בעירה

ג'יוואן

"יש לך ריח של עשן," אמרה לי אמא.
אז שפשפתי את השיער שלי בחפיסת סבון ושפכתי על עצמי דלי מלא מים לפני שאיזה שכן יתלונן שאני מבזבזת את כל מלאי המים של הבוקר.
היה עוצר ביום ההוא. ג'יפ משטרתי יעבור ברחוב הראשי בזחילה פעם בחצי שעה. פועלים שעובדים בשכר יומי, ונאלצים לעבוד גם היום, ישובו לבתיהם בידיים מורמות להראות שאינם נושאים נשק.
שכבתי במיטה, שערי הרטוב פרוש על הכר, ולקחתי את הטלפון החדש, שנקנה בכסף מהמשכורת שלי ומגן המסך עדיין היה מודבק עליו.
בפייסבוק היתה רק שיחה אחת.
הטרוריסטים האלה תקפו את השכונה הלא נכונה # תקיפת רכבת בקוֹלָבָּגָן # לא מובסים
חברים, אם יש לכם חמישים רופי, תוותרו על הסמוסה שלכם ותתרמו —
ככל שהמשכתי לגלול, נפתחו עוד פוסטים בפייסבוק.
סרטון החדשות הבלעדי הזה מלפני 24 שעות מראה איך —
עצרת הדלקת נרות בשעה —
בלילה הקודם הייתי בתחנת הרכבת, מרחק הליכה של לא יותר מחמש־עשרה דקות מהבית שלי. הייתי צריכה לראות את הגברים שהתגנבו אל החלונות הפתוחים והשליכו לפידים בוערים לתוך הרכבת החונה. אבל ראיתי רק קרונות בוערים, דלתותיהם נעולות מבחוץ ולוהטות בצורה מסוכנת. האש התפשטה לבקתות הגובלות בתחנה, ועשן מילא את ריאותיהם של האנשים שגרים בהן. יותר ממאה אנשים מתו. הממשלה הבטיחה פיצוי למשפחות המתים — שמונים אלף רופי! — נו, טוב, הממשלה מבטיחה כל מיני דברים.
בסרטון אמר ראש הממשלה לתריסר המיקרופונים התחובים תחת סנטרו, "תניחו לרשויות לחקור." מישהו שילב את האמירה הזאת בסרטון של שוטרים עומדים ומגרדים את ראשיהם. זה הצחיק אותי.
אני מעריצה את הזרים האלה מהפייסבוק שאומרים כל מה שבראש שלהם. הם לא מפחדים לעשות צחוק מהכול. הם מתבדחים על מה שזה לא יהיה, על המשטרה או על השרים, ואם זה לא חופש, מה כן? אני מקווה שאחרי עוד כמה תלושי משכורת, אחרי שאעלה לדרגה של מוכרת בכירה בחנות פַּנטָלוּן, גם אני אהיה חופשייה כמוהם.
ואז, בסרטון שאליו הגעתי למטה יותר בדף, הופיעה אישה עם שיער פרוע, אף ששביל לח נזל ממנו עד שפתיה, ועיניים אדומות. היא עמדה על הרציף המשופע של תחנת הרכבת הקטנה שלנו וצרחה לתוך המיקרופון: "היה שם ג'יפ מלא שוטרים. תשאלו אותם למה הם עמדו וצפו במתרחש בזמן שבעלי נשרף. הוא ניסה לפתוח את הדלת ולהציל את הבת שלי. הוא ניסה וניסה."
שיתפתי את הסרטון הזה. והוספתי כותרת.
שוטרים שמקבלים שכר מהממשלה עמדו והביטו ולא נקפו אצבע בזמן שהאישה המסכנה הזאת איבדה את הכול, כתבתי.
הנחתי את הטלפון ליד ראשי והתנמנמתי. החום הפיל עליי תרדמה. בפעם הבאה שבדקתי את הטלפון שלי, היו לי רק שני לייקים. וחצי שעה לאחר מכן, עדיין שני לייקים.
ואז אישה, שאני לא יודעת מי היא, העירה על הפוסט שלי, איך את יודעת שהסיפור של האישה הזאת לא פייק? אולי היא סתם מחפשת תשומת לב!
התיישבתי במיטה. האישה הזאת היא חברה שלי בפייסבוק? בתמונת הפרופיל שלה היא עושה פוזות בחדר אמבטיה.
בכלל ראית את הסרטון הזה? עניתי לה.
המילים של האישה חסרת הרחמים הזאת לא עזבו אותי. התעצבנתי ממנה, אבל זה גם עורר בי ריגוש מסוים. זה לא היה התסכול הרגיל ממחסור במים בצנרת של הרשות המקומית או מהפסקת חשמל דווקא בלילה הכי חם. אולי זה היה סתם שעמום מחופָּש לסערת נפש?
כי בסופו של דבר, זה היה יום חופש בשבילי. אמא בישלה דגים קטנים כל כך שנאכל אותם על עצמותיהם וזנבם. אבא התחמם בשמש, להקל את כאבי הגב שלו.
מתחת לאגודלי ראיתי איך פוסט אחרי פוסט על אסון הרכבת מקבל חמישים לייקים, מאה לייקים, שלוש מאות לייקים. אבל אף אחד לא אהב את התשובה שלי.
ואז כתבתי על המסך הקטן הזוהר שלי דבר טיפשי. דבר מסוכן, דבר שלמישהי כמוני היה אסור לחשוב, על אחת כמה וכמה לכתוב.
אנא סלחי לי, אמא.
אם המשטרה לא עוזרת לאנשים רגילים כמוכם וכמוני, אם המשטרה סתם עומדת ומסתכלת איך הם מתים, כתבתי בפייסבוק, האם זה לא אומר שגם הממשלה היא טרוריסטית?
מחוץ לדלת דיווש אדם לאט בריקשה שלו, והנוסעת היחידה היתה בתו. הוא צפר פאוו פאוו לקול צהלותיה.