עומדים בשער

מבוא

את כדור הרגל אמנם הכרנו וגם בעטנו בו עוד לפני המלחמה העולמית, אבל לשחק החילונו בו רק אחרי הכיבוש הבריטי.

יוסף יקותיאלי, 1929.¹

המשפט במובאה מאת יוסף יקותיאלי לקוח ממאמר שפורסם לרגל חצי יובל להקמת התאחדות הכדורגל העולמית פיפ"א (FIFA), ואנחנו מזהים בו שני חלקים. חלקו השני קשור בלב ליבו של הספר, הכדורגל בא"י־פלסטין בתקופה הבריטית־מנדטורית. אולם המשפט הראשון, שרומז בביטול מסוים על נוכחות מוגבלת של המשחק לפני 1917, ראוי להרחבה. חלק זה יניח את התשתית ואת הרקע לתקופה שהספר עוסק בה.

בראשית המאה העשרים היה חבל הארץ שבין נהר הירדן לים התיכון חלק מהאימפריה העות'מאנית ושויך מנהלית למחוזות (וילאייטים) דמשק, בירות וסנג'ק ירושלים. האוכלוסייה המקומית, מרביתה ערבית כפרית, החלה להשתנות מעט בעקבות הגירת היהודים ממזרח אירופה בסוף המאה התשע עשרה. פעילות גוברת של מיסיונים אמריקניים, אנגליים, צרפתיים וגרמניים בערים הגדולות בֵּירות וירושלים החדירה לעילית המקומית רעיונות מודרניים, ואלה יצרו שכבה משכילה חדשה, שהייתה קרקע פורייה לקליטת השפעות מערביות. הביטוי הבולט להשפעות אלה היה צמיחת הלאומיות, שגילויה הבולט הוא תנועת אל־נהצ'ה (התחייה), שנשאה על נס את הערביות מאמצע המאה התשע עשרה ברחבי אל־שאם, סוריה הגדולה. עם מבשריה נמנו האינטלקטואלים ג'ורג'י זידאן ובֻּטְרֻס אל־בסתאני.²

היבט נלווה למודרנה הרעיונית היה המודרנה בתחומי המעשה, ובכללה טכנולוגיות ופרקטיקות חדשות ששימשו את הציבור במדינות המתועשות שהתפתחו באירופה ובאמריקה. תרבות הפנאי, מושג חדש יחסית שקיבל משמעות חדשה במאה התשע עשרה, הייתה אחת מהן. הספורט תפס את מקומו כאחד מבילויי הפנאי המועדפים על בני מעמד הביניים והמעמד הגבוה. באנגלייה התעצב באמצע המאה התשע עשרה הספורט שיהיה לימים הפופולרי ביותר בה, ביבשת ובעולם — כדורגל. לקראת סוף המאה החל המשחק להתפשט עם ענפים נוספים (בעיקר קריקט, פולו ורוגבּי) ברחבי האימפריה הבריטית וגם מחוצה לה, לרוב באמצעות סוחרים בריטים שייצאו את המשחקים למקומות שלא הכירו אותם עד בואם.³ כך גם למזרח התיכון הגיע הכדורגל בסוף המאה התשע עשרה באמצעות אותם "מתווכים". המקומות הראשונים שהמשחק הגיע אליהם היו איסטנבול וקאהיר. הקבוצה המקומית הראשונה שהוקמה נקראה "גרבונים שחורים" (Black Stockings). ניתן לה שם אנגלי בשל איסור הסולטאן עבד אל־חמיד השני לשחק כדורגל מסיבות דתיות. בעקבותיה בחלוף שנים מספר הוקמו בשנים 1906 ו-1907 הקבוצות גלאטסראיי ופנרבחצ'ה.⁴ חיילים בריטים ובתי הספר של המיסיון החדירו את המשחק למצרים באותה העת, ומועדונים מקומיים כמו אל־אהלי ואל־זמאלכ הוקמו ב-1907 ו-1911.⁵

כך הגיע הכדורגל גם ללבנט, ובפרט לשני מוקדי ההשכלה הבולטים שבו: בירות וירושלים. הקולג' הסורי הפרוטסטנטי (נהפך ב-1920 לאוניברסיטה האמריקנית) בבירות, שהיה כר פורה לצמיחת הלאומיות הערבית במפנה המאה, טיפח את תרבות הגוף. לקולג', שלמדו בו בין היתר בני המעמד הגבוה מירושלים ויפו — נוצרים, מוסלמים ויהודים — הייתה קבוצת כדורגל שהוקמה כנראה בראשית העשור הראשון של המאה העשרים. יהיה לה תפקיד חשוב בהנחלת המשחק בלבנון, בסוריה ובא"י־פלסטין במרוצת השנים.

בירושלים הוקם בית הספר האנגלי סנט ג'ורג' (אל־מֻטראן) ב-1899, ונהיה למקום הראשון שתועד בו משחק כדורגל בעיר. גם במוסד החינוכי הזה למדו בני שלוש הדתות. אחד משחקני קבוצת הכדורגל בבית הספר היה עזת טנוס, ערבי נוצרי שהיה בבחרותו מהדמויות הבולטות בהובלת הספורט והכדורגל בעיר ואחד מחברי הוועד הערבי העליון. לצד סנט ג'ורג' הוקם ב-1896 בית הספר רַוְצַ'ת אל־מעארף המוסלמי, שגם לו הייתה קבוצת כדורגל. לשני בתי הספר היו ב-1908 קבוצות כדורגל ששיחקו בירושלים, במגרש שמוקם מצפון לשער הפרחים (באב אל־סאהרה) בקרבת בית הספר סנט ג'ורג'.⁶ ב-1909 נסעה קבוצת סנט ג'ורג' למשחק בבירות מול הקולג' הפרוטסטנטי, וכעבור שלוש שנים זכתה לביקור גומלין. הקבוצה מבירות הגיעה למסע של ארבעה משחקים באפריל 1912 בירושלים נגד קבוצות נוצריות, והביקור סוקר בהרחבה בעיתון של הקולג' אל־כֻּלִיה. לפי הדיווחים צפו אלפים בכל משחק, וגם אם נתייחס לאמינותם בחשדנות מסוימת — אפשר לקבוע כי המשחקים עוררו עניין רב בעיר.⁷

הפעילות בבירות ובירושלים שיקפה השפעות מערביות, אך אפשר לומר שבשלב הראשוני הייתה חפה מהקשר לאומי. אמנם הלאומיות הערבית נכחה בשיח, אך היא לא תפסה בפועל מקום מרכזי בחיי היום־יום של אנשי הארץ. המסגרת האימפריאלית העות'מאנית, כעשור לפני קריסתה, עוד לא עורערה אז בלבנט ונשארה הדומיננטית ביותר, אולם פעילותה הגוברת של התנועה הציונית היא שהעניקה גוון לאומי לנעשה בארץ בראשית המאה בתחומים שונים ובתוכם ספורט. העלייה השנייה שהחלה ב-1904 הביאה בעיקר מגליציה ומתחום המושב ברוסיה מהגרים יהודים שביקשו להוציא אל הפועל את החזון הציוני. "יהדות השרירים", שמקס נורדאו תיאר כיסוד חיוני בתחיית העם היהודי עוד בסוף המאה התשע עשרה, סימנה את הדרך לאגודות ספורט יהודיות שהחלו להתארגן באירופה.

ב-1906 קיבלה מגמה זו ביטוי מעשי ראשון עם הקמתה ביפו של אגודת הספורט הראשונה בארץ, "ראשון לציון", שהייתה לימים מכבי תל אביב. הקבוצה נוסדה בד בבד עם הקמת גימנסיה הרצליה בעיר ועמדה בקשר הדוק עימה. מנהל הפעילות והמדריך הראשי בבית הספר היה צבי נשרי (אורלוב), הדמות החשובה ביותר בפיתוח הספורט ובטיפוחו בקרב יהודי הארץ לפני מלחמת העולם הראשונה. מאוחר יותר באותה שנה נוסדה אגודת "בר גיורא" הירושלמית (להבדיל מארגון השמירה בעל אותו שם שנוסד ב-1907) מקרב תלמידי בית המדרש למורים בהנהלת אביעזר ילין.⁸ זמן רב נחשב נשרי המייבא של ענף הכדורגל לארץ, אך לא כך.⁹ אגודות אלו התמקדו תחילה בהתעמלות יחידים ובתרגילי סדר, עדויות לחדירתו של משחק הכדורגל אליהן קיימות רק לקראת סוף העשור. זו הייתה תגובה לפעילות המיסיון האנגלי, שמשך אליו צעירים יהודים כשפיתה אותם בהבטחת הכדורגל שפעל במוסדות החינוך שלהם בירושלים. בעיני אנשי התנועה הציונית התפרש הדבר כתחרות וכקריאת תיגר, שהצריכו תגובה שתציע חלופה לנוער היהודי.¹⁰

בשנים 1908-1909 אפשר אפוא לדבר על אגודות שחבריהן משחקים כדורגל בירושלים וביפו: הפעילות בקבוצות הערביות במוסדות ההשכלה בירושלים הייתה מסודרת יותר בזכות החסות האנגלית הדתית, והקבוצות היהודיות ביפו נתקלו בקשיים רבים יותר. הנתונים הבסיסיים ביותר לקיום משחקים — מגרש וכדור — היו משאב יקר. ליפו הגיע לראשונה כדור מרוסיה ב-1908 או 1909, וכשלא היו כדורים של ממש השתמשו הצעירים בסחבות ליצירת כדור משחק. כל פיסת אדמה מיושרת ופנויה יכלה להיחשב מגרש, וכאלה היו ליד שכונת נווה צדק או בחולות שליד נווה שלום. הקמת אחוזת בית ב-1909 ומעבר הגימנסיה הרצליה למשכנה ברחוב הרצל העניקו לתלמידים אפשרות לשחק בחצר הגימנסיה או במגרש הראשון בתל אביב בפינת הרחובות אחד העם ונחלת בנימין.¹¹

בשנים שאחרי כן החל תהליך מיסוד הספורט בקרב יהודי הארץ בהובלת הסתדרות המכבי. אגודת מכבי פתח תקווה נוסדה ב-1908, ובאותה שנה הושק המפעל הספורטיבי היהודי הגדול ביותר בעידן הפרה־בריטי: חגיגות רחובות. היה זה כינוס עממי שהתקיים במושבה רחובות שש פעמים בשנים 1908-1914 בחול המועד פסח (לא התקיים ב-1911 בשל מזג אוויר סוער), בשיאה הייתה ההתכנסות המסורתית לאירוע כלל־ארצי גדול.¹² עדות ראשונה למשחק כדורגל בימי הכינוס אנו מגלים בדיווח על הכינוס ב-1912.¹³ ב-1910 נוסדה מכבי ירושלים, ובתוכה סקציית (מחלקת) כדורגל בעידודו הנמרץ של מייסד בצלאל בוריס שץ, וב-1912 כבר התארגנה הסתדרות המכבי הארצית לאחר כינוס יסוד בזיכרון יעקב. התאגדו בה סניפים מקומיים בערים חיפה וטבריה וגם במושבות זיכרון יעקב, באר טוביה, ראשון לציון, רחובות, נס ציונה, גדרה ועקרון. ב-1913 נוספו אליהם סניפים בגליל התחתון: דגניה, מנחמיה, יבנאל וכינרת. לכל ריכוז יהודי בערים, במושבות ואפילו בשני הקיבוצים הגיעה בשורת הספורט. באותה שנה אף פרסם נשרי את ספרו כדורגל בשפה העברית, וכלל בו את חוקי המשחק. זה היה שלב נוסף בדרך לפיתוח הכדורגל ולמיסודו בקרב הציבור היהודי.

התפתחותן של שתי התנועות לספורט ותרבות גופנית — הערבית והיהודית — התנהלה בד בבד אך לא בקצב ובצביון דומים. הפעילות בציבור הערבי התנהלה בצמצום יחסי ונישאה על ההשפעות המערביות במסגרות חינוכיות דתיות. הפעילות ביישוב היהודי התפתחה והתרחבה במהירות בחסות המפעל הציוני הלאומי ששאב את השראתו ממרכז אירופה וממזרחה. אולם קווי ההתפתחות לא התנהלו במקביל ומפעם לפעם הצטלבו. השנים האחרונות של השלטון העות'מאני יצרו מציאות חדשה. בתקופה זו כבר הופיעה הציונות והחלה הגירת היהודים, אך זו עוד לא קיבלה את החותמת הרשמית שלה זכתה עם הצהרת בלפור ב-1917, ובעיקר עם הגעתו של ועד הצירים לארץ ישראל ב-1918. האיבה והריחוק בין היהודים לערבים, שגברו בהדרגה לאחר הגעת הבריטים, לא היו כה ברורים ועזים באותה נקודת זמן.

בתנאים אלו נקשרו בטבעיות קשרים בין יושביה הוותיקים של הארץ ובין העולים החדשים ממזרח אירופה, שאחד מביטוייהם היה במגרש הכדורגל. כאלה היו פני הדברים גם ביחסים בתוך האוכלוסייה היהודית בין העולים החדשים מאירופה ובין יהודי ערב והמזרח. דוד תדהר, מראשוני הסתדרות המכבי ביפו ובתל אביב, תיאר כיצד למרות המתיחות והיחסים המרירים הצליח הכדורגל ביפו להפיג את המתיחות בין העולים היהודים ממזרח אירופה ובין היהודים ממוצא ספרדי ותימני במסגרת הגג של מועדון מכבי בתל אביב ששיחקו בו יחד.¹⁴

דומה שתרומה מסוימת נוספת להתפתחות המשחק הייתה המפגשים בין קבוצות ערביות לקבוצות יהודיות, שהיו זמינות זו לזו. יצחק חלוץ, לימים יושב ראש ההתאחדות הארץ־ישראלית לכדורגל, נזכר למשל כיצד צפה כילד ב-1912 בירושלים בתלמידי בצלאל היהודים משחקים נגד קבוצת צעירים מהקולג' הערבי (סנט ג'ורג') — שאליהם הצטרף פעם הנער אמין אל־חֻסיני (לימים המופתי הגדול) — בשכונת ימין משה.¹⁵ האינטראקצייה העיקרית בין היהודים לערבים בתחום הכדורגל התקיימה ביפו ובתל אביב. התלמידים של הקולג' הסורי בבירות שהגיעו מיפו ומירושלים הקימו מסגרות ספורטיביות כששהו בחופשת קיץ בבית כדי לשמור על כושר גופני גבוה. אחת כזו הוקמה בשכונת עג'מי ביפו בראשית העשור השני של המאה, בהדרכת אדמונד רוק — בן למשפחה יוונית־קתולית שהשתייכה לעילית הערבית בעיר. לא הייתה זו אגודה מסודרת, אלא קבוצה שהתארגנה לשם משחקים נגד תלמידים יהודים מגימנסיה הרצליה וממכבי תל אביב. לטענת תדהר, "התקנאו" הערבים ביהודים חברי מכבי ולכן רצו להקים קבוצה שתתמודד נגדם. בהתחשב בעובדה שכדורגל שוחק בקולג' הסורי עוד לפני ששוחק בתל אביב, אמירה זו כנראה אינה אלא פרשנות ציונית סובייקטיבית לאירועים.¹⁶

כך או כך, לא ברור בדיוק כמה משחקים מעין אלה נערכו. שלושה מהם תועדו. הראשון שוחק ב-1913 בעג'מי, משך צופים רבים למגרש והסתיים בניצחון 0:1 לטובת הקבוצה הערבית. כעדות לגבולות הלאומיים והדתיים המטושטשים בין הקהילות בארץ כחלק מהלבנט, די לציין כי אחד משחקני הקבוצה הערבית היה סטודנט יהודי מבירות בשם עבדאללה מויאל.¹⁷ משחק נוסף כזה התקיים בראשית 1914 בחולות סמוך לים בין שכונותיה של תל אביב ליפו, והפעם בניצחון 0:1 לטובת הקבוצה היהודית.

מלחמת העולם הראשונה, שפרצה ביולי 1914, הורגשה בארץ ביתר שאת לאחר כניסת האימפריה העות'מאנית למערכה ב-1915. הדבר חולל משבר חמור; זה נתן את אותותיו בכל תחומי החיים, קל וחומר בפעילות הספורטיבית שעדיין נחשבה בילוי פנאי ולא הייתה מפותחת דייה כדי להמשיך לפעול בימי המלחמה — כפי שקרה למשל באנגלייה באותה העת.¹⁸ על תושבי יפו ותל אביב, יהודים וערבים, הוטלו גזרות עות'מאניות, ורבים אולצו לאמץ חזות ומנהגים טורקיים כדי לא לסכן את עצמם מול ידו הקשה של המושל ג'מאל פאשא.¹⁹ כפועל יוצא מכך התפתחה דינמיקה יום־יומית ביניהם ובין חיילי האימפריה, ואחד המקרים המפורסמים הוא ארגון משחק כדורגל סמוך למושבה הגרמנית בשרונה בין אנשי מכבי תל אביב ובין חיילי הצבא העות'מאני בראשות הקצין הצעיר מֻצטפא כמאל (אתא תורכּ).²⁰

התיעוד האחרון למשחק הכדורגל בארץ לפני הכיבוש הבריטי היה באפריל 1916, וזה היה המשחק השלישי בין הגימנסיה הרצליה וחברי מכבי תל אביב ובין תלמידי הקולג' הסורי מיפו במגרש בית הספר מקוה ישראל. צעירים רבים עשו דרכם ברגל מתל אביב ויפו לבית הספר החקלאי כדי לצפות במשחק בשיפוטו של צבי נשרי, כשהקבוצה היהודית ניצחה בתוצאה 0:2. זה היה אירוע גדול וחריג שסוקר בעיתונות העברית והערבית ועורר עניין רב בציבור. אותות אופייניים להתערבות הממסד הציוני ברקע המשחק היו הסממנים הלאומיים ליריבות יהודית־ערבית. תלמידי הקולג' הסורי היו מבוגרים מהנערים היהודים, ולפיכך לווה הדיווח בעיתון חירות בתיאורים הרואיים על ניצחון החלש על החזק בתנאים בלתי אפשריים. העיתון אף לא נמנע משימוש במליצות מקראיות דוגמת "שמש בגבעון דום". הדיווח בעיתון היפואי אל־אח'באר הסתפק במידע בלא התייחסות להיבטים לאומיים.²¹

משחק זה, על משמעותו הסמלית, היה היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל. התפוררות מרקם החיים בארץ ריסקה את הספורט בכלל ואת הכדורגל בפרט. אגודות מכבי התפרקו וחבריהן נפוצו לכל עבר, מקצתם גורשו למצרים או הצטרפו לצבא הבריטי והעות'מאני. גם הצעירים הערבים חדלו מעיסוקי ספורט בעת המלחמה בהיעדר יכולת ארגונית ופנאי. לכדורגל לא הייתה אחיזה ממשית בחיי הארץ ויושביה, ולא ניתנה לו עדיפות אפילו בקרב חובביו, שהועסקו בטרדות קיומיות בסיסיות. רק שנים אחדות לאחר המלחמה הצליחו הקהילות היהודית והערבית לשקם את עצמן ולהפיח חיים במפעליהן התרבותיים, ובהם הכדורגל. למעשה הן התחילו כמעט מנקודת האפס, ללא זכר למה שהיה לפני המלחמה. תהליך השיקום, ובכללו הקמה מחדש בתנאים קשים וללא משאבים, עם תמיכה ממסדית אפסית וללא תשתית ראויה, כבר נעשה במסגרת אחרת — העידן הבריטי בא"י־פלסטין.

פרק 1
״חכמת כדור הרגל" — יהודים וערבים במגרש במרחב החסות הבריטית

טקס החנוכה החגיגי של מועדון ספורט ירושלים זומן לשעות אחר הצהריים של 28 במארס 1921, במגרש שעל הגבול בין המושבה היוונית למושבה הגרמנית. שר המושבות של ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל, הנציב העליון הרברט סמואל ומושל ירושלים רונלד סטורס היו אורחי הכבוד שנועדו להגיע למשחק. תוכנית האירוע שיקפה את סדר היום שביקשו הבריטים לקדם, ולכן משחק כדורגל בין נבחרת צבאית של גדוד בריטי ובין נבחרת אזרחית של טובי השחקנים בירושלים היה לב החגיגה. בהרכב של הנבחרת האזרחית היו שמונה פקידי ממשלה בריטים, כומר אנגלי מכנסיית סנט ג'ורג', פרץ דגן (קורנפלד) היהודי ממכבי ירושלים ובן למשפחת נשאשיבי (שמו הפרטי לא ידוע) מבית הספר סנט ג'ורג'. ההרכב העיד על הרצון הבריטי להסיר חסמים בין־דתיים, אך יותר מכך על המגבלות של השאיפה הזאת במבחן המציאות, שבאו לידי ביטוי בהיעדר פרופורצייה ביחס בין הבריטים למקומיים.22

במשחק עצמו צפה קהל גדול; זה נהנה מכניסה חופשית ונהה לצפות במשחק, שכבר הספיק לצבור אהדה לא מבוטלת בעיר. המתנה לצ'רצ'יל ולסמואל, ששהו באותה שעה בפגישה עם האמיר עבדאללה (שעסקה בהקמתה של אמירות עבר הירדן) גרמה איחור בפתיחה. בסופו של דבר לא הגיעו למגרש המכובדים. נשותיהם של השניים, עם סטורס ורעייתו, ייצגו את הממשלה. סטורס בנאומו לפני שריקת הפתיחה הדגיש את רצונו שהמועדון יהיה גשר לשלוש הדתות. ²² שחקנים, מהם רק שניים לא בריטים, התייצבו לצידו.²³ הפער בין החזון למעשה והפער בין הרצון ליכולת הם קו מחבר בניסיונות של הבריטים לכונן יחסים חיוביים בינם ובין היהודים והערבים בארץ בשדה הספורטיבי ואף מחוצה לו.

מראשית שלטונם הצבאי של הבריטים בארץ ב-1917, ובעיקר לאחר תחילת השלטון האזרחי ב-1920, הם שאפו להצליח במשימות מנוגדות שהציבו לעצמם: להעניק חסות לבניין הבית הלאומי היהודי, ובה בעת לא להפלות את תושביה הלא יהודים של הארץ; לטפח מוסדות שלטון עצמאיים מקומיים, ובה בעת להצליח למשול ולהכיל את אותם מוסדות. הכדורגל, בראייה בריטית, היה אמצעי שימושי לפתרון הסתירות המתוארות. להבדיל מהמרחב הפוליטי או הכלכלי, המרחב הספורטיבי נתפס ניטרלי וכזה שפשוט יותר להחיל בו את העיקרון המוזכר בסעיף 2 של כתב המנדט: שמירת הזכויות של כל אזרחי א"י־פלסטין ללא הבדל גזע ודת.²⁴ זאת ועוד, בחזון הבריטי הצטיירו אגודות הספורט המקומיות כביטוי מטריד פחות של הגופים הפוליטיים שהיו מסונפות אליהם. ההנחה הייתה שבתחרות ספורטיבית נהוגים כללים אוניברסליים של הוגנות ואחווה בין המתמודדים. הבריטים העדיפו אפוא לפגוש יריבים עיקשים, יהודים וערבים, במגרש הכדורגל ולא בשדה הקרב המדיני או הצבאי. פרק זה מתאר את משולש היחסים הבריטי־יהודי־ערבי שנוצר סביב משחק הכדורגל ולא פעם חרג מחוץ לגבולותיו במרחב החסות הבריטית.

בפברואר 1922 נפגש בירושלים איתמר בן אב"י, עורך העיתון דאר היום, עם לורד נורת'קליף (Northcliffe),²⁵ העורך והמוציא לאור של עיתונים רבים, הבולטים שבהם דיילי מייל (The Daily Mail) ודיילי מירור (Daily Mirror). נורת'קליף היה במסע חובק עולם חודשים אחדים לפני מותו. בן אב"י, שקרא לעיתונו על שם הדגם הבריטי והתאווה למסד תרבות עיתונאית עברית לפי הסטנדרטים של העיתונים בממלכה המאוחדת, העריץ את נורת'קליף למרות עמדותיו האנטי־ציוניות. הוא פרסם בטורו רשימה על הפגישה ביניהם במשרדו של מושל ירושלים רונלד סטורס. כך תיאר בן אב"י את דברי הפרֵדה של עמיתו:

ועכשיו שלום! אל־נא תשכח לבאר לאחיך, כי טעות עיקרית הם טועים בחשבם שאנגליה עוסקת אך ורק בציוניות וערביות. על־צד האמת אין היא עוסקת אלא בכדור הרגל [...] אל־נא תפריעונו יותר מדי במריבותיכם, אל־נא תדרשו מאתנו תשומת־לב מיותרת לעניניכם הקטנים. טיפה אתם באוקיינוס הבריטני, וטפות מרות למדי יש לנו היום במצרים, בהודו, באפריקה הדרומית.²⁶

דבריו של לורד נורת'קליף משקפים נאמנה את הלך הרוח הבריטי — הן כלפי הקושי להתמודד עם יושבי הארץ הן כלפי הנוכחות הסמלית והמעשית של הכדורגל בהווייתם. היותה של אנגלייה מולדת הכדורגל היא בעלת משמעות בהקשר זה. המשחק שוחק שם לראשונה יותר מחצי מאה לפני שהגיעו הבריטים לארץ, ותרבותו כבר הייתה מוטמעת ומושרשת בה היטב. החיבה למשחק והיחס הרציני כלפיו עשו את החדרת הכדורגל לא"י־פלסטין לפרקטיקה הכרחית ומתבקשת. זה היה מרכיב חשוב במשימה רבת־התחומים של הראייה האימפריאלית, ועיקרו תִרבות האוכלוסייה הילידית וחשיפתה לקדמה המערבית. כך היה גם במושבות אחרות ובדומיניונים באימפריה, כמו מצרים, הודו, קניה ודרום אפריקה.²⁷ הספורט היה כלי זמין ויעיל בשירות הקולוניאליזם.

יש להקדים ולומר שהכינוי ״בריטים" הוא מכליל מטבעו, שכן אין מדובר במקשה אחת. הזיהוי מאגד קבוצות משנה אחדות, שתיווכו את הכדורגל לבני הארץ והציעו אכסניה למפגש הבין־קהילתי שהתגבש בתקופת המנדט. בלי ספק היו דמיון וקשר מובן ביניהן, אך הן גם נבדלו זו מזו, ויש לעמוד על מאפייניה של כל אחת מהן. הניתוח בפרק זה, המגולל את קווי מרחב החסות הבריטית, יעסוק בכל הקבוצות הללו במשולב אך ישקף גם את השתנותן.

הקבוצה הראשונה היא הצבא הבריטי על יחידותיו, מפקדיו וחייליו — ובפרט חיל האוויר המלכותי (Royal Air Force). לצבא יש לייחס מקום נכבד בהנחלת המשחק בארץ משום שכוחותיו הגיעו לאזור עוד בימי מלחמת העולם הראשונה, ובעיקר בשל מרכזיותו של המשחק בסדר יומו שהקרין על התפתחות הכדורגל בקרב המקומיים. הקבוצה השנייה היא משטרת המנדט (Palestine Police Force), שכמו הצבא, גם בה הוצבו ספורט וכדורגל בפרט בסדר עדיפות גבוה. זיקה זו בין כוחות ביטחון ובין ספורט הייתה הדוקה, ונכונה לה השפעה של ממש על היחסים שהתפתחו. להבדיל מהצבא, הייתה המשטרה גוף מנדטורי שפעל רק בא"י־פלסטין (כמו שהיה במושבות אחרות באימפריה) ושירתו בו יחדיו בריטים, יהודים וערבים. עובדה זו מצביעה על הקשר בין הצדדים בחסות המשטרה, שבא לידי ביטוי מובהק גם סביב הכדורגל.

הקבוצה השלישית היא ממשלת המנדט בראשות הנציב העליון, על מחלקותיה ומוסדותיה. הנציב העליון עמד בראש מערכת שלטונית ובכללה ממשלה ובה מחלקות שונות. הממשל נסמך על כתב המנדט שניתן לבריטניה למשול בא"י־פלסטין. כמו במשטרה, גם בגופים הממשלתיים הועסקו בריטים, יהודים וערבים. אולם האופי האזרחי שלהם עיצב סביבה אחרת בעלת מאפיינים שונים. כך היה גם בקבוצה הרביעית, היא החברות המסחריות הבריטיות שפעלו בא"י־פלסטין. מלבד ארבע הקבוצות הללו פעלו גם דמויות בריטיות — בכירי משטרה, ממשלה ואחרים — כסוכנים מטעם עצמם לקידום המשחק בא"י־פלסטין אגב התחברות לאגודות הספורט המקומיות.

החציצה בין הקבוצות של המכלול הבריטי אינה מוחלטת כלל וכלל. הכדורגל בא"י־פלסטין היה חובבני במונחים של ימינו (כלומר פעילות ספורט בשעות הפנאי ללא שכר מלא. חובבנות בספורט הבריטי של התקופה ביטאה רעיון עמוק עם זיקה לרוח המשחק והתנגדות למקצוענות), ועובדה חשובה זו עומדת בבסיס הדיון. אחת הנגזרות שלה היא היכולת של שחקנים, של מנהלים, של שופטים ושל אוהדים להשתייך בו בזמן לכמה מסגרות. שוטר ערבי היה יכול לשחק כדורגל במדי קבוצת מחוז המשטרה ששירת בו, ובאותו הזמן לשחק בקבוצה של אגודת ספורט ערבית או בקבוצה של חברה מסחרית. החובבנות שיקפה שלב ראשוני ולא מפותח בכניסת הכדורגל לארץ, אפשרה גמישות למעורבים במשחק וגיוונה את מרקם היחסים הבין־קהילתי. החסות הבריטית היא שסיפקה את המרחב למימוש הגמישות הזאת ברוב המקרים.

*המשך הפרק בספר המלא*