הזמנה לשרת ציבור

מבוא | לעשות טוב 

קולות התושבים שהביעו כאב אמיתי היו רמים מאוד בכל מקום ובכל פלטפורמה — בהודעות, במיילים, בשיחות טלפון, בוועדות הכנסת.

עשרות אלפי אזרחים ישראלים נאנקים תחת זיהום אוויר כבד, המגיע זה שנים רבות מתעשיית הפחם באזור ג'נין. ריח נורא, צרבות, בחילות, אסתמה ושאר מרעין בישין. הילדים לא משחקים בחוץ, כולם ישנים עם תריסים מוגפים וסמרטוטים רטובים לאורך הדלתות והחלונות. ועדות ודיונים אינסופיים, אבל פתרון ממשלתי אין.

רציתי לפגוש את התושבים באזור, להרגיש מיד ראשונה את הבעיה. לשמוע, להבין, לטכס עצה. חייב להיות פתרון, חשבתי. הגעתי לאזור חריש, ליישוב מצפה אילן, ואחרי פגישות ודיונים ביקשתי לפגוש את התושבים.

בבית הכנסת המתינו לי כמאתיים גברים, נשים וילדים מכל האזור. התושבים ופרנסי הציבור מעלים טענות, משתפים חוויות, דורשים פתרונות.

לפתע קמה אמא מקיבוץ סמוך ומבקשת את זכות הדיבור. היא ניגשת אל השולחן שבראשו אני יושב ומציגה עצמה. "אני אמא לנטע ונגה," היא אומרת. ואללה, גם לי יש נטע ונגה, השבתי.

התרגשנו ביחד, ומכאן זה כבר הפך אישי. היא מרימה שקית מעט מקומטת ומתוכה היא שולפת בזה אחר זה — מכשיר אינהלציה בצורת דובי לילדים, מזרקים, משאפים ותרופות, מתארת בפירוט איך הולכים לישון אצלם, איך חיים.

"מר דנציגר," היא אומרת. "אני כבר לא יכולה לחיות. הילדים שלי חולים באסתמה, יש לנו בעיות בפוריות ובהריונות, מחלות נשימתיות אחרות. בכל יום, כדי שנוכל לישון בשקט, יש לנו טקס: מניחים מגבות רטובות על החלונות וישנים בהגבהה מסוימת כדי לא להיחנק. לפני שנרדמים, מחלקים תרופות ומקבלים זריקות.

"כמו שנטע ונגה שלך ישנות טוב בלילה, גם נטע ונגה שלי צריכות לישון טוב בלילה," היא אמרה והסתכלה בעיני. "עד עכשיו היו ועדות, באו אנשים מכובדים ומעונבים, אמרו שיעשו דברים. אבל כלום לא קרה, ואנחנו חולים ומתים. אנחנו סומכים עליך, דנציגר."

לא הסתרתי את התרגשותי, התחייבתי בפניה שנעשה כל מה שצריך כדי למגר את התופעה הזו, ונפרדנו בחיבוק מרגש מהימים של טרום מגפת הקורונה. יצאנו לדרך שאתאר בין עמודים אלה, ובחג הסוכות כעבור שנה, בעודי מטייל עם המשפחה בצפון, התקשר תושב מצפה אילן.

"ישראל," הוא אמר בהתרגשות, "רק רציתי לספר לך שזו השנה הראשונה מאז עלינו לקרקע, שאני יכול לבנות סוכה ולישון בה בלי להיחנק מעשן תעשיית הפחם. השנה בירכתי 'שהחיינו' עם דמעות בעיניים."

לבי התרחב בשמחה ובסיפוק. מבחינתי, זו המשמעות העיקרית של עשייה ציבורית — שיפור חייהם של תושבי מדינת ישראל, וספציפית במשרד להגנת הסביבה — הצלת חיים ושיפור בריאות.

זו לא היתה רק תחושה או דיווחים של אזרחים מאושרים. בקצת יותר משלוש שנים במשרד הצלחנו להפחית במאות את מספר המתים בישראל בשל זיהומים וסיכונים סביבתיים. עוד אלפי אנשים ניצלו ממחלות סרטן, דם, לב, ריאה ועוד, ועשרות אלפים שיפרו את איכות חייהם. מספרים אלו ילכו ויגדלו, ככל שפעולות שעשינו יבשילו ויעמיקו. כמובן, עבודה משמעותית נעשתה במשרד לפני, ואני משוכנע שגם אחרינו, אך הזכות להיות חלק מעשייה זו היא גדולה.

אין הרבה הזדמנויות בחיים לעמוד מול המראה ולדעת כי מהפכות שהובלנו בתחומים מרכזיים בישראל — תחבורה, אנרגיה, תעשייה, חקלאות, נדל"ן ופיתוח, רשויות מקומיות, טכנולוגיה וחדשנות — הובילו לשינוי לטובה.

אין הרבה הזדמנויות לומר לעצמנו שבמעשינו הצלחנו להציל חיי אדם ולשפר בריאות, היום ולמשך שנים רבות קדימה, שבזכות פעולות שלנו, חייהם של מיליוני אנשים השתנו לטובה.

♦

הימים הללו, בהם נכתבות שורות אלה, אינם הימים היפים ביותר של הציבוריות הישראלית. משבר פוליטי ארוך נתן את אותותיו והשפיע כמעט בכל אספקט, נתגלעו חיכוכים אינסופיים ותחושה של אובדן אמון בין הציבור לנבחריו. דווקא בעצם הימים הללו, נראה כי זו הזדמנות טובה להאיר פינות מוכרות פחות בשירות הציבורי ולדבר בשבחה של הזכות האדירה הזו — לשרת ציבור. דווקא בימים אלה, ההזמנה לבוא ולשרת ציבור נראית חשובה ורלוונטית מתמיד.

במשך שנים רבות של פעילות נגעתי באנשים רבים באמצעות עשייה שבה לקחתי חלק בצבא, בהייטק ובעסקים, בעמותות ובארגונים חברתיים. כולם חשובים, נפלאים ומספקים, אך לעוצמת העשייה במגזר הציבורי, לשלוש שנים וחצי של שליחות ועבודה למען אזרחי ישראל, אין שנייה.

לתפיסתי, חיים מספקים הם כאלה שאינם ממוקדים רק באני ואפסי עוד. הם אינם רק חיי תענוגות והתמקדות בעצמנו, אלא חיים שיש בהם גם נתינה. בשנים האחרונות אני פוגש רבים מחברי להייטק, אנשים שלא חסר להם דבר. ועדיין, במשך כל שנותי במגזר הציבורי, הם אלה שהביעו קנאה. "אני מרוויח כמו שלא הרווחתי מעולם," אמר לי איש הון סיכון מצליח, שצמח תחת ניהולי בעבר. "ואני מקנא בך. הלוואי שלי היו הכוח והדחף להיות שם, במקום שבו אתה נמצא."

הספר הזה, "מרוץ שליחים — הזמנה לשרת ציבור", אינו מסמך אוטוביוגרפי. השנים שלי במגזר הציבורי, יחד עם אלה שקדמו להן, לימדו אותי אינספור שיעורים על ניהול, הובלה, עשייה, עבודת הממשלה ועבודת משרתי הציבור, כמו גם הרבה על אנשים.

עבורי, נסגר בכך פער דרמטי בין הדימוי הציבורי הבעייתי של המגזר הציבורי ובין החשיבות האדירה של המגזר הזה וההשפעה העצומה שלו על חייהם של אזרחי ישראל.

את הלקחים שאספתי אני מבקש לחלוק, מתוך הבנה שדווקא בימים הללו זקוק המגזר הציבורי לאנרגיה חדשה, עבור אנשים טובים שכבר בפנים ועבור אלו שיצטרפו וינסו לשנות ולעשות טוב; הוא זקוק לרענון והוא זקוק לאמון הציבור. האמון הוא הדלק שמאפשר לנבחרי הציבור, למנכ"לים, לראשי האגפים, לראשי התחומים ולכל העוסקים במלאכה, לבצע את עבודתם.

אחרי חמש־שש שנים של הקמת מפלגה וניהול משרד ממשלתי, אני יכול לומר בפה מלא שהתאהבתי. הופתעתי לחיוב, באופן שלא דמיינתי אפילו בחלומותי היפים ביותר. גיליתי איך מיקוד בעשיית טוב למען תושבי המדינה, איך רצון, נכונות ועקשנות, ניהול והובלה נכונים יכולים להוביל להשפעה רבה על חייהם של מיליונים.

לצורך כתיבת הספר ראיינתי שישה מנכ"לים, מנכ"ליות ובכירים במגזר הציבורי — בהווה ובעיקר בעבר, שנתנו גם הם את זווית הראייה שלהם לסוגיות שונות. יחד צעדנו כאן בין כל התחנות הרלוונטיות, והשתדלנו לגעת בכל הסוגיות המשמעותיות הנוגעות לשירות הציבורי.

בעיני, המסר המשמעותי בין עמודים אלה הוא לצעירים ולמנוסים יותר שמהרהרים באפשרות להכניס רגל למגזר הציבורי. אני כותב בכנות על האתגרים — ויש רבים; על הקשיים — גם הם לא מעטים; על הסכנות — בהחלט ישנן כאלה; אבל בעיקר על הסיפוק האדיר, על ההצלחות ועל הכלים שיאפשרו גם לכם לצלול פנימה לעולם מופלא ולעשות הרבה טוב.

אם בזכות הקריאה ישנה, ולו אדם אחד, כיוון וילך לשרת את הציבור בכל דרך אפשרית כמתואר בספר הזה, או העוסקים במלאכה יעשו זאת טוב יותר — דייני.

קריאה מהנה.

הקדמה | הדרך שלי

ארבע לפנות בוקר בקיבוץ כפר עציון. השמש עוד הרחק במזרח, והחדר הקטן רועד מדפיקות עזות. אני נאבק ברעש, משתדל להאמין שזה רק חלום, אבל הדפיקות נמשכות בעוצמה, ואליהן נלווה כעת קול רם, קולו של שומר הלילה: "ישראל, קום. ישראל, קום לעבודה."

אני מסתכל על השעון ומזנק מהמיטה. ממהר ללבוש את בגדי העבודה הכחולים והמרופטים שלא ראו כביסה ימים ארוכים, לוקח בידי את נעלי הפלדיום הקרועות שהתמלאו בשכבות של בוץ, ומדדה יחף בקור המקפיא של גוש עציון אל חדר האוכל.

מסביב ערפל כבד ולצדי קבוצה של אנשים — מבוגרים וצעירים — שותים בחופזה קפה וממהרים להמשיך לנמנם על ספסלי הטרנזיט שבו נוהג אחד המבוגרים. בדיעבד, נדמה לי שכמונו, גם הנהג נמנם את דרכו לעבודה, ובכל זאת הגענו בשלום ליעדנו.

תחנת ההשכמה הבאה: מרכז גידולי השדה (גד"ש) עציון אשר בקדמה, סמוך לצומת קסטינה, מרכז שמהווה שיתוף פעולה בין שלושה מהקיבוצים הדתיים של הגוש — כפר עציון, ראש צורים ומגדל עוז.

הטרנזיט שופך אותנו אל צריף המכונה חדר אוכל, ושם המהדרין מניחים תפילין, מתעטפים בטליתות ומתפללים. הפחות מהדרין שוב ישנים. מעת לעת נכנסו שם לחלומותינו שיעורי תורה שהעביר אחד המבוגרים. בתום התפילה נזרקות הביצים על המחבת ואל קיבתנו הן מגיעות בתוך לחם טרי מהמאפייה בקריית מלאכי הסמוכה.

השמש כבר עולה, אגלי טל מצטברים על הרגליים ורוח נעימה טופחת על הפנים. אנחנו כבר על הטרקטורים העייפים בדרך לעבודה בשדה: גרירת קווים, פריסת טפטפות, ריסוס, תיקון ברז, פתיחת סתימות, תכנות מחשב השקיה. אנחנו מגש הכסף שעליו הוגשה מיטב התוצרת החקלאית של קיבוצי ההר בשפלה.

זו אינה אידיאליזציה ממרחק של עשרות שנים. העבודה היתה פיזית וקשה, והאחריות שהוטלה על כתפינו — צעירים בסוף שנות בית הספר היסודי והתיכון — היתה עצומה. נדרשנו לתכנת את מערכות ההשקיה, לבדוק את הצינורות והממטרות, להפעיל כלים כבדים כמו טרקטורים ענקיים, מחרשות, דיסקוסים, מרססים ועוד.

ההצלחה של השדה היתה הצלחתנו. ידענו למדוד כמה גשם ירד, להעריך את עצמנו על פי כמויות החיטה או הכותנה שהניבו השדות, לזהות האם סיימנו שנה רווחית או גירעונית. בכל יום שכזה, בתום שעות העבודה הממושכות, התקפלנו שוב לטרנזיט בדרך חזרה לקיבוץ.

כילדי קיבוץ דתי חונכנו לחיים משותפים אמיתיים, לערבות הדדית ולהתנדבות. וכמובן, גם לעבודה, יצירה ויוזמה. החיים בקיבוץ, כפי שחוויתי כנער, היו חיים גם למען האחר ולא רק עבורך. בבסיסם עומדים ערכים כמו הסתפקות במועט, התנדבות, עזרה לזולת, סיוע לחלש.

כל אלה הם התשתית למה שיסופר כאן: הניסיון ליצור, ליזום, לעשות למען אנשים ולמען החברה הישראלית כולה.

♦

דנציג שוכנת אי־שם בפולין, על גדות נהר הוויסלה המקולל שאליו הושלך לימים אפרם של יהודים שנטבחו בשואה. במאה התשע־עשרה ובראשית המאה העשרים היתה העיר מרכז יהודי מודרני שוקק חיים ותרבות ואחת העילות הפיקטיביות של הגרמנים לפלישה לפולין. כיום היא גדנסק, עיר חוף פולנית יפה שבה מתגוררים יהודים ספורים.

אף על פי שמוצאנו כולנו, הדנציגרים, מאותה עיירה, שורשי נטועים דווקא בהונגריה מפני שהיתה זו המדינה הראשונה שאפשרה ליהודים להחזיק בה קרקעות, ועל כן נטשו הדנציגרים היזמים את מולדתם ונדדו דרומה. כך לפחות נהג לספר לנו אבי. איני בטוח שההיסטוריה אכן לצדו, אבל למה לתת לפרטים הקטנים להרוס סיפור טוב?

במשך שנים החזיקו בני משפחתי כרמים ויקבים בחבל טוקאי שבהונגריה, על גדות "נהר הבוץ", שם הפיקו יינות. משפחה חזקה, מצליחה, הסמוכה לשולחנו של הנסיך המקומי. סבא ישראל־יעקב ("זולי"), האחרון בשושלת, ירש את העסק המשפחתי ותחזק אותו עד שהגיעו הנאצים. הוא נלקח למחנות עבודה, איבד את אשתו רבקה ואחד משלושת ילדיו באושוויץ — ילד אחר נפטר בילדותו טרום המלחמה והשלישי, פרֶד, שרד.

על אף הזוועות, אחרי המלחמה הוא שב לעיירה, השתלט על העסק המשפחתי מחדש והתחתן עם סבתי, אירנה־רבקה. שני ילדים נולדו להם, השני שבהם אבי — שלמה־צבי.

עוד בטרם הספיקו ליהנות מפירות עבודתם, עלו לשלטון הקומוניסטים. כשאבי היה בסך הכול כבן חצי שנה, החליטה סבתא שהספיק לה. "שרדתי את הנאצים," היא אמרה לסבא. "אני לא מתכוונת להישאר כאן ולסבול מהקומוניסטים."

היא העמיסה את אבי ואחותו על גבה בדרך לגבול, שם הועלו על משאית כביסה שבאמצעותה הוברחו לאוסטריה. מסע הנדודים נמשך לצרפת, ומשם באונייה לארצות הברית.

יש המספרים כי סבא עוד נותר בעיירה זמן קצר, ויש הטוענים כי עזב עם סבתי. כך או כך, ערב אחד הגיע אליו בחשאי מנהל העבודה שלו וסיפר לו: "אתמול נערכה אספה בבית המפלגה הקומוניסטית. הכינו שם רשימה של בעלי הממון ובעלי הנכסים, ומחר הם מתכוונים להוציא אותם להורג כדי להלאים את הרכוש. אתה בראש הרשימה."

כעת הבין גם סבא — דנציגר עקשן — שכדאי לברוח. הוא מיהר לקחת מה שיכול היה, הצטרף למשפחה בצרפת ואיתם עלה לאונייה לארצות הברית, אל העיר ניו יורק. מסיפוריו של אבי נראה כי המעבר הזה היה הקש ששבר את גבו של סבא. אחרי שהצליח לשרוד את השואה, להתגבר על אובדן משפחתו הראשונה ולבנות לעצמו מחדש את העסק שירש, הוא חי לפתע בדלות בארצות הברית. מדינה זרה, תרבות אחרת. "הוא היה נוכח־נפקד," סיפר אבי. "אדם שבור שהחיים ריסקו לרסיסים."

אמא, כרמל, נולדה בארצות הברית, במיניאפוליס שבמינסוטה, בת לחיים יוסף ולואיז ז"ל. חיים יוסף, בן למשפחת מהגרים מרוסיה שהקימו חברת דלק והיו מספקים דלקים לבתים ולעסקים, היה איש עסקים קשוח ועקשן שהתגאה לספר שוב ושוב ש"אני הייתי חברת הדלק העצמאית האחרונה בצפון־מרכז ארצות הברית." כשהחלו חברות הענק לגדול הוא ניסה להיאבק בהן, אך אט־אט הצטמצם.

זיכרונות רבים נותרו לי ממנו, ובמיוחד רגע אחד: מתפלל בקידוש הלבנה, בדבקות על גבול הקדושה, אומר את המילים — "כשם שאני רוקד כנגדך, ואיני יכול לנגוע בך, כך לא יוכלו כל אויבַי לנגוע בי," והיה מוסיף משלו: "אויבי ומתחרי."

לדבריו, בשעת התפילה הוא דמיין את מתחריו לא מצליחים לגעת בו כפי שבני האדם אינם מצליחים לגעת בלבנה אלא רק להיכסף אליה.

בתקופת מלחמת ששת הימים הגיעו לכאן הורי לשנת הכשרה של בני עקיבא — היא לקיבוץ סעד, הוא לקיבוץ יבנה. הם חזרו לארצות הברית, ובאחת החופשות מהלימודים נפגשו במחנה קיץ של בני עקיבא והתאהבו.

כמי שחשו ניכור כלפי הקפיטליזם האמריקאי, לאחר שהתחתנו, הצטרפו לגרעין עלייה לקיבוץ. כמי שהיו חדורי ציונות, הם לא רצו לעצמם חיים של רכוש או רכושנות, אלא של תורה ועבודה. כשהציעו לחברי הגרעין להתגורר ברמת מגשימים ברמת הגולן או בכפר עציון, אבי התלהב מהאפשרות לגור ברמה. תמיד חלם להיות סוג של קאובוי — לגדל בקר, לרכוב על סוס, להיות שריף קטן בחלקת אלוהיו. למורת רוחו, שאר חברי הגרעין בחרו בכפר עציון.

♦

הקיבוץ היה אז עוד בשנותיו הראשונות אחרי ההקמה המחודשת — עשרים שנה לאחר נפילתו במלחמת העצמאות. אבא עבד בדיר ואמא בחממות. על אף האידיאולוגיה ותחושת השליחות, ניכר שלנצח הם נותרו שם כעולים חדשים, מהגרים זרים שאינם נטמעים.

אבא, כמו דנציגר, היה יזם בנשמתו גם בין שבילי הקיבוץ. לאחר שעבד בדיר, כנהג משאית ובשדות, הוא הקים עסקי תיירות, עסקי יודאיקה, חברת קונדיטוריה, חברה להכנת ליקר מהדובדבנים הגדלים במטעי הקיבוץ, יזם את המתחם המסחרי בצומת גוש עציון ובערוב ימיו היה משווק פירות של יישובי הגוש ובהמשך של חקלאים ברחבי הארץ.

מדי יום הקפיד ללמוד דף גמרא. בזמנו הפנוי תרם בסתר לכל נזקק. על קברו כתבנו שהיה איש של תורה, עבודה וגמילות חסדים, עשייה של חומר, עשייה של רוח ועשייה למען האחר. כל אלו משמשים עבורי סימני דרך.

אמי, אשת עבודה ייחודית, עבדה בחממות ובמפעל המתכת "אמגזית", קצת בבתי ילדים ובחדר אוכל, ובגיל ארבעים המציאה את עצמה מחדש — למדה ריפוי בעיסוק ועסקה בתחום עד הפרישה. בעבודתה שילבה במיוחד בין כלים ושיטות לסיוע לאנשים עם מוגבלויות. עוד סימן ואור בדרכי עד היום.

♦

בנובמבר 1990, בתום לימודי התיכוניים, התגייסתי לצה"ל. אפיזודה קצרה בקורס טיס, ועוד אחת קצרה בסיירת מטכ"ל. את המשך השירות עשיתי ביחידת החבלה של הצנחנים כלוחם וכמפקד. היו אלה ימי לבנון — נכנסים, יוצאים, קופצים לגיחות למבצעים ולמארבים, מותירים על האדמה המדממת הזו רבים מחברינו. לאלו הצטרפו ימים קשים של טרור שיצא מיהודה ושומרון, ודרש מאיתנו פעילות מבצעית אינטנסיבית כשלא היינו עסוקים בלבנון, אבל זה כבר לספר אחר.

לאחר השחרור עבדתי מעט בשדות הקיבוץ — בשביל הנשמה, כדי לסדר את המחשבות וקצת את חשבון הבנק הריק — ואחר כך למדתי מדעי ההתנהגות וכלכלה באוניברסיטת בן־גוריון בנגב. במקביל עבדתי למחייתי בייעוץ כלכלי, בבניית תוכניות עסקיות ובניהול פרויקטים לכמה מהחברות הגדולות במשק ולכמה יוזמות עסקיות.

עוד לפני שסיימתי את התואר, החלטתי לעבוד במשהו. משהו עסקי, כלכלי. משהו. פתחתי את "דפי זהב" — פעם השתמשו בספרים הצהובים הללו — סימנתי במרקר את כל החברות שעניינו אותי, השגתי מכתב המלצה ממפקדי בעבר, ישראל זיו, כתבתי מכתב אישי, ושלחתי למאתיים החברות שסימנתי.

רוב המכתבים, כדרכם של מכתבים מאנשים קטנים לחברות גדולות, לא נענו. ספק אם נקראו, ואולם לא אמרתי נואש. התחלתי להתקשר, חברה אחר חברה, וקבעתי פגישות. אם מישהו לא היה עונה, הייתי מופיע במשרד ומבקש לדבר עם המנכ"ל. כך הגיעו הצעות העבודה הראשונות שקיבלתי.

לקראת סוף שנות התשעים, הקוצים בישבן הבשילו לכדי רעיון: להגיע להייטק, שם הכול קורה, שם אפשר ליזום, להקים מאפס, לצבור ניסיון ניהולי גלובלי בחזית העסקית המתקדמת ביותר וגם להשיג עצמאות כלכלית.

באותה תקופה, סביב 1998, כתבתי תוכנית עסקית לאחת החברות שאיתן עבדתי, ונזקקתי לסיוע מאיש מדעי המחשב. התקשרתי לחבר מהתיכון, גאון המחשבים, הפיזיקה, המתמטיקה וגם השירה, בני להמן ז"ל, ושכרנו את שירותיו כדי שיכתוב את הקטע הטכני.

מפה לשם, שתים־עשרה שנים של טירוף יצאו לדרך במקביל לצמיחת בועת האינטרנט. ניהלנו חברה מצליחה, צברנו ניסיון ניהולי רב, גייסנו משקיעים, כמעט קרסנו, וקמנו מחדש מספר פעמים. פיתחנו מוצרי תוכנה ושירותים לחברות הגדולות ברחבי העולם, וסיימנו באקזיט יפה. בו בזמן הייתי מעורב בהקמת חברות נוספות, בהשקעות, במיזוגים ורכישות, בהבראת חברות, מכלול שלם של המסלול המהיר והמרתק של תעשיית ההייטק, זה שאפשר לי להחליט בלב שלם על השלב הבא: לעשות טוב.

חשבתי שהמקום הנכון לעשות זאת יהיה במגזר השלישי: ארגונים חברתיים. התחלתי במגוון עמותות וארגונים בתחומי חינוך, ילדים ונוער בסיכון, תעסוקה, צמיחה ורווחה לאלו שידם אינה משגת. יזמתי, הקמתי, סייעתי בגיוס תרומות, גיבוש חזון, תוכניות אסטרטגיות, ייעוץ, ניהול ועדים ועוד.

בין הארגונים הרבים התמזל מזלי לקחת חלק משמעותי בהקמת פורום כפרי הנוער והפנימיות ולנהלו יחד עם אבי נאור, בני לוין ואחרים, פורום שלקח על עצמו אחריות אזרחית לסייע לכעשרים וחמישה אלף נערים ונערות בסיכון באותם מוסדות של משרד החינוך והרווחה: שדרוג תשתיות פיזיות, תשתיות ניהול, גיוס כספים, שיפורי חקיקה ותקצוב ממשלתי.

עוד זכיתי, לבקשתו של רענן דינור, מנכ"ל משרד ראש הממשלה לשעבר, לסייע לעמותת "שכולו טוב", העוסקת בשיקום תעסוקתי עבור אנשים עם מוגבלות נפשית. התרשמתי מאוד מהעשייה שלהם, ולא הבנתי איזו עזרה הם צריכים, אך הם התעקשו כי נדרשת קפיצת מדרגה אסטרטגית.

יחד רקמנו אסטרטגיה, ויצרנו שותפות, בחנו את הצרכים החברתיים והתעסוקתיים של אנשים עם מוגבלויות, ומיקדנו את עבודת העמותה בהשמה בשוק ה"רגיל", כלומר לא תעסוקה נתמכת, כמחווה, אלא ממש עבודה כחלק אינטגרלי משוק התעסוקה. שילבנו תפיסות מהעולם העסקי — ניהול מוצר, שיווק, מכירות, מיקוד — עם כדאיות עסקית ותועלת חברתית.

יכולות ההובלה והיישום של עירד אייכלר, עופר כהן והצוות המשובח הפכו תוכנית למציאות והובילו שינוי משמעותי שהשפיע על חייהם של אלפים — כארבעת אלפים מתמודדים עם אתגרים נפשיים בכל שנה, עם שיעורי השמה של כשלושים אחוז. הצלחה כה יוצאת דופן, עד שכיום "מייצאת" העמותה עשיית טוב לרחבי העולם, יוזמה וחדשנות ישראלית לא רק בהייטק, אלא גם בעולמות עשיית הטוב והרווחה.

לאלו הצטרף גם ארגון הנוער "סח"י", ילדים ונוער בסיכון, ואחרים הלוקחים אחריות על עשיית טוב בשכונות שבהן הם חיים; תוך שהם עוזרים לאחר, הם עצמם מניחים את התשתית לחיים, לצמיחה אישית ולחיים איכותיים וטובים.

במהלך העשייה הרבה נפגשתי לראשונה עם מערכות השלטון בישראל. את המערכות הביטחוניות והכלכליות אני מכיר היטב. בעיני, הן לא פחות מנס. שמונה או תשעה מיליון משוגעים בלוונט, מוקפים אויבים, הצליחו ומצליחים לייצר כלכלה דומיננטית ומשמעותית, חובקת עולם; ומערכת ביטחון מהעוצמתיות בעולם.

אך נראה היה כי האתגר האסטרטגי הבא של מדינת ישראל הוא שדרוג מערכות השלטון: מרכזי, מקומי, מגזר ציבורי ופוליטי.

החלטתי לקפוץ לזירה, מתוך מחשבה שאוכל להביא מהכישורים ומהניסיון שלי בניהול והובלה, לשפר את עבודת השלטון ואת השירות שמקבלים אזרחי ישראל. ברור היה לי כי זו אינה משימה ליום או יומיים ולא לאדם יחיד, זה ייקח עשרות שנים ועשרות מנהיגים ומנהלים, אבל שם צריך להתמקד; את הרכבת הזו חייבים לבנות ולהניע.

כמעט את כל שרי ממשלת ישראל פגשתי. בזה אחר זה. אותם, ואת כל מי שנראה היה לי שיוכל להיות שר בעתיד. הצגתי את עצמי בפניהם, סיפרתי מי אני, מה אני מעוניין לעשות. הסברתי שהגיעה השעה מבחינתי לעבור מעולם היזמות וההייטק אל המגזר הציבורי והפוליטי.

בפגישות הללו נוצרו כמה קשרים טובים והזדמנויות. אחד מהם עם משה כחלון, אז שר הרווחה ושר התקשורת. התפתח בינינו דיון מעניין על המקומות שבהם אפשר לעשות למען אלה שידם אינה משגת, ואיך לשלב בין זה לבין כלכלה חופשית, יוזמה, צמיחה ושגשוג.

התחלנו להיפגש באופן קבוע לשיחות שאט־אט התפתחו, בהן גם עלו ההתלבטויות שליוו אותו באותם ימים — האם להישאר בליכוד ולחצוב שם את דרכו, או לצאת החוצה. "איגוף או אִגרוף," אמרנו אז.

כשכחלון החליט לפרוש מהליכוד, הייתי שותף לכתיבת התוכנית להקמת מפלגת "כולנו". לבקשתו, התגבשה קבוצה שכללה את אבי גבאי, נדב שמש, נדב שיינברגר, רפי ברזילי ואנוכי, לצד צוות מתנדבים הולך וגדל. יחד כתבנו תכנים ובנינו את תשתיות המפלגה, שבבסיסה תוכננה להיות תנועה עממית עם אג'נדה חברתית־כלכלית של מאות אלפי אנשים.

כאשר הוקדמו הבחירות — כמו שקורה בישראל הרבה יותר מדי — מצאנו את עצמנו עם תשתית לא אפויה לחלוטין, ואיתה יצאנו לקמפיין. הדרך הזו היתה מהמיוחדות והלא מוכרות שפגשתי עד אז: פָּנלים, חוגי בית, סיבובים בשווקים ובקניונים. הפעם לא מכרתי מוצר טכנולוגי, אלא רעיון וגם אדם, מנהיג. בשורה התחתונה, השגנו עשרה מנדטים שהכניסו את כחלון למשרד האוצר, את יואב גלנט למשרד השיכון ואת אבי גבאי למשרד להגנת הסביבה.

♦

"ישראל," פנה אלי כחלון בראשית הדרך, "אתה עושה איתי את כל הדרך הזאת, עוזר לי לבנות מפלגה. מה אתה רוצה בתמורה?"

מנכ"ל משרד ממשלתי, אמרתי.

"למה? למה לא ח"כ, יו"ר ועדה או שר?" כחלון הופתע.

תראה, אמרתי. עברתי על כל אנשי העסקים שנכנסו לזירה הציבורית, וגיליתי שרובם נכשלים מפני שהם לא יודעים מה שהם לא יודעים. חוקי המשחק שונים מן החוקים בעולם שממנו הם באו, כמו כדורגל מול כדורסל. העובדה שהיית איש עסקים טוב אינה מבטיחה שתהיה פוליטיקאי טוב. לכן אני מעדיף להתחיל בתפקיד ביצועי, לראות שאני אוהב את המערכת, ושהיא אוהבת אותי בחזרה; לוודא שאני אכן מסוגל להביא תוצאות, להשיא ערך. לעשות טוב לאזרחי ישראל.

כחלון אישר את ההסכם. רגע לאחר הבחירות, כשנחתמו ההסכמים הקואליציוניים, מונה גבאי לתפקיד השר להגנת הסביבה, ולי הוצע לשמש מנכ"ל משרדו. בכנות, שנינו התאכזבנו מהשיבוץ. מה לנו ולהגנת הסביבה, חשבנו. בנינו יחד מפלגה כלכלית־חברתית, ומשום כך ונוסף על הרקע שלנו, שאפנו לתפקידים כלכליים משמעותיים כמו משרד האוצר או משרד הכלכלה. סביבה? מה כבר אפשר לעשות שם?

מאוכזב, נפגשתי עם כחלון בכנסת. משה, אמרתי, אני בכלל לא בטוח שאני מעוניין בתפקיד. דיברנו על תפקידים כלכליים משמעותיים, ואתה שולח אותי להגנת הסביבה?

כחלון הופתע ונפגע. בתקופת הקמת הממשלה הוא עמד תחת לחצים גדולים. כל אחד מהסובבים אותו רצה לעצמו משרד או תפקיד. "כולם עושים מהלכים כדי לקבל את התפקידים שהם רוצים," אמרו לי נשמות טובות. "רק אתה וגבאי לא עושים בכלל פוליטיקה. פשוט יושבים ומחכים."

כנראה שיש אמת בדברים. היינו שנינו אנשי עסקים, טריים במגרש הפוליטי, לא למדנו עדיין מה צריך לעשות. מהשיחה עם כחלון יצאתי עצבני, אך לאחר דקות מספר התאפסתי והתקשרתי להתנצל ולהודות לו על ההזדמנות.

בדרך הביתה הרהרתי. הרי זה לא מה שרציתי. התפקיד הזה נראה לי קטן, שולי ולא רלוונטי. כשנכנסתי, בת־עמי, רעייתי, ניערה אותי. "מספיק עם השטויות," היא אמרה. "תפסיק להשתחצן, וקח את התפקיד. תוכל לעשות בו הרבה טוב."

היא צדקה.

גבאי נכנס לתפקיד לפני כדי ללמוד אותו, וקבענו שאני אכנס רק כעבור שלושה חודשים, באחד בספטמבר 2015. את הזמן שנותר ניצלתי לחופשה ולבירוקרטיה אינסופית שלא הכרתי: כתיבת קורות חיים, מילוי שאלון מועמד ושאלון ניגוד עניינים, טפסים, תחקיר ביטחוני, פוליגרף ועוד.

קיבלתי ספר חניכה ורקע, לקרוא וללמוד על המשרד ועל הסביבה. תחת רגלי נפרש נחל שורק, נוף יפהפה, ואני טובע בבלגן: חומרים מסוכנים, זיהום אוויר, חשמל, תחבורה, קרינה, תכנון ובנייה, תשתיות. מנעד עצום של תחומים. את עיני משכו בעיקר הדברים הקשורים לנושאי בריאות והצלת חיים.

בהמשך, אחרי כניסתי לתפקיד, נתקלו עיני במספר ששינה את כל מה שחשבתי על המשרד: "בכל שנה מתים בטרם עת אלפיים וחמש מאות אנשים כתוצאה מסיכונים וזיהומים סביבתיים."

המספר הזה הכה אותי בתדהמה. לא העליתי על דעתי את הנזקים החמורים שיכולים להיגרם לאזרחי ישראל בשל סיכונים סביבתיים. לא רק תמותה, אלא גם תחלואה של אלפים ופגיעה משמעותית באיכות חייהם של עשרות אלפים. שלא לדבר על משבר האקלים שכבר החל נותן אותותיו וטומן בחובו סכנות גדולות אף יותר.

לפתע נראה המשרד רלוונטי במיוחד, והתגלתה הזדמנות גדולה לעשות טוב עבור אזרחי ישראל. לראשונה, ראיתי מול עיני משימה ששווה להילחם עבורה. הבנתי שכל משרד ממשלתי הוא פלטפורמה אדירה לעשייה, גם אם הוא שולי למראית עין.