קהיר סן מישל

 קריעה

אחרי חצות, כשיצאו החברים סוף־סוף, חזרה נאדין בלאות לחדר האוכל וכבר ניחשה את העומד לקרות. היא ורפאל התגוררו עכשיו בדירה קטנה על גבול הליופוליס והרבו לארח ידידים, בעיקר חברי מפלגה ופעילים המקורבים אליו.
על השולחן נותרו שרידים מארוחת הערב. פירור לחם כאן, שם כתם קפה שחור, מפיות נייר קמוטות וצלחות שאיחרו להתפנות. רפאל יצא ללוות את אורחיו, והיא שחררה כלפיו קריאת גנאי קולנית. כל אותו שבוע הוא דחק בה, כדרכו, לארח שוב את נציגי המפלגות הקומוניסטיות הקיקיוניות. אולי יגיעו לאיזו שהיא הסכמה. כאילו שבהם תלויה ישועתה של מצרים, היא חשבה בביטול.
בסיומו של הערב כבר חשה כי ידה המושטת שוב ושוב אל השולחן מבעד לענני עשן הסיגריות, מגישה־מפנה את צלחות האוכל, הייתה לישות עצמאית, מכנית, מנותקת מהגוף.
הזעם הציף אותה. היא הגישה עוד דברי מאפה, הרתיחה קנקנים קטנים של קפה שחור, שטפה במהירות את הספלים הזעירים ואז חזרה והשיבה אותם אל השולחן. גלי בחילה עלו מבטנה ההריונית כשבדלי הסיגריות נערמו בספלוני הקפה, נמעכו והתערבבו בתמציות הנוזל השחור המתעבה. מעגל הראשים הרכונים בכובד ראש מוגזם בתוך העשן המיתמר עורר בה את הרתיעה הישנה כלפי כל מה שהיה בו מהעמדת הפנים והסתמיות.
שוב הם נואמים על עקרונות, היא התקוממה בתוכה. "אמת מוחלטת", "צו המפלגה", כאילו היו בפוליטביורו בברית המועצות. הרי במצב הקיים הם נראו מגוחכים.
הפכתי לאישה ממורמרת, חשבה כשנזכרה איך רפאל אמר לה פעם "מקום שני, תדעי שאת במקום השני", והיה חוזר ומדקלם כבפזמון סובייטי כי המפלגה וישועת העם המצרי חשובים מכל רצון של הפרט.
עד לא מכבר היא עוד האמינה שהיא עומדת לפני עניין נשגב וראוי ממנה וחשוב שתיקח בו חלק, אבל עכשיו נותרה בה רק הריקנות.
הבית דמם. מחוגי השעון התקרבו לאחת בלילה, והיא קרסה אל הכורסה.
רפאל חזר אל הבית. חסר מנוחה החל להלך הלוך ושוב מהמטבח אל החדר, אות שביקש לשוחח. דווקא עכשיו. בזעמה היא לא התכוונה להקל עליו. בשתיקה עקבה אחר הילוכו עד שלקח כיסא והתיישב מולה.
הוא התנצל על שהוא מתוח כל כך ושקשה לו לדחות את השיחה עד הבוקר. הוא אמר שהוא יודע היטב שהיא עייפה בגלל ההריון, הודה לה על שטרחה כל כך והתנצל שנית על שאינו יכול לדחות את השיחה ושאל שוב ושוב, "את מסכימה?"
הוא הצליח לשכך מעט את התנגדותה, והיא, מתוך הדחיפות שבקולו, הבינה כי עתה ייחתם פרק אחד בחייהם ומייד יתחיל הפרק האחר.
הוא מבין היטב, כך אמר, את מה שהיא חשה כל אותו הערב מול הווכחנות וההתדיינות האין־סופית.
"אני יודע שצדקת", הודה. "אני מכיר בכך שזה מכבר התמכרנו לשיח שכביכול אין בו תוחלת".
"אם כך, לא היית צריך להזמינם אל הבית בזמן כל כך לא מתאים", היא אמרה.
"את טועה", הוא אמר. "זה רק נראה כך. הלוא עכשיו כיסאו של המלך מתערער. השינוי יתחולל באחת".
"כן, ואז אתם מייד תיקראו לדגל?" הגיבה בלעג.
אבל הוא דיבר ברצינות. "מעטים מסוגלים להבין שהקומוניזם הוא באמת הפתרון. ונראה שזמננו מגיע..."
"למה אתה חותר, רפאל?" שאלה בקרירות אף שחשה שהיא יודעת. 
"אני מנסה לומר", השיב לה בלהט גובר, "שעם האסלאם ו'האחים' הצוברים כוח והשפעה, דווקא אני, כמו יהודים אחרים שעמדו בראש התנועה, נידחף החוצה. עכשיו ירדפו את מי שסלל את הדרך. אולי יקבלו את הדרך, אך לא אותנו אישית. הרי תמיד ניחשב לזרים".
הוא הפליג במובן מאליו והיא איבדה את סבלנותה, אבל הוא המשיך. 
"את חושבת שהפעילים היהודים יישארו כאן זמן רב? הלוא יצודו אותם כעופות מבוהלים. הם יידחפו החוצה מתוך הארגונים שהם עצמם הקימו. איש מהמנהיגים היהודים לא יוכל להישאר כאן, במצרים. את יודעת זאת טוב ממני. גם לא אלה מהמייסדים שעדיין נערצים היום על ידי הפלגים הסוציאליסטים. הם ייאלצו לעזוב. מצרים הקוסמופוליטית? זה נגמר".
הוא האריך יתר על המידה. היא התבוננה בו בקור, בריחוק, ובתוכה מערבולת – לנטוש, אני צריכה לנטוש, ללכת... – וכמו תמיד, ברגעיה הקשים ניצבה מול עיניה דמותו של יהודה – ומה היה קורה אילו? – והזיכרון ההוא, הנדיר, מיום פרידתם בספריית האוניברסיטה. איך רכן מעליה דקות ארוכות לפני שהרגישה בכך, מרוקן מכל שליטתו העצמית. כל חומרת פניו מתמוססת, עיניו הכחולות נעוצות בה, ממוקדות, אהבה אין קץ בפניו והוא מסמיק, ועד היום לא ידעה אנה תישא את הרגע הזה, העוטף.
ובינתיים קלטה כל מילה היוצאת מפיו של רפאל וידעה שאין מוצא. הרי היא נושאת את בנו או בתו ברחמה ומחויבת עד תום ללכת איתו באש ובמים.
"למה אתה חותר?" היא שאלה, והוא התפתל, הכביר מילים ודחה את הנחתת המכה הסופית. אבל היא הקדימה אותו.
"אתה מתכוון להתאסלם", פסקה.
"כן", השיב עתה בנחרצות. "אני רוצה להישאר כאן, במצרים. אנחנו נתאסלם".
"אנחנו". הוא יתאסלם ואני עימו. הוא כבר החליט. היא נאטמה, כאילו לא הרגישה דבר ולא רצתה להרגיש. היא הייתה כמי שנפל עליו אסון כבד והוא עדיין לא קולט, מתקשה לעכל. אחר כך, בפני עצמה, נאחזה בנימוקים המקלים. אם אתאסלם – מה בכך? הרי אלוהים, אם הוא בכלל קיים, נמצא בכל מקום, כמו שאמא פלור הייתה אומרת. והרי אימה אפילו לא תתרגש מכך יתר על המידה וגם לא כל בני המשפחה האחרים, שחלקם כבר יצאו לעולם והיו לפזורה יהודית בפני עצמם.
אבל אז ניעורה בה החרדה ממשהו חמור וקשה הרבה יותר. מהבגידה. הבגידה בה עצמה, בנאדין, בכל מה שחלמה להיות, בכל מה שאחרים ראו בה, ביופייה, בכישרונותיה, בגאונותה, בהיותה אומנית ויוצרת, בכל מה שכיוונה אליו משחר נעוריה. כן, היא תישאר אסירה, שבויה בידי כוחות שמעבר לשליטתה, וגם הוא, רפאל, יתאסלם או לא, כך חשבה. הוא עדיין אינו מבין זאת, אבל תמיד יהיה איש רדוף.
אחר כך כבר לא ידעה איך הסתיים הערב הנורא ההוא ומה אמרו אז זה לזה. היא זכרה רק שכל העת הציקה לה מחשבה אחת – איך תבשר את הדבר לאביה. אבא "הנרפה", "הבטלן" וכל שאר הכינויים שהדביקה לו אמא. היא אהבה כל כך את האיש הנרמס. כיצד תעמוד לפניו? מה יגיד כשתספר לו?
היא השתהתה כמה ימים, ואחר כך הלכה אליו. והוא, אביה, יעקב אלחריזי, רבץ כדרכו על הספה הרכה ברגליים משוכלות בתנוחה שהייתה מוציאה את אימה מדעתה. הם פתחו, כדרכם, בדברי חיבובים משעשעים ורכילויות שגורות על שכנים וקרובי משפחה, אבל אביה בכל זאת הרגיש כי משהו אינו כתמול שלשום.
"מה לך, בתי?" שאל. "מה קרה? מה על ליבך? אחקי! דברי!"
מבט עיניו הטובות, החפות מכל חשד, הקשה עליה עוד יותר. היא לא ידעה מה לומר, במה תפתח. לבסוף התעשתה, הרצינה וניגשה לעניין.
"אבא, אני צריכה להסביר לך משהו חשוב", אמרה ומיהרה להוסיף, "אני לא יודעת איך תקבל את הדבר. אני לא רוצה להכעיסך".
הוא הגיב בביטול, שולח מבט מהיר אל פלור שעמדה בפינת החדר וקיפלה כביסה בשפתיים חשוקות.
"רק היא, אמא שלך, עם הלשון הארוכה, רק היא שכועסת".
"יש לו, לרפאל, בעיות קשות בעבודה", פתחה. "כן", הדגישה. "בעיות בעבודה".
אביה לא היה מצוי כלל בעולם השיח הפוליטי־מפלגתי, לא כל שכן שהיה מנותק לחלוטין מהאידיאולוגיות, האסטרטגיות והטקטיקות של המפלגות הקומוניסטיות, ובזה בדיוק היה שורש העניין. היא התקשתה להסביר.
"אתה הרי יודע מה קורה עכשיו. הלוא גם אתה מרגיש עכשיו את השנאה המתעוררת מסביב, אפילו כאן, אצל השכנים".
"אל תשימי לב", הגיב בתנועת יד מבטלת. "זה כלום. יום עסל יום בסל. זה יעבור". 
"לא, אבא. אצלנו לא כך. קשה לו, לרפאל. זה לא זמני. הרי בפירוש אומרים לו, 'אתה לא מתאים. לא שייך. אתה יהודי'".
"ומה בכך?" השיב. "רפאל שלך בחור חכם. יקום ויעזוב. ימצא מקום אחר".
"לא, אבא. הוא לא יכול. זה המקום שלו. זה חשוב לו".
"מה חשוב? הרי כל זה כגל עובר", הוא מיאן להבין.
"אבא, הוא לא יעזוב. הוא חייב לעשות מעשה כדי שיוכל להישאר. אחרת יצטרך לעזוב את מצרים".
היא חשה שלא תוכל להמשיך כך, להסביר את הדברים במתינות, צעד־צעד.
"הוא החליט להתאסלם", זרקה פתאום ישירות, ואחר כך, "ואני אתאסלם איתו".
אביה נאלם. נדמה כי באחת הפכו עיניו הבהירות לפלדה אטומה אפורה. ידיו הממוללות ללא הרף במחרוזת הענברים לא חדלו ממלאכתן, כאילו אמרו, מה שהיה הוא שיהיה. הוא לא הצליח להגיב ואולי גם לא רצה, כאילו היה זה למטה מכבודו. הוא הניח לה לשאת דברים אל חלל החדר. היא לא תיארה לעצמה עד כמה קשה הדיבור בתוככי הדממה, אל מול אדם המתעקש לשתוק.
היא אזרה עוז והמשיכה בדבריה, האריכה בתיאור מצוקותיו של בעלה רפאל, שנקלע למבוי סתום על אף כל מאמציו. היא הדגישה עד כמה הוא רוצה להישאר במצרים וקיוותה שבכך יוכל אביה להזדהות עימו. הרי בניגוד לאשתו מעולם לא העלה בדעתו להיפרד מהארץ שכה אהב.
נאדין טרחה שוב ושוב להסביר כי כל זה הוא מהשפה אל החוץ, פרוצדורה חיצונית בלבד שתכליתה להקל עליהם, להשאירם כאן, קרוב אליו. אין כאן כוונה אמיתית עמוקה, אין לכך משמעות. ברגע מסוים אף הזכירה את האנוסים שנשארו יהודים לדורי דורות.
הדיבור היה קשה עליה. מאמציה הנואשים להסביר מול שתיקתו הרועמת הכבידו עליה יותר ויותר. היא התקשתה לשמוע את קולה שלה המהוסס, המנסה לפייס, לרצות, בעוד אימה, מהצד, חושקת את שפתיה הדקות ושותקת. 
כשנסתתמו מילותיה לבסוף הרים אליה אביה את עיניו ואמר, "את תביאי ילד מוסלמי? אם תעשי זאת, את לא בתי ואני לא אביך".
כשיצאה נאדין מבית הוריה היא לא ידעה אנא תפנה, כאילו לא היה לה בית משלה. זמן רב שוטטה ברחובותיה של קהיר המוסלמית. בין המסגדים הנפלאים של רחוב אל־מואיז ורחובות חאן אל־חלילי. קולות הרוכלים המציעים את סחורתם הקיפוה מכל העברים. בשולי השוק עברה בין חנויות תכשיטי הזהב והכסף של הצורפים והסוחרים היהודים. וכשעייפה עצרה כרכרה שתוביל אותה אל מעבר לנהר.
שעטות הסוס הקצובות הרגיעו אותה מעט. ככל שהרחיקה הכרכרה מערבה הלכה קהיר המוסלמית והתאיידה. הסמטאות הדחוסות הססגוניות נמהלו אל תוך השדרות החדשות עם הבתים הגבוהים, האירופיים, שהלכו וגדשו את קהיר המערבית בקצב בנייה מואץ, עצבני, בטרם יבוא משהו או מישהו לעצור אותו באחת.
היא התקדמה הלאה, אל עבר הרחובות השעונים אל הנילוס, והנהר, כתמיד, הרגיע אותה. הבוקר היו מימיו רכים, מהורהרים, גליו נעו שוקטים בקצב אחיד בזה אחר זה, כאילו לא התקיים כלל מאבק ערמומי, מר ונחוש בין שני העולמות, כאילו היה הוא הערובה ליציבות. אבל היא ידעה בערפילים של אחורי המוח שגם זה אינו נכון, שהשלווה המשתקפת מהמים אף היא אשליה, כמו אשליית חייה עם רפאל.
שאון גלגלי הכרכרה, קצובים, מדודים, כמעט נסך בה תרדמה. כשחצתה את הנהר כבר שקעה בקהות חושים זמנית מנחמת, וכשהרכב שאל, "לאן עכשיו, גבירתי?" היא ניעורה וביקשה לרדת.
המערב הקהירי זימן לה עתה את הפגישה עם האוניברסיטה המלכותית, זו שהוקמה בימי אבי המלך פארוק, המלך פואד העקשן והעצבני, לתפארת מצרים העתידית. הרחבה הגדולה של האוניברסיטה השתרעה לפניה. בכניסה ניצב פסלו הנודע של מחמוד מוכתאר,  "האישה והספינקס", זה שזכה לכינוי "מצרים המתעוררת". איזו התרגשות עורר כשב־1928 הוצב כאן בחזית כמבשר לעולם כולו שהנה, מצרים, מתוך עברה, מביטה בתקווה אל עתידה החדש.
נדמה כי רק אתמול שהתה כאן עם ידידיה וחבריה ללימודים, ובכל זאת הרגישה כה זרה ברחבה המוכרת. היא לא הכירה איש במקום הזה שבו בילתה ולמדה כמה שנים. סטודנטים, פניהם כה צעירים, כמעט ילדים, הילכו אנה ואנה. גם אני נראיתי אז כה צעירה? תהתה.
היא ניגשה בכבדות אל אחד הספסלים המוצלים שברחבה. סטודנט וסטודנטית שישבו בפינתו קמו מייד והניחו לה לשבת כאילו צריכה הייתה לכל אורכו ורוחבו. זה כבר לא המקום שלי, הרהרה. היא הניחה לעצמה להתמכר לגעגועים. מה שהיה לעולם לא יהיה, חשבה. גם עתה לא עלה בידה להשתיק, אפילו לרגע, את פעמון האזהרה המתריע, המענה.
חודשיים ויותר עברו עד שרפאל ונאדין עשו מעשה. הם הרשו לעצמם הפוגת מה. באותם ימים הרבתה שלא כרגיל לפקוד את בית הוריה ולשוחח עם אביה. הם לא הזכירו את שיחתם הדרמטית האחרונה. הם ידעו, כולם, שזמנם שאול, שהנתק אכן יתרחש, אבל בינתיים בילו יחדיו ימים אחרונים.
זמן מה לפני מועד הלידה המתקרב התאסלמו רפאל ונאדין. רפאל שינה את שמו לסלים סעד. ונאדין, שמאז ומעולם התייחסה לדת, כל דת, בשוויון נפש, החליקה על בטנה ואמרה לעצמה כמעט באדישות, "יהיה לי בן מוסלמי".
היא לא יכלה לשער כי כעבור שנים רבות בנה בכורה, אדריכל עטור הישגים, יעזוב במפתיע את מצרים ויתנתק ממשפחתו. לבוש בבגדי כוהן דת קיצוני הוא ישוטט במסגדים בבלגיה ובצרפת ויתנבא על יום הדין.