למלכה אין בית

פרולוג

בחדר חשוך התהלכה דמות הלוך חזור, חזור והלוך, נשימותיה קטועות ונפשה סוערת. מה היא תעשה? לאן תלך? היא נעצרה ליד החלון הגדול והביטה החוצה. החושך לא הצליח להעלים לגמרי את מראה העיר שבה נולדה וגדלה, העיר שהיא כה אהבה — עד שהחלה לתעב אותה. היא איחלה לעצמה לא לראות אותה עוד לעולם.

היא התכופפה מעט ונשענה על אדן החלון. לרגע התנדנדה. זה יכול להיות פתרון כל־כך קל ומיידי. קודם הראש, אחר כך הכתפיים ולבסוף הרגליים. יגידו שהיא מעדה, שהיא תלתה כביסה ושהחבל נקרע, או אולי שסבלה מסחרחורות בזמן האחרון. ד״ר הלרמן יעיד שמצבה הנפשי לא היה 'נורמטיבי' — מילה שהוא כה אהב. מה זה משנה, היא כבר לא תהיה שם לשמוע את השקרים שיפיצו עליה ואת צקצוקי הלשון — כאילו באמת אכפת להם ממנה.

היא שמעה קול מאחוריה והסתובבה בחדות. בפינת החדר עמד כלוב ברזל פשוט. היא ניגשה אל הכלוב, ובאצבעות שלא היו לגמרי יציבות פתחה את הדלת הקטנה. הקנרית שצייצה בשמחה רבה לפני רגע התרחקה ממנה בפחד. ״בואי,״ לחשה והכניסה את ידה לתוך הכלוב. היצור הקטן רעד והתרחק עוד יותר. לא, הרהרה בכעס פתאומי, היא לא תימלט מפניה כמו כל האחרים. היא סגרה את אצבעותיה על צווארה החם, והקנרית נלכדה. גופה הקטן עדיין רעד.

״ממה יש לך לפחד?״ תהתה בקול.

היא הלכה אל החלון. השמיים היו שחורים, אף כוכב לא נראה באופק. פניה היו החלטיות. לאט־לאט היא הרפתה מעט את אחיזתה והתבוננה בציפור בסקרנות. האם יצור כה קטן יצליח היכן שהיא, אישה מבוגרת, נכשלה? יש רק דרך אחת לגלות. בתנועה מהירה היא העיפה את הציפור החוצה. ״לכי! תברחי!״ ציוותה, אך הקנרית צנחה. היא ראתה את הנפילה המהירה, את הסוף הצפוי שעומד להתרחש, וליבה החסיר יותר מפעימה אחת. ואז, כשהקץ התקרב ונראָה שבעוד שנייה עצמותיה הקטנות יישברו, פרשה הציפור את כנפיה בשליפה אחת והתרוממה מעלה־מעלה.

היא המשיכה להביט בציפור עד שזו נעלמה מעיניה. ציפור בודדה מרחפת בשמיים הקודרים, מעופפת גבוה ועוד יותר גבוה, כתם של צבע על קנבס שחור, מתעקשת ליצור מסלול משלה למרות העננים המאיימים שסוגרים עליה ומסתירים לה את הדרך.

1. הַוְּרָדִים פּוֹרְחִים

הרבנית גיטי שטיין קמה ממיטתה בבוקר בהרגשה נהדרת שהעולם הוא מקום נפלא לחיות בו ושהעיר הכי נפלאה בכל העולם היא, איך לא, בני ברק. השמש זרחה מבעד לתריסים בדירתה רחבת הידיים, חמשת ילדיה עדיין נמו את שנתם כיאה לצאצאים ממושמעים. השעון המעורר בישר לה שהשעה עדיין מוקדמת ולכן לא מן הנמנע שהיום תספיק את כל המטלות שברשימה שלה (בדרך כלל היא הספיקה רק שליש). כל אלה חברו יחד לחזק את תחושת שביעות רצונה וכמו לחשו לה בקול בטוח, גם אם מעט צפצפני, ״איזה יום מאושר מחכה לך!״

היא הביטה בדודי, בעלה זה עשרים שנה. הוא עדיין ישן במיטתו, לבוש בפיג'מת התכלת שאהב, שלו ורגוע. היא חייכה למראה פיו הפתוח לרווחה, וחיוכה התרחב כשהוא השמיע נחירה קולנית ומייד לאחר מכן יבבה קטנה. לפעמים היה לה קשה להירדם בלילה בגלל כל הרעשים שהוא הצליח לייצר כשישן, אך כעת, כשהחיים חייכו אליה בפה מלא שיניים בוהקות, הרעש היה חסר כל חשיבות, פרט שולי מתוך תמונה גדולה של חיים הרמוניים ורגועים.

היא התלבשה בזריזות ויצאה מהחדר. שום תזוזה לא נשמעה מכיוון חדרי הילדים, וגם על זה היא הכירה תודות לאל שבשמיים. היה בכוונתה לצאת למכולת לפני שעות העומס והיא לא רצתה שאף ילד יעכב אותה עם דרישה כזו או אחרת. הטיסה של דודי בעוד חמש שעות ועליה להכין לו תיק עם כמויות של אוכל שיספיקו לטיסה של שתים עשרה שעות, שכן בעלה לא נהג לאכול מהמנות במטוס, גם לא את אלה שסומנו ככשרות למהדרין.

״אי־אפשר לדעת מי נגע באוכל,״ היה מטיף למשפחתו כאילו הוא מסביר סוגיה מסובכת בגמרא לחברותא שלו. ״מישהו סיפר לי שבטיסה שלו לארצות הברית הוא פתח את נייר האלומיניום — ותנחשו מה הוא מצא בפנים? נו, אתם לא תאמינו! עכבר מת!״

גיטי, שהכירה את הסיפור היטב, כמו את כל סיפוריו שהתעקש למחזר עשרות ולפעמים מאות פעמים, חשבה שהמקרה מאוד מוזר. היא, שמעולם לא טסה לחוץ לארץ, תהתה אם דברים כאלה באמת יכולים לקרות. הרי האריזות הרמטיות, סגורות וחתומות במדבקה של הבד״ץ. איך עכבר הצליח להסתנן פנימה מבלי שהעיניים הבוחנות של משגיח הכשרות יבחינו בו? אבל דודי הינו אדם רציני, נכבד ומכובד בקהילה, כך שאין סיבה לפקפק בדבריו. רק חבל שבגלל עכבר אחד מסכן היא נאלצת לצאת ולעשות קנייה גדולה לפני כל טיסה של בעלה. היא הייתה אורזת בתיקי פלסטיק כמות נדיבה של סנדוויצ'ים, עוגות, עוגיות ופירות, כדי שחס וחלילה דודי לא ירעב בדרך.

גיטי סגרה את דלת הבית בלי לנעול אותה וירדה במדרגות הבניין. בחוץ האוויר היה טרי ונקי. היא דילגה בקלילות מעל זוגות רבים של אופניים ועגלות תינוק מכל צורה וצבע שהושארו בכניסה. צעדיה היו מהירים אך לא מהירים מדי. היא לא רצתה להידמות למתעמלים המוזרים שרצו בפארקים ליד בני ברק, כשזיעה מכוערת מכסה את פניהם והם בקושי נושמים. והבגדים שלהם! גיטי הסמיקה רק מהזיכרון. גברים שלובשים מכנסיים כמו גרביונים של ילדות. איך הם לא מתביישים ללבוש בגד כה צמוד? הרי רואים לא רק כל שריר נפוח אלא גם את החלקים המוצנעים בגוף, הנפוחים לא פחות. והנשים? לבושות בחולצות זעירות ובמכנסיים כל־כך קצרים, כמעט בלתי נראים. בעצם, סיכמה בינה לבין עצמה בכעס, אפשר לקרוא לילד בשמו — הבחורות האלה יוצאות לרחוב בחזייה ובתחתונים בלבד! מה היא הייתה עושה לחווי שלה אילו העזה לצאת ככה! גיטי עיקמה את האף בתחושת גועל, ואברך שעבר לידה ברחוב הביט אחריה בפליאה. אחר כך מיהר לבדוק אם סגר את הרוכסן במכנסיו.

בני ברק של שש בבוקר עדיין נמה את שנתה. מתוך הבניינים הגבוהים לא בקעה ההמולה (הברוכה או המעצבנת — תלוי את מי שואלים) של ילדים המתעוררים בבכי, מים זורמים לנטילת ידיים וסירים שמתנגשים בכיריים כמו מצילתיים. לפעמים, מעל כל החגיגה הזאת, ניצחה שירה של זמרים חסידים. על כל זה נוספו קולותיהן של אימהות שהיו נשמעים לכל אורך הרחוב, וגם אם המילים היו שונות בין בית לבית, הבקשה תמיד הייתה זהה: ״קומו כבר, כמה פעמים אני צריכה לומר לכם שאתם מאחרים ללימודים!״

השעה הייתה 6:20 כשהיא הגיעה למכולת — עשר דקות לפני הפתיחה הרשמית — אבל לשמחתה הדלת כבר הייתה פתוחה. רבי ירחמיאל קליין ישב מאחורי הדלפק, ראשו שקוע בספר גמרא גדול שהיה מונח על השולחן. גיטי חיבבה את האיש העדין בעל הזקן האפור והקול הרך. מתחת למגבעת גדולה נצץ זוג עיניים צעירות של נער בן חמש עשרה, אף שגילו היה לפחות פי ארבעה.

״בוקר טוב,״ היא בירכה.

רבי ירחמיאל הרים את ראשו, וכשראה שזאת גיטי, חיוך רחב התפשט על פניו. לפני שיכול היה לענות, הגיחה מאחוריו אישה נמוכה, רחבת ממדים, לבושה בחלוק ורוד פרחוני ועוטה שביס אפור שנקשר ברישול לראשה. היא דחפה את הכיסא של בעלה בדרכה אל גיטי ולא טרחה להתנצל בפניו.

״הרבנית שטיין, מה שלומך?״ שאלה בלומה קליין באדיבות, אך עיניה השחורות לא באמת חייכו. הן בחנו בסקרנות את גיטי מכף רגלה ועד הפאה הבלונדינית שעל ראשה. ״שמעתי שבעלך טס הבוקר. לאן הפעם? מקסיקו, דרום אפריקה או אולי אוסטרליה? מעניין איזו סחורה הוא יביא משם הפעם.״

פניה של גיטי נשארו חתומות, אך בתוכה היא נאנחה. אוהו, כמה שהיא נאנחה! אשתו של רבי ירחמיאל אהבה יותר מכול לדוג מידע ואז לרוץ ולספר לכל מי שהיה מעוניין להקשיב לה וגם לאלה שלא. גיטי החליטה לא לענות. כולם ידעו במה בעלה מתעסק. דודי שטיין היה איש עסקים אמיד שהתפרנס יפה מהחנות שלו לכלי בית. בכל זאת, אין פירוש הדבר שבלומה צריכה לדעת בדיוק איך, כמה ולאן הוא נסע.

בלומה המשיכה לסקור את פניה ביסודיות. ״נראה שלא ישנת טוב, הרבנית. מה יש, צרות עם הילדים?״ היא לא חיכתה לתשובה, וכמו רכבת המשיכה לדהור קדימה, ״ומה עם הכלה מיידעלע שלך? כל־כך יפה, קצת גבוהה מדי... אני אישית לא אוהבת כאלה גבוהות. זה גברי מדי. אבל ימצאו לה מישהו מתאים, בטוח. או אולי,״ היא הביטה בגיטי במבט ערמומי, ״יש כבר חתן ברקע?״

אם לא אעצור אותה, התעצבנה גיטי, כל העיר תתקשר היום לאחל לי מזל טוב. היא הכריחה את עצמה לענות בטון שקול ורגוע. ״ממש לא, גברת קליין. חווי רק בת שבע עשרה ואנחנו לא מחפשים לה שום שידוך.״

בעלת החנות נראתה מאוכזבת אך התעשתה במהירות. ״ומה עם חיים? בחור קצת שמנמן אבל יפה, בדיוק כמו אביו. לאיזה ישיבה הוא התקבל?״ בקולה נשמעה תקווה גדולה שלפחות את פיסת המידע הזו גיטי תנדב, אבל גיטי סירבה לבלוע את הפיתיון.

״עדיין לא התקבל לשום מקום, אבל אעדכן אותך ברגע שכן.״

עיניו של רבי ירחמיאל פגשו את אלה של גיטי בהבנה. הוא כחכח בגרונו ופנה לאשתו בעדינות.

״בלומה, הרבנית שטיין בטח ממהרת לערוך קניות.״

אשתו הזעיפה פנים אליו. ״נראה לך שאני לא יודעת? תחזור ללימוד שלך ואל תתערב לי בשיחות שלי עם לקוחות!״ היא הפילה ארגז של שימורים על הרצפה, וגיטי ניצלה את הרגע כדי לברוח לכיוון המקררים.

שידוכים יכולים להיות מאוד מוצלחים, הרהרה גיטי בעודה בוחרת חמש שקיות שוקו ועשרה מעדנים ומניחה אותם בזהירות בעגלה, אך גם מאוד אומללים. קחו למשל את רבי ירחמיאל ובלומה קליין. איך ייתכן ששידכו את רבי ירחמיאל טוב הלב למישהי כמו בלומה, שהמילה 'קלאפטע' עדינה מכדי לתאר אותה? האם מכל הבנות שבעולם לא יכלו למצוא לו מישהי מתאימה יותר? היא השוותה את חוסר הכבוד שבלומה הפגינה כלפי רבי ירחמיאל לדרך המנומסת שבה היא שוחחה עם בעלה, וליבה נחמץ בקרבה. היא לעולם לא הייתה מתייחסת ככה לדודי. היא ודודי התאימו מאוד — ככה כולם אמרו, החל בשדכן, כמובן — והיא ידעה שאנשים מביאים אותם כדוגמה חיה לשלום בית.

סוד היחסים הטובים בעיניה היה החלוקה הטובה שערכו בכל תחומי חייהם המשותפים. לדודי הייתה האחריות שלו — ללכת לתפילות בזמן, לקבוע עיתים לתורה ולפרנס את משפחתו. לגיטי נשאר רק ללדת, לבשל, לאפות, לכבס, לנקות, לקנות, לחנך וכמובן להיות רעיה תומכת לבעלה. אם קרה שלא הגיעו לעמק השווה, נמצא פתרון פשוט: גיטי הייתה מוותרת, ובזה הסתיים העניין. כך היא שמרה על שלום הבית שלהם כבר עשרים שנים. אילו הייתה צריכה לתאר את הזוגיות שלהם, הייתה אומרת שהיא ודודי משלימים זה את זה כמו טלית ותפילין.

אחת לחודשיים דודי היה נוסע לחוץ לארץ כדי לקנות סחורה עבור החנות שלו. פירושו של דבר היה שהטיפול בילדיהם נפל לרוב על כתפיה של גיטי. היא לא התלוננה. גיטי הייתה מציאותית. זה שהיא יכולה לקחת כמה מצרכים שהיא רוצה מהמדפים בלי להתעכב על המחיר שלהם, זה שהיא גרה בדירת חמישה חדרים ולא ביחידה צפופה מתחת למדרגות של מישהו — זה אך ורק הודות לכישורי הפרנסה של בעלה. היא חשבה על חברתה מלכי, שגורלה היה שונה לגמרי. כשמלכי הייתה מגיעה לחנות, היא הייתה מרימה כל מוצר, בוחנת את המחיר, מחשבת כמה עולה כל גרם, ואז מחזירה למדף אם התוצאה לא התאימה לכיס שלה.

אני באמת מאושרת, חשבה. הקדוש ברוך הוא בירך אותי בבריאות, בבעל טוב, בילדים מקסימים, ובבונוס יקר ערך — בהרצאות. לא היה לה מוזר להוסיף את האחרון לרשימת הברכות שלה. הרבנית גיטי שטיין הייתה ידועה בתור מרצה בחסד עליון בארגון מ.י.ם — ארגון בבני ברק שחרת על דגלו את חשיבותה של העברת מסרים דתיים לנשות בני ברק. הנושאים שגיטי התבקשה להרצות עליהם היו מגוונים: תפקיד האישה בראי היהדות, פרשת השבוע, גידול וחינוך ילדים, שלום בית. היה משהו אותנטי וחם בהרצאות שלה שחיבב אותה על קהל השומעות, וכשהן היו פוגשות אותה ברחוב או בבית הכנסת הן היו ניגשות אליה בכבוד ובהערצה ומבקשות ממנה עצה או רק אוזן קשבת. גיטי תמיד נענתה ברצון.

ליבה התרחב מהודיה לאלוהים על כל הדברים הטובים בחייה, ופתאום התחשק לה לפצוח בשירי הלל ושבח. היא לא עשתה את זה, כמובן, כי קול באישה ערווה, וחוץ מזה, משיכת תשומת לב היא ההפך מצניעות. ומה יגידו כל הנשים שנכנסו בינתיים לחנות המכולת מול גיטי המזמרת? היא כמעט צחקה כשחשבה על פרצופיהן המשתאים.

בלומה עמדה מאחורי הדלפק ובחנה כל פריט של הקונים לפני שהקלידה את המחיר בקופה הגדולה והמיושנת.

״למי זה?״ היא נפנפה בקופסה של טמפונים מול פניה של נערה צעירה שעמדה ראשונה בתור. הבחורה האדימה ולא ענתה. ״אני מקווה שלא לך,״ בלומה המשיכה בקול רם. ״זה לא בריא לבחורה צעירה להשתמש בהם. מה, אימא שלך לא סיפרה לך?״ ומייד לאחר מכן, ״ארבעים שקלים. לרשום? איזה שם? כתובת?״

היא רכנה מעל מחברת חומה גדולה ורשמה בה את הסכום, והבחורה הסתלקה במהירות מהחנות, פניה עדיין סמוקות. ילד קטן כבן שמונה עמד בתור לפני גיטי. הוא הניח לחם, חלב וקופסה של מזון לתינוקות על הדלפק.

בלומה בדקה את המחירים, הזינה את הסכום לקופה, ואחר כך הרימה את עיניה ובחנה את הילד בחשדנות. ״לרשום? מה השם?״

״אני מוישי גרינברג.״

״אתה גר ברחוב חזון איש 47?״

״כן.״

בלומה סגרה את המחברת בחבטה אדירה שגרמה לגיטי לקפוץ.

״תגיד לאימא שהיא לא שילמה את החשבון בחודש שעבר, אז אין יותר מצרכים בהקפה.״

הילד לא הבין, או אולי בחר שלא להבין. ״אימא ביקשה להביא לה את האוכל מייד. התינוק רעב,״ אמר והחל לארוז את שלושת המוצרים בתוך שקית. בלומה חטפה את השקית מידו.

״לך הביתה ותגיד לאימא שאין יותר אוכל עד שהיא לא משלמת!״ עיניה רשפו אש.

התור התארך מאחורי גיטי והיא שמעה מלמולים ורטינות.

״נו, שהיא תרשום לו. מה הסיפור שלה?״

״באמת, קצת לחם וחלב. הפעם היא הגזימה.״

״גברת קליין, תוסיפי את המצרכים לחשבון שלי, אני מכיר את אבא שלו, הוא יחזיר לי,״ הציע מישהו, אך בלומה לא ויתרה.

״החוב שלהם עומד על אלף שקלים, אני לא אתן להם אף מוצר מהחנות עד שלא ישלמו!״

רבי ירחמיאל קם ממושבו ולחש משהו לתוך אוזנה של אשתו. היא פנתה אליו בזעם.

״אני מנהלת את החנות, לא אתה!״

רבי ירחמיאל התיישב, פניו מיוסרות.

הילד היה קרוב לבכי. ״אבל אימא צריכה...״

״לא מעניין אותי מה היא צריכה!״

״אני לא יכול...״

״אני אשלם את החוב!״

בבת אחת השתרר שקט בחנות. כל העיניים הופנו לעבר גיטי שעמדה מאחורי הילד, פניה לבנות מכעס.

״אבל הרבנית שטיין, הם לא משלמים...״ התחילה בלומה, אך גיטי עצרה אותה.

״שמעתי. בעצם כולנו שמענו.״ היא לקחה נשימה עמוקה, והתפללה שהגב החלש שלה לא ייתפס לה בדיוק ברגע זה. הוא תמיד התכווץ וגרם לה כאבים עצומים בשעת לחץ והתרגשות. ״הבנתי שהחשבון לא שולם בחודש שעבר ולכן את לא מוכנה לרשום להם. אז הנה,״ היא שלפה מהתיק שלה חמישה שטרות חדשים של מאתיים שקלים והניחה אותם על הדלפק. ״זה בשביל החוב.״

בלומה לקחה את השטרות והכניסה אותם לקופה, ממלמלת משהו לא ברור. היא הושיטה את השקית לילד, שנראה מבולבל.

גיטי חייכה אליו. ״זה בסדר, מוישי. רוץ מהר הביתה ותביא לאימא את האוכל לתינוק.״

הילד לא חיכה להזמנה שנייה. בתוך דקה הוא היה מחוץ למכולת. גיטי נעמדה במקומו. היא ערכה את הקנייה ושילמה תמורתה, משתדלת שלא להביט בפניה של בלומה. היא חששה ממה שהיא עלולה לומר אם מבטיהן ייפגשו. היא ארזה את המצרכים וניגשה אל הדלת. בלומה לא אמרה לה מילה נוספת, אך רבי ירחמיאל הרים את ראשו וקרא אחריה בקולו הנעים, ״תזכי למצוות! שיהיה לך יום טוב, הרבנית שטיין!״

גיטי, עמוסה בשקיות וסובלת מהתחלה של כאב גב, חשבה שאילו רק יכלה, הייתה חונקת בשמחה את השדכן של רבי ירחמיאל ובלומה קליין.