פלאי מונדיאל

"ברגומי בארזי אנצ'לוטי דונאדוני,
קאניג'ה בורוצ'גה באסוואלדו מראדונה..."
מתוך "ואלה שמות" מאת: עלי מוהר
 
ערב קיץ נעים. רוח מלטפת, קצת אחרי שהשמש הלכה לישון. אי שם בצפון הארץ, בבית הארחה צנוע, עם בני משפחה קרובים ורחוקים ושאר אורחים שהתאספו סביב הדשא על כיסאות פלסטיק זרוקים סביב שולחן אחד, מול מסך טלוויזיה קטן שהונח שם במיוחד. ובמרכזו של כל הטוב שנפרש לפניי, מאחוריי ומצדדיי, התמקמה קערה גדולה, מלאה בפלחים מדויקים וכמעט משורטטים של אבטיח קר, בדיוק בטמפרטורה הנכונה. אבטיח כה אדום וחלק, נטול גרעינים, שנחתך במסירות ובאהבה אין קץ על ידי אמא.
זהו זיכרון המונדיאל הראשון שלי.
 
זה היה... איזשהו משחק. לא חשוב מי שיחק, לא חשוב מתי, לא משנה איך היה המשחק, כמה שערים הובקעו וכיצד הוא נגמר. אני רק זוכר שהיה "אירוע". אני זוכר את האווירה — אני זוכר את האבטיח.
המונדיאל, או גביע העולם כפי שיקפידו לומר המדקדקים, לא הפך לאירוע הכדורגל הפופולרי בתבל בזכות הדרמות והשערים, האגדות והכוכבים. טוב, הוא לפחות לא נהפך לכזה *רק* בזכותם. זה קרה הודות לרגעים. מהרגע שבו מראדונה שלח יד לשמיים כדי לגעת בכדור ובאלוהים, עד לרגע שבו אלוהים נגע בו בדרך לסלאלום בלתי נשכח. מהרגע שבו פלה הפך רשמית למלך, עד לרגע שבו לואיס סוארס הפך לנבל. מהרגע שבו זידאן נגח לרשת, עד לרגע שבו זידאן נגח במטראצי. מהרגע שבו מייקל אואן דהר, עד לרגע שבו אמבפה לא נעצר. רגעים של תהילה ושל מפלה, של השראה ושל השתהות. רגעים שאיחדו מדינות, רגעים שחיברו אנשים.
רגעים היסטוריים של כדורגל.
למונדיאל יש את היכולת הנדירה להפוך כל רגע, גדול ככל שיהיה, לרגע הפרטי שלנו. ניתנה לנו הזכות לנכס אותו לעצמנו, להיזכר בדיוק היכן היינו ומה עשינו, איך הגבנו והרגשנו, ועם מי חלקנו כמה מהרגעים המאושרים והמיוחדים בחיינו.
המונדיאל באיטליה 1990, למשל, הוא דוגמא טובה. טורניר שנחשב על פי רוב חלש ומאכזב, עם כמות דלה של שערים ואיכות ירודה של משחק, ובכל זאת הצליח להכניס למצעד 50 הרגעים כמות מרשימה של סיפורים. סיפורים על אכזבה ובכי, על כעס ועל שמחה טהורה וריקוד. והרי זה בדיוק סוד קסמו של המונדיאל, כפי שזה סוד קסמו של הכדורגל, וכנראה — הסוד לחיים. היכולת לנצור רגעים.
"כדורגל זה הדבר הכי יפה בעולם", היה נוהג לומר סלבה ברזילאי ז"ל — אשר רוחו ושפתו מרחפות מעל לספר זה — וצדק. האיש נכח בשמונה מונדיאלים וידע היטב מדוע הטורניר הזה כה מיוחד.
בספר תוכלו למצוא כמה מהרגעים שגדלתם עליהם, כמה מהכוכבים שהערצתם וכמה מסיפורי הכדורגל החשובים בכל הזמנים — כאלה ששינו את המשחק וכאלה שאולי אפילו לא הכרתם. זה לא ספר דירוגים, אלא ספר של סיפורים, של רגעים. 50 רגעים גדולים מהחיים, שמתמצתים את הייחודיות בגביע העולם. אם יש סיפור טוב, הוא כנראה מצא את דרכו לדפים הבאים, יחד עם איורים מרגשים וקישורי סרטונים (QR CODE) שיוכלו לקחת אתכם אחורה במדרון הזמן.
 
הספר כאן כדי להעלות מחדש את אותם הזיכרונות — מגביע העולם ומחיינו. להכיר לדור חדש שלא ידע, ולספר לדור הוותיק שאולי שכח. להיזכר, ביחד, בטעמו המתוק של אבטיח מפעם, חתוך לפלחים בקערה גדולה, מול מסך טלוויזיה. חוויות שיילכו איתנו תמיד.

ואלה שמות

 
אהבה, רומנטיקה, לאומיות, ריגוש, אוניברסליות, שלום, אחווה.
אם היינו צריכים לבחור מילה אחת ממנה הכול החל, מילה שהייתה המניע לצמיחת טורניר הכדורגל הגדול בעולם ואחד מאירועי התרבות המשמעותיים שידעה האנושות, היינו רוצים להאמין שהיא נמצאת באחת האפשרויות המלבבות כאן למעלה. מילה המאפיינת רצון פנימי לעשות טוב בעולם, לשמח אנשים.
אבל כמו מרבית הדברים שמלווים את הכדורגל כבר למעלה מ-150 שנה, כמו לא מעט ממה שסובב את הטורניר הזה למעלה מ-90 שנה, מילה אחרת אחראית לכל זה. מילה הרבה יותר פשוטה, סטנדרטית, מציאותית ויום־יומית: "עסקונה".
אכן, גם גביע העולם, או "המונדיאל" כפי שנאמר במחוזותינו, נולד כתוצאה מרעיון של עסקני כדורגל המנסים להילחם בעסקנים אחרים.
משחק הנבחרות הראשון אי פעם התקיים ב-1872 בין אנגליה לסקוטלנד והסתיים בתוצאה המאכזבת 0:0. זה לא מנע מהמשחק להתעצם ולהתפתח בכל רחבי הגלובוס, מתוך רצון להוסיף תחרויות בינלאומיות ובין־יבשתיות. לשם כך, קמה ב-1904 פיפ"א — ארגון הכדורגל העולמי. הניסיונות הראשונים שלה לקיים טורנירים בין מדינות נחלו כישלונות מהדהדים. לכן היא התמקדה בסיוע לוועד האולימפי לארגן את תחרויות הכדורגל במשחקים האולימפיים, שהפכו ב-1924 באופן לא רשמי לאליפות העולם לנבחרות.
סכסוך העסקנים נפתח כאשר ראשי הוועד האולימפי החלו לזלזל בכדור העגול והוציאו את הענף מהמשחקים האולימפיים בלוס אנג'לס 1932. ראשי פיפ"א, שגם ככה לא אהבו את החובה לשתף רק חובבנים באולימפיאדה, גמרו בדעתם להקים טורניר משלהם. ב-28 במאי 1928, בכינוס הוועד המנהל של פיפ"א באמסטרדם, התקבלה ברוב קולות החלטה על "גביע העולם לנבחרות". המטרה הייתה לתקוע אצבע בעין לוועד האולימפי ולהוכיח לסנובים המעונבים ש"המשחק של העם" יכול להיות פופולרי יותר מכל קפיצה לרוחק או קרב סיף.
איטליה, שבדיה, הולנד, ספרד, הונגריה ואורוגוואי הציעו לארח, אבל כולן פרשו אחרי שהבינו את העלויות הכרוכות בדבר. כולן, חוץ מאורוגוואי, שהייתה גם "אלופת עולם" לא רשמית משתי האולימפיאדות האחרונות. אורוגוואי "לבשה חג" לקראת חגיגות 100 שנות עצמאות בהקמת אצטדיון ענק ובו 90 אלף מקומות, ובעיקר — הייתה מוכנה לשלם את כל העלויות הנלוות.
היינו רוצים לספר לכם שזאת הייתה חגיגה, דוגמא ומופת למקצוענות ולאירוח, אבל כמו לא מעט דברים בכדורגל, זאת הייתה בעיקר "פארטייה".
לא התקיימו משחקי מוקדמות וההשתתפות בטורניר הייתה על בסיס מקום פנוי במטרה למלא 16 נבחרות בארבעה בתים באופן שווה. אבל האירופיות פשוט לא רצו לבוא. מסע חוצה יבשות ואוקיאנוסים שאורכו למעלה מחודשיים וחצי היה גדול מדי עבורן. אבל בעסקנות כמו בעסקנות, אין דבר כזה שאין דבר כזה. בלחץ המנהלים, בייחוד של נשיא פיפ"א והוגה הטורניר ז'יל רימה הצרפתי וסגנו רודולף סילדריירס הבלגי, התרצו בלגיה וצרפת (ללא המאמן וכמה מכוכביה שלא שוחררו מעבודתם) והגיעו יחד עם יוגוסלביה ורומניה.
גם אצל הרומנים זה לא היה פשוט, עד שנערכה ההתערבות הפוליטית הראשונה — ולא האחרונה. המלך קרול השני דאג אישית ליציאת הנבחרת והבטיח לשמור לכל השחקנים והמאמנים את מקום עבודתם. בתמורה, התעקש לבחור בעצמו את סגל הנבחרת.
הספינה "קונטה ורדה" נשאה את מרבית הנבחרות האירופיות מנמלים שונים ביבשת, למסע בן 15 ימים במהלכו נערכו אימוני כושר ומסירות קצרות עם כדור על הסיפון. ארבע הנבחרות הצטרפו למארחת אורוגוואי, ארצות הברית, מקסיקו, צ'ילה, ברזיל, פרו, פרגוואי, בוליביה וארגנטינה, כדי להשלים את תמונת גביע העולם הראשון. כאשר נגיע ליום שבו 48 נבחרות מתוך למעלה מ-210 מדינות המשתתפות במוקדמות ימלאו את המונדיאל, אנא זכרו כי טורניר קטן של 13 נבחרות בלבד, חלקן כלל לא רצו להיות שם, החל את כל זה.
ב-13 ביולי 1930 נערך משחק הפתיחה. סליחה, שני משחקי הפתיחה, במקביל. בשל עיכובים, הטורניר נפתח באיחור יום והמארגנים התעקשו לקיים בנוסף למפגש בין בלגיה לארה"ב, גם את ההתמודדות של צרפת עם מקסיקו, יממה לפני יום הבסטיליה הצרפתי.
בדקה ה-19 באצטדיון פוסיטוס, לעיני אלפים בודדים וללא שום מצלמה שתתעד את המאורע, נכבש השער הראשון מתוך 2,546 (נכון לסיום המונדיאל ב-2018) שהובקעו על בימת הכדורגל הגדולה בעולם. הגבהה מדויקת מימין מצאה את לוסיין לורן הצרפתי שהכניע את שוער מקסיקו, בדרך ל-1:4 של צרפת. לפני פלה ומראדונה, לפני רונאלדו וזידאן — היה את לוסיין לורן, עובד פס ייצור של יצרנית המכוניות פיג'ו, שקיבל ברגע האחרון שחרור מהעבודה לצאת למסע.
המונדיאל של 1930 היה עמוס בפשלות. מלבד הפתיחה המאוחרת, סדר המשחקים היה מבולגן, צרפת שיחקה פעמיים בתוך 48 שעות בזמן שיריבתה לבית צ'ילה טרם עלתה לכר הדשא. אצטדיון סנטנריו העצום היה מוכן רק שלושה ימים לאחר פתיחת הטורניר, ובאצטדיונים הקטנים הייתה מקלחת אחת לכל השחקנים. במפגש בין ארגנטינה לצרפת שרק השופט הברזילאי לסיום בדקה ה-84! רק אחרי חצי שעה של שכנועים הוא היה מוכן לחדש את המשחק, אבל הארגנטינאים שהובילו בשער — כבר היו בתור למקלחות. סליחה, למקלחת.
ארגנטינה הביסה את ארה"ב 1:6 בחצי הגמר הראשון, תוצאה זהה לחצי הגמר השני שבו הביסה אורוגוואי את יוגוסלביה. הגמר הפגיש בין שתי הפיינליסטיות של הגמר האולימפי מ-1928 ולמעשה — את שתי הנבחרות הטובות בעולם. משחק הגמר עמד להגשים את ייעודו המקורי ולהכריע מי היא באמת "אלופת העולם".
30 ביולי 1930 הפך ליום של טירוף. אלפי ארגנטינאים עשו דרכם לבירת אורוגוואי בספינות דואר, רק כדי להבין שרובם מגיעים באיחור או לא מגיעים בכלל, בשל הקושי הרב בנמל המקומי לקלוט אותם. בשעה 08:00 בבוקר החלו כבר צופים להיכנס לאצטדיון, ובשעה 12:00, שעתיים לשריקת הפתיחה, הוא היה מלא עד אפס מקום. המספרים על כמות הצופים משתנים מדיווח לדיווח, אבל נוטים להאמין שכ-93 אלף איש נדחסו כדי לחזות במאורע ההיסטורי — מבלי שיידעו בכלל עד כמה הוא היסטורי.
גם בגמר היו שערוריות. מרבית השופטים בטורניר סירבו לעלות לשפוט מחשש לחייהם, אך השופט הבלגי ג'ון לנגנו הסכים לקחת את התפקיד רק אחרי שפיפ"א והשלטונות המקומיים ערבו לביטחונו. אם זה לא מספיק, דקות לשריקת הפתיחה פרץ ויכוח בין הנבחרות על כדור המשחק. הפשרה הייתה פשוטה, אך הרת גורל: בחצי הראשון שיחקו עם כדור של ארגנטינה, ובחצי השני — עם כדור של אורוגוואי.
ארגנטינה ניצחה בחצי הראשון 1:2 עם הכדור שלה, אבל אורוגוואי הפכה את התוצאה וסיימה את המשחק ב-2:4 עם הכדור שלה. אלופת העולם הראשונה אי פעם הוכרזה באופן רשמי עם שריקת הסיום, וסיבוב הניצחון נערך עם גביע "ויקטורי" ששקל 3.8 קילוגרם. מדינה של 1.8 מיליון תושבים השאירה את הגביע בביתה.
מטורניר קטן ומבורדק נוצרה תופעה עולמית המגלגלת מיליארדים בכל ארבע שנים. אירוע שכולן רוצות להגיע אליו ורבות חושקות לארח אותו. מארה"ב ועד דרום אפריקה, מדרום קוריאה ויפן ועד רוסיה וצ'ילה, מקטאר ב-2022 ועד קנדה (יחד עם מקסיקו וארה"ב) ב-2026. לעיתים זה מסיבות כלכליות, לעיתים מסיבות לאומיות. לעיתים זה ספורטיבי, לעיתים זה פוליטי.
עוד לפני מהפכת הרשתות החברתיות והסטרימינג, כ-27 מיליארד צפיות נמדדו ל-64 משחקי גביע העולם שנערכו בגרמניה ב-2006. למעלה מ-715 מיליון איש ברחבי העולם התיישבו לצפות במשחק הגמר בין צרפת לאיטליה. כל אדם תשיעי על הפלנטה מצא את עצמו מרותק למסך בזמן שזינדין זידאן נגח במרקו מטראצי בחזה.
וככל שיעבור הזמן, האירוע יהפוך לקרנבל עמים מודרני, חובק עולם, יבשות ותרבויות, שמצליח לשמור על הקסם שלו. בתוך ענף שחווה שינויים עצומים ונדמה כי התרחק מהמשמעות האמיתית שלו והתקרב יותר לכסף ולשואו, נותר כדורגל הנבחרות כבועה קסומה ורומנטית.
ותודה לעסקנים.

הגמר של 1930