"מאחר שאני עצמי חתרתי כבר מגיל שתים־עשרה, ומאז הייתי בסביבה של חותרים, אני מאמין שיש לי סמכות לדבר על מה שניתן לכנות הערכים הסמויים שבחתירה - הערכים החברתיים, המוסריים והרוחניים שיש בענף הספורט המתועד העתיק ביותר בעולם. שום הוראה דידקטית לא תוכל להטמיע את הערכים האלה בנפשו של בחור צעיר. הוא חייב להשיגם בעצמו באמצעות התבוננות ולמידה."
- ג'ורג' יוֹמֶן פּוֹקוֹק
יום שני, 9 באוקטובר 1933, החל בסיאטל כיום אפור. יום אפור בתקופה אפורה.
לאורך קו החוף נסקו לאִטם מטוסים ימיים של חברת "גוֹרסט אייר טרנספורט" מעל פני המים במצַר פּיוּגֶ'ט, התרחקו בקול טרטור מערבה, טסו נמוך מתחת למעטה העננים והתחילו את מסע הדילוגים הקצר אל מספנת הצי בברמרטון. מעבורות ניתקו מרציף קולמן והזדחלו על פני משטח המים, העמום כבדיל ישן. במרכז העיר הצביע מגדל סמית כמו אצבע מורמת אל השמים הקודרים. ברחובות שמתחת למגדל, גברים בבלייזרים בלויים, נעליים שחוקות ומגבעות פֵדוֹרה מרופטות דחפו עגלות עץ לעבר פינות הרחוב, שם עמדו להעביר את יומם במכירת תפוחים, תפוזים וחפיסות מסטיק בעבור פרוטות בודדות. מעבר לפינה, בשיפוע התלול של רחוב יסלר, ה"סקיד רוֹאד"* הראשון והמקורי בסיאטל, עמדו עוד גברים בשורות ארוכות בראשים מושפלים, בחנו את המדרכות הרטובות ודיברו ביניהם חרש בשעה שחיכו לפתיחת בית התמחוי. טנדרים של מערכת העיתון "סיאטל פּוֹסט אינטליגֶ'נסֶר" קרקשו על פני רחובות מרוצפים באבן ונהגיהם השליכו מהם צרורות עיתונים. מוכרי עיתונים צעירים, חבושים כומתות צמר, נשאו את הצרורות אל צמתים עמוסים, אל תחנות של חשמלית ואל כניסות של בתי מלון, שם הניפו עיתונים באוויר ומכרו אותם בשני סנט לגיליון, קוראים בקולי־קולות את הכותרת היומית: "15 מיליון יקבלו סיוע."
* במקור, דרך שבה גלגלו את בולי העצים לתעשיית העץ. עם הזמן הפך המושג לכינוי לרחוב בשכונת עוני ולביטוי שמשמעותו אזור עני ומוזנח. (המתרגמת)
במרחק של רחובות אחדים מרחוב יסלר, בשכונת הפחונים שהתפרשה לאורך החוף של מפרץ אליוט, התעוררו ילדים בקופסאות קרטון לחות ששימשו להם כמיטות. הוריהם הזדחלו מתוך צריפי פח ונייר זפת אל צחנת ביוב ואצות נרקבות שעלתה ממשטחי הבוץ במערב. הם שברו ארגזי עץ, רכנו מעל מדורות מעשנות וליבו את הלהבות. הם הרימו מבט אל השמים האפורים האחידים, וכשראו בהם סימנים למזג אוויר קר בהרבה ההולך ומתקרב, הם תהו כיצד יצליחו לשרוד חורף נוסף.
צפונית־מערבית למרכז העיר, בשכונה הסקנדינבית הישנה בּאלארד, ספינות גרר פולטות עשן שחור הדפו רפסודות עץ לתוך סכרי מעבר שהתמלאו מים והעלו אותן אל גובה פני המים של אגם וושינגטון. אבל המבדוקים והמספנות המוזנחים מסביב לסכרים היו שקטים ברובם, כמעט נטושים למעשה. במפרץ סלמון, מעט מזרחה משם, היטלטלו על המים כעשר סירות דיג עוגנות שכבר חודשים לא נעשה בהן שימוש, והצבע התקלף מגופן החשוף לפגעי מזג האוויר. מרֶכס פיני, שהתנשא מעל באלארד, הסתלסל עשן עצים מארובות התנורים של מאות בתים צנועים והתמזג בערפל התלוי ממעל.
הוּבֶרביל, שכונת הפחונים של סיאטל
זו היתה השנה הרביעית של השפל הכלכלי הגדול. לאחד מכל ארבעה אמריקאים בגיל העבודה - עשרה מיליון בני אדם - לא היתה עבודה ולא היה סיכוי למצוא עבודה, ורק רבע מהם קיבלו סיוע כלשהו. היקף הייצור התעשייתי צנח במחצית באותן ארבע שנים. לפחות מיליון איש, ואולי אפילו שני מיליון איש, היו חסרי בית וגרו ברחובות או בשכונות פחונים כמו הוּברביל שבסיאטל. בעיירות אמריקאיות רבות לא היה בנמצא בנק שדלתותיו לא הוגפו לצמיתות; מאחורי הדלתות הללו נעלמו לבלי שוב חסכונותיהן של אינספור משפחות אמריקאיות. איש לא ידע לומר מתי תסתיים התקופה הקשה הזאת, אם בכלל תגיע לקִצהּ.
ואולי זה היה הקושי הגדול ביותר. בין שהיית בנקאי ובין שאופה, עקרת בית או חסרת בית, המצב הזה ליווה אותך יומם וליל - אי־ודאות איומה ומתמדת לגבי העתיד, התחושה שבכל רגע עלולה הקרקע להישמט מתחת לרגליך לתמיד. בחודש מרס יצא לאקרנים סרט שהתאים באופן מוזר לאווירת הנכאים הזאת ובמהרה הפך ללהיט שובר קופות: "קינג קונג". תורים ארוכים השתרכו ליד אולמות הקולנוע ברחבי המדינה, ואנשים בני כל הגילאים הוציאו מכיסם מטבעות יקרות ערך של עשרה או עשרים וחמישה סנט כדי לצפות בסיפורה של המפלצת הענקית והלא הגיונית שפלשה לעולם המתורבת, לפתה את תושביו בין טפריה והחזיקה אותם תלויים על בלימה מעל התהום.
היה אמנם שביב של תקווה לימים טובים יותר, אבל לא יותר מכך. בתחילת השנה התחיל שוק ההון להתאושש. ב־15 במרס זינק מדד הדאו ג'ונס לשיא יומי של כל הזמנים, 15.34 אחוזים, והמסחר נסגר ב־62.10 נקודות. אבל האמריקאים כבר ראו כל כך הרבה הון יורד לטמיון בין 1929 לסוף 1932 עד שכמעט כולם האמינו, ובצדק כפי שהתברר, שיעברו שנות דור - עשרים וחמש שנה ליתר דיוק - עד שהדאו ישוב לשיאו הקודם, שעמד על 381 נקודות. וממילא, למחיר המניה של ג'נרל אלקטריק לא היה שום משמעות בעיני רוב האמריקאים, שלא החזיקו במניות בכלל. הם היו מודאגים מפני שהכספות וצנצנות החמוצים שהסתירו מתחת למיטותיהם ושבתוכן הם שמרו עכשיו את מה שנותר מחסכונותיהם, הלכו והתרוקנו בקצב מסוכן.
בבית הלבן היה נשיא חדש, פרנקלין דלאנו רוזוולט, דודן רחוק של הנשיא האופטימי והאנרגטי מכולם, טדי רוזוולט. פרנקלין דלאנו נכנס לתפקידו כשהוא שופע אופטימיות ומפזר סיסמאות ותוכניות לרוב. אבל הרי גם קודמו, הרברט הובר, הפגין אותה מידה של אופטימיות מתפרצת וניבא בעליצות שקרֵב היום שבו יימחה העוני לעד מאמריקה. "ארצנו עשירה במשאבים; יופייה המהולל ממריץ ומדרבן; האושר שורֶה במיליוני בתי־אב; ארצנו מבורכת בשפע ובהזדמנויות," אמר הובר בנאום כניסתו לתפקיד, ואחר כך הוסיף מילים שתוך זמן קצר יישמעו אירוניות במיוחד: "אין אף אומה בעולם שפירות הישגיה בטוחים יותר."
מכל מקום, היה קשה לדעת מה לחשוב על הנשיא רוזוולט החדש. כשהוא החל ליישם תוכניות במהלך הקיץ, קמה מקהלת קולות עוינים שקראו לו קיצוני, סוציאליסט ואפילו בולשביק. הקולות הללו היו מדאיגים: המצב אמנם היה גרוע, אבל רק אמריקאים מעטים מאוד רצו ללכת בדרכה של רוסיה.
גם בגרמניה היה מנהיג חדש, שעלה לשלטון בינואר בראש מפלגת הפועלים הנאציונל־סוציאליסטית הגרמנית שנודעה בהתנהגותה הבריונית. משמעותה של ההתפתחות הזאת היתה עוד יותר מעורפלת. אבל אדולף היטלר היה נחוש בדעתו לחמש מחדש את ארצו למרות חוזה ורסאי. ובשעה שמרבית האמריקאים לא התעניינו כלל במה שמתחולל באירופה, דאגתם של הבריטים לנוכח המצב גברה והלכה, ובהחלט היה מקום לתהות אם אימי המלחמה הגדולה עומדים להתחדש. הסבירות שכך יקרה נראתה נמוכה, אבל האפשרות נותרה בעינה והעיבה כמו ענן עיקש ומטריד.
"אמריקן ויקלי", מוסף יום ראשון של "סיאטל פוסט אינטליג'נסר" ושל עוד כתריסר עיתונים אמריקאיים, פרסם ב־8 באוקטובר 1933, יום לפני השבעתו של רוזוולט, קריקטורה יחידה על פני חצי עמוד, אחת מסדרת קריקטורות שנקראה "צללי העיר". בקריקטורה הכהה, שצוירה בפחם בטכניקת אור וצל, נראתה דמות של גבר במגבעת דרבי יושב בעצב על המדרכה ליד דוכן הממתקים שלו כשמאחוריו אשתו הלבושה בלויים ולצדו בנו מחזיק בידיו עיתונים. מתחת לקריקטורה היה כתוב: "אל תתייאש, אבא. אולי לא מכרת כלום כבר שבועיים, אבל לא הפסיקו לי את חלוקת העיתונים." במיוחד משכה את העין הבעת פניו של האיש. הוא נראה רדוף, מותש, אי־שם מעבר לייאוש, ופניו העידו בבירור שהוא חדל להאמין בעצמו. מיליוני האמריקאים שקראו את המוסף מדי יום ראשון הכירו היטב את ההבעה הזאת - הם ראו אותה מדי בוקר בראי.
אבל האפרוריות והקדרות לא נמשכו זמן רב באותו יום בסיאטל. לקראת שעות הבוקר המאוחרות החלו לבצבץ סדקים במעטה העננים. המים השוקטים באגם וושינגטון, שנפרש מאחורי העיר, שינו לאִטם את גונם מאפור לירוק וכחול. בקמפוס של אוניברסיטת וושינגטון, השוכן על מצוק שנשקף אל האגם, החלו קרני שמש מתלכסנות לחמם את כתפי הסטודנטים שרבצו על המדשאה בחצר המלבנית מול בניין האבן הגדול של הספרייה, אכלו ארוחת צהריים, קראו ספרים או פטפטו בעצלתיים. עורבים שחורים מדושנים טופפו בין הסטודנטים בתקווה לחתיכת נקניק או גבינה שנותרה ללא השגחה. גבוה מעל חלונות הזכוכית הצבעונית של הספרייה וצריחיה הניאו־גותיים המתרוממים אל על, הסתחררו שחפים במעגלים לבנים על רקע השמים המכחילים לאטם.
הצעירים והצעירות ישבו ברובם בקבוצות נפרדות. הגברים לבשו מכנסי בד מגוהצים וקרדיגנים ונעלו נעליים חצאיות מצוחצחות. הם אכלו ודיברו בכובד ראש על השיעורים, על משחק הפוטבול החשוב נגד נבחרת אוניברסיטת אורגון ועל משחק הגמר המטורף באליפות ליגת הבייסבול יומיים קודם לכן, כשמֶל אוט הקטן מקבוצת הניו יורק ג'איֶינטס עלה לחבוט אחרי ששני שחקנים כבר נפסלו בסבב ההארכה העשירי. אוט משך את הספירה לשתיים ושתיים ואחר כך הטיס חבטה ארוכה וישירה אל היציע שמעל מרכז המגרש וכך ניצחה קבוצתו באליפות את הוושינגטון סֵנָטורס. זה היה מסוג הדברים שמוכיחים שגם בחור קטן יכול לחולל שינוי גדול ומזכירים שהאירועים בעולם הזה יכולים להשתנות בפתאומיות, לטוב או לרע. כמה מהבחורים מצצו בעצלתיים מקטרות, והניחוח המתוק של טבק "פרינס אלברט" ריחף ביניהם. אחרים, ששרבבו סיגריות מבין שפתיהם ודפדפו בגיליון היומי של "סיאטל פוסט אינטליג'נסר", מצאו מן הסתם סיפוק בפרסומת שהתפרשה על פני חצי עמוד ודיווחה על ההוכחה החדשה שהעישון יפה לבריאות: "21 מבין 23 שחקני קבוצת הג'איינטס, אלופי העולם, מעשנים סיגריות קאמל. צריך עצבים בריאים כדי לנצח באליפות העולם."
הבחורות, שישבו בקבוצות משלהן על הדשא, לבשו חצאיות מידי, חולצות רפויות עם עיטורי קפלים ומלמלות על השרוולים וסביב הצוואר, ונעלו נעליים שטוחות. שערן היה מעוצב במגוון תסרוקות וסגנונות. כמו הבחורים, גם הבחורות דיברו על השיעורים ולפעמים גם על בייסבול. אלה שיצאו עם בחורים בסוף השבוע דיברו על הסרטים החדשים בעיר - גרי קופר ב"יום ראשון אחר הצהריים" בקולנוע פאראמונט, וסרט של פרנק קאפרה, "ליידי ליום אחד", בקולנוע רוקסי. כמו הבחורים, חלקן עישנו סיגריות.
בשעות אחר הצהריים המוקדמות הפציעה השמש והאוויר נעשה חמים, זוהר ורווי אור זהוב. שני בחורים גבוהים במיוחד חצו בחיפזון את החצר המלבנית שמול הספרייה. אחד מהם, סטודנט שנה א' בשם רוג'ר מוריס, בעל מבנה גוף דק וגמלוני, התנשא לגובה 1.92 מ'; היתה לו רעמת שיער כהה עם בלורית שאיימה ללא הרף להישמט על פניו הארוכות, וגבותיו השחורות העבותות שיוו לו במבט ראשון מראה זועף במקצת. הבחור השני, ג'ו רנץ, אף הוא סטודנט שנה א', היה גבוה כמעט כמוהו, 1.90 מ', אבל גופו נראה חסון יותר, עם כתפיים רחבות ורגליים מוצקות וחזקות. שערו הבלונדיני היה מסופר בתספורת קצוצה. היו לו קו לסת חזק, תווי פנים תואמים ועיניים בצבע אפור על גבול הכחול, והוא משך מבטים מוצנעים מצעירות רבות על הדשא.
שני הצעירים למדו הנדסה באותה כיתה, ובאותו יום שטוף שמש זוהרת היתה להם מטרה משותפת ונועזת. הם הגיחו מעבר לפינת הספרייה, הקיפו את מעגל הבטון סביב בריכת פְרוֹש, ירדו במורד מדשאה ארוכה ואחר כך חצו את שדרות מוֹנטלֵייק, חומקים מתנועה ערה של כלי רכב פתוחים, משפחתיים וספורטיביים. הצמד עשה את דרכו מזרחה בין אולם הכדורסל והמכתש דמוי הפרסה ששימש כאצטדיון הפוטבול של הקמפוס. אחר כך הם פנו שוב דרומה וצעדו בדרך עפר שעברה ביער והובילה לשטח ביצתי בשולי אגם וושינגטון. בדרכם עקפו בחורים אחרים שהלכו גם הם באותו כיוון.
בסופו של דבר הגיעו השניים אל לשון יבשה שהיתה ממוקמת בדיוק בנקודת החיבור של תעלה בשם "מונטלייק קאט" - או פשוט ה"קאט" בעגה המקומית - למפרץ יוניון בצד המערבי של אגם וושינגטון. על לשון היבשה ניצב מבנה מוזר למראה. קירותיו הצדיים, שהיו מצופים ברעפי עץ שחוקים ונפערה בהם שורה של חלונות גדולים, נטו פנימה באלכסון והתרוממו אל גג משופע. הבחורים הקיפו את המבנה אל חזיתו ומצאו שם שתי דלתות הזזה עצומות שחציין העליון היה עשוי כמעט כולו מזכוכית. משטח עץ רחב הוביל מדלתות ההזזה למטה, אל רציף ארוך שצף במקביל לחופי התעלה.
זה היה האנגר ישן למטוסים שנבנה על ידי הצי האמריקאי בשנת 1918, כדי לאחסן מטוסים ימיים של בית הספר לטיס של הצי במהלך המלחמה הגדולה. המלחמה נגמרה לפני שנעשה שימוש במבנה, ובסתיו 1919 הוא הועבר לאוניברסיטת וושינגטון. מאז הוא שימש כבית הסירות של נבחרת החתירה באוניברסיטה. באותו יום היו משטח העץ הרחב שהוביל למטה אל המים וגם רצועת האדמה הצרה ממזרח למבנה מלאים בחורים - 175 איש - שהסתובבו שם מתוחים מאוד, רובם גבוהים וצנומים וכעשרה מהם נמוכים וקטנים באופן בולט. היה שם גם קומץ בחורים מבוגרים יותר, שנשענו על המבנה בחולצות ספורט לבנות מעוטרות באות W סגולה גדולה, זרועותיהם שלובות והם אומדים את הפנים החדשות.
ג'ו רנץ ורוג'ר מוריס נכנסו לבניין. לאורך כל אחד מצדיו של ההאנגר הגדול והאפלולי נערמו על כני עץ סירות חתירה תחרותיות דקיקות וחלקות המסודרות ברביעיות, זו מעל זו. הן היו הפוכות על פיהן, וגופי העץ המלוטשים הבהיקו בקרני האור הלבן שהסתנן מבעד לחלונות הגבוהים והקנה למקום אווירה של קתדרלה. האוויר היה יבש ודומם. עמד שם ריח מתוק של לכה ועץ ארז שזה עתה נוסר. דגלי אוניברסיטאות דהויים אבל עדיין ססגוניים נתלו מקורות הגג הגבוהות: קליפורניה, ייל, פרינסטון, הצי, קורנל, קולומביה, הארוַורד, סירקיוּז ואֶם־אַיי־טי. בפינות ניצבו במאונך עשרות משוטים עשויים עץ אשוחית, כל אחד מהם באורך שלושה מטרים עד שלושה וחצי, עם להב לבן בקצהו. מהחלק האחורי של ההאנגר, מעליית הגג, נשמע מישהו משייף עץ.
ג'ו ורוג'ר חתמו בספר הרישום של מועמדי שנה א' ואחר כך שבו אל האור העז בחוץ, התיישבו על ספסל וחיכו להנחיות. ג'ו העיף מבט ברוג'ר, שנראה רגוע ובטוח בעצמו.
"אתה לא לחוץ?" לחש ג'ו.
רוג'ר העיף אליו מבט. "אני בפאניקה. אני רק נראה ככה כדי להוריד את המורל למתחרים." ג'ו הבזיק חיוך חטוף; כיוון שגם הוא היה על סף הפאניקה, הוא לא הצליח לחייך לאורך זמן.
גורלו של ג'ו רנץ היה מונח על כף המאזניים באותו יום, אולי יותר מגורלם של שאר הצעירים שישבו על שפת המונטלייק קאט, והוא ידע זאת היטב. הבחורות על מדשאת הספרייה שהעיפו לעברו מבטי הערכה התעלמו בוודאי ממה שהיה ברור לו עד כאב: בגדיו לא היו דומים לבגדיהם של רוב הסטודנטים - מכנסיו לא היו מגוהצים למשעי, נעליו החצאיות לא היו חדשות או מצוחצחות, הסוודר שלו לא היה רענן ונקי אלא ישן ומקומט מיד שנייה. ג'ו הבין את המציאות האכזרית. הוא ידע שאולי הוא לא שייך לכאן בכלל, ואם העניינים בבית הסירות לא יסתדרו על הצד הטוב ביותר, הוא בוודאי לא יוכל להישאר זמן רב בעולם הזה של מכנסיים מגוהצים, מקטרות וקרדיגנים, עולם של רעיונות מעניינים, שיחות מתוחכמות והזדמנויות מסקרנות. הוא לעולם לא יהיה מהנדס כימיה ולא יוכל להתחתן עם אהובתו מהתיכון, שבאה בעקבותיו לסיאטל כדי שיוכלו להתחיל לבנות לעצמם חיים משותפים. אם הוא ייכשל בעניין הזה של החתירה פירוש הדבר, במקרה הטוב, שהוא ייאלץ לחזור לעיירה הקטנה והעגומה בחצי האי אולימפיק, שם לא מחכה לו דבר למעט עתיד של חיי בדידות בבית קר, ריק ולא גמור, נאלץ לשרוד כמיטב יכולתו באמצעות עבודות מזדמנות וחיפוש מזון. אולי, אם יתמזל מזלו באמת, הוא ימצא שוב עבודה בבניית כביש מהיר במסגרת העבודות היזומות של חיל השימור האזרחי. במקרה הרע הוא ייאלץ להצטרף לתור ארוך של גברים שבורים שעומדים מחוץ לבית תמחוי כמו זה שברחוב יסלר.
קבלה לנבחרת החתירה בצוות של תלמידי שנה א' לא היתה מזכה אותו במלגת חתירה, כי דבר כזה עוד לא היה נהוג בוושינגטון ב־1933, אבל היתה מבטיחה לו משרה חלקית במקום כלשהו בקמפוס, וג'ו קיווה שבתוספת הסכום הקטן שהצליח לחסוך בשנה ארוכה של עבודת כפיים קשה שנכפתה עליו מאז סיים את לימודיו בתיכון, אולי יהיה לו מספיק כסף כדי להשלים את הלימודים באוניברסיטה. אבל הוא ידע שתוך שבועות ספורים רק קומץ מקהל הבחורים שהתגודדו סביבו עדיין יתמודד על מקום בצוות החותרים. בסופו של דבר, יש רק תשעה מושבים בסירה הראשונה של תלמידי שנה א'.
רוב שעות אחר הצהריים הוקדשו לעובדות ולמספרים. ג'ו רנץ ורוג'ר מוריס וכל שאר המועמדים התבקשו לעלות על המשקל, לעמוד ליד מקלות מדידה, למלא טפסים ולפרט בהם את הרקע הרפואי שלהם. עוזרי מאמן וסטודנטים בוגרים יותר שבידיהם לוחות כתיבה עמדו לידם, בחנו אותם במבטיהם ותיעדו את המידע. התברר שגובהם של שלושים מבין תלמידי שנה א' 1.80 מ' או יותר, גובהם של עשרים וחמישה - 1.85 מ' או יותר, גובהם של ארבעה־עשר - 1.90 מ' או יותר, גובהם של שישה - 1.92 מ', אחד מתנשא לגובה 1.95 מ', ושניים "מתנשאים שני מטרים אל תוך האטמוספרה," כפי שציין אחד מכתבי הספורט.
צעיר דק גזרה שסחב מֶגפון גדול ניהל את תהליך המיון. זה היה טום בּוֹלס, המאמן של תלמידי שנה א', שגם הוא חתר בעבר בנבחרת של אוניברסיטת וושינגטון. בולס, בעל פנים עדינות ונעימות, שהרכיב משקפיים עם מסגרת מתכת, שקד על לימודי תואר שני בהיסטוריה והתאפיין במראה מובהק של מלומד - מראה שבגללו החלו כמה כתבי ספורט בסיאטל לכנותו "הפרופסור". התפקיד שחיכה לו בסתיו ההוא, כמו בכל סתיו, היה במובנים רבים תפקיד של מחנך. כשעמיתיו באולם הכדורסל או במגרש הפוטבול פגשו לראשונה את המועמדים לנבחרת מבין תלמידי שנה א', הם יכלו להניח שהמועמדים שיחקו בענף הספורט המדובר בבית הספר התיכון ושהם מכירים את יסודות המשחק, אבל כמעט אף אחד מהבחורים שהתגודדו מחוץ לבית הסירות ביום ההוא לא חתר אפילו פעם אחת בחייו, בוודאי לא בכלי שיט רגיש ולא סלחני כמו סירת חתירה תחרותית, שבה יצטרכו לחתור במשוטים שאורכם כפול מגובהם.
רובם היו בחורים עירוניים, כמו אלה שהתפרקדו בחצר - בנים של עורכי דין ואנשי עסקים - לבושים יפה במכנסי צמר ובקרדיגנים. קומץ מהם, כמו ג'ו, היו חוואים או חוטבי עצים או דייגים, ילידי כפרים על חופים ערפיליים, משקי חלב מוכי לחות ועיירות אפופות עשן מתעשיית העץ בכל רחבי המדינה. משחר נעוריהם הם הניפו במומחיות גרזנים, צִלצלי דיג וקלשונים וכך פיתחו זרועות חזקות וכתפיים רחבות. בולס ידע שכוחם הפיזי יהיה נכס, אבל החתירה - הוא הבין היטב כמו כולם - היא גם אמנות, לא עבודת שרירים בלבד, ושׂכל חריף חשוב לא פחות מכוח גולמי. יש צורך ללמוד אלף ואחד דברים קטנים, להתמחות בהם וליישמם בדיוק מוחלט כדי להשיט במים סירת עץ ארז שרוחבה שישים סנטימטר הנושאת שלושת רבעי טון בשר ועצמות אדם, ולעשות זאת במהירות ובחֵן, לפחות למראית עין. בחודשים הקרובים הוא יצטרך ללמד את הבחורים האלה, לפחות את המעטים מביניהם שיצליחו להתקבל לנבחרת של תלמידי שנה א', כל אחד ואחד מאלף ואחד הדברים הקטנים הללו. וגם כמה דברים גדולים: האם נערי הכפר האלה יצליחו לעמוד בדרישות האינטלקטואליות של ענף הספורט הזה? האם הבחורים העירוניים יהיו קשוחים מספיק כדי לשרוד? בולס ידע שרובם לא יעמדו בכך.
בפתח הרחב של בית הסירות עמד עוד גבר גבוה והתבונן בשקט בנעשה. הוא היה לבוש ללא רבב כמו תמיד, בחליפת עסקים שחורה בת שלושה חלקים, חולצה לבנה רעננה, עניבה ומגבעת פדורה, וסחרר על אצבעו מפתח של אחוות הסטודנטים היוקרתית "פַיי בֵּטא קאפָּה" קשור בשרוך. אַל אוּלבּריקסוֹן, המאמן הראשי של נבחרת החתירה באוניברסיטת וושינגטון, נהג להקפיד על כל פרט, וסגנון לבושו העביר מסר פשוט: שהוא הבוס ושאין לו זמן לשטויות. הוא היה בן שלושים בלבד - צעיר מספיק כדי שייאלץ להציב גבול ברור בינו לבין הבחורים שעליהם היה ממונה. החליפה והמפתח של אחוות הסטודנטים עזרו לו בזה, וכך גם נתוניו הטבעיים: הוא היה יפה תואר להפליא ובעל מבנה גוף חסון של חותר, ואכן בעברו היה חותר הירכתיים בנבחרת של אוניברסיטת וושינגטון שזכתה באליפות ארצות הברית ב־1924 וב־1926. אולבריקסון היה גבוה, שרירי, רחב כתפיים ובעל תווי פנים נורדיים מובהקים, עם עצמות לחיים גבוהות, קו לסת משורטט ועיניים קרות בצבע אפור־צפחה. העיניים האלה השתיקו אותך מהר אם היית בחור שנוטה לערער על דבריו.
הוא נולד ממש שם, במחוז מונטלייק בסיאטל, לא רחוק מבית הסירות, וגדל לחופו של אגם וושינגטון באי מרסר זמן רב לפני שהמקום הפך למובלעת של עשירים. למעשה, משפחתו היתה בעלת אמצעים צנועים מאוד והתפרנסה בקושי. כדי שיוכל ללמוד בתיכון פרנקלין, הוא נאלץ לחתור כל יום שני מיילים בסירה קטנה לסיאטל ובחזרה במשך ארבע שנים. בפרנקלין הוא הצטיין, אבל אף פעם לא הרגיש שהמורים מאתגרים אותו באמת. רק כשהגיע לאוניברסיטת וושינגטון והפגין את יכולותיו בנבחרת החתירה מצא את מקומו. סוף־סוף הוא מצא אתגר בכיתה ובמים והצטיין בשני התחומים, וכשסיים את לימודיו בשנת 1926, אוניברסיטת וושינגטון מיהרה לשכור את שירותיו כמאמן נבחרת החתירה של תלמידי שנה א' ואחר כך כמאמן ראשי. עכשיו הוא חי ונשם את תחום החתירה באוניברסיטה. האוניברסיטה והחתירה עשו אותו למי שהוא. הם היו לו לדת כמעט. תפקידו היה לעשות נפשות לדת שלו.
אל אולבריקסון
אולבריקסון היה גם האדם הכי פחות דברן בקמפוס ואולי במדינה כולה, והיה לאגדה בזכות ארשת פניו המאופקת והבלתי־מפוענחת. הוא היה ממוצא חצי דֶני וחצי וֶלשי, וכתבי הספורט של ניו יורק, שהיו מתוסכלים וגם מוקסמים במידה מסוימת מהמאמץ הגדול שנאלצו להשקיע כדי להוציא ממנו ציטוט ראוי לשמו, התחילו לקרוא לו "הדֶני הקשוח". גם החותרים שלו חשבו שהשם מתאים, אך איש מהם לא העז לקרוא לו כך בפניו. הוא זכה לכבוד עצום בקרב הבחורים שלו, אבל השיג זאת בלי להרים את קולו כלל, ולמעשה כמעט בלי לדבר איתם. מילותיו הבודדות נבחרו בקפידה כה רבה ונאמרו בצורה כה יעילה, שכל אחת מהן פגעה כמו סכין בבחור שאליו כוּונה או ליטפה אותו כמו יד מנחמת. הוא אסר על הבחורים בתוקף לעשן, לקלל או לשתות, אם כי היה ידוע שמדי פעם הוא עצמו עושה כל אחד מהדברים הללו כשהוא נמצא במרחק בטוח מטווח ראייה או שמיעה של בחורי הנבחרת. לפעמים הוא נראה להם כמעט חסר רגש, ובכל זאת מדי שנה הצליח לעורר בהם רגשות עמוקים וחיוביים יותר מכפי שחשו אי־פעם.
באותו יום, בשעה שאולבריקסון עמד והתבונן ביבול החדש של תלמידי שנה א', התקרב אליו לאִטו רויאל בּרוֹם, עורך מדור הספורט של "פוסט אינטליג'נסר". ברום היה איש קטן שכעבור שנים רבות כינה אותו קית ג'קסון מרשת אֵיי־בי־סי "ננס קטן ועליז". אבל ככל שהיה עליז, הוא גם היה ערמומי. הוא הכיר היטב את רצינותו הנצחית של אולבריקסון והגה כינויים משלו למאמן: לפעמים כינה אותו "הבחור אטום הפרצוף", ולפעמים "האיש בעל פני האבן". עכשיו הוא הציץ למעלה אל פני הגרניט של אולבריקסון והתחיל להפציץ אותו בשאלות - שאלות חטטניות וטורדניות - נחוש בדעתו לגלות מה חושב המאמן של ההַאסקיז על היבול החדש של תלמידי שנה א', כל "העצים הגבוהים האלה", כפי שקרא להם ברום. אולבריקסון שמר על שתיקה זמן רב, התבונן בבחורים על משטח העץ וצמצם את עיניו אל מול קרני השמש המרצדות על המים. הטמפרטורה עלתה לסביבות עשרים וחמש מעלות, חום לא אופייני לשעות אחר הצהריים באוקטובר בסיאטל, וכמה מהבחורים החדשים פשטו את החולצות כדי לספוג קצת שמש. חלקם שוטטו בנחת לאורך המזח והתכופפו מדי פעם כדי להרים משוטי אשוחית ארוכים, לחוש אותם ולאמוד את כובד משקלם הניכר. באור הזהוב של שעות היום האלה הבחורים נעו בחן - גמישים וחזקים, מוכנים לקחת על עצמם משימה.
כשאולבריקסון הסתובב סוף־סוף אל ברום וענה, הוא אמר רק שתי מילים, לא ממש מועילות: "משביעי רצון."
רויאל ברום כבר למד להכיר את אל אולבריקסון טוב למדי, וכעת מיהר להעיף בו מבט נוסף. היה משהו באופן שבו אמר את תשובתו, משהו בנימת קולו או איזה ניצוץ בעיניו או פרכוס קל בזווית פיו, שמשך את תשומת לבו של ברום. למחרת היום הוא הציע לקוראיו את התרגום שלו לתשובתו של אולבריקסון: "שבניסוח פחות מרוסן פירושה 'בהחלט טובים מאוד'."
התעניינותו של רויאל ברום בדעתו של אל אולבריקסון לא היתה מקרית כלל וכלל - היה בה הרבה יותר מסתם רצון למלא את הטור היומי שלו בעוד ציטוט תמציתי של אולבריקסון. ברום לקח על עצמו משימה - אחת מרבות בשישים ושמונה שנות הקריירה שלו ב"פוסט אינטליג'נסר".
מאז החל לעבוד בעיתון, בשנת 1910, היה ברום לאגדה מקומית והתפרסם בזכות יכולתו המסתורית לחלוב מידע מדמויות אגדיות כמו בייב רוּת וג'ק דמפסי. השקפת עולמו, קשריו ונחישותו זכו להערכה כה גדולה, עד שבמהרה הפך לאחת האושיות המרכזיות בחיי החברה בעיר סיאטל, ומכובדים מכל הסוגים - פוליטיקאים, כוכבי ספורט, נשיאי אוניברסיטאות, אמרגני אִגרוף, מאמנים ואפילו סוכני הימורים - חיפשו את קרבתו. אבל ברום היה בעיקר מקדם מכירות מיומן. "חצי משורר חצי פי־טי בארנום,"** כך קרא לו אמט ווֹטסון, עוד כתב אגדי בסיאטל. ויותר מכול הוא רצה לקדם את העיר סיאטל. הוא רצה לשנות את דעת העולם על העיר האפורה והישנונית הזאת, עיר תעשיית העץ והדיג, ולשוות לה דימוי הרבה יותר זוהר ומתוחכם.
** בדרן ידוע ומייסד קרקס מפורסם. (המתרגמת)
כשברום הגיע לראשונה ל"פוסט אינטליג'נסר", נבחרת החתירה של אוניברסיטת וושינגטון כללה רק קומץ נערי כפר קשוחים שהיטלטלו על מי אגם וושינגטון בסירות דולפות שנראו כמו גיגיות, תחת שרביטו של מאמן ג'ינג'י בשם הַיירם קוֹניבֶּר שנראה לרבים כמטורף. בשנים שחלפו מאז התקדמה הנבחרת יפה, אבל עדיין לא זכתה לכבוד רב בכל מקום אחר מחוץ לחוף המערבי. ברום חשב שהגיע הזמן לשנות את המצב. ככלות הכול, אין כמו נבחרת חתירה ברמה בינלאומית כדי ליצור דימוי של זוהר ותחכום. ענף הספורט הזה נחשב יוקרתי ביותר. ונבחרת חתירה תקל על מוסד אקדמי או עיר לזכות בתשומת לב חיובית.
בשנות העשרים והשלושים, נבחרות חתירה אוניברסיטאיות היו פופולריות מאוד ולעתים קרובות כיכבו בסיקור העיתונאי ממש כמו נבחרות הבייסבול והפוטבול ומשכו כמות דומה של קהל צופים. חותרים מצטיינים זכו למעמד של סלבריטאים בעיתונות הארצית, אפילו בתקופה של כוכבי בייסבול אגדיים כמו בייב רות, לו גריג וג'ו דימאג'יו. כתבי הספורט הנחשבים ביותר, כמו גרנטלנד רייס ורוברט קלי מ"ניו יורק טיימס", סיקרו את כל תחרויות החתירה החשובות. מיליוני אוהדים עקבו בהתמדה אחר התקדמות הנבחרות שלהם לאורך כל עונת האימונים והתחרויות, במיוחד בחוף המזרחי, שם אירוע שולי כמו כאב גרון של הגאי עשוי היה להגיע לכותרות. בתי ספר פרטיים בחוף המזרחי, שניסו לחקות את מוסדות האליטה הבריטיים כמו איטון, לימדו חתירה כענף ספורט של ג'נטלמנים והפנו את החותרים הג'נטלמניים הצעירים שלהם לאוניברסיטאות היוקרתיות ביותר במדינה, מקומות כמו הארוורד, ייל ופרינסטון. האוהדים הנאמנים ביותר אפילו אספו קלפים עם תמונות של צוות החותרים בנבחרות החביבות עליהם.
בשנות העשרים החלו גם חובבי ספורט מהחוף המערבי להפגין עניין דומה בנבחרות החתירה - עניין שליבתה היריבות העזה בין שתי אוניברסיטאות ציבוריות גדולות, אוניברסיטת קליפורניה בברקלי ואוניברסיטת וושינגטון, שהחלה עוד בשנת 1903. אחרי שנים של מאבקים לזכות במימון ובהכרה אפילו בקמפוסים שלהן, סוף־סוף התחילו שתי נבחרות החתירה האלה לזכות מדי פעם בניצחונות על יריבותיהן מהחוף המזרחי. שנים אחדות קודם לכן אף הצליחו נבחרות חתירה מקליפורניה לזכות פעמיים במדליית זהב אולימפית. בשתי האוניברסיטאות היה ידוע אפוא שאלפי סטודנטים, בוגרים וסתם אזרחים נרגשים יגיעו לרֶגָטָה השנתית הכפולה באפריל, שבה ייאבקו השתיים על הבכורה בענף החתירה בחוף המערבי. אבל מאמנים בחוף המערבי השתכרו רק חלקיק זעיר משכרם של מאמנים בחוף המזרחי, והנבחרות בחוף המערבי עדיין התחרו בעיקר זו נגד זו. לאף אוניברסיטה לא היתה פרוטה לממן גיוס ספורטאים וגם לא נותני חסות עשירים. כולם ידעו שמרכז הכובד של ענף החתירה האוניברסיטאי באמריקה עדיין נמצא אי־שם בין קיימברידג', ניו הייבן, פרינסטון, איתקה ואנאפוליס. רויאל ברום חשב שאם אפשר יהיה להסיט איכשהו את מרכז הכובד הזה מערבה, הוא ינחת היישר בסיאטל ויביא לעיר הרבה כבוד נחוץ ביותר. הוא גם ידע שלנוכח האופן שבו מתנהלים הדברים, בהחלט ייתכן שמרכז הכובד הזה ינחת במקום זאת בקליפורניה.
בשעה שאל אולבריקסון סקר את תלמידי שנה א' בבית הסירות בסיאטל, במרחק שמונת אלפים קילומטר משם, אי־שם בברלין, עבד אדריכל בן שלושים ותשע בשם וֶרנר מארך עמוק אל תוך הלילה, רכון מעל שולחן שרטוט.
ימים אחדים קודם לכן, ב־5 באוקטובר, יצאו הוא ואדולף היטלר מתוך מרצדס בנץ משוריינת שחורה בשטח כפרי ממערב לברלין. נלוו אליהם ד"ר תיאודור לֵיוַולד, נשיא הוועד המארגן האולימפי בגרמניה, וּוילהלם פריק, שר הפנים של הרייך הגרמני. המקום שבו יצאו ממכוניתם היה מוגבה במקצת והתרומם כשלושים מטר מעל לב העיר. ממערב נפרש יער גרונוולד העתיק, שם צדו נסיכים בני המאה השש־עשרה צבאים וחזירי בר, ובימים אלה נהנו תושבי ברלין בני כל המעמדות לטייל בו, לערוך פיקניקים ולקטוף פטריות. ממזרח התרוממו צריחי הכנסיות העתיקות והגגות המחודדים של מרכז ברלין מעל ים של עצים ששינו את גונם לאדום ולזהב באוויר הסתווי הרענן.
הם באו לבדוק את הדוֹיטשֶס שטָדיוֹן הישן שנבנה בשנת 1916 לקראת המשחקים האולימפיים שנועדו, לרוע המזל, להיערך באותה שנה. אביו של ורנר מארך, אוטו, תכנן את המבנה ופיקח על בנייתו של האצטדיון הגדול ביותר בעולם באותה תקופה, אבל האולימפיאדה בוטלה בגלל המלחמה הגדולה, המלחמה שהשפילה כל כך את גרמניה. עכשיו, בפיקוחו של מארך הצעיר, האצטדיון עבר שיפוצים לקראת המשחקים האולימפיים שגרמניה עמדה לארח ב־1936.
בהתחלה היטלר לא רצה כלל לארח את המשחקים האולימפיים. למעשה, כמעט כל מה שהיה קשור ברעיון הרגיז אותו. שנה קודם לכן הוא הוקיע את המשחקים האולימפיים וכינה אותם המצאה של "היהודים והבונים החופשיים". לב־לבו של האידיאל האולימפי - ספורטאים בני כל העמים וכל הגזעים שמתכנסים יחדיו ומתחרים בתנאים שווים - סתר את אמונת היסוד של המפלגה הנאציונל־סוציאליסטית שלו, שלפיה הגזע הארי נעלה בבירור על כל השאר. הוא נמלא סלידה מהרעיון שיהודים, שחורים ובני גזעים נחותים נוספים מכל העולם יבואו וישוטטו להם בגרמניה. אבל בשמונת החודשים מאז עלה לשלטון בינואר התחיל היטלר לשנות את דעתו.
מי שהיה אחראי יותר מכול לשינוי הזה היה ד"ר יוזף גבּלס, השר להשכלת העם ולתעמולה. גבלס - אנטישמי אכזר שתכנן חלק ניכר מעלייתו הפוליטית של היטלר - פירק עכשיו בשיטתיות את כל מה שנותר מהעיתונות החופשית בגרמניה. האיש הזה, שגובהו קצת יותר ממטר וחצי, שרגלו הימנית מעוותת וקצרה מרעותה, שכף רגלו קלוּטה וראשו בעל צורה מוזרה וגדול יחסית לגופו, לא נראה מתאים לתפקיד האיש החזק, אבל למעשה נמנה עם האנשים החשובים והמשפיעים ביותר במעגל הפנימי של היטלר. הוא היה אינטליגנטי, רהוט ופיקח להפליא. רבים שהכירו אותו באירועים חברתיים - ביניהם השגריר האמריקאי בגרמניה ויליאם דוֹד, אשתו מאטי ובתו מרתה - חשבו שהוא "מקסים", "מרתק", "אחד האנשים הבודדים בגרמניה עם חוש הומור". היה לו קול חזק באופן מפתיע יחסית לאיש קטן כל כך, והוא השתמש בו ביעילות כמו בחרב פיפיות כאשר נאם בפני קהל גדול או דיבר ברדיו.
באותו שבוע זימן גבלס שלוש מאות עיתונאים ברלינאים כדי לעדכן אותם בהוראות חוק העיתונות הלאומי החדש. בראש ובראשונה, הוא הודיע, מי שירצה לעסוק בעיתונות בגרמניה מאותו יום ואילך, יצטרך להיות חבר מוּרשה בארגון העיתונות שהקים, הַרייכספֶרבַּנד דֶר דוֹיטשֶן פְּרֵסֶה, ומי שיש לו ולוּ סבא או סבתא יהודים, או שהוא נשוי למי שיש לו סבא או סבתא כאלה, לא יוכל לזכות ברישיון. ובאשר לתכנים, איש לא יוכל לפרסם שום דבר שלא קיבל את ברכת המפלגה. במיוחד לא ניתן יהיה לפרסם שום דבר "שנועד להחליש את כוחו של הרייך מבית או מחוץ, את כוח הרצון המשותף של העם הגרמני, את הרוח הצבאית או את התרבות והכלכלה." שום דבר מכל זה לא צפוי ליצור קושי, הבטיח גבלס בשלווה לקהל העיתונאים ההמומים באותו יום: "אני לא רואה שום סיבה שתתקשו להתאים את מגמת הכתיבה שלכם כך שתעלה בקנה אחד עם האינטרסים של המדינה. ייתכן שלפעמים הממשלה טועה - לגבי תקנות בודדות - אבל מגוחך להציע שיש משהו מעל הממשלה שיכול לתפוס את מקומה. לכן מה הטעם בספקנות עיתונאית? היא עלולה רק לגרום אי־נוחות." אבל רק ליתר ביטחון, באותו שבוע חוקקה הממשלה הנאצית החדשה תקנה נפרדת שהטילה עונש מוות על מי שיפרסם "מאמרי בגידה".
גבלס כבר כיוון למטרה גדולה בהרבה משליטה בעיתונות הגרמנית. מאחר שתמיד היה קשוב להזדמנויות חדשות וטובות לעיצוב המסר הרחב שיוצא מברלין, הוא הבין מיד שאירוח האולימפיאדה יספק לנאצים הזדמנות מיוחדת להציג את גרמניה לעולם כמדינה מתורבתת ומודרנית, אומה ידידותית אך חזקה שמוטב לעולם הגדול להכיר בה ולכבדה. והיטלר, שהקשיב לגבלס בידיעה מלאה וברורה על תוכניותיו לגרמניה לעתיד הקרוב והרחוק, החל להבין אט־אט את הטובה שתצמח מהצגת פנים יפות יותר מכפי שהציגו עד אז פלוגות הסער בחולצות החומות וכוחות הביטחון בחולצות השחורות. הפוגה אולימפית תוכל לפחות לקנות לו קצת זמן - זמן כדי לשכנע את העולם שפניו לשלום בעודו מתחיל לבנות מחדש את העוצמה הצבאית והתעשייתית של גרמניה לקראת מאבק האיתנים העומד לבוא.
באותו יום עמד היטלר בלי כובע באתר האולימפי והקשיב בשקט כשוורנר מארך הסביר שמסלול מרוצי הסוסים הישן הצמוד לאצטדיון מונע את הרחבתו. היטלר העיף לרגע מבט במסלול המרוצים והכריז הכרזה שהדהימה את מארך. מסלול המרוצים חייב "להיעלם". יש לבנות אצטדיון גדול בהרבה, כזה שיכיל לפחות מאה אלף איש. ויותר מכך, יש לבנות סביבו מתחם ספורט עצום שיספק מקומות הולמים למגוון רחב של תחרויות, רייכְשְפּוֹרטפֶלד אחד מאוחד. "זו תהיה משימתה של האומה," אמר היטלר. הדבר יעיד על תחכומה של גרמניה, על עליונותה התרבותית ועל עוצמתה הגוברת. כשהעולם יתכנס כאן, על חלקת הקרקע המוגבהת הזאת שמשקיפה על ברלין, בשנת 1936, הוא יראה לנגד עיניו לא רק את עתידה של גרמניה אלא את עתידה של הציוויליזציה המערבית כולה.
כעבור חמישה ימים, ורנר מארך הרכון מעל שולחן השרטוט ידע שנותרו לו רק שעות אחדות עד שיהיה עליו להניח לפני היטלר את תוכניותיו הראשוניות.
בסיאטל, בערך באותה שעה, טום בולס ועוזריו שחררו את תלמידי שנה א'. הימים כבר החלו להתקצר, ובשעה חמש וחצי אחר הצהריים השמש כבר שקעה מאחורי גשר מונטלייק, בדיוק ממערב לבית הסירות. הבחורים התחילו להשתרך בקבוצות קטנות במעלה הגבעה, בחזרה לכיוון הקמפוס הראשי, ובדרכם נדו בראשיהם ודיברו חרש זה עם זה על סיכוייהם להתקבל לנבחרת.
אל אולבריקסון עמד על המזח הצף, הקשיב למי האגם הלוחכים את החוף והתבונן בהם בלכתם. מאחורי מבטו הקשוח החלו הגלגלים להסתובב בקצב מהיר מהרגיל. במידה מסוימת הוא עדיין התייסר בגלל העונה האיומה למדי של 1932. יותר ממאה אלף איש באו לצפות בתחרות השנתית בין וושינגטון לקליפורניה והצטופפו לאורך חופי האגם. לקראת תחילת האירוע המרכזי, התחרות האוניברסיטאית, החלה לנשב רוח חזקה, והאגם הלבין מגלים מקציפים. כמעט מרגע הזינוק התחילה הסירה של וושינגטון להתמלא מים. ליד המצוף שמסמן את חצי המסלול כבר הצטברו בתחתית הסירה מים בגובה כמה סנטימטרים, והחותרים בוססו בהם בעודם ישוּבים במושביהם הנעים על המסילות. לקראת קו הסיום פיגרה הסירה של וושינגטון בשמונה־עשר אורכים אחרי הסירה של קליפורניה, והשאלה היחידה שעוד עמדה על הפרק היתה אם היא תטבע לפני שתחצה את קו הסיום. היא הצליחה להישאר פחות או יותר מעל פני המים, אבל התוצאה היתה התבוסה הנוראה ביותר בתולדות אוניברסיטת וושינגטון.
בחודש יוני באותה שנה ניסתה הנבחרת של אולבריקסון לכפר על התבוסה הזאת ברגטה הבין־אוניברסיטאית השנתית בפּוֹקיפְּסי, ניו יורק, אבל קליפורניה הביסה אותם שוב, הפעם בחמישה אורכים. בהמשך הקיץ ניסתה נבחרת וושינגטון להשתתף פעם נוספת בתחרויות לקביעת ההרכב האולימפי שנערכו באגם קווינסיגֶמונד במסצ'וסטס. הפעם הם יצאו מהמשחק כבר בתחרות המוקדמת. ונוסף על הכול, באוגוסט ראה אולבריקסון את עמיתו למקצוע מקליפורניה, קאי אֶבּרַייט, זוכה בלוס אנג'לס בפרס הנחשק ביותר בענף, מדליית זהב אולימפית.
הבחורים של אולבריקסון התאוששו במהירות. באפריל 1933 תבע צוות חדש ורענן של נבחרת החתירה את נקמתו והביס את האלופה האולימפית, קליפורניה בֶּרז, במגרש הביתי שלה במצר אוקלנד. כעבור שבוע הם עשו זאת שוב, והביסו את קליפורניה ואת יו־סי־אל־איי במסלול של אלפיים מטר בלונג ביץ', קליפורניה. רגטת פוקיפסי 1933 בוטלה בגלל השפל הכלכלי, אבל הנבחרת מוושינגטון חזרה ללונג ביץ' בקיץ ההוא כדי להתחרות בנבחרות הטובות ביותר בחוף המזרחי באותם ימים: ייל, קורנל והארוורד. וושינגטון הצליחה להגיע למקום השני. ייל השיגה אותם בשני מטרים וחצי והפכה בפועל לאלופה. הנבחרת הזאת, אמר אולבריקסון לכתב המגזין "אסקווייר", עלתה ברמתה בהפרש עצום על כל נבחרת שהוא הרכיב אי־פעם. היתה לה מה שעיתונאים כינו "זריזות של שד". לאור האירועים הללו והמראה המבטיח של כמה מתלמידי שנה א' שהתרחקו מבית הסירות באותו ערב, היו לאולבריקסון סיבות רבות להיות אופטימי לקראת העונה המתקרבת.
אבל עדיין נותרה עובדה אחת מכאיבה. אף מאמן מאוניברסיטת וושינגטון מעולם לא התקרב אפילו להשתתפות במשחקים האולימפיים. לנוכח היריבות המרה ששררה באותה תקופה בין נבחרות וושינגטון וקליפורניה, שתי מדליות הזהב של קליפורניה היו גלולה מרה שקשה לבלוע. אולבריקסון כבר ייחל ל־1936. הוא רצה להביא מדליית זהב הביתה לסיאטל יותר מכפי שהיה מסוגל לתאר במילים - בהחלט יותר מכפי שהיה מוכן לתאר במילים.
כדי להצליח במשימה הזאת, ידע אולבריקסון שהוא יצטרך לעבור כמה משוכות מרשימות. למרות תבוסותיו בשנה הקודמת, המאמן הראשי של קליפורניה, קאי אברייט, נותר יריב ערמומי ביותר, שנחשב בעיני רבים למאסטר האינטלקטואלי של הענף. הוא ניחן בכישרון מסתורי מיוחד לזכות בכל התחרויות הגדולות, החשובות באמת. אולבריקסון יצטרך למצוא צוות חותרים שיוכל להביס את הצוות הטוב ביותר של אברייט ולהמשיך להביס אותו גם בשנה של האולימפיאדה. ואז הוא יצטרך למצוא דרך להביס שוב את האוניברסיטאות היוקרתיות של החוף המזרחי - במיוחד את קורנל, סירקיוז, פנסילבניה וקולומביה - ברגטה הבין־אוניברסיטאית השנתית בפוקיפסי ב־1936. ואז מן הסתם יהיה עליו להתמודד מול ייל, הארוורד ופרינסטון - אוניברסיטאות שלא היו מוכנות להשפיל את עצמן עד כדי התייצבות בתחרות בפוקיפסי - בתחרויות לקביעת ההרכב האולימפי. אחרי הכול, ייל זכתה במדליית זהב ב־1924. מועדוני החתירה הפרטיים בחוף המזרחי ישתתפו בוודאי גם הם בתחרויות לקביעת ההרכב האולימפי ב־1936. ובסוף, אם אכן יצליח להגיע לברלין, הוא יצטרך להביס את החותרים הטובים ביותר בעולם - כנראה את הבחורים האנגלים מאוקספורד ומקיימברידג', אם כי השמועה אמרה שהגרמנים מקימים נבחרות חזקות באופן יוצא מן הכלל תחת השלטון הנאצי, והאיטלקים הרי כמעט הצליחו לזכות במדליית הזהב ב־1932.
כל זה, ידע אולבריקסון, יצטרך להתחיל כאן על המזח הזה, עם הבחורים שמתרחקים כעת באור הגווע. כאן, ביניהם - בין הטירונים האלה שעוד לא נבחנו - נמצאת רוב העתודה שממנה יהיה עליו לבחור צוות חותרים שמסוגל ללכת עד הסוף. החוכמה תהיה לגלות מי המעטים מביניהם שיש להם פוטנציאל של כוח גולמי, סבולת על־אנושית כמעט, כוח רצון שלא ניתן להכניע ויכולת אינטלקטואלית שהיא הכרחית לשליטה בפרטי הטכניקה. ולגלות מי מהם, שלמרבה הפלא משולבות בו כל אותן סגולות, ניחן גם בסגולה החשובה מכולן: היכולת להתעלם משאיפותיו האישיות, להשליך מעבר לדופן הסירה את האגו שלו, להותיר אותו מפרפר מאחוריה במים ולחתור לא רק למען עצמו, לא רק למען התהילה, אלא למען שאר הבחורים בסירה.
