ואל תשכח לקחת את הכדור שלך

זמן חלום

פרולוג מאת אורי טלשיר

יש חלומות בלילה שאנחנו בקושי זוכרים, ויש חלומות שאנחנו חולמים בזמן שאנו ערים לגמרי. פנטזיה, משאלת לב. משהו שאנחנו מאוד רוצים שיקרה לנו. לפעמים ריאלי, לעתים יומרני.

בשנת 2010, כשכתבתי על ספורטאים אולימפיים בעיתון הארץ תמורת 5,000 שקל בחודש, אני זוכר את התובנה הזאת מתבהרת לי. מעולם לא הייתי אסטרטג גדול עם שאיפות גרנדיוזיות. כמעט בשום שלב בחיי לא ידעתי לומר לעצמי שתוך איקס שנים אני רוצה להתקדם לתפקיד ההוא, או לבצע את הרילוקיישן לשם, או להתקבל לתואר שני באוניברסיטה יוקרתית בחו"ל. רוב הזמן פשוט התגלגלתי. נתתי להווה להחליט מה יקרה.

אבל היה רגע אחד, חריג מאוד בשביל טיפוס כמוני שנרתע מסיכונים ושינויים, שבו הרמתי את הראש מהשוטף והבנתי שיש משהו שאני משתוקק להגשים: לטוס למשחקים האולימפיים ולסקר אותם עבור העיתון.

במובן הזה, אני חושב על עצמי כאדם בר־מזל, שבגיל 24 זכה להביט קדימה ולנסח לעצמו איך נראה החלום שלו. ואיך ברגע כל כך נדיר וטהור דמיינתי תרחיש קסום שהפך לפסגת השאיפות שלי. באותה שנייה, כל השאר התגמד.

ואז ניווטתי את עצמי למקום הזה. עד אז לא טסתי לסקר אף אירוע כעיתונאי. לא היה לי מושג איך זה ייראה בשטח ואיך ארגיש להיות במשחקים האולימפיים, אבל זו החוויה שרציתי לעצמי. דמיינתי שאין טובה ממנה.

את המשחקים האולימפיים בלונדון 2012 ראיתי מהסלון בבית. מדור הספורט של הארץ נקלע לקשיים בסוף 2011, ואני נפלתי בקיצוצים. במונחים של ספורטאי – לא השגתי את הקריטריון האולימפי. עזבתי את מדור הספורט והתמקדתי בסיום התואר הראשון שלי.

כשחזרתי למדור בשלהי 2013, קיבלתי את ההבטחה שבפעם הבאה יגיע תורי. וכך אולימפיאדת ריו 2016 הפכה למשימת חיי.

***

היומיים הראשונים שלי בברזיל הלכו הפוך מכל מה שתכננתי. הייתי בהלם מהגודל, מהג'ט לג, ממחירי האוכל, ממערך ההסעות ומכל דבר חדש שראיתי. יום לפני טקס הפתיחה, נכנסתי לכפר האולימפי ופגשתי את ראשי המשלחת הישראלית. רגע לפני שהתמקמתי בחלל העיתונות כדי לכתוב את הדיווח לעיתון, בין אנשי התקשורת הישראלים הופץ סמס – "שרת התרבות והספורט, מירי רגב, תתראיין בעוד מספר דקות מחוץ לכפר האולימפי".

זה היה מיותר כמו שזה נשמע, אבל באותו זמן חשבתי שאולי ייצא ממנה ציטוט ששווה אזכור. למען רגב קמתי ויצאתי מהחלל הממוזג עם הכיסאות, השולחנות ושקעי החשמל. כבר במשפט הראשון שלה למיקרופונים הבנתי שטעיתי בענק, אבל כבר לא יכולתי לחזור פנימה. בשל הפרשי השעות הייתי קרוב לדדליין, ולא היה לי זמן לעבור שוב את הבידוק הביטחוני הקפדני בכניסה למתחם. נטשתי מהר את השיחה עם רגב וחיפשתי מסביב מקום שבו אוכל לכתוב.

את הטקסט הראשון שלי מהמשחקים האולימפיים שלחתי מהלפטופ שעל הברכיים, כשאני יושב על הדשא עם שלפוחית מפוצצת ומתפלל שהסוללה לא תיגמר. סיימתי לכתוב בלחץ ורצתי להתרוקן מאחורי אחד העצים. "יופי אורי", צחקתי עם עצמי, "תראה אותך. זה רק היום השני שלך, וכבר אתה משתין בחוץ מול הש"ג של הכפר האולימפי".

אבל כמו שקורה בדרך כלל, התעשתתי. ריו היתה מעבר לכל מה שיכולתי לדמיין. כבר בזמן שהייתי שם, ידעתי לומר לעצמי שזו חוויה שאקח איתי לכל החיים. הרפתקה מטורפת עם עבודה בקצב משוגע. אנרגיה, התרגשות ותחושה שהכל קורה ממש עכשיו, מול עיניי המשתאות. טבעתי בין אגדות ספורט ואוהדים מכל העולם. מזל שצילמתי כדי לזכור.

אוהד מעוז היה אחד האנשים שפגשתי שם. בקושי דיברנו, אבל כבר אז הוא סקרן אותי. עבור שנינו, אולימפיאדת ריו היתה פסגה מקצועית ומבחן משמעותי. הוא כמקים ומנהל המערך המנטלי החדש בוועד האולימפי, ואני כעיתונאי ספורט שמגשים את החלום. החוויה שלי היתה בלתי נשכחת, ואילו אוהד עבר שם משהו לא פשוט. מקצועית הוא הצליח מאוד – הג'ודו, שהיה הבייבי שלו במשך שנים, הביא לישראל שתי מדליות ארד – אבל רוב הזמן הוא הרגיש דרוך, מתוח ולא מחובר. הוא רק חיכה שזה ייגמר, ומבחינתו כל השהות בברזיל היתה משהו שהוא לא רצה לחזור עליו.

ואילו אני רק רוצה לחזור. לטוס לשם במחשבות, לחיות את ריו שוב בתוכי.

בסתיו 2017, כשנה אחרי שחזרתי מהמשחקים האולימפיים, עזבתי את מדור הספורט ועברתי לתפקיד אחר במחלקת הדיגיטל של הארץ. עבודה של גדולים במשרד. הייתי צריך את ההפסקה מהספורט. מנרקומן של משחקים ותחרויות הפכתי אדיש יותר. כמו מי שיצא ממערכת יחסים מורכבת וטעונה מאוד, הייתי זקוק לניתוק הזה כדי להמשיך הלאה.

רק אחרי שלקחתי אוויר והתבססתי בתפקיד החדש, חזרתי לעקוב ולהתעניין קצת יותר.

***

ערב אחד בחודש מרץ 2023, יצאתי מהמספרה וראיתי שיחת טלפון שלא נענתה מאוהד מעוז. במחשבה ראשונה אמרתי לעצמי שאולי הוא חייג אלי בטעות. במחשבה שנייה תהיתי אם הוא רוצה לכתוב מאמר כלשהו לעיתון. במחשבה שלישית הפסקתי לחשוב ופשוט צלצלתי אליו. "חשבתי לכתוב ספר", הוא אמר לי, "ורציתי לשאול אם תרצה להיות חלק מזה".

מיד אמרתי כן. עוד לפני שהבנתי מה זה אומר וכמה אצטרך להשקיע. תוך יומיים נפגשנו בבית קפה, ליד תחנת דלק בעמק חפר. גיליתי שאוהד שוחה בעולמות התוכן שהכי מעניינים אותי – שילוב של ספורט הישגי, נפש האדם, חוסן מנטלי וכל התהפוכות שעוברות על אנשים גדולים ברגעים קטנים וייחודיים. וכן, גם באמ־אמא של המאני טיים – המשחקים האולימפיים.

ושוב הרגשתי בר־מזל. איך משום מקום נחת עלי אדם כל כך מנוסה ובכיר בתחומו, פסיכולוג ספורט שעבד עם הספורטאים הטובים ביותר והחליט שהוא רוצה לצאת איתי למסע הזה, של כתיבת ספרו הראשון. הרגשתי כמו סועד שהגיע למסעדה וראה בתפריט רק מנות שהוא אוהב. אוהד הגיש לי קערה עם כל המאכלים שמגרים אותי ואמר: "תראה, יש בפנים תובנות וחוויות של ארבעים שנה. עכשיו, בוא נלוש הכל, נרדד, נתבל, נכניס לתנור ונראה מה ייצא לנו". סיכמנו שהולכים על זה. יחד.

נחשפתי ללבטים, לתחושות ולמה שמניע את אוהד. זיהיתי שלשנינו יש תשוקה בלתי תלויה לספורט ישראלי. אנחנו מסתכלים עליו בצורה רומנטית ונאיבית. בנקודות מסוימות בחיינו, כל אחד מאיתנו הניח בצד הרבה שאיפות אחרות כדי להגשים משהו שאין בו תמורה כלכלית. משהו שיש בו ערך אחר.

***

גם היום, בגיל 38, אני עדיין מנסה להבין את מקור המשיכה. מה יש בו, בספורט האולימפי, שמעורר בי כל כך הרבה רגש.

אני חושב שזו קודם כל הישראליות בגרסה הכי נקייה שלה. מבחינתי זה היה ועדיין נחשב משהו בלתי נתפס – לראות אנשים מיוחדים, שאתה כותב עליהם ומרגיש אותם, מגיעים לבמת הספורט הגדולה ביותר ומתעלים מול הספורטאים הטובים בעולם.

חוויה רוחנית, כמעט על־אנושית, לראות את ישראל זורחת כך. למרות כל הריקבון, החאפריות והסטנדרטים הרדודים שיש בארץ בכל כך הרבה תחומים, מדהים אותי שאנשים מהמדינה הזאת מסוגלים להיות הכי טובים במה שהם עושים. סוג של נס.

כשדגל ישראל הונף לראשונה בכפר האולימפי בברזיל, אני זוכר שדמעתי. אני חושב שזה המקום שבו אני הכי גאה במולדת ומזדהה איתה. ויש בזה המון עוצמה. זה העולם שאני רוצה לחיות בו – מאבקים מרתקים של גוף ונפש, כשאזרחי כל המדינות מתכנסים יחד – עם הדגלים, הגוונים והמטען שכל אחת ואחד מביאים מהבית. במלחמה הספורטיבית יש המון יוקרה ומוטיבציית שיא. יש מנצחים ויש מפסידים, אבל אף אחד לא מת.

***

אוהד הוא החיבור הכי מוצלח שיכולתי לבקש עבור כל מה שאני רוצה לנצור בלב – לחיות שוב את החוויות, ההישגים, הקשיים, המשברים והתקוות של ספורטאים אולימפיים. הוא חשף אותי לתהליכי עומק וללבטים שבזמן אמת כלל לא הייתי מודע לקיומם.

צללתי אל הטקסטים בכל רגע שהתאפשר לי, בימים ובלילות. בין העבודה השוטפת במשרד לזמן האיכות עם בת־הזוג והילדה, אלו היו שעות ההתייחדות שלי – עם הקריירה של אוהד, וגם עם עצמי.

בזכות הסיפורים והתובנות של אוהד, על נבחרות ישראל ועל הספורטאים הגדולים שהוא ליווה, חייתי שוב את החלום המדויק שחלמתי לפני עשור. זה היה חלום מתוכנן, עם ציפייה דרוכה, הגשמה וסיום. ואז פתאום כתבנו יחד, עמוד ועוד עמוד, פרק ועוד פרק. אחרי אינספור פעמים שבהן שמי הופיע בעיתון ובאתר הארץ, לראשונה ראיתי אותו על גבי כריכה כחולה של ספר. ואז הבנתי שקרה כאן עוד משהו מיוחד – הגשמתי עוד חלום, אבל כזה שאפילו לא העזתי לחלום.

שריקת פתיחה

איך התגלגלתי לג'וב הראשון שלי בקבוצת הכדורגל של מכבי תל אביב, כמה שעות תפרתי בחדרי ההלבשה ולמה גייסתי לעזרתי מנהל עצבני וזוג נעליים מלוכלכות

כנער הייתי ספורטאי בינוני למדי – שחקן כדורעף בקבוצת הנוער של הפועל באר שבע, שכבש בעיקר את הספסל – אבל הספורט כבר היה אצלי בדם. עסקתי בו וצרכתי אותו בכל מדיה אפשרית. לכן גם כשעליתי על המסלול האקדמי וסיימתי תואר ראשון בפסיכולוגיה ותולדות האמנות, התזה שלי במסגרת התואר השני בפסיכולוגיה ארגונית־חברתית עסקה בספורט. השתוקקתי בכל מאודי לקבל הזדמנות לעבוד עם ספורטאים. בשנת 1985 הצלחתי לקבל משרה בבית הספר למאמנים במכון וינגייט, שם לימדתי פסיכולוגיה במסגרת קורס מאמני כדורגל. הדרך חזרה אל מגרש האימונים נסללה.

***

בתקופה שבה התחלתי לעבוד בווינגייט, ריכז את ענף הכדורגל בבית הספר למאמנים שמעון שנהר, שאימן במקביל את קבוצת הכדורגל של מכבי תל אביב. בשיחות שקיימנו, תהיתי באוזנו מדוע אין באף קבוצת כדורגל בארץ פסיכולוג. הצבא והמשטרה מעסיקים פסיכולוגים, וכך גם גופים גדולים רבים במגזר העסקי ובסקטור הפרטי. האמנתי כי קבוצת ספורט, שבה יש הרבה לחצים ומשתנים נפשיים, יכולה להיעזר בפסיכולוג בדיוק כמו היחידות המיוחדות בצבא, שעם חלקן עבדתי באותה תקופה.

שמעון התגלה לי כמאמן מתקדם ופתוח. הרעיון לצרף לקבוצה פסיכולוג עורר את סקרנותו. הוא שוחח עם הנהלת מכבי תל אביב על האפשרות לשלב אותי, ונענה בשלילה מסוג "אין תקציב" – צמד מילים ששמעתי מאז אינספור פעמים. אבל הייתי צעיר, וכל כך להוט לעבוד בתחום, שהצעתי לעשות זאת בהתנדבות. לזה ההנהלה כבר לא יכלה להתנגד.

וכך קרה שבעונת 1986/7 קפצתי לראשונה אל המים עם קבוצת ספורט. השתלבתי במכבי תל אביב, מועדון מפואר שבמשך שבע שנים לא זכה בתואר אליפות או בגביע. במהלך אותה עונה הגעתי לשלושה אימונים מדי שבוע ונכחתי בכל המשחקים. כבר אז גובשה אצלי אחת מהתובנות המרכזיות שתלווה אותי בכל שנות הקריירה – הבסיס לעבודה עם ספורטאים נעשה בשטח, באימונים, על הפרקט או על הדשא. מבחינתי, עיקר העבודה הוא מול מה שקורה להם בכל תהליך ההכנה עד לתחרות – ולא רק בתוצאה הסופית.

אימונים הם הדרך הטובה ביותר להתכונן לתחרויות. אפשר ללמוד הרבה על מה שעשוי להתרחש בתחרות אם מנתחים היטב את מה שקורה במהלך האימונים המתקיימים על בסיס יומיומי. התייחסות לאימון, למאמן, לצוות האימון ולרמת הקושי של התרגול נותנת לנו אינדיקציה מצוינת בנוגע למה שצפוי לקרות בהמשך ובאשר לחומר המנטלי שממנו בנוי הספורטאי. האינטראקציה שלו עם ספורטאים אחרים, חברים לקבוצה, אוהדים ובני משפחה יכולה ללמד אותנו המון על האדם שעמו אנו עובדים – על ההתייחסות שלו למקצוע, על מידת הרצינות שלו, הדרייב שלו והגורמים שחוסמים אותו או מאיימים עליו. נוכחתי לדעת שהצפייה באימונים ובמשחקי אימון מספקת אינפורמציה מגוונת ומרתקת שאפשר לדון עליה עם המאמן, להבין לעומק את הבעיות הקיימות ולמצוא להן פתרונות.

יצרתי לעצמי רוטינה: לאימונים הגעתי שעה לפני כדי לשוחח עם שמעון ולנסות להבין מה מטרת האימון הספציפי באותו יום נתון. לאחר מכן הייתי נכנס לחדר ההלבשה, מתיישב שם וצופה בשחקנים שהגיעו והתארגנו לקראת האימון. עם הזמן הפכתי להיות חלק מהתפאורה בחדר ההלבשה – התמקמתי בו בשקט, הסתכלתי על האווירה הכללית ובחנתי כל שחקן. למדתי את השגרה שלהם, האזנתי לחלק מהשיחות, הכרתי לאט־לאט את דפוסי ההתנהגות שלהם ואת האווירה בחדר ההלבשה לפני האימונים.

גיליתי שיש שחקנים שמגיעים לחדר ההלבשה ויושבים לבד, בשקט, מכונסים בעצמם. אחרים, לעומתם, ישבו בזוגות או בשלשות והיו מאוד קולניים. חלק שיחקו עם כדור כל הזמן ואחרים לא נגעו בו כלל; חלקם אהבו להסתובב עירומים או חצי עירומים אחרי המקלחת בסוף האימון. כשצפיתי בהם לאורך זמן, למדתי על הסגנון האישי של כל שחקן. הייתי ער לניואנסים וידעתי לזהות את המצב המנטלי של כל אחד. כאשר הבחנתי בשינוי התנהגותי, יכולתי לחבר אותו למצב מנטלי ספציפי.

כך הצלחתי להבין אם השחקן מרוכז, פוחד או לחוץ; אם הראש שלו נמצא בתוך המשחק או במקום אחר; אם הוא אדיש מדי, כועס או מתוסכל. ניתחתי את כל טווח הרגשות שעשוי להשפיע על יכולתו של השחקן לעלות למגרש ולתפקד בצורה אופטימלית. כשזיהיתי מישהו בבעיה של עודף או חוסר ביטחון, הייתי מעביר את האינפורמציה לשמעון המאמן. אם השחקן נראה לי לחוץ, ביקשתי משמעון לקחת אותו אליו, לחבק אותו, להגיד לו שהוא סומך עליו ולדרבן אותו. במקרים הפוכים, של שחקן שנראה לא מרוכז, לא מאופס ועם הראש במקום אחר, ביקשתי משמעון לתת לו 'סטירה' פסיכולוגית, דרך אזהרה, איום או צעקה, ולאפס אותו בכיוון הנכון.

במקרים אחרים נעזרתי בקפטן אבי כהן, שהיה הדמות הדומיננטית ביותר בקבוצה. לעתים הרגשתי שאבי כהן יכול לעשות זאת בדרכו בצורה אפקטיבית יותר. הייתי משתף אותו בתחושה שלי ומכוון אותו לקיים שיחת מוטיבציה או שיחת איפוס עם שחקנים אחרים. הוא היה מעולה בכך – אדם דומיננטי וקשוב, שתמיד לקח איתו את האנשים בדיוק למקום שאליו כיוון. מטרת שיחות האיפוס והתמיכה הללו היתה לווסת את רמת המתח, כך שלא יהיו ב־under ולא ב־over.

באימון עצמו נהגתי לעמוד או לשבת על הקווים ולצפות בכל ההתרחשויות. אחד הזכרונות החזקים שלי מאותה תקופה הוא עוצמת המשחק מגובה הדשא. כמי שבמשך שנים צפה בכדורגל מן היציע, לא באמת הבנתי את הכוח המושקע בבעיטה, את עוצמת התאקל או את האינטנסיביות של הגליץ'. מגובה הדשא זו היתה חוויה הרבה יותר עוצמתית, ולעתים אפילו מפחידה.

בהיעדר מאמן כושר, שמעון היה אחראי גם על הפן הגופני וגם על האימון הטכני והטקטי. לצדי על הקווים היו גם אנשי הצוות הרפואי ואנשי ההנהלה. הם הלכו ובאו, וגם איתם שוחחתי לא מעט. זה בעיקר מה שעשיתי שם בהתחלה – צפיתי באימונים ושאלתי אינספור שאלות. ראיתי המון דברים, רשמתי לעצמי תובנות במחברת, ולאחר האימונים נשארתי עם שמעון ושאלתי אותו על דברים שראיתי אך לא תמיד הבנתי.

***

האימונים במגרש בקריית שלום החלו תמיד בחימום, שלרוב כלל ריצה סביב המגרש. שמעון הורה להם להקיף את המגרש חמש פעמים, וכל שחקני הקבוצה רצו יחד, בקצב אטי, לאורך הקווים. ההקפה הראשונה אכן התנהלה כנדרש לאורך קווי המגרש, ואילו בסיבוב השני חלק מהשחקנים החלו 'לחתוך' בפינות ולמעשה קיצרו את ההקפה. בסיבוב השלישי החיתוכים היו גדולים יותר, ובהקפה החמישית כמעט כל השחקנים כבר היו קרובים יותר לעיגול האמצעי מאשר לקווי הרוחב של המגרש.

זה לא לגמרי הפתיע אותי. אחד המאפיינים של ספורטאים ישראלים בשנות השמונים והתשעים היה סלידתם מתרגילי כושר. זה נכתב בהכללה, כי היו יוצאי דופן, אולם לרוב, אימוני הכושר נתפסו בעיניהם כמטרד – משהו שחייבים לבצע כי כך אמר המאמן, ולא מתוך הבנה עמוקה שזה מה שבונה אותך, מחזק אותך ומקנה לך את העוצמה הבסיסית להיות ספורטאי ברמה גבוהה.

באותה תקופה היה במכבי תל אביב רק שחקן אחד יוצא דופן, שביצע את כל חמש ההקפות ללא דופי ובלי לקצר אפילו מטר. זה היה אבי כהן, שבדיוק חזר ארצה מליברפול. הוא היה מודע למשמעות של הכושר הגופני והבין שהגוף הוא הכלי שלו. השנים בליגה האנגלית לימדו אותו שמי שמזייף באימון – ישלם על כך במשחק עצמו. סביר להניח שהמשמעת העצמית החזקה שלו, והעובדה שלא ויתר לעצמו אפילו בחימום הקל, היו חלק מהגורמים שהביאו אותו מלכתחילה לשחק בליגה האנגלית.

גם באימוני הכושר שהעביר שמעון בחדר הכושר בכפר המכביה זיהיתי תופעה דומה. הייתי מגיע לאימונים האלה מדי פעם, יושב בצד ומתבונן בשחקנים וביחסם לתרגילים שנתבקשו לבצע. ראיתי את השחקנים שהשקיעו ואת אלו שחיפפו; ראיתי מי הקשיב להוראות המאמן והשלים את כל התרגילים, ומי ניסה להתחמק כשהמאמן סובב את הראש; מי מנסה להרשים את המאמן ומי מנסה לזייף. כל האינפורמציה הזו שימשה חומר לעבודתי עם שמעון והשחקנים בשלבים מאוחרים יותר.

זכור לי במיוחד אימון כושר אחד שבו שמעון הורה לשחקנים לבצע שלושים כפיפות מרפקים. אבי כהן עשה שלושים כפיפות מלאות, בוני גינצבורג, שראה באבי מודל לחיקוי, ביצע 33 כפיפות – הכל כדי להוכיח שהוא טוב יותר ממשה מרכוס, שבאותה תקופה נאבק איתו על אפודת השוער הראשון. אבל שחקן אחר וידוע – חלוץ בכיר בקבוצה, שהיה בנוי פיזית כמו חלוץ אירופי קלאסי – הפסיק ברגע שראה שהמאמן לא מסתכל עליו. מעניין לאן היתה נוסקת הקריירה שלו אילו היה משקיע באימונים כמו אבי כהן.

***

באחת השבתות באמצע העונה ישבתי כרגיל בחדר ההלבשה בבלומפילד והיתה לי תחושה לא טובה. לא יכולתי להצביע על משהו מסוים, אבל הקבוצה נראתה לי מפוזרת. הרגשתי שהראש של השחקנים נמצא במקום אחר. היה לי ברור שאם הם יעלו בצורה כזו לשחק, הם יתפרקו די מהר. ללא כל סיבה נראית לעין שררה בחדר מעין אווירת מסיבה – הרבה צחוקים, ריחוק והפרדה בין השחקנים הבוגרים לשחקנים הצעירים. הבנתי שעלי לעשות עם זה משהו, אבל לא הרגשתי שטיפול אישי בשחקנים מסוימים יועיל. זה היה משהו כללי באווירה הקבוצתית בחדר ההלבשה.

השחקנים יצאו לחימום, ולאחר מכן חזרו לחדר ההלבשה כדי להתכונן לעלייה הפורמלית למשחק. זה היה הזמן שלי לעשות משהו, אבל לא הצלחתי להחליט מה. שום שיחה לא היתה עוזרת כאן, לא של אבי כהן ולא של שמעון שנהר. פניתי למנהל הקבוצה, פפו ישראלי, וסיפרתי לו מה אני מרגיש. הסברתי שהקבוצה במצב מנטלי לא טוב, שאני מזהה ירידת מתח ושצריך לנקוט צעד חריף. ביקשתי מפפו, שהיה בדרך כלל איש חביב, שייכנס לחדר ההלבשה ויעורר שם מהומה. שיחפש סיבה לצעוק, להאשים, לדרוש משהו בלי קשר לכדורגל. רציתי שהוא יעלה את רמת המתח בחדר ההלבשה.

פפו שיתף פעולה באופן מושלם. כשנכנס לחדר ההלבשה, הוא מצא נעליים מלוכלכות זרוקות שם והתחיל לצרוח בקולי קולות. הוא צעק על חוסר הסדר, על חוסר ההתייחסות שלהם ועל עוד דברים שלא היה להם באמת קשר למצב – וזה עשה את העבודה. פתאום, כמה דקות לפני שריקת הפתיחה, השתרר שקט בחדר כשרמות המתח והלחץ עלו. השחקנים היו קצת המומים מההתנפלות של פפו עליהם, וכל אחד מהם התכנס עם עצמו למקום טוב יותר ועלה לדשא מאופס יותר. הרגשתי שהשחקנים נלחמים. המשחק האבוד נגמר בתיקו.

***

לאחר שבע עונות ללא תואר אליפות או גביע, סיימה מכבי תל אביב את אותה השנה במקום השלישי בטבלה וזכתה בגביע המדינה.

לחצו כאן לצפייה בסרטונים ובתמונות