משחק החיים

"משחק החיים"

הכדורסל בשבילי לא היה רק משחק. הוא היה ה"משחק", משחק החיים. החיים בכל הדרם הופיעו בפניי דרך הכדורסל עם כל ההצלחות והכישלונות, הציפיות והאכזבות, הפחד והתקווה, העצב והשמחה.

יש בי הרבה הכרת הטוב לעולם הכדורסל שהביא ברכה רבה לחיי והפך לחלק בלתי נפרד ממני. הוא היה מקור פרנסה, דרכו חוויתי רגעים מיוחדים ובזכותו הכרתי אנשים יקרים.

גם אם בעבר חשבתי אחרת, היום אני יודע שהאליפויות, הגביעים, התארים האישיים, הכסף — כולם היו בונוסים על הדרך. במהלך השנים התבהר לי שמשחק הכדורסל היה מתנה מופלאה שדרכה התאפשר לי ללמוד על עצמי, על החיים, ובעיקר לגדול ולהתפתח כאדם.

יסודות וערכים שלמדתי הודות למשחק כמו עבודת צוות ושיתוף פעולה, התמודדות עם משברים והצלחות, מידות של התמדה ונחישות, סבלנות ואמונה, משמשים אותי עד היום ואני מיישם אותם במחוזות אחרים של חיי.

אחרי אחת מפרישותיו, אמר מייקל ג'ורדן, שהכדורסל היה בשבילו "ויזה ללבבות של בני האדם." אני מאוד מזדהה עם מילותיו של מייקל. כיום אני משתמש בספורט בכלל ובכדורסל בפרט ככלי חינוכי ותראפי שבאמצעותו אני מנסה לגעת בלבבות של בני אדם, בניסיון ובתקווה להשפיע עליהם לטובה ובכך להוסיף טוב ושלום בעולמינו.

שימוש נכון ומאוזן במשחק יוכל לעזור לנו לנצח במשחק הרבה יותר גדול וחשוב מזה שמתנהל על המגרש. משחק שאני קורא לו "משחק החיים".

התעלות

הספורט בכלל ומשחקי הכדור בפרט הם כלים בעלי יכולת השפעה רבה על מבוגרים, בני נוער וילדים מכל צבעי הקשת. בהרבה מובנים הספורט הוא הדת של שנות האלפיים, הוא טומן בחובו את הפוטנציאל ואת הכוח להיטיב עם מיליוני בני אדם ועם העולם שסביבנו או, חלילה, להיפך.

לצערנו, היום בעידן הספורט התחרותי ובעקבות הרדיפה אחר ההישגים, הגביעים והאליפויות, לא אחת אנחנו הופכים משועבדים לתוצאה ושוכחים את הדרך — דרך הארץ.

בעקבות כך מייצר הספורט התחרותי לא פעם מתח, קנאה, שנאה ואלימות שאינם בריאים לא לגוף ולא לנפש, לא לאדם הפרטי ולא לחברה בכלל.

חברה שמייקרת את הניצחון ומחשיבה בעיקר את המקום הראשון, תרבות שהסיסמה שלה היא: "Winning is not everything, winning is the only thing" בסופו של יום יוצרת דור מתוסכל שלא באמת יכול לנצח. המקום השני לא טוב מספיק וגם מי שזכה בזהב והגיע לפסגה, לא ימצא שם מנוחה ונחלה, כי ברור שזה רק עניין של זמן עד שהכוכב הבא יפציע והוא יצטרך לפנות את הבמה.

בעולם העסקים מציאות כזאת נקראת lose-lose situation, משחק שיש בו אך ורק מפסידים. לעומת זאת, כשמייקרים את ההשתדלות, כשמחזקים את יסודות האחווה והערבות ההדדית, כשמתמקדים בכוונה משותפת ובחזון נעלה — הניצחון מושג עוד לפני שהמשחק הסתיים וגם הרבה אחריו. מציאות שכזאת נקראת win-win situation, מצב שבו כל הצדדים מנצחים.

כשמתבוננים לעומק רואים שגישה כזאת אינה סותרת "הצלחה" גם במושגיו של העולם התחרותי וההישגי. רק אדם או קבוצה מאוחדים, חדורי חזון נעלה, שמשוחררים מהפחד, מהתלות ומהשעבוד לתוצאה יכולים באמת להתמסר לעשייה וליצירה, לפרוץ גבולות, להתעלות ולהגיע לגבהים חדשים.

אומרים חז"ל ש"דרך ארץ קדמה לתורה". אם יורשה לי אוסיף שדרך ארץ קדמה גם לניצחונות, לגביעים ולאליפויות.

געגוע

סלוניקי, יוון. אפריל 2000.
ערב משחק חצי גמר גביע אירופה לאלופות.

מפגש הפיינל פור התקיים בסלוניקי לפני ליל הסדר ולאחריו. מלבדנו השתתפו בו אפס פילזן הטורקית, ברצלונה הספרדית והפייבוריטית פנאתינייקוס היוונית, קבוצתו של עודד קטש, שרק שנה קודם לכן שיתפנו יחד פעולה במדי מכבי תל אביב. בחצי הגמר הוגרלנו לשחק נגד ברצלונה. איזו התרגשות הציפה אותנו לפני המשחק. 2,500 כרטיסים הוקצו לאוהדי מכבי, וכולם נחטפו. לנסיעתי ליוון הצטרפו אליי ההורים, בני משפחה וחברים. כולם באו לתמוך, לעודד, להשתתף בחוויה ולהיות איתי. האווירה הייתה ספוגה התלהבות, ריגוש ומתח, לקראת המערכה האחרונה והמכריעה של העונה.

לפני כל משחק חשוב התחולל בי התמהיל המורכב הזה של שמחה וחשש, ביטחון וספק עצמי, התרגשות וציפייה. הפעם היה נדמה לי שהמינון אינטנסיבי מתמיד. בדרך כלל נהגנו, שחקני הקבוצה, לרדת אחרי מנוחת הצהריים ללובי המלון, לשתות תה או קפה עם עוגה, ולעלות לאוטובוס המוביל למגרש. כך היה גם באותו ערב של משחק חצי הגמר. ישבנו באוטובוס לפני היציאה, מתכוננים נפשית למשחק החשוב. בשעות דמדומים אלה באתרים רבים בעולם יצא לי לחזות במחזה מרהיב: להקת סנוניות נפרדת מן היום היורד במחול מלא מעוף, שמחה וחירות. הן מחוללות להן את מחולן לתומן, חופשיות, בלי לחוש בעיניים הצופות בהן. בתום המחול או הטקס הן נעלמות בלי להשאיר עקבות. מחזה כזה נסך בי תמיד רוגע ותחושת שלמות ועורר בי כמיהה אל חיים קלים ופשוטים, מלאי חדווה, סיפוק והתעלות. 'האם יש אי שם חיים כאלה?' שאלתי את עצמי, 'או שרק הציפורים יודעות את סודם?'

גם בערב הזה, לפני הכניסה למשחק, נגלה לעיניי מחול הסנוניות הפלאי. נשמתי נשימה עמוקה, התכנסתי לתוך עצמי, ולרגע אחד, יקר מפז, הייתי נתון כולי בתוך שקט, יופי וגעגוע.

בסיום אותה עונה מיוחדת הפסדנו בגמר אליפות אירופה לפנאתינייקוס, שבה שיחק עודד קטש. אחרי ההפסד לקבוצה היוונית, בשובנו ארצה קיבל את פנינו קהל רב של אוהדים. אלפי אנשים הרעיפו עלינו חום ואהבה וגרמו לי התרגשות אמיתית: הרי אחרי הכול בכלל לא ניצחנו! בעיניי זה היה הניצחון האמיתי — הידיעה שהאוהדים שלנו הכירו במאמצינו, ברצוננו הטוב, ביכולתנו. הייתה זאת אהבת האמת שאליה השתוקקתי. אהבה שלא תלויה בניצחון. אהבה שלא תלויה בדבר. הניצחון היה של האוהדים, אמיתי ושלם ונצחי. ניצחון מלשון נֶצַח.

השתדלות

קונטיקט, ארצות הברית. שנת 1994.

אחר צהריים אחד, בתקופה שבה שיחקתי בקבוצת ההאסקיס של אוניברסיטת קונטיקט בארצות הברית, הלכתי לבקר את חברי לקבוצה ריי אלן. על הקיר מעל פינת האוכל בביתו התנוססה תמונה ועליה כיתוב באנגלית:

“Some people want it to happen,
others wish it will happen,
but only few make it happen.”

בתרגום חופשי ואישי שלי: "חלק מהאנשים רוצים שזה יקרה, אחרים מקווים ומייחלים שזה יקרה ורק מעטים גורמים לזה לקרות." ברקע למילים הופיעה תמונתו של שחקן הכדורסל מייקל ג'ורדן בדרך להטבעה מרהיבה.

המשפט הזה מזכיר לי יסוד חשוב בחיים שקשור במידת ההשתדלות. לרצות להגשים חזון, לייחל לממש חלום, לקוות ולהתפלל על כך, אלה ודאי דברים חשובים ויסודות שהם בחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה". אבל לרוב נדרשת מאיתנו גם עשייה מוחשית, כדי להוריד לקרקע המציאות את רצונותינו, ולהוציא אותם מהכוח אל הפועל. ככל שהרצונות שלנו חזקים ובהירים יותר, כך, אם נעשה השתדלות נחושה, נבונה ומעשית, יהיה לנו סיכוי גדול יותר לממש אותם.

לא פעם אנחנו נתקעים ונשארים בשלב המחשבות, ההרהורים והדיבורים, ולא מגבים אותם בהשתדלות ובמעשים.

שנים אחר כך, ערב המשחק המכריע של קבוצתי מכבי תל אביב נגד בולוניה האיטלקית על הזכות לעלות לפיינל פור (שלב חצי הגמר) של גביע אירופה לאלופות, כתבתי על הלוח בחדר ההלבשה את אותו המשפט שנגלה אליי שנים קודם בביתו של חברי מקונטיקט:

"make it happen!!!"

ואכן זה מה שעשינו.

עם ריי אלן במפגש איחוד, קונטיקט 2002.

צילום: אביהו שפירא.

מסופר על יהודי שגר לבדו בבית ששכן בעיירת חוף, ליד הים הגדול. יום אחד פרצה סערה חזקה והיה חשש שהים יעלה על גדותיו ויציף את בתי העיירה. לאור סכנת הנפשות, הוציאו הרשויות הודעה ובה ביקשו מהתושבים להתפנות מיד. היהודי, שהיה איש מאמין, אמר לעצמו שלאור אמונתו וצדקתו אין לו ממה לפחד ולדאוג, שהרי הקדוש ברוך הוא ידאג וישמור עליו מכל צרה וצוקה.

כשהמים החלו מקיפים את ביתו הוא עלה למרפסת שעל גג הבית וחיכה לנס המיוחל. בינתיים המשיך הים לסעור ולגעוש, והגלים החלו מציפים את העיירה על בתיה. אנשי הביטחון וצוותי ההצלה שסקרו את האזור מוכה הסערה הבחינו באותו יהודי והחלו לעשות דרכם לעברו. משהגיעה לקרבת המקום סירת ההצלה קראו לו אנשיה, אך אותו יהודי התבצר באמונתו. מפלס המים עלה ועלה וכבר כמעט כיסה את כל הבית, והיהודי בשלו.

בינתיים נשלח מסוק מיוחד לחלץ את האיש. אנשי החילוץ זרקו לו סולם, ביקשו והתריעו שיעלה, אך עדיין אין קול ואין עונה והיהודי ממתין באמונה שלמה לישועת השם.

בסופו של דבר הגיעו המים עד נפש, והיהודי טבע ומת.

כשהגיע לבית דין של מעלה התרעם בפני הקדוש ברוך הוא. "איך זה שאני הייתי מלא אמונה וביטחון בך, ואתה, לעומת זאת, לא עזרת לי והפקרת אותי!" העז להתריס.

ענה לו בורא עולם: "דווקא השתדלתי מאוד למענך. שלחתי צוותי חילוץ והצלה, סירות ואפילו מסוק, אבל אתה — אפילו לא הושטת יד בחזרה."