שונאים סיפור אהבה

הקדמה

מוצאי שביעי של פסח תשפ"א, ליל המימונה בפי אחינו יוצאי מערב; אני פותח קובץ חדש: "על מזרחים וערבים (ואשכנזים גם) - הספר". אם אאזור כוח יתווספו בו שורות על גבי שורות, ועמודים על גבי עמודים ופרקים על פרקים. הוא עוד יתפח ויתכווץ, יקוצץ ויתרחב, ייערך וייערך מחדש, כדרכם של כתבי יד. יהיו בו כנראה משפטים לא בהירים (ומי יתן ויתבהרו) ופסקאות מיותרות (הלוואי שתימחקנה), והשמטות של אירועים ואנשים (לא במכוון, זהו טבע הכתיבה), וטעויות ואי־הבנות (מועטות, אני מקווה) ושאלות חשובות שאשכח להתייחס אליהן (אי־אפשר הכול) ואולי גם פרשנות לא נכונה של מעשים ותהליכים. ואין לי אלא לשאת תפילה כדוד המלך עליו השלום: "שגיאות מי יבין, מנסתרות נקני", ולקבל על עצמי לנסות להבין גם אנשים שמעשיהם אינם עולים בקנה אחד עם תפיסותי ולהביט בעין טובה על אנשים שאני חלוק עליהם, לא לשם טשטוש עוולות חלילה אלא כדי להרבות הבנה בעולם.

שורות ראשונות אלו נכתבות בימי אי־ודאות בזירה הפוליטית הישראלית; אחרי הבחירות לכנסת ה-24 שנערכו במארס 2021 וקודם להרכבת הממשלה. אלו היו הבחירות הרביעיות בתוך שנתיים. כאשר יודפסו שורות אלו, כל זה יהיה בגדר זיכרון רחוק. בזמן כתיבתן המערכת הפוליטית נמצאת בעיצומה של דרמה מתמשכת. האם יצליח בנימין נתניהו להרכיב ממשלה או שמא תוטל המשימה על אדם אחר? האם תתייצב המערכת הפוליטית? האם הממשלה שתקום תנקוט מדיניות שונה מקודמותיה? רק בעתיד נדע את התשובות. אבל כמו בעבר עלתה גם השנה סוגיית "הקול המזרחי", שבמרכז־שמאל מנוסחת כשאלה עם גוון של תסכול: מדוע איננו מצליחים לגרום למזרחים להצביע עבורנו. או כטענה מלווה בשכנוע עצמי: שוב הם מצביעים למי שדופק אותם; ואילו בימין היא מתנסחת כמצב טבעי וכעובדה שאינה דורשת הסבר: מזרחים הם ימנים כי ככה נכון, ובנימין נתניהו מייצג אותם בצורה המיטבית.

עניינו הבסיסי של ספר זה הוא יחסי מזרחים־ערבים, ולכן יעסוק בדפוסי הצבעה ונטיות פוליטיות בעיקר ככל שהם מעידים על היחס לשאלה הפלסטינית או משפיעים עליו. חוקרים ופעילים ופוליטיקאים - מזרחים ואשכנזים ופלסטינים - שואלים כבר כמה עשורים מה מקור הנטייה המזרחית לימין הפוליטי (כלומר, של אותם מזרחים הנוטים לימין) ומציעים תשובות שונות: רגש אנטי־ערבי שמקורו בארצות הולדתם, התנגדות לאליטות הישנות הנתפסות כליברליות, הקשר המזרחי לדת ולמסורת, דרך לבטא אהבת העם והארץ, הרצון להתנער מהערביות הנתפסת כקלון - ויש הסבורים שלא המוצא מכווין אנשים אלו לימין אלא מיקומם החברתי־כלכלי. אנחנו נעיין בתובנות שהציעו אנשים שונים, בניתוחים שכתבו ובפנטזיות שהפריחו במהלך השנים.

בבחירות האחרונות הופיע גורם חדש שמירכב את השאלה; התנועה האסלאמית הדרומית התמודדה בנפרד מהרשימה המשותפת (תחת השם "הרשימה הערבית המאוחדת") ובעת כתיבת שורות אלו זוכה לחיזורים מצד מחנה הימין ומחנה המרכז כאחד. פוליטיקאים ואנשי ציבור, ביניהם מזרחים וימניים, שעד כה לא הביעו עניין בחבירה למפלגות ערביות, החלו לדבר על שיתוף פעולה אפשרי. אין כל פסול בחבירה יהודית־ערבית, אמרו, בייחוד כאשר היא נעשית עם מפלגה אסלאמית, ולא פלסטינית־לאומית; הם מזכירים את הבסיס המשותף לאסלאם עם הימין המסורתי: ערכי המשפחה, שמרנות, כבוד לדת, ומדגישים את הפרגמטיות של הרשימה הערבית המאוחדת.¹ עד שהספר ירד לדפוס אולי נדע אם היה ממש בחזונות הפוליטיים הללו.

הרהורים אלה צומחים ברגע הפוליטי הנוכחי, אך הספר לא נכתב בהקשר המיידי של מערכות הבחירות האחרונות. ברקע כתיבתו עומדות כמה תקריות אלימות קשות שאירעו בשנים האחרונות ובהן היו מעורבים מזרחים, שאף הן הציפו את השאלה המזרחית־ערבית: האם זה אך מקרה שעדן נתן זאדה שירה למוות בארבעה אנשים בשפרעם כדי למנוע ההתנתקות (2005) הוא מזרחי? שרוצחי הנער אבו ח'דיר (2014) היו מזרחים? האם זהו מקרה שאלאור אזריה שירה בסכינאי החברוני הפצוע (2016) הוא מזרחי? האם זה מקרה שמציתי בית הספר הדו־לשוני בירושלים הם מזרחים? ויגאל עמיר, האם היתה למזרחיות משקל בהחלטתו לרצוח את יצחק רבין? ומה בנוגע לאשכנזים רוצחי ערבים, כמו ברוך גולדשטיין? האם במקרה שלהם יש משמעות לעדה?

סביב שאלות אלו התנהל שיח תוסס, שהתייחס גם לשאלות מתי מזכירים מוצא של עבריין פוליטי ומתי המוצא מתפוגג מהתודעה, מתי הרג נחשב לאלימות פסולה ומתי לחובה מקודשת; מי מזכיר את המוצא של עבריינים ולאיזו מטרה, וגם: האומנם מוצא מהווה גורם מרכזי בעיצוב תודעותיהם של קנאים אלימים או אולי למעמד חברתי־כלכלי וליחס לדת יש השפעה רבה יותר? ומנגד נמצא מי שמזכיר מעת לעת כי מזרחים מקיימים קשרים טובים יותר, אנושיים יותר, חמים יותר, עם ערבים - פרט לרגעי משבר - ואחרים המדגישים את הניסיון של קבוצות (שוליים) מזרחיות לייצר ברית מזרחית־פלסטינית.

זהו השדה שבו עוסק הספר, אך כדי לחרוש בו לעומקו הוא מציע מסע במשולש ספרדים/מזרחים־ערבים־אשכנזים מראשית הציונות (למעשה, קצת קודם לכן) ועד היום, תקופה של למעלה מ-150 שנה במהלכה ידעו יחסי יהודים־ערבים, ויחסי מזרחים־ערבים, תמורות רבות ומרתקות. לפני שניכנס לעובי הקורה יש מקום להצגת השאלות הבסיסיות שבתשתית הספר וכמה מהנחות היסוד שלו.

שאלות והנחות: הנחה בסיסית שבלעדיה אין מקום לכתיבת ספר כזה היא שקיים הבדל בין היחס הספרדי־מזרחי לערבים ולשאלה הפלסטינית והיחס האשכנזי אליהם, ובמילים אחרות: שהשתייכות עדתית משפיעה על עיצובן של תודעה פוליטית וזיקה חברתית כלפי ערבים. הנחה זו אינה גורפת, כלומר, אינה מציעה שזהו משתנה מרכזי או יחיד, אך מקבלת את האינטואיציה הרווחת בחברה הישראלית בדבר השפעת המוצא העדתי על העמדות הרגשיות והפוליטיות ביחס לערבים. הנחות נוספות של המחקר הן: א. השפעתה של הזהות העדתית אינה חד ממדית, כלומר, הזהות העדתית יכולה להשפיע באופנים שונים ואף מנוגדים, ובמקרה שלנו: המזרחיות יכולה להוביל לרגש אנטי־ערבי או לרגש קירבה לערבים, לעתים במקביל לעתים לחלופין; ב. היחס הנוצר כתוצאה מהזדהות עדתית אינו בהכרח קבוע אלא יכול להשתנות על פני זמן. וג. היחס ה"עדתי" לפלסטינים ועמדות בנוגע למדיניות כלפיהם מתעצבים לא רק אל מול הפלסטינים אלא גם מתוך היחסים הפנים־יהודיים, היינו הדינמיקה הבין־עדתית. כל זה נובע מכך שהמזרחיות איננה מהות קבועה שמייצרת עולם ערכים אחיד אלא זהות דינמית ומורכבת - אצל אחדים מרכזית, אצל אחרים זניחה, לרוב משתנה לנוכח "האחר" - שתכניה מתעצבים שוב ושוב עם השתנות הזמנים ומערכות היחסים בין קבוצות שונות, ועל ערכיה האפשריים מתנהל מאבק מתמיד בין פעילים והוגים מתוכה ומחוצה לה.

"מעשה מזרחי" מהו? שאלה שאיתגרה אותי במהלך המחקר והכתיבה היתה אילו אירועים, תפיסות ומעשים נכון להגדיר כ"מזרחיים" ולכלול בסיפור ובניתוח. הרי לא סביר לנתח כל מעשה וכל אמירה של כל אדם - יהיה מוצאו אשר יהיה - דווקא בהקשר העדתי. הנה דוגמה: אשכנזי ומזרחי מצביעים לליכוד בהנהגת בנימין נתניהו. האם הצבעת המזרחי היא הצבעה מזרחית והצבעת האשכנזי היא הצבעה "סתם"? בשיח המקובל בישראל קיימת נטייה לראות בהצבעת המזרחים, בוודאי לימין, הצבעה עדתית. אך מהו הנימוק מעבר לתחושת הבטן? ומדוע הצבעה של אשכנזי לליכוד לא תיתפס אף היא כהצבעה עדתית?

כדי לענות על השאלה אציע הגדרה ל"מעשה מזרחי" (שאפשר יהיה להחיל דומה לה גם על "מעשה אשכנזי", אם ייחקר), שבה אשתמש בחיבור הזה והיא: מעשים או תפיסות ינותחו כ"מזרחיים" אם הם עונים על אחד משני תנאים. א. מבַצעיהם מצהירים עליהם ככאלה; ב. עמדה חיצונית רואה אותם כנובעים ממזרחיות. מהמקרים הנכללים בסעיף הראשון נלמד על תודעה מזרחית עצמית; מהמקרים המשתייכים לקבוצה השנייה נבין את השיח הכלל ישראלי על מזרחיות. כך ייכללו בספר דרך משל יונה אברושמי שהטיל את הרימון שממנו נהרג אמיל גרינצוויג והצהיר בראיון לשרה ליבוביץ'־דר כי זה היה "מעשה מזרחי"; וכן פעילים מזרחים, הפנתרים ואחרים, שפגשו אנשי אש"ף בשנות השבעים והשמונים מתוך עמדה מזרחית מוצהרת; או גם ממלאי שאלונים חברתיים ופוליטיים המביעים דעתם בשאלה הערבית ומסמנים בשאלון את המוצא שלהם. אלו הן דוגמאות של הגדרה עצמית. אך כדי להעמיק הבנתנו במשולש המזרחי־ערבי־אשכנזי, נכלול גם מעשים או אמירות שהוגדרו כמזרחיים על ידי משקיפים מבחוץ. למשל התבטאויות כמו: "הסיבה היסודית [לתקיפת ערבים בנתניה] היא, לדעתי, הרגישות החריפה במיוחד של בני עדות המזרח בשטח כבוד האשה" (יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים שמואל טולדנו, 1966); "כמו יתר אחיהם המה ערביים גמורים בדבורם, במנהגיהם, במסחר ובכל..." (העיתון "הפועל הצעיר" על הספרדים בחיפה, 1910). "כמו כלי זכוכית, שנצבעים על פי צבע החומר שנמצא בהם, כך הם נוטים תמיד לעבר הצד החזק יותר" (העיתון "פלסטין" על ספרדים, 1921); "יהודים מזרחים התלוננו מרות על האופן בו מתייחסים אליהם היהודים המערבים, והביעו רצון עז להיכנס תחת הגנתנו" (פאוזי קאוקג'י, מפקד צבא ההצלה, 1948). את כל אלה ומקרים רבים אחרים ננתח בהקשריהם, תוך הצגת מגוון אירועים ובהסתמך על עושר של מקורות והתבטאויות ותחושות ומעשים. נדון מהי מזרחיות בעיני הפועלים בשמה (בהקשר הערבי, בעיקר) ומהי בעיני אחרים, ונעיין ביחסי הגומלין מנקודות מבט מזרחיות, פלסטיניות ואשכנזיות.

עדתיות בישראל של היום: ועכשיו צעד קטן אחורה. דברינו עד כה מבוססים על הנחה שזהויות עדתיות הן עדיין בעלות משמעות בישראל של ראשית המאה ה-21. עבור רבים, זהו מושכל ראשון שאינו טעון ראיה. אלא שמנגד, רבים אחרים - הממוקמים על פני כל הקשת העדתית - סבורים כי זהויות אלו איבדו ממשמעותן. חלקם מצביעים על צמיחת המעמד הבינוני המזרחי כהוכחה לחוסר הרלוונטיות של מוצא בימינו, אחרים מציינים נישואים בין־עדתיים כעדות לפירוק או לצמצום הזהויות הללו, או מציגים את השתלבותם של מזרחים בצמרת המערכת הפוליטית, הכלכלית והביטחונית כהוכחה להתמוססותן.

אלו הן טענות משמעותיות אך לא משכנעות. המציאות הפוליטית־חברתית בישראל, זו הבאה לידי ביטוי בדפוסי הצבעה ובשיח המפלגתי, בתוכניות ריאליטי המתבססות במובהק על סטראוטיפים ומאבקי כוח עדתיים, בהרכב בית המשפט העליון (כולל "הכיסא הספרדי"), בהתפלגות חברי הסגל הבכיר באוניברסיטאות (והשיעור הנמוך של נשים מזרחיות בו), במדדי השכלה והכנסה, בייצוגים עדתיים בפרסומות, במאבק על זכויות קרקעיות בין עיירות פיתוח למועצות אזוריות, בדיונים על השתכנזות ומשמעויותיה, בעצם קיומו של הביטוי השתכנזות - המציאות הזו מלמדת שזהויות עדתיות הן בעלות חשיבות גדולה גם עבור פרטים וגם במישור הציבורי.² ובשיח סביב השאלה העדתית יש מקום מרכזי לשאלת היחס המזרחי לערבים וגם לשאלת מקומם של אשכנזים בעיצוב היחס הזה. ובהיותן זהויות הנטועות בעבר, יש מקום לעיון היסטורי במערכות הגומלין ביניהן ויש לבחון תהליכים על פני זמן.

ספרדים, עדות המזרח, מזרחים: בדיבור אודות יהודים יוצאי ארצות האסלאם וצאצאיהם יש שימוש במונחים שונים, והגיוון הוא גם על פי תקופה וגם על בסיס משמעויות גלויות או חבויות הטמונות בכל אחד מהם. בראשית התקופה הנידונה בספר המונח הרווח ליהודים בני תרבות האסלאם היה "ספרדים" - כיוון שצאצאי מגורשי ספרד הנהיגו את קהילות ישראל שאליהן הגיעו, כולל בארץ ישראל, וראו עצמם אפוטרופוסים על כלל ציבור יוצאי ארצות האסלאם: עולי בבל ויוצאי המגרב, העולים מהמרחב הפרסי־אפגני־בוכרי ויתר ארצות האסלאם. בתקופת המנדט המונח הרווח היה "עדות המזרח" ולחילופין צירוף של המונחים: ספרדים ועדות המזרח (זה, למשל, היה שמה של הרשימה "העדתית" לאסיפה המכוננת ב-1948), אם כי פה ושם נעשה שימוש בביטוי "מזרחים". חלפו כארבעה עשורים מקום המדינה והמונח "מזרחים" נעשה נפוץ יותר - אך בה בעת יש המשמרים את המונח ספרדים (כמו תנועת ש"ס, ששמה המלא הוא: התאחדות הספרדים שומרי תורה). המאחד את כל המונחים הללו במישור העובדתי הוא היות לא־אשכנזי, אך המטען הרגשי והפוליטי הנלווה אליהם משתנה, כמו גם הגדרת האשכנזיות והיחס כלפיה.

המשכיות מהתקופה העות'מאנית? השתנות המונחים היא עניין בפני עצמו, אבל שינויים חברתיים ופוליטיים מהותיים חותרים לכאורה אף הם תחת ההיגיון המציג המשכיות מראשית הציונות הממוסדת ועד היום, שעומד בבסיס הספר. את הספק ניתן לנסח כשאלה: האם קיימת זיקה זהותית בין הספרדים הירושלמים והטבריינים והחברונים במאה ה-19 למזרחים כיום, המצדיקה את הכללתם כחטיבה אחת בניתוח שלנו? הרי בשלהי התקופה העות'מאנית הספרדים בארץ היו האליטה בחברה היהודית - מבחינת השכלה, מעמד, עוצמה כלכלית - ואילו עולי שנות החמישים והשישים מארצות האסלאם נותבו לפריפריה החברתית וחלקם מצויים בה עד עתה. האם יש דבר מה הקושר ביניהם? בנוסף, בחינה על פני תקופה ארוכה כוללת חילופי שלטון - מעות'מאנים לבריטים למדינת היהודים, וכן תמורות ביחסי הכוח הפנים־יהודיים - עליית מפא"י להגמוניה ודחיקתה ממנה. כל אלו מעלים ספק בהיגיון שבהצגת רצף היסטורי של יחסים בין־עדתיים ויחסי ספרדים/מזרחים־ערבים מראשית הציונות עד היום. וכמובן גם תמורות תרבותיות משמעותיות אירעו בשנים אלו: אם בתקופת המנדט נדחקה התרבות המזרחית לשוליים וכך גם שנים ארוכות לאחר קום המדינה, הרי שבשנים האחרונות היא מהווה רכיב מרכזי בתרבות הישראלית הכללית, ולו בשל תמורות דמוגרפיות ועלייה במשקל הפוליטי של המזרחים בישראל. מה הטעם, אם כך, לכלול קבוצות אוכלוסיה כה מגוונות, שפעלו ופועלות בתנאים כה שונים, תחת מסגרת ניתוחית אחת?

אלו הן שאלות ראויות, ולפיכך ראוי להציע להן תשובות הולמות. ראשית, כל מהותה של כתיבה היסטורית היא להצביע על שינויים לאורך זמן, כך שעצם קיומם של הבדלים איננו סיבה להימנע מכתיבת היסטוריה ארוכה אלא להפך, ההבדלים מניעים כתיבה שתנתח את תהליכי השינוי. ובכל זאת, יש טעם לכתיבה מעין זו רק במידה וניתן להצביע גם על המשכיות, ובמקרה זה, המשכיות זהותית בין הספרדים של שלהי התקופה העות'מאנית וימי המנדט והמזרחים שלאחר קום המדינה. והמשכיות כזו אכן קיימת. למעשה, וכפי שנראה בספר, רק מעט מהספרדים ובני עדות המזרח השתייכו לאליטה קודם לציונות והצליחו לשמר את מעמדם ולהוריש אותו לצאצאיהם; בפועל, גם בעשורים שקדמו להקמת המדינה נמנו רוב הספרדים ובני עדות המזרח על המעמד הנמוך ובתקופת המנדט התקבע מעמדם בשוליים החברתיים־כלכליים, כפי שהראו חוקרים קודמים וכפי שאציג בהמשך.³ מבחינה זו קיימת המשכיות מובהקת בין המעמד הנמוך הספרדו־מזרחי לפני העליות הגדולות ואחריהן.

ויש עוד ביטויים להמשכיות הזהותית הזו. הבסיסי שבהם הוא עצם קיומן של זהות ספרדית וזהות אשכנזית, שמיצבו עצמן זו מול זו לאורך כל התקופה, גם אם יחסי הכוח ביניהן השתנו, וקיומו של שיח מתמשך אודות המתח בין אחדות ישראל לבין קיומן של עדות. ולענייננו: לאורך השנים התקיים שיח אודות יחסי ספרדים־מזרחים עם ערבים, כפי שנראה בספר. ועוד: בשל ייסודה של התנועה הציונית באירופה, הרי שהיא כללה מבט לעבר יהודי המזרח כאל "אחרים", לא אירופים, וגם השיח הזה נמשך באופנים שונים עד היום. בתקופת העלייה השנייה (1903-1914), עת חשו "החלוצים" כי עליהם להחריב עולם ישן עד היסוד, הפך המבט החיצוני למבט מתנשא, והשיח העדתי בתנועת הפועלים נוצק אל תוך תבנית דיכוטומית: מהפכנות ויוזמה מול קפיאה על השמרים; ציונות מגשימה מול אדישות; נכונות להקרבה מול אפאתיות (מה שהמשיך מאוחר יותר בהבחנה בין לוחמי סיירות מול טבחים ושין־גימלים); זהו מאפיין מתמשך שבשנים האחרונות הלך והתפוגג, גם אם לא נעלם לגמרי.

ועוד: מזרחים (כשם כולל המושלך על עשורים קודמים ועם כל חוסר דיוקו יוחל כאן על יוצאי ארצות האסלאם) פיתחו כבר בראשית הציונות שלושה דגמים עיקריים של התייחסות לשאלה הערבית הנובעים ממזרחיותם, והם קיימים זה לצד זה בעוצמות משתנות עד היום: א. העֲמדת המזרחיות - ובעיקר ההיכרות עם השפה והתרבות הערבית - בשירות הציונות האירופית, בלי החצנה של פקפוק; ב. ראיית המזרחיות כגשר אפשרי לפיוס עם הפלסטינים. זו מתפצלת לשני זרמים: זרם ציוני שמאמין באפשרותו לתווך את הציונות לערבים, וזרם א־ציוני שמבקש לכרות ברית מזרחית־ערבית למען שוויון יהודי־ערבי תוך ערעור על הציונות; ג. מזרחיות אנטי־ערבית שמעודדת שימוש בכוח בטענה של היכרות עם התרבות הערבית ומתחברת לתפיסה של עליונות יהודית. התנועה על המנעד הזה לאורך יותר ממאה שנה היא אחד הצירים של הספר.

המזרחים כקהילה אחת? זו שאלה חשובה. כמו שלמדנו מפעילים וחוקרים בתחום, הזהות המזרחית של היום היא תוצר של החיים במדינת ישראל. וכפי שאני מציע בספר, בעשורים הראשונים של המדינה התקיימו בה שני כורי היתוך ולא אחד: עולי ארצות האסלאם הותכו להיות מזרחים, עולי אירופה להיות אשכנזים. אך בעוד שאצל האחרונים הלכו הזהויות המקוריות (ליטאי, גליציאנר, פולני וכולי) ונעלמו כמעט לחלוטין, פרט לבתי כנסת מסויימים ולחרדים שהצליחו להתחמק מכור ההיתוך, הרי שהזהויות המזרחיות (פרסי, מרוקאי, תימני) עדיין חיות וקיימות במרחבים רבים בישראל, מרמת הזהות האישית עד רמת השיח הסטראוטיפי ובדיחות של סטנדאפיסטים. בגישה המביטה על המזרחים כמכלול אחד יש אם כך מידה של השטחה. בספר אתייחס בקצרה להבדלים בדפוסי הצבעה בין מרוקאים לעיראקים (ובלשון תקינה פוליטית: בין עולי מרוקו וצאצאיהם לעולי עיראק וצאצאיהם), וגם לקלות היחסית שבה נקלטו עולים מעיראק ומסוריה בממסד הביטחוני בשל קרבתה של הערבית שבפיהם לערבית הפלסטינית, נכס שלא עמד לרשות עולי מרוקו והמגרב בכלל. כך או כך, אולי יש מקום למחקר מעמיק יותר ממה שנעשה כאן על הבדלים פנים־מזרחיים בשאלה הפלסטינית (כמו גם בסוגיות נוספות). חוסר הפירוט בנקודה זו הוא חולשה מסוימת של הספר. ויש כמובן חולשות נוספות, חלקן נובעות ממגבלות המסגרת והמקורות וחלקן ממגבלותי שלי.

וכמה מילים אישיות: זהו ספר היסטורי ועכשווי כאחד, והוא נכתב על ידי מי שאני: יהודי, ירושלמי, ממוצא אפגני־פולני (כלומר: לא ממש אשכנזי; גם לא מזרחי על מלא), דובר ערבית שחש לרוב בנוח במרחבים ערביים, שהתחנך במוסדות של הציונות הדתית האשכנזית וברח מהם, מסורתי למחצה, משתתף לסירוגין בשיח המזרחי ובשיח השמאלי, מרגיש זיקה לכל הקבוצות האלה אבל לא משתייך באופן מלא לאחת מהן. במובן מסוים, היחס המשתנה שלי למזרחיות ולאשכנזיות ולמאבק המזרחי ולמפגש היהודי־ערבי ולמאבק הפלסטיני ולשאלת הסולידריות היהודית - על כל המתחים שהיחסים האלו מכילים - הוא שמניע את הכתיבה שלי וגם מעצב אותה. כך שאף שאיני כותב על עצמי, יש בספר גם ממד של חקירה פנימית, אישית.

תהליך דומה עשוי להתרחש אצל הקורא - שהספר נכתב (גם) על ידו. זו אינה רק קלישאה: הספר מקבל משמעות רק בעת שהוא נקרא, והמטען הזהותי יחד עם התפיסות האישיות הפרטיות הם שיוצרים את הספר (וליתר דיוק: ספרים שונים) בתודעת כל קורא וקוראת. כלומר, לא רק הזהויות הבסיסיות, המולדות, "הרשמיות" - מזרחית או אשכנזייה או חצי־חצי, יהודי או ערבייה - אלא גם מידת הזיקה של הקורא לקבוצת ההשתייכות: הזדהות עמוקה, אדישות, ניכור; והתחושות ביחס לקבוצה: גאווה, או בושה, או ניטרליות, או תערובת של אלו ושל רגשות אחרים; והעמדות שיש לו ביחס לשאלה העדתית, העודנה קיימת ומשמעותית, או שנעלמה; ולזהויות עדתיות: האם יש מקום לשמר אותן או שזמנן עבר; והיחס לקבוצות אחרות: עליונות או רתיעה או משיכה או נחיתות או אשמה, למשל, והסטראוטיפים שהוא מחזיק בהם במודע ובלא־מודע, והתפיסה ההיסטורית שלו על יחסי מזרחים־אשכנזים ויהודים־ערבים, או על תרומתה החיובית או השלילית של העלייה ממרוקו לחברה הישראלית, או על צדקת הציונות או על המאבק על העאסי או על כל דבר אחר. וכמובן: ניסיון החיים השונה של כל אחד: מי שהציקו לו בבית הספר בשל אשכנזיותו ומי שנדחה מעבודה בשל מזרחיותו, ומי שגדל בחברה חד־עדתית ומי שגדל בחברה מעורבת, ומי ששמע מהוריו על כאבי הקליטה ומי ששמע סיפורי היחלצות מרגשים, ופריבילגים שמודעים לגורלם הטוב ואלו שמאמינים שכשרונם הביא אותם לאן שהגיעו; בקצרה, כל אחד יקרא אחרת את הספר וכך ייצור אותו מחדש על בסיס מה שיקבל ומה שידחה.

מבנה הספר הוא כרונולוגי בבסיסו, כראוי למסע היסטורי. הפרק הראשון בוחן את המפגש הספרדי־ערבי־אשכנזי בשלהי התקופה העות'מאנית עם התמסדות התנועה הציונית; בפרק השני ננוע לתקופת המנדט, עת התייצבה ההגמוניה של תנועת העבודה והשסעים החברתיים והפוליטיים החלו להתבסס על בסיס עדתי. התקופה שבין הקמת המדינה למלחמת ששת הימים, שנות העלייה הגדולה, היא במרכז הפרק השלישי ובו נעסוק במדיניות הקליטה ובמפגש המזרחי־ערבי (בעיקר בערים המעורבות) ובשיח אודותיו; הפרק הרביעי דן בעשור שבין 1967 ומהפך 1977, ובמרכזו עומדים יחסי מזרחים־ערבים והמבטים של אלו על אלו במציאות של שליטה ישראלית על השטחים. הפרק החמישי עוסק בשנים שבין המהפך הפוליטי לבין רצח רבין ב-1995, שנים שבהן עלה הייצוג הפוליטי המזרחי תוך מאבק באליטות הישנות, והשאלה הפלסטינית היתה אחד ממוקדי המאבק הזה. הפרק החותם, האפילוג של הספר, בוחן זרמים במזרחיות של היום ועמדתם - ופעולותיהם - ביחס לשאלה הערבית.

תודות: אף יותר מאשר קודמיו, כתיבת הספר הזה נעשתה תוך שיח מתמיד עם אנשים רבים. חלקו ישיר, בשיחות והתכתבויות ומפגשים; חלקו עקיף - קריאה של דברי עיון, פולמוס, שירה וסטטוסים ברשתות החברתיות. לא קראתי את הדברים כחוקר: התעניינתי, ולעתים השתתפתי, בשיחות מתמשכות על עדתיות ואפליה, צדק חברתי, מזרחים ופלסטינים, אלימות פוליטית, גזענות פנימית וחיצונית, ימין ושמאל וכיוצא באלה. אף ששיחות אלו לא באות לידי ביטוי מפורש בספר, באמצעותן הבנתי משהו על המתחים בין תפיסות שונות של מזרחיוּת אצל מזרחים ואחרים, ולמדתי מגוון תפיסות מזרחיות את הערביוּת.

כמה אנשים קראו פרקים מהספר או את כולו והציעו הערות מועילות: עמוס נוי הרחיב כהרגלו את הדעת ואת היריעה ורק על בסיס הערותיו ניתן היה לכתוב על הנושא כרך נוסף. איתמר טובי טהר־לב הציע תובנות סוציולוגיות מעניינות, ויפעת מהל הפנתה את תשומת לבי לניסוחים לא מהוקצעים ולעתים מוטים. תמיר קרקסון העיר על הפרק העוסק בתקופה העות'מאנית ואבנר וישניצר שיתף אותי במחשבות מורכבות בשאלת המודרנה. דרך עיניהם של אפרת כהן־בר ואחיקם ברוכי יכולתי לחוש כיצד הספר נקרא בעיניים מתעניינות, לא אקדמיות. רון דודאי פקח את עיני, כהרגלו, לכמה נקודות עיוורון שלי - לא לכולן, אני מניח - ועל כך תודתי הרבה.

אי־אפשר למנות את כל מי שרעיונותיה ותובנותיה סייעו לי לחשוב על השאלה המזרחית־ערבית ומזיכרוני ודאי נשמטו כמה וכמה, כך שהרשימה להלן היא בהכרח חסרה. בהערות השוליים הפניתי, כמקובל, למקורות בהם השתמשתי באופן ישיר. כאן אני מזכיר בעיקר את הבלתי־מצוטטים: כאלו שהפנו את תשומת לבי למקור מעניין, שלחו לי חומר רלוונטי או דיברו איתי על הנושא, ורבים אחרים מהם למדתי באופן עקיף וללא ידיעתם, בין היתר בפייסבוק, לעתים על דרך ההזדהות וקבלת הטיעונים, לעתים תוך ויכוח או התנגדות פנימית. תודתי שלוחה לאלו ולאלו, גם למי שנשכחו וגם לנזכרים כאן לטוב: אבי־רם צורף, אופיר טובול, אורית בשקין, אורית וקנין, אורלי נוי, איריס חפץ אמסלם, אלברט סוויסה, אלונה מרים אילוז, אלי ברקת, אמנון רז קרקוצקין, בני זאדה, גדי אלגזי, דוד אמסלם, הילה שלם־בהרד, חגי רם, חיה סספורטס, חן אלמליח, יאיר וולך, יאלי השש, יהודה שנהב, יובל עברי, יונית נעמן פלומבה, יעל גידניאן, ליהי יונה, מאיר בביוף, מאיר בוזגלו, מאיר עמור, מירב אהרן־גוטמן, משה (שיקו) בהר, מנשה ענזי, מתנאל בוזגלו, נדב כהן, נועה שיינדלינגר, נטלי ברוך, נטע חזן, ניסים מזרחי, סיגל דוידי, סמדר לביא, סמי שלום שטרית, עדו כהן, עוז שלח, עוזי לויה, עמיאל אלקלעי, עמרי שפר רביב, עמרם בן ישי, צבי בן־דור (בנית), רחלי סעיד, רפאל בלולו, שבתאי (שבי) עמדי, שושנה גבאי, שי אור, שי חזקני, תום מהגר ותמי ריקליס. וכשם ששמותיהם שונים כך גם פרצופיהם ודעותיהם, והתנצלותי שלוחה לאלו שאיתם דברתי ומדבריהם קראתי אך שמותיהם נשמטו מזיכרוני בעת הכתיבה ולאלו ששגיתי בהבנת דבריהם. אכן, הטעויות שבספר הן שלי בלבד.

מימון ומענקים: המחקר לספר זה וכתיבתו נעשו ללא תמיכה כספית ישירה, ובכל זאת הוא מושתת על מימון ציבורי: כשכיר באוניברסיטה העברית אני מקבל את משכורתי מקופת הציבור ולצידה אפשרות להתפנות לכתיבה, ועל כך התודה לציבור ולקופתו.

ובבית: ספר זה, כקודמיו, נכתב בבית, בין השולחן בסלון לשולחן המטבח, כשאפרת לרוב בסביבה, וכך גם ילדינו איה, אבשלום ואסנת. הם יודעים שאפשר לפנות אלי כשאני מול המחשב, וכשאני מבקש רגע שקט כדי להתרכז הם לרוב נענים. לארבעתם התודה והאהבה על הנוכחות המיטיבה דיה.