פרשת לילהאמר

פעמי נעילה

באוסלו, בחודש אוגוסט, הימים עדיין ארוכים־ארוכים, כמעט בלי שיעור. האור הבוהק במשך שעות היום אינו מתעמעם עם רדת הלילה, והלילה מתמהמה עוד ועוד. בעונה הזאת של השנה האור גולש עמוק אל תוך שעות הלילה ומשתלט על נתחים שמנים של ממלכת החושך. רק בפרק זמן כלשהו סמוך לחצות, רק אז תטיל החשכה על העיר ועל סביבתה אך מעט ממה שנראה כצלה השקוף, ולשעה קלה בלבד. כי אז השמש שזוהרה לא הועם במשך כל שעות היום תתפנה למנוחה קלה, אי־שם מאחורי הגבעות המשקיפות על העיר ועל הפיורד הנפתח במעגל רחב בשעריה, ואחר כך תשוב אל מסלולה ותמשיך לנצח במרומים.
בימים של שרב באוסלו אין מפלט מפני החום. אין זכר למשבי הרוח העולים מן הים בימי קיץ רגילים במעלה הרחובות שטופי השמש של העיר הצרובה. מזגן האוויר הוא מכשיר נדיר וגם המאוורר אינו מצוי בכל בית במקומות אלה. בשרב המחניק איש אינו מוריד את הווילון השחור, שבני אוסלו משתמשים בו בלילות הקיץ כדי להחשיך את חדרי השינה. בלילות כאלה קשה להפיל חבלי שינה על העיניים היגעות. בימי השרב הקשים אפילו אין חולמים על מנוחת לילה של ממש.
הימים האחרונים של אוגוסט 1975 היו ימים לוהטים כאלה של שמים תכולים בהירים עד כאב ושל שמש המכה בכול בלי רחם. השרב הקשה הטיל את רישומו העמוק על חיי היום־יום. העיר השקטה במשך כל ימות השנה כמעט נאלמה עתה דום. התנועה ברחובות הידלדלה עד מאוד, ורק החשמליות המשיכו לנסוע בתדירות שנקבעה להן, בדייקנות מפליאה.
איש לא נמלט מסבלו של החום המעיק. השמש הקופחת לא גילתה הכנסת אורחים מתחשבת אפילו כלפי מי שאינם מבני המקום, ואף לא במי שהורגל כמוני בלטיפותיה הצורבות תחת שמי המזרח התיכון. אולם מעבר למועקת השרב שהתעקש לשבש את סדר היום המתוכנן לפרטיו, על פי דפוסים קבועים, היו לי ימי אוגוסט אלה — הימים האחרונים לשירותי באוסלו — ימים של הקלה ושל קורת רוח.
מחודש מארס באותה שנה נשאתי לבד באחריות לתפקודה של שגרירות ישראל בנורבגיה. השגריר, לפנים איש מִנהל בכיר במערכת הביטחון, מילא שליחויות באירופה מטעם הקרנות הלאומיות וייצג את הוועדה לאנרגיה אטומית בווינה. מסיבה שאינני יודע את טיבה חשק דווקא בנציגות באוסלו, והשיג אותה בזכות קשריו הטובים ובזמן שהיה רצוי לו, אחר שדיפלומט מקצועי רב ניסיון וברוך כשרון שמילא את התפקיד בהצלחה ״שוכנע״ להתפנות ממנו טרם זמנו כדי לפנות מקום למינוי הפוליטי. אלא שמתחילת דרכו באוסלו לא מצא האיש שהגדיר את עצמו ״צנחן בשירות החוץ״ שפה משותפת עם הנהלת משרד החוץ, וחבריה התחילו להטיל ספק ביכולתו לקדם את יעדי ישראל בנורבגיה. כאשר נפלה עליו פרשת לילהאמר, כרעם ביום בהיר, נמצא האיש פתאום בעין הסערה, ניצב מול תקשורת ישראלית חקרנית ותובענית שנעשתה עוינת נוכח תגובותיו ומהלכים תמוהים בעיניה שנקט. מקץ ימי סערה אחדים התחזקה בקרב דרג מקבלי ההחלטות בארץ המסקנה שהשגריר אכן חסר המיומנות המקצועית הדרושה לקדם את יעדי המדיניות של ישראל, בייחוד משנטענו הנסיבות במטען סבוך ורגיש שלא ידענו כמוהו. אשר על כן הוחלט לנתק אותו, בדרך שלא תעורר את תשומת לבו של הציבור ולא תרעיש עולמות, מכל טיפול יזום וענייני בנושא החשוב היחיד בימי שירותו בנורבגיה — בספיחי פרשת לילהאמר. בסופו של דבר, משהבשילו התנאים, הוחלט לקצר את שליחותו של האיש באוסלו והוא חזר ארצה במארס 1975.
ממועד זה ואילך נמצאתי ממונה על שגרירות ישראל בנורבגיה עד לסיום שליחותי אני במדינה זאת.
בכל מערב אירופה אוגוסט הוא חודש חופשות הקיץ המועדף על רוב רובו של הציבור, אם לא על הכול. בנורבגיה יוצאים האזרחים לשלושה שבועות של חופשת קיץ בבחינת חובה הנובעת מהוראת החוק, וכל מי שהדבר בהישג ידו — ורבים כאלה בעיר הבירה — יעדיף לנצל את זכותו לנופש בימי אוגוסט שטופי השמש.
כך קורה שמי שנגזר עליו לשהות בימי אוגוסט החמים באוסלו, כמוני, אין לו בעצם הרבה מה לעשות מן הבחינה המקצועית. במשרדי הממשלה עובדים אנשים מעטים בלבד, רק כדי ״להפגין נוכחות״ ולטפל בעניינים בוערים. אולם אימתי עולה על סדר יומה של נורבגיה, ועוד באוגוסט, עניין בוער באמת? מפעלים ומרכזי קניות, אם לא סגרו את שעריהם כליל, פועלים במתכונת מצומצמת ביותר, למעט החנויות המוכרות סחורה שמגלים בה עניין התיירים הרבים העוברים את אוסלו בדרכם צפונה, אל אתרי הנוף הקסומים שהמדינה התברכה בהם בשפע.
ילדינו יגאל ואמי הקדימו וחזרו ארצה כבר בתחילת החודש. צירפנו אותם אל זוג חברים שנסעו לנפוש על שפת ימה של תל אביב כדי לתת להם שהות מה להתאקלם ולהיקלט קליטה מחודשת בסביבתם הטבעית, במחיצת המשפחה, לפני תחילתה של שנת הלימודים החדשה. באמצע החודש ארזנו את חפצינו ואחר כך עזבה גם רעייתי שושנה כדי להכין את התשתית הפיזית לשובנו הביתה, אחר היעדרות רצופה של שש שנים מן הארץ. אני נשארתי עוד, כי לממונה על השגרירות אסור לעזוב את מדינת השירות לפני שהשגריר החדש מגיש את כתבי האמנתו למלך.
השגריר המיועד דוד ריבלין הגיע לאוסלו שבועיים לפני המועד שקבעו הנורבגים להגשת כתבי האמנתו.לא היטבתי להכירו. ריבלין היה ותיק ממני בהרבה בשירות החוץ.הוא שייך לדור הראשונים שהגיעו אל המשרד מגלי צה״ל, ואחר תפקידים ברמה בינונית בארץ ובחו״ל בחר בו אבא אבן ומינה אותו לתפקיד רב העצמה של מנהל לשכת שר החוץ. כאשר חשקה נפשו של ריבלין בתפקיד דיפלומטי, לא התפלא איש שהצליח להשיג את אשר חפץ בו — את המינוי לקונסול כללי בניו יורק — אחד התפקידים המרכזיים של שירות החוץ הישראלי בזמן ההוא.
יצחק רבין היה אז השגריר בארצות הברית, ויחסיו עם השר הממונה עליו לא היו תקינים במיוחד במשך כל תקופת שירותו בוושינגטון, כפי שנודע ברבים. דוד ריבלין שמר אמונים לאבא אבן ובוויכוח שהתלהט בין השר לבין שגרירו נקט עמדה — לפעמים פומבית ורועשת, לנגד עיניהם המשתאות של יהודי ניו יורק — לטובת שר החוץ.
אלא שכאשר הגיע זמנו של ריבלין לעבור מניו יורק למקום שירות חדש, כבר עמד יצחק רבין בראש הממשלה שאבא אבן לא נכלל בה. השמועה במסדרונות משרד החוץ סיפרה, שכיוון שרבין לא רצה את אבן בממשלתו, נזכר בהזדמנות הנאותה גם בדוד ריבלין וגמל לו על פי הבנתו. הוא טרח שלא ימונה לשגריר באוטווה שבקנדה — תפקיד שריבלין חשב שיזכה לו בזכות הבטחתו של אבא אבן — אלא לשגריר באוסלו. וכך קרה שבמקום המינוי למה שנחשב לתפקיד יוקרה בשירות החוץ, נדחף ריבלין לאחת המדינות הקטנות שבשולי המפה הדיפלומטית.
האמת היא שכאשר הגיע דוד ריבלין לאוסלו, הפגין רוח ספורטיבית למופת. הוא התנהג מן ההתחלה כאילו המינוי שנפל בחלקו היה משאת נפשו וזכה בו כאילו היה זה הדבר הטבעי ביותר.
עם בואו של ריבלין התחלפה לי ״עונת המלפפונים״ של ימי הקיץ באוסלו בימים רוויים עניין ומעש. ישבנו שעות על גבי שעות ושוחחנו שיחות שנמשכו לתוך הלילה. שום דבר מן הדברים שידעתי וחשבתיו למועיל למילוי תפקיד השגריר בנורבגיה — על המדינה, על בעיותיה ועל אישיה, וכן כמובן על הפרשה הכאובה שהעיבה על יחסינו עם נורבגיה בשנתיים האחרונות — שום דבר מאלה לא הסתרתי מריבלין בימים שקדמו להאמנתו לשגריר כדין. כטוב לבנו בבירה הטעימה, המקוררת כראוי, ובעשן הסיגריות הסמיך שהיתמר בלי הרף מעל לראשינו, גלשנו בשלב די מוקדם של היכרותנו לשיחות נפש. תחילתה של ידידות שלא הכזיבה מעולם.
נורבגיה איננה מדינה המקפידה הקפדה יתרה על גינוני טקס, גם אם ראש המדינה הוא מלך. שלא כמו בבלגיה או באנגליה, בנורבגיה מותירים מרחב פעילות ניכר למדי לשגריר מיועד, והוא רשאי לפעול במסגרתו בטרם יגיש את כתבי האמנתו .את המרחב הזה השתדלתי לנצל ניצול מרבי, והפגשתי את ריבלין עם כל מי שמבחינת כללי הטקס הסלחניים היה מותר במגע עמו, עם כל מי ששהה באותם ימי קיץ שרביים באוסלו.
בראש כל אלה ניצב ליאו אייטינגר (Leo Eittinger), דמות מופלאה של מדען בעל שם ויהודי בכל נימי נשמתו, שהיה מוכן תמיד לסייע בעצתו הנבונה, ואכן לא אחת הסתייעתי בו. הוא היה פליט צ’כי, שהגיע בחברת ליזל רעייתו כמתמחה צעיר בפסיכיאטריה לצפון נורבגיה לפני המלחמה, ואפילו שם לא הצליחו להימלט מציפורני הנאצים. הם גורשו לאושוויץ, אך למרבה המזל ניצלו שניהם וחזרו אחר המלחמה לאוסלו. באושוויץ נכלא ליאו אייטינגר בסטאלאג, ובין האסירים הרבים שטיפל בתחלואיהם, עד כמה שניתן לטפל בתנאי הימים ההם, היה נער שנועד כעבור שנות דור לתהילת פרס נובל לשלום — הסופר אלי ויזל. אייטינגר עצמו היה כעבור שנים לפרופסור באוניברסיטה של אוסלו ולראש החוג לפסיכיאטריה, וכאשר הגעתי לנורבגיה כבר עמד בשיא מעמדו ויוקרתו, גם כאיש מקצוע וגם כמופת למוסר וליושר. פעם שאלתי אותו מה היתה, אם אכן היתה, תרומתו שלו לזכייה של אלי ויזל בפרס נובל. תשובתו המתחמקת הסתתרה מאחורי חיוכו רב הקסם, שהאיר את מבט התכלת ואת הפנים המוארכים שחוכמה וטוב לב קורנים מהם, כפניו של מי שממית את עצמו באוהלה של תורה ומעשים טובים. אפילו בדיעבד לא היה מוכן להפריח רמזים על קשריו הטובים והשפעתו הרבה בקרב האליטות בנורבגיה, ובכלל זה בקרב חברי הוועדה המחליטה מי יזכה בפרס היוקרתי. פרופסור אייטינגר עמד בקשרי ידידות חמה עם יושבת ראש הוועדה הפרלמנטרית המעניקה את הפרס, אבל בתגובה לשאלתי רק חייך חיוך רב משמעות. אך יש שחיוכו של אדם מכסה טפח ומגלה טפחיים.
גם אימרה הרץ (Imre Hercz) התגלגל כפליט לנורבגיה. הוא גורש בידי ההונגרים מאורדיה (Oradea) שבטרנסילבניה לאושוויץ והוא נער בן חמש־עשרה. הרץ חלה שם בשחפת ועם השחרור הובא על ידי הצלב האדום לריפוי בנורבגיה, נשאר שם אחר שהבריא, למד רפואה ונשא לאשה את אלזה, שהתגיירה למענו כדי להבטיח לדבריה את המשכיות העם היהודי שהנאצים ביקשו להשמיד. לזוג הרץ ארבעה בנים בלונדיניים לתפארת. אימרה היה לרופא מעולה, מבוקש מאוד, אולם גם הכמיהה להגן על תדמיתה של מדינת ישראל בנורבגיה בערה כאש בעצמותיו. האיש קטן הקומה והעגלגל לא שכח ולא סלח. נפשו הנסערת לא ידעה רוגע, וכל כתבה באמצעי התקשורת שפגעה על פי הבנתו במה שנראה בעיניו אינטרס ישראלי זכתה לתגובתו הנזעמת. אלזה, אם הבנים שטרחה יותר ממנו על החינוך היהודי של יוצאי חלציהם, תיקנה את סגנונו ושיפצה את לשונו ההונגרית־נורבגית.
בימי בראשית אלה של ריבלין באוסלו הכרתי לו את העיתונאי יאן אוטו יוהאנסן (Jahn Otto Johansen), שהתמחה במדיניות של ברית המועצות ומצב היהודים באימפריה הסובייטית. יוהאנסן המזוקן ועב הבשר, שעשה קדנציה של כתב רשות השידור הנורבגית במוסקבה, היה אדם אוהב שיחה שידע לעמוד על ערכה של כוסית משקה משובח. את רשמיו משליחותו זאת ואת הערכותיו על מדיניות החוץ של המדינה הסובייטית סיכם בספר, כעיתונאים אחרים לפניו.
דיקן שחקני התיאטרון בנורבגיה קנוט האנסון (Knut Hanson), וכן זוג זמרי האופרה יארטרוד וולאד שמיד (גם ולאד היה פליט מצ’כיה) (Jartrud og Vlad Smid), שחרו את קרבתנו הישראלים מתוך רגשי הוקרה עלומים ליהודים ולתרומתם לחברה האנושית. בימים שקדמו להגשת כתבי האמנתו של השגריר החדש, הספיק להתוודע אליהם ואל הצייר יאן כריסטופורי (Jan Kristofori) שהיטיב לצייר מוטיבים יהודיים, גם הוא פליט מצ’כיה. גם אל שליח ההסתדרות הכללית של פועלי ארץ ישראל לארצות סקנדינביה, דב (ביורן) דבורסקי, התוודע. דב היה יליד טרונדהיים (Trondheim), בירתם הקדומה של מלכי נורבגיה, ומוצאו מנורבגיה פתח לפניו דלתות רבות באזור פעילותו. רשמתי לפני בקורת רוח, שבין אנשי אוסלו ובין השגריר החדש ניצת מלכתחילה הניצוץ המפעיל את הזרם שבמקצוע שלנו כה נזקקים לו, הניצוץ הניזון ממעייני האהדה וההערכה ההדדית.
הימים האחרונים שלי באוסלו התנהלו על מי מנוחות, אך לא לאורך זמן. השגרה שהשרתה עלינו תחושה של רוגע ונמהלה אצלי בשמחת הסיום המתקרב, הופרעה יותר מפעם אחת. תחילה היתה שיחת טלפון בערבו של יום. על הקו היה עמית בן גילי בארץ שכנה, והוא בישר לי שהוא נמצא באוסלו והוא מבקש לבקר אצלי, אלא שהוא תקוע במקום כלשהו בעיר ואינו יודע את הדרך אל דירתי. בחלוף הלם ההפתעה הראשונית מצאתי את עצמי מארח במשך יומיים בתנאים לא תנאים — אחר שארזנו את חפצינו והדירה כבר לא היתה ערוכה לכך — את עמיתי הנועז ואת רעייתו ועוד זוג חברים שנלוו אליהם. הסתדרנו בדרך כלשהי, ובכלל זה לינה בתנאים של כמעט מחנה במשך שני לילות. יכולתי ליהנות מן הביקור הבלתי צפוי אילולא שתלטנותה של האשה, שלא היה בה כדי לחפות על תרבותה הדלה והמוגבלת. דב דבורסקי, שהכיר אותה היטב, העיד עליה עדות מאד לא מחמיאה, ואילו אני אמרתי בלבי, אחר שנשמתי לרווחה עם עזיבתם, כמה טוב לי שהיא אשתו של בעלה ולא אשתי שלי.
כעבור יום נוסף — צלצול מגיורא דורון. הפתעה גדולה מזאת לא יכולתי לדמיין.
גיורא הוא בן עירה של שושנה. הוא עלה ארצה צעיר לימים והשאיר בטרנסילבניה הורים ואחות. כאשר הגענו אנחנו כעולים חדשים לירושלים, נמצאנו שכנים בשיכון צנוע שנבנה בשוליים המערביים של העיר. גיורא היה אז נשוי לרות, גיורת אנגלית גדולת ממדים, ובתוך חמש שנים נעשינו שנינו הורים לשני ילדים. גיורא היה פסיכולוג שעבד בשירות הפסיכולוגי של עיריית ירושלים, וילדיו עמוס ומיכה קיבלו חינוך בהתאם. הוא חשב לחנך את בניו בשידול ובדרכי נועם בלבד, אולם שיטתו הפדגוגית הפכה את הילדים הבלונדיניים החמודים לאימת השיכון כולו. הם היו עד כדי כך נטולי רסן, שהשכנים הסתגרו בדירותיהם כאשר הבחינו בגיורא מטייל עם הבנים בשבילי השיכון. ואז, יום אחד אחר מלחמת ששת הימים, ירדו גיורא ומשפחתו לאנגליה. מפעם לפעם הגיעו, כבר איני זוכר איך, שמועות על כוונה שלא מומשה לשוב לירושלים. גם שמעתי שגיורא ורות התגרשו.
ועתה הצלצול המפתיע. גיורא פניו התמלאו ושערותיו הלבינו. הוא הגיע לפגישה שקבענו עם שני הבנים. עמוס, שצמח עד מאוד ובגיל ארבע־עשרה כבר היה גבוה ממני כדי ראש, השתנה בלי הכר, אך מיכה נשאר בחורצ’יק נאה, כפי שהיה בילדותו. גיורא מלמד פסיכיאטריה דינמית באוניברסיטת גטבורג בשוודיה השכנה, אך הוא סובל מאוד מחמת הבדידות, כפי שאמר לי. הוא מחפש חברה ישראלית ואינו מוצא. לפני זמן קצר היה בארץ ותר אחר משרה באחת האוניברסיטאות, אולם אין מלמדים את המקצוע שלו — אולי בעוד שנתיים ילמדו באוניברסיטת תל אביב, ואז אולי ישוב. הבנים אינם מדברים עוד מילה עברית. הם חיים במנצ’סטר עם האם שהתחתנה שנית. גם הם ביקרו בקיץ בירושלים, אולם המפגש המחודש עם נופי ילדותם לא טבע בהם כל רושם. גיורא הזכיר כמה פעמים, גם בשם הבנים, את השאיפה לשוב ארצה. אולי ביקש בדרך זאת סעד לנפשו המיוסרת, אולם הצעירים אפילו לא הגיבו על דבריו, כאילו הדבר אינו נוגע להם כלל.
אחר שעה נפרדנו.לבי נחמץ מן המפגש עם נפתולי גורלו השסוע ומעורר החמלה של גיורא.
אלא שבזאת לא נסתם מעיין ההפתעות של ימי האחרונים באוסלו. הסיפור העצוב מכול התחיל בשעה מוקדמת מאוד של השבת, ב-15 באוגוסט 1975.
 
צלצול הטלפון העיר אותי משנתי, והתורן של משרד החוץ בירושלים שאל אותי אם אני יודע דבר מה על בת אחיו של מפקד חיל הים הישראלי, שנהרגה בתאונת דרכים בוואלדאל (Valdal).
לא זו בלבד שלא ידעתי דבר על התאונה, שלדברי השואל התרחשה יום קודם לכן, אלא שבאותה השעה גם לא ידעתי איפה בדיוק נמצא מקום האירוע. אולם, לא חלפה שעה וכבר היו ברשותי פרטים ראשונים. תורן משרד החוץ באוסלו קישר אותי עם מפקד המשטרה באזור האסון, ומרגע זה ואילך זרמו אלי מדי שעה הפרטים שהגיעו גם לידיעתו. את כל הפרטים שנודעו לי העברתי למשפחה בארץ. עם צאת השבת הושלם תשבץ הפרטים ולנגד עיני, ולעיני המשפחה, נפרשה התמונה המחרידה של התאונה שבה קופד פתיל חייה של צעירה ישראלית, בתו של פרופסור בלומנטל מחיפה.
ביום ראשון בבוקר הקבלתי בשדה התעופה של אוסלו את פני האלוף בני תלם, מפקד חיל הים. הוא בא מטעם המשפחה ללוות את גופת אחייניתו לקבורה בארץ. לפני כן הביע משאלה להגיע אל מקום התרחשות האסון כדי להתרשם, להבין ולספר אחר כך לבני המשפחה מה שראה ושמע.
משדה התעופה נסענו היישר אל בית החולים הממשלתי, כדי לזהות את הגופה. הצעירה הושכבה בשמלה לבנה בארון פתוח. אלוהים אדירים, כמה שהיתה יפה! פניה הרגועים שיקפו שלווה פנימית, כאילו אך נרדמה לשעה קלה בצהריים.
אחר הצהריים טסנו בטיסה פנים־ארצית אל אלסונד (Ålesund), ומשם הטיס אותנו מסוק של הצבא הנורבגי עד למרחק מטרים ספורים ממקום האסון, כמחווה כלפי מפקד חיל הים הישראלי.
הצעירה לא נהרגה בתאונת דרכים. היא יצאה את הארץ לטיול תרמילאים. בכפר ציורי בקרבת הפיורדים, על הדרך העולה אל צפונה המהמם של נורבגיה, מצאה עבודה עונתית בקטיפת תות שדה אצל איכר מסביר פנים. היא התכוונה לשהות במקום היפה כשבועיים כדי להעשיר את תקציבה המצומצם בפרוטות שתרוויח מעבודתה, ואולי גם כדי להכיר היכרות בלתי אמצעית את אורח חייה של משפחה נורבגית מפשוטי העם.
יומיים קודם לכן החליט האיכר לבקר בבקתת הקיץ המשפחתית שעמדה במרומי ההר והציע לנערה, וכן לסטודנט אוסטרלי שעבד אצלו אף הוא בעבודה זמנית, להתלוות אליו. אולם מה שנראה תחילה כטיול מבטיח נקטע באבו באירוע טרגי.
השלושה וכן בנו הצעיר של האיכר יצאו לדרך שמחים ונהנו מיום הקיץ היפה ומן הנוף הנדיב במיוחד באזור זה, השופע מראות וצבעים עוצרי נשימה. בקטע מסוים של הדרך בחר האיכר בדרך קיצור בשביל העובר על קרחון־עד.
החבורה צעדה בטור עורפי והתקדמה בלי בעיות על הקרחון, אולם מטרים ספורים מקצהו, כמה פסיעות מאדמת ההר המוצקה, נפלה הצעירה שהתקדמה בראש הטור אל תוך סדק שנפער לרגליה בעומק של שמונה מטרים. בנו של האיכר עבר שם לפניה, אך כיוון שהסדק היה מכוסה בשלג לא הבחינו הצועדים בסכנה האורבת לרגליהם.
האיכר לא איבד את עשתונותיו ונערך מיד להצלת הצעירה. הוא והסטודנט האוסטרלי קרעו את מכנסיהם ועשו מרצועות הבד חבל שהורידו לתוך הסדק. לתדהמתם לא החזיק החבל מעמד ונקרע עם הצעירה התלויה עליו אל תחתית הבור.
הם פתחו בריצה מטורפת כדי לחפש מכשיר טלפון ולהזעיק עזרה. ואכן כעבור דקות מקריאת העזרה בא מסוק עם רופא, אולם כבר היה מאוחר מדי. משעת הנפילה לתוך הבור ועד שהגיע המסוק חלפו שלוש שעות. הנערה קפאה למוות בתחתית הבור.
אלוהים אדירים! מי יֵדע לתאר מה עבר על הצעירה האומללה בתוך בור הקרח כאשר מי השלגים זורמים בעצמה רבה על ראשה והיא עצמה שרויה במים הקפואים עד למותניה? במשך כשעה שמע אותה בן האיכר, שישב חסר אונים לפתחו של הבור. תחילה בכתה, אחר כך זימרה לעצמה עד אשר השתתקה, כי בא שר המוות ואסף אותה בשקט ואולי אפילו בחדווה רבה אל בין זרועותיו.
הכול היה יכול להיות אחרת! הרי חיי הנערה היו תלויים, פשוטו כמשמעו, על חבל דק. אילו היה האיכר שלקח אותה לטיול הגורלי מצטייד בחבל של ממש, כפי שמחייבים כללי הבטיחות את מי שעולה על קרחון, היו חיי הנערה ניצולים .
האיכר המתין לנו במרומי הקרחון והוביל אותנו עד לפתחו של הסדק שהיה כעת גלוי לעין. שעה ארוכה ניצבנו דוממים והשקפנו אל תוך מעמקי הבור האימתני שהיה למלכודת מוות אכזרית. עמדנו מהורהרים והתייחדנו עם מראות הקץ, שאין לראותם ממקום עומדנו, כפי שנדמו בדמיוננו ממחשכי הבור, ונדמה שגם קולה הנחלש ונידם של הנערה עולה משם לעומתנו.
מן הקרחון המשכנו אל ביתו של האיכר, לשמוע את פרטי הטיול שהסתיים באסון. הוא ואשתו לא הפסיקו לייסר את עצמם, אולם מה בצע בחיבוטי הנפש הקשים ביותר? אלה לא ישיבו את חיי הצעירה, שנגדעו בצורה כה אכזרית, ברגע מעורר אימה של טיול, שכולו אמר ואמור היה להיות הנאה.
בדרכנו חזרה אל אולסונד הטיס אותנו טייס המסוק מעל לפיורד גיראנגר (Geiranger) הנודע ביופיו, שמא היפה שבפיורדים של נורבגיה — אולי כדי להסיח את דעתנו ממראה מלכודת המוות, שהשארנו זה עתה מאחורינו. נתיב הטיסה עבר גם לאורך הדרך המפחידה שפיתוליה עולים במעלה ההר, עד שהם נעלמים מעיני המתבונן מאחורי האופק, ושמה טרולסטגן (Trollstegen), מדרגות הטרולים בלשוננו, אלה יצורי אגדות העם הנורבגי שוכני יערות העד, הידועים בכיעורם הדוחה. את הקטע האחרון של הדרך, עד לשדה התעופה, עברנו במכונית ושוב נסענו לאורכם של פיורדים נהדרים, אולם ההנאה ממראה העיניים היתה ממני והלאה. בעיני רוחי התחלפו בלי הרף תמונת הצעירה בארון המתים הלבושה לבן כמו למסיבת כלולותיה ותמונת הסדק שנפער בפתאומיות ארורה.
נראה שהגורל זימן לי פרידה אחרונה נוספת מארץ הפיורדים, אולם מה נורא המחיר שתבע בתמורה .
 
כעבור שלושה ימים, ב-28 באוגוסט 1975, עזבתי את אוסלו לצמיתות. תמו 752 ימי שליחותי בנורבגיה. בנסיבות שנוצרו, בלי כל תכנון מראש, היתה לי השליחות הזאת לחוויה אנושית מסעירה שלא כל שליחות מזמנת לשליחיה.