אהבה בבידוד

1

קייסי

כבר שלושה ימים שמסך הטלוויזיה בבית אינו כבה, העדכונים זורמים מכל העולם ומעלים את סף החרדה שלי לשיא חדש.

אני שופכת את תכולת סלסילת הכביסה וצונחת על הספה לידה, מתחילה לקפל את בגדיה הקטנטנים של סופי, שממלמלת ללא הפסקה ומגלה עניין רב בטבעת פלסטיק גדולה המונחת על שטיח הפעילות שלמרגלותיי.

עיניי נעוצות במגיש החדשות, שהעייפות נתנה בו את אותותיה. הכותרות שבתחתית המסך מתעדכנות במהירות, מספרות סיפור עצוב על אחוזי הידבקות גבוהים ועל אחוזי תמותה מטורפים בכל העולם. אני מניעה את ראשי, לא מאמינה למצב ההזוי שאליו נקלענו. אם היו מספרים לי לפני כמה שנים שהעולם כולו יצא למלחמה בווירוס קטלני, המאיים להדביק את האוכלוסייה כולה ולחסלה בתוך פחות משנה, אני כמעט בטוחה שהייתי מגלגלת עיניים וטוענת שזה נשמע כמו תסריט של שובר קופות הוליוודי, שבו מורגן פרימן מגלם את הנשיא בעוד ג'ף גולדבלום או טום הנקס הם הגיבורים שאליהם נישאות עיני העולם כולו, בתקווה שימצאו תרופה לנגיף המתפשט במהירות מסחררת.

הכותרות ממשיכות להתחלף בזו אחר זו ועל המסך מופיעה מפת העולם, כשנקודות אדומות צובעות כמעט את כל שטחה, מסמנות את מוקדי התפשטות הנגיף.

אני נושמת נשימה עמוקה ועיניי נודדות אל סופי שלי. צמרמורת מפלחת את גבי והלב שלי מגביר את קצב פעימותיו. "מה נעשה אם זה יגיע אלינו, קטנה שלי?" אני אוספת אותה משטיח הפעילות ומצמידה אותה אליי.

"אני מקווה שהפעם שמת לה מספיק בגדי החלפה." אית'ן זורק על כתפו את התיק שהכנתי עבור סופי ואני ממש מתאפקת שלא לטרוק את הדלת בפרצופו.

"ואני מקווה שהפעם תחזיר אותה בזמן למקלחת ולשינה." אני מזייפת חיוך והוא מצמצם את עיניו.

"איחרתי בחצי שעה, תתגברי על זה כבר!"

"איחרת בשעתיים, ואל תגיד לי להתגבר! אני זו שנשארה ערה חצי לילה כי היא ישנה כל הדרך ברכב שלך ולא יכלה להירדם שוב. יש סיבה לכך שאני מקפידה לשמור על שגרה ואתה..."

"בלה, בלה, בלה," הוא קוטע את המתקפה שלי.

אני פוערת את עיניי בהפתעה. אני ארצח אותו! אני פשוט אקח סכין ואנעץ אותה בלב שלו. אני פולטת נהמה וניגשת אל סופי, שממתינה בסבלנות בעגלה שלה, "תעשי לו את המוות." אני משתופפת מולה, מברכת על כך שהיא עדיין לא מבינה מה אני אומרת כי אחרת היא הייתה מפתחת תסביכים רציניים.

"אל תדאגי, היא למדה מהטובה ביותר," אית'ן אומר מאחוריי ואני מנתרת בבהלה. אפילו לא שמתי לב שהוא התקרב.

אני נפרדת מסופי בנשיקה והוא מגלגל את העגלה החוצה, טורק אחריו את הדלת בלי להיפרד ממני. טוב, לא באמת ציפיתי שייפרד. מאז הגירושים היחסים בינינו נעים בין שנאה להתעלמות מוחלטת, אז נכון שמדי פעם אני חוטאת במבטים חטופים לעבר הפנים המושלמות שלו ואל הכפתור הפתוח בחולצתו, אבל ברגע שהוא פותח את הפה – הקסם מתפוגג. רגע, אמרתי קסם? טעות, זה יותר כמו מגיה שחורה.

את אית'ן הכרתי כשעוד ינקתי. כן, קראתם טוב, האימהות שלנו היו החברות הכי טובות עוד מהתיכון. אית'ן היה בן שנתיים כשאימא שלי הניקה אותי אצלם בבית ועל פי דיווחים שקיבלתי ממנה כשגדלתי, הוא היה נועץ בי עיניים כבר אז. למעשה אני כמעט בטוחה שהוא נעץ עיניים בשד של אימא, אבל אנחנו לא נגלה לה את זה, נכון?

עטופה בשמיכה, אני יושבת על הספה, לוגמת בזהירות מספל קפה חם וצופה בסדרה התורנית שלי בנטפליקס. "מה עכשיו?" אני מגלגלת עיניים כשהנייד שלי מתחיל לרטוט תחתיי ומניחה בגמלוניות את הספל על השולחן בעודי מגששת אחר המכשיר.

אימא: את רואה את זה?

ההודעה גורמת לי לכווץ את מצחי בדאגה. על מה היא מדברת?

אני: רואה מה?

אני: חדשות! עכשיו!

אני משליכה את הטלפון בחזרה על הספה וחוטפת את השלט. לא נכון! זה ממש לא קורה! אני מגבירה את עוצמת הקול בטלוויזיה ולא מצליחה להאמין למה שיוצא מפיו של הנשיא טראמפ, שעומד מול האומה כולה ומכריז על סגר כללי חסר תקדים, שייכנס לתוקפו בעוד יומיים ויימשך כשבועיים. האזרחים יוכלו לצאת ביומיים הקרובים כדי להצטייד במזון ובתרופות ולהיערך לסגר. המשדר עוד לא נגמר ואני כבר מתחילה לערוך בראשי רשימת קניות ענקית. אני יכולה להסתדר בלי פסטה ושימורים, אבל רק אלוהים יעזור לי אם איאלץ להיתקע ללא מגבונים לחים וחיתולים. יש גבול לכל דבר.

אני לוקחת את התיק שלי ואת המפתחות וממהרת להצטרף למיליוני האנשים ההיסטריים לא פחות ממני, שמזדרזים לכבוש את מדפי הסופרמרקט הקרוב אליהם. אני שמחה שסופי עם אית'ן, זה מקל על התנועה שלי במעברים.

לאחר שעה ארוכה אני גוררת את עצמי אל הקופה. העגלה עמוסה לעייפה, ואני מספיקה לסיים הגהה לספר בקורא הדיגיטלי עד שמגיע תורי. מי ידע שמסע קניות יהפוך מייסר כמו טיפול שיניים, ושכל אדם שרק מושך מעט באף ייראה כחשוד בהדבקה המונית.

"היא אכלה?" אני לוחשת כשאית'ן נכנס, נזהרת שלא להעיר את סופי, שנרדמה בעגלה.

"אנחנו צריכים לדבר," הוא מסתובב וטומן את ידיו בכיסי הג'ינס שלו. אני מטיבה את השמיכה סביב סופי ומזדקפת, הטון שלו מלחיץ אותי.

"זה בעניין הסגר..." הוא מוסיף, משפיל לרגע את עיניו ואז מחזיר אותן אליי, "אני רוצה את סופי איתי."

הגיחוך המפוחד שאני פולטת גורם לו להדק את לסתו בעוד הבעתו מרצינה. "אתה... אתה לא רציני." החשש המתגנב לליבי מתחיל להתפשט על פניי ולהפוך למיני היסטריה.

"את לא יכולה לבקש ממני לא לראות אותה ארבעה־עשר יום."

"ואתה כן?! אני אימא שלה, היא צריכה אותי!"

"ואני אבא שלה!" הוא נועץ בי מבט זועם ואני נרעדת.

סופי משמיעה קולות של חוסר מנוחה בעגלה, ואני ניגשת אליה.

"מצוין, הערת אותה, אני מקווה שאתה מרוצה."

"קייסי, אני לא מתכוון להיפרד לשבועיים מהבת שלי, זה לא יקרה."

"מה תעשה? תחטוף אותה?" אני נעמדת מולו ומשלבת את ידיי בהתרסה. הוא חושק את שיניו ואז פותח את פיו כדי לומר דבר מה, אך לאחר שנייה של הרהור הוא סוגר אותו, עוקף אותי ויוצא מהבית בטריקת דלת.

טוב, אני שמחה שסגרנו את העניין הזה. הוא באמת האמין שאתן לו לקחת את האוויר לנשימה שלי לשבועיים שלמים?

בשעה שש וחצי בבוקר אני מתעוררת לקול חבטות על דלת הכניסה. הלב שלי דוהר בבהלה, מי האידיוט שדופק כך בשעה כה מוקדמת?

"אתה יצאת מדעתך?!" אני יורה לעברו של אית'ן, שמתפרץ לתוך הבית ברגע שאני פותחת את הדלת. הוא מניח בחבטה את תיק הנסיעות שלו על השולחן בסלון, מתעלם מכך שאני נועצת בו עיניים.

"מה, לעזאזל, אתה עושה כאן בשעה כזאת? בקרוב יתחיל הסגר ולא תספיק לחזור הביתה, ואם אתה חושב שאתן לך לקחת אותה איתך, אתה הוזה!"

אית'ן עומד מולי, מתנשף, אגרופיו קפוצים בצידי גופו והמבט הנחוש בעיניו מתחיל להדאיג אותי. "אתה שומע אותי?! אתה חייב ללכת, עכשיו!"

"אני לא הולך." הוא מושך בכתפו.

אני מגחכת, בטוחה שלא שמעתי טוב, אבל החיוך נמחק מפניי כשהוא מתיישב על הספה ומשלב את זרועותיו על החזה העצום שלו.

"מה זאת אומרת אתה לא הולך?" החיוך נמחק מפניי כלא היה.

"זאת אומרת," הוא נעמד ומתחיל להתקדם לקראתי, "שאני. לא. הולך."

"אתה לא יכול להישאר כאן! זה הבית שלי!" הדבר היחיד שמגוחך יותר מהרעיון לקחת את סופי איתו הוא הרעיון להישאר כאן, יחד.

"נתחיל בזה," הוא מקרב את פניו אליי, "שזה גם הבית שלי. כל דבר שנמצא פה שייך גם לי, עד שסופי תגדל. דבר שני, יש לך רעיון טוב יותר מאשר להרחיק אותי ממנה לשבועיים?" אני מניעה את ראשי כלא מאמינה ומתחילה להתהלך בסלון.

"אתה לא יכול להישאר איתי כאן שבועיים. אנחנו לא יכולים להיות חמש דקות באותו חדר בלי דחף חייתי לרצוח זה את זה, יש לך מושג מה יקרה אם נהיה סגורים יחד שבועיים שלמים?"

"קייסי, מה הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות?" הוא פושט את ידיו לצדדים, ועיניי נודדות אל שרירי הזרועות המאיימים לבקע את שרוולי החולצה שלו.

"אתה באמת שואל?" אני מרימה גבה.

"את יודעת מה? את צודקת. אין צורך לשאול, אני יודע בדיוק ממה את מפחדת..." הוא מתקרב אליי בצעדים איטיים ואני נסוגה. מה הוא חושב שהוא עושה?

"את מפחדת שלא תוכלי לעמוד בפניי. שנינו יודעים שבהזדמנות הראשונה שתהיה לך, תזנקי עליי. אני חושב שאצטרך מפתח לחדר האורחים, מי יודע מה יקרה אם פתאום יתחשק לך 'לבקר' אותי באמצע הלילה."

אני נעצרת כשהספה שמאחוריי נתקעת בשקע ברכיי. עיניי מזנקות אליו והחיוך הזחוח המעטר את פניו גורם לדם שלי לבעור, אבל לא בערה מהסוג הטוב. "אתה צודק בדבר אחד," הוא מחייך והגומה בלחיו מעמיקה. "בהזדמנות הראשונה שתהיה לי, אני אזנק עליך, אבל עם סכין מכוונת לעורק הראשי! והסיבה היחידה שאגיע לחדר שלך באמצע הלילה היא כדי לחנוק אותך בשנתך!"

הצחוק המתגלגל שלו ממלא את החדר ומציף את עורקיי בזעם טהור. מה הוא חושב לעצמו? אני פולטת שוב נהמה לא ברורה, משהו בין כעס לייאוש, דוחפת אותו ומתקדמת אל חדר השינה שלי. אם אחזור לישון, אולי אוכל להירגע מעט ומי יודע, אולי כשאפקח שוב את עיניי אגלה שכל זה היה רק חלום רע ואני לא באמת הולכת להיות סגורה ארבעה־עשר יום עם הגבר היחיד בעולם הזה שאני לא יכולה להיות במחיצתו אפילו דקה בלי לרצות לזנק מהחלון או לחתוך לעצמי את הוורידים.