קיבלתי את הצעתה של החברה הכי טובה שלי להצטרף אליה לשיעורי יוגה, תדירות ההתקפים פחתה. אני אפילו בקושי זקוקה לתרופות שלי, וזו הפוגה נעימה מקהות החושים האופפת אותי לאחר בליעת הכדורים.

מדי פעם הדבר הפשוט ביותר מסוגל לעורר את הרעד בידיי ולהאיץ את דפיקות הלב בחזי. ועדיין, זה עדיף על התעוררות באישון לילה, ספוגת זיעה כאילו רצתי מרתון, עם דמעות שזולגות ללא סיבה אמיתית.

הרופא אמר שהמצב שלי ישתפר עם הזמן, אבל אני כבר בת שלושים ושתיים ועדיין חווה את ההתקפים, גם באמצע יום עבודה. אין לי ספק שהדבר עלול להיות טראומתי עבור תלמידי הכיתה שלי.

לפני שאני מספיקה להתחיל את ארוחת הצהריים שלי, שתי דפיקות מהירות נשמעות מכיוון הדלת. היא נפתחת וראש עטור תלתלים שחורים מציץ. "זו הסיבה שאמרת לכולם לא לעשות שום דבר בחדר המורים?" סוניה נכנסת וסוגרת את הדלת. "את בסדר, ילדת יום הולדת?"

שפתיי מתהדקות ובחיוך מאולץ אני מהנהנת לחיוב, מקווה שהיא לא תבחין באדמומיות המכסה את עיניי הירוקות. "חשבתי שאעבוד קצת בזמן הפנוי שלי. את יודעת איך הילדים מתנהגים ברגע שהם חוזרים מההפסקה."

אני כבר מכירה את סוניה טוב מספיק כדי להבין שהברק בעיניה החומות נובע מאהדה ורחמים. אינני זקוקה לרחמים מאף אחד, לא מצוות בית הספר ועוד פחות מהמורה המלמדת בכיתה המקבילה. "זה בגלל ה...?"

היא לא ממשיכה. גבותיה הדקות מתרוממות, ברור שהיא מנחשת בדיוק מה הבעיה בלי שתאמר מילה. אני אסירת תודה על כך הרבה יותר מכפי שהיא חושבת.

אני מכחכחת בגרוני, מניחה את מזלג הפלסטיק ומחייכת בהיסוס לאישה שהתברכה בגנים לטיניים. "זה תמיד קשה יותר ביום ההולדת שלי. ברור לי שעבר מספיק זמן, אבל לפעמים אני תוהה אם ההחלטה שלי הייתה נכונה."

הוריי דיברו איתי על החשש שלהם כשמיהרתי להתחתן עם האנטר. חשבתי שידעתי הכול על החיים כשהייתי בת תשע־עשרה. האנטר קרוס היה הכול בשבילי. החבר הראשון שלי, הנשיקה הראשונה שלי, והראשון שלי בכל דבר אחר. הוא אמר לי שהוא אוהב אותי, והרגשתי זאת בכל איבריי. לא נראה לי שהוא שיקר בעניין הרגשות שלו, אני פשוט חושבת שהאהבה התפוררה לאיטה ככל שנפרדנו לתקופות ארוכות יותר בשל השירות הצבאי שלו, עד שלא נשאר ממנה דבר.

"חשבתי שכבר תהיה לי משפחה בשלב הזה," אני ממלמלת, מזהה את קולי נסדק.

בגיל שלושים ושתיים עברתי לגור בבית משלי בפעם הראשונה – בית דו־קומתי קטן, שלושה חדרי שינה, שני חדרי רחצה וחצר אחורית מגודרת המתאימה לכלב או לילדים שאין לי. קיוויתי לקצת יותר פרטיות אך בתי השכנים בשכונת המגורים הקטנה הזו צמודים מדי זה לזה. במשך חודשים חיפשתי בית שיתאים לתקציב שלי, אך לשווא. לבסוף נאלצתי להסתפק בבית הכחול החמוד ששופץ לאחרונה בסטנטון ספרינגס, ניו יורק.

הזמן שנדרש לי להגיע לעבודה סביר בהחלט. בנסיעה הנמשכת חמש־עשרה דקות אני מאזינה למוזיקה או לאחד מספרי השמע שאני מורידה לטלפון. זה מרגיע אותי, גם אם לפעמים אני צריכה לדלג על קטעי הרומנטיקה שפוערים חור גדול בלב שלי נוסף על האחד שכבר קיים.

"את לא מקשיבה למילה ממה שאני אומרת, נכון?" סוניה מנחשת, שפתיה מתעקלות מעט.

אני מסמיקה. "מצטערת. זה היה בוקר ארוך."

היא מרימה את ידה בביטול. "אני רק אומרת שאנטון מכין עוגות טעימות לימי ההולדת של כולם, אז באמת פספסת. הוא בדרך כלל שואל מה העוגה האהובה על אנשים ואז אופה אותה, כאילו הוא קונדיטור מקצועי או משהו כזה."

נשמע שהיא ממורמרת בעיקר כי פספסה עוגה, אך אני לא יכולה לכעוס עליה. אנחנו לא בדיוק חברות, אבל אנחנו קצת יותר מחברות לעבודה. מכרות-ידידות? שתי נשים שיכולות לפרוק זו בפניה של זו כשהחיים נעשים קשים מדי? סוניה יודעת על העבר שלי. לא את כל הפרטים, אבל חלק ניכר מהם.

"בכל מקרה, אני מנסה לשמור על הגזרה ונזהרת במה שנכנס לפה שלי," אני משקרת וחושבת על הקאפקייק שקניתי הבוקר במאפייה שבה אני מבזבזת קצת יותר מדי מהמשכורת שלי בכל שבוע. קאפקייק 'קטיפה אדומה' במילוי גבינה ובציפוי קרם חמאה – האהוב עליי. אני בטוחה שאימא ואבא יופיעו אצלי מאוחר יותר עם מאפים נוספים, כך שלא אחגוג לבד.

סוניה מחטטת בתיק המונח על ברכיה, שאליו אני שמה לב רק עכשיו, ושולפת משהו מתוכו. היא מעבירה אליי מעטפה לבנה בגודל כרטיס ברכה ומחייכת כשאני מקבלת אותה בהיסוס. "כולנו השתתפנו. זה לא הרבה, אבל אנחנו יודעים שבדיוק קנית בית, אז..."

גרוני מתכווץ כשאני פותחת את המעטפה וקוראת את הברכה. דמעות מציפות את עיניי הקוראות את כרטיס המתנה שעליו חתומים למעלה מעשרים מורים ועובדים אחרים בבניין.

"אני לא..." אני מנענעת את ראשי, נוגעת בכרטיס בשווי מאתיים דולר לחנות כלי בית שפעם סיפרתי לסוניה שאני אוהבת לקנות שם. "אני לא יודעת מה להגיד."

היא נעמדת, תולה על כתפה את התיק היוקרתי – קואץ' – לפי הלוגו המוטבע על הרצועה. האהבה של סוניה לתיקים ממותגים זהה לאהבה שלי למאפים ולמתוקים. בכל פעם שאני עוברת לידה בחדר המורים היא מחפשת מבצעים באינטרנט. לפני שבוע או שבועיים היא אפילו הציעה לי לקנות תיק שהיה במבצע 'קנה אחד וקבל את השני בחצי מחיר'.

"פשוט תגידי תודה ותבטיחי לי שתקני בכסף הזה דברים יפים לבית החדש שלך. את עובדת קשה, סטיבי. אם יש מישהו שראוי לכך – זו את."

דמעה אחת מצליחה להימלט מזווית עיני, אני מנגבת אותה ומונעת מדמעות אחרות להצטרף אליה. בקול שברירי אני עונה, "תודה. כשהבית שלי יהיה מוכן אזמין אותך לראות אותו. אם תרצי."

אף אחד מלבד משפחתי והחברה הטובה ביותר שלי, ויקי, לא ביקרו בביתי עדיין, אז ההצעה מפתיעה אפילו אותי. אבל היא הייתה כנה.

היא כורכת את זרועה סביב כתפי, אך אף מילה נוספת לא נאמרת בינינו.

כשהיא פותחת את הדלת, אני פולטת, "גם הוא שלח לי כרטיס."

זה האירוע שהצית את התקף החרדה שהיא הייתה עדה לו. זה קרה לאחר שפתחתי את התיק שלי ובדקתי את המכתבים שאספתי מתיבת הדואר בדרך לעבודה כי שכחתי לעשות זאת במשך כמה ימים.

בין כל החשבונות ודפי הפרסומות הייתה מעטפה כחולה. שמי התנוסס עליה בכתב יד שזיהיתי מייד, אפילו לפני שראיתי את שם השולח.

"בעלך לשעבר?" היא שואלת בלחישה.

אני מהנהנת, מרגישה את עקצוץ הדמעות בקצות העיניים מאיים לשטוף את פניי.

"אוי, סטיבי..."

"עברו שנים." אני מניפה את ידי באוויר ולא בטוחה אם אני מציינת זאת עבורה או עבורי. בלי לדעת מה עוד יש לומר אני יושבת שם ובוהה בסלט שלא נגעתי בו. סוניה עומדת באי־נוחות ולבסוף מחליטה להשאיר אותי לבד. באחד מהכנסים הרבים שנערכו בסוף הקיץ היא אמרה לי שמביך אותה כשמישהו בוכה לידה.

וזה בסדר, כי אני נבוכה כשאנשים רואים אותי בוכה.

הכרטיס מציץ מתחת לערמת הניירות על שולחני, השם הפרטי הוא הדבר היחיד שנראה לעין, מתגרה בי. מזכיר לי את מה שהיה ואת מה שכבר לא יהיה.

שנתיים וחצי ללא האנטר לא אמורות להכאיב כל־כך, אך המילים הפשוטות שהוא כתב מציפות כל זיכרון טוב שחלקנו בעשור האחרון, שוברות את ליבי מחדש.

יום הולדת שמח, קטנטונת.

אוהב תמיד,

ה.