חתונה שניה

ראשית דבר

אין זעם בגיהנום, כזעמה של אישה שבעלה זייף בעצמו את מותו.

פרייה קטאלנו חייכה בשמחה המסונוורת המתבקשת, בעת שצילמה את הסלפי שלה עם כל המראות שהקיפו את המקום בו עמדה, על במה קטנה מרופדת בשטיח, במעמקי בוטיק הכלות האקסקלוסיבי ביותר במילאנו.

"אני יכולה לצלם אותך," התנדבה טרסינה, המעצבת. היא פסקה לרגע מסידור שפע בד השיפון הדקיק והעדין, שעטף את חלקה התחתון של השמלה. כל סנטימטר בשמלה היה רקום בטוב טעם, פרחים לבנים ושרכים מסתחררים, מעוטר בפנינים ואבני חן. שובל השמלה נמשך לאורך של כשני מטרים מאחורי השתקפותה של פרייה במראה.

בזמן שפרייה החליפה מספר פילטרים לתמונה שצילמה, היא חשה דקירות זעירות של מודעות מדגדגות בקרקפתה ויורדות אל כתפיה. היא הרימה את ראשה והביטה לעבר הווילון הסגור, שהפריד בינן לבין חללה העיקרי של החנות, אך לא היה שם אף אחד, רק קולה של כלה מפלצתית אחת, שהתלוננה בקשר לדוגמאות של בד אורגנזה.

"תודה, הסתדרתי," השיבה פרייה בפיזור דעת, תוך שהיא מקישה על הבחירה שלה ומתחילה להקליד את הכותרת שתצרף לתמונה, כשתעלה אותה לרשת. אבל בטנה נותרה עדיין מלאה פרפרים, לגמרי לא שקטים.

 

#מדידה_אחרונה# היום_הגדול# בעוד_חודש_מהיום# לא_יכולה_לחכות

 

בעודה מוסיפה עוד תפרים ומקצרת את רצועת הסטן הצרה, המעוטרת פנינים, שהייתה החגורה של השמלה, טרסינה שאלה בפה מלא סיכות, "התמונה הזאת היא בשביל אימא שלך?"

"בשביל הפיד שלי ברשת החברתית. אימא שלי הלכה לעולמה כשהייתי ילדה." פרייה הוסיפה עוד כמה תיוגים, בקשר למתח של לפני החתונה, אהבה ראשונה וחתונות של חורף בניו-יורק.

"אני מצטערת נורא. פשוט הנחתי שהיא נמצאת בשבדיה, ושהיא תגיע לחתונה."

"לא. שני הוריי אינם בין החיים." והחתונה, שהיעדרותם ממנה פשוט שברה את ליבה של פרייה, כבר התקיימה בעצם. פרייה לבשה בה שמלה פשוטה בלבן שנהב, והחזיקה זר של צבעונים, שנקטפו ללא רשות באחד הגנים הציבוריים. זה היה פשוט מושלם.

כך לפחות היה נדמה לה, אז.

ומאחר וזה היה לפני ארבעה וחצי חודשים קצרים בסך הכול, ומאחר ובעלה הראשון "מת" כעבור שלושה שבועות, שמה של פרייה שלט בכותרות הראשיות של הערוצים הסנסציוניים, עם כל מיני ואריאציות על הכלה רודפת הבצע או רודפת הבצע הקטלנית.

לא שהמוניטין הרב של פרייה הטריד את טרסינה, באיזושהי צורה. פרייה זכתה במסירותה הנצחית של טרסינה, כשהצהירה כי "כולם יודעים שמילאנו עדיפה על פריז." וגם העובדה שפרייה ירשה את הונו של בעלה, והייתה מסוגלת לרכוש את כל הבוטיק הזה ועוד אלפים כמוהו, לא הזיקה כלל.

פרייה לא טרחה להסביר שבעצם, היא הגיעה לכאן רק מפני שהייתה משוכנעת שג'ובאני נמצא במולדתו.

על זה אני מוציאה את הכסף שלך. מוצא חן בעיניך? את זה היא לא כתבה מתחת לתמונה, היא הסתפקה בכך שתייגה את טרסינה ואת השם של הבוטיק, ואז –

"זה לא מפריע לארוסך?" שאלה טרסינה בדאגה. "זה מביא מזל רע, אם יראה את השמלה לפני החתונה."

"נכון, את צודקת, כנראה," אמרה פרייה, סיימה לתייג את נלס ולחצה על "שתף".

נלס היה בוגר טרי של לימודי משפט עסקי, שקוע בחובות וחי עמוק בתוך הארון, מטעמים משפחתיים. בתמורה לכניסתו לכאורה לתוך נעליו של ג'ובאני, פרייה הבטיחה לגרום לסבתו של נלס, החולה הסופנית, להאמין שהיא מאוהבת בו לנצח, מעל לראש.

זה היה זיווג שנוצר באופן תרבותי מאוד, מתוך אינטרסים מעשיים הדדיים.

"תורי לו לא להציץ," הציעה טרסינה, בעודה מותחת ובוחנת בעדינות את הכפל הנסתר, שתמך בשרוולים השמוטים מהכתפיים. החלק העליון של השמלה היה עשוי מתחרה ונציאנית ועוצב כך שהשתפל בצורה יפהפייה, גם מלפנים וגם מאחור, כשהוא עוטף את פלג גופה העליון של פרייה בלהבות לבנות, שרקדו גם במורד זרועותיה, עד פרקי ידיה. "אם כי, אני לא יכולה לדמיין לעצמי איזשהו גבר, שיראה אותך נראית כך ויוכל לעמוד בפנייך, איכשהו."

פרייה חייכה חיוך קלוש, ולא חשפה את זה שהגבר היחיד שממנו הייתה רוצה לחלץ תגובה, נמנע באופן נחרץ מלהגיב.

היא התעלמה כליל מהלחישה המיוסרת, עמוק בתוך ראשה, ששאלה, ומה אם הוא באמת מת?

הוא לא. נחשים של בהלה החליקו בתוכה, בשל היעדרותו המתמשכת, אבל היו לה שפע של סיבות להאמין שהוא עדיין בחיים. טוב, בעצם רק כמה נסיבות קטנות, ופיסת ראיה אחת הגונה, שלא יכלו להוכיח שום דבר, אפילו לא שוד. אבל כשהיא ניסתה להגיד לנלס שלדעתה, יש סיכוי שבעלה עדיין חי, הוא הסתכל עליה ברחמים וטען שהיא נמצאת עדיין, כנראה, בשלב ההכחשה של תהליך האבל.

יכול להיות. היא נלחמה ולא הסכימה לראות את רגשותיו האמיתיים של ג'ובאני כלפיה, ממש עד לשיחתם האחרונה.

אתה אוהב אותי? אתה רוצה בכלל להיות נשוי לי?

את מתנהגת כמו אישה קנאית בעייתית. חכי לי בחדר המלון שלי. אני אבוא ואצטרף אלייך כשאסיים את הפגישה שלי.

ג'ובאני לא הגיע. וחי או מת, הוא הותיר את כל הונו בידיה. היא הייתה נטולת כל כישורים לנהל אותו. נלס נהג לישון על הרצפה שלה, כשהיא הייתה באוניברסיטה, והיה נחמד מספיק כדי להסכים לבחון את חוזה פרסום הספר שלה, ובהמשך גם את חוזה טרום הנישואים שלה ושל ג'ובאני. כשהיא פנתה אליו, עם ערימות המסמכים המשפטיים שהופלו עליה כתוצאה ממותו-לכאורה של בעלה, הוא נבהל מהמידה בה המנהלים של עסקיו של ג'ובאני ניסו לנכס לעצמם שליטה.

פרייה הייתה בת לדור המילניום, עם שיער בלונדיני בהיר, עיניים כחולות, ושום הכשרה פורמאלית עד לתואר שקיבלה, בכתיבה יוצרת. כמובן שהשתמע מזה שהיא בחורה ריקנית, שלא תבחין אפילו כשברשת המזון המהיר ינסו לדחוף לה כמות מוגדלת של טוגנים במחיר מופקע. הבנתה בכל מה שקשור לניהול תאגיד בינלאומי ענק הייתה אפס מוחלט, אבל היא הייתה נבונה מספיק, כדי לזהות את הסכנה שהסתתרה מאחורי ביטויים כגון "העברת סמכויות בלתי הפיכה".

מישהי אחרת הייתה תופסת במושכות ומשיבה מבט נוקב לחזיר הסקסיסטי שמנסה לנצל אותה. גם פרייה הייתה עושה את זה אולי, אלמלא הייתה מרגישה שבירה כל כך מרוב יגון. ובינתיים, כל פגישה הייתה מלאה אוכלי נבלות שביקשו לנצל אותה, שהשתדלו נואשות להתחנף אליה ולהיכנס איתה למערכת יחסים, שתהווה קיצור דרך אל כספו של ג'ובאני. זה היה מתיש. היא לא יכלה לשאת את זה יותר, ובעיקר לא יכלה לסבול את ההון העצום, שלא רצתה בו ולא הייתה צריכה אותו.

נלס שיתף אותה בסודו, כשהיא הזמינה אותו פעם, בביישנות, לצאת איתה לדייט, בגלל שהוא נראה לה כה לא מאיים. החוג השני שהוא למד היה אתיקה תאגידית, והוא השתוקק לחולל שינויים ברמות הגבוהות ביותר. נישואים שניים לנלס יוכלו להעניק לה הגנה מפני כל אוכלי הנבלות החגים סביבה, וכך הם הגיעו להבנה שתועיל לשני הצדדים.

האם זה ייחשב לביגמיה, אם בעלה הראשון עדיין חי, ונישואיה השניים הם רק על הנייר? היא הפנתה את השאלה הזאת לנלס, אבל הוא רק נתן בה עוד מבט מרחם ואמר, "אני צריך לדעת שאת שפויה בנפשך, או שלא נוכל לעשות את הדבר הזה."

ג'ובאני הוא האדם היחיד שיוכל להוכיח שזה לא חוקי. אם הוא ירצה להתפרץ בשנייה האחרונה כדי לעצור אותם, אז בסדר. אבל היא לא התכוונה לעצור את נשימתה בציפייה. אם היא לא הייתה קולטת את המסר, שבעלה הראשון לא מעוניין להיות קשור אליה, ושהוא ביים פיצוץ כדי לסיים הכול, אז היא באמת הייתה הופכת להיות הבלונדינית המטומטמת מהקלישאות.

לא, היא השלימה עם זה שהרומן הסוער שלהם גווע, באותה המהירות שבה הוא התלקח. ואם זה מותיר אותה מרגישה חסרת ממשות ועתיד, כמו עננת עשן, אז רק את עצמה היא יכולה להאשים בכך. היא הייתה צריכה לדעת ששום דבר אינו לנצח, אבל היא בכל זאת התאהבה בו. וליבה נשבר לאלף רסיסים, זה מה שיצא לה מכל זה.

"בליסימה." טרסינה סיימה לטרוח על יצירתה ונישקה את קצות אצבעותיה. "מה דעתך, שננסה את זה עם ההינומה?"

צלצולו העמום של פעמון דלת הכניסה השתיק את כל הרחש שעלה מחלקה הקדמי של החנות. זה קרה באופן מידי כל כך, שטרסינה ופרייה פנו בבת אחת להסתכל לעבר הווילון הסגור. בטנה של פרייה התהדקה בחשש.

קול גברי ביקש לדבר עם המנהל.

השיער על עורפה של פרייה סמר. היא לא זיהתה בדיוק את הקול, אך היא הייתה במצב של כוננות גבוהה מאז "מותו" של ג'ובאני. הפיצוץ הוכר כתאונה, על פי הדיווחים, אבל היא הייתה משוכנעת שזה היה ניסיון מכוון להרוג אותו. היא הבינה שזה אומר שכעת, גם היא עלולה להוות מטרה.

אולי היא פרנואידית. יכול להיות שזה סתם איש מכירות או משהו. לא הייתה לה שום סיבה לחשוב שבעל הקול הסמכותי נמצא כאן בגללה. כל בן-אדם שמעוניין לפגוש אותה, יכול לקבוע פגישה דרך הסוכן שלה או דרך נלס, או באחד מחצי תריסר ערוצים אחרים. לא היה שום צורך לרדוף אחריה אל סלון כלות.

אבל המוכרת בחזית אמרה, "אני אראה אם היא פנויה," והדממה נותרה מוחלטת, מעטה של זיעה קרה בצבץ על עורה של פרייה.

טרסינה חייכה בהתנצלות והחלה לצעוד לכיוון הווילון.

פרייה אילצה את עצמה לחייך, כשאדרנלין זרם אל תוך דמה, מעך את ריאותיה והידק את ידה האוחזת בטלפון שלה.

כשטרסינה חמקה אל מעבר לווילון, פרייה נעה בלי לעצור ולפקפק באינסטינקט שלה. היא אספה את כל הקילומטרים של הבד העודף של שמלתה ורצה חרש, על קצה הבהונות של נעלי העקב, חלפה על פני דלת חדר ההלבשה, שבו הותירה את בגדיה ואת התיק שלה, חלפה על פני חדר הנוחיות ונכנסה אל המשרד שבו נפגשה לראשונה עם טרסינה וראתה את ה –

פוֹרטָה די אֶמֶרגֶ'נצָה אָלָרמָטָה.

זה מה שזה היה. מצב חירום. היא הייתה חייבת להימלט.

היא נשענה על מוט המתכת של פתיחת הדלת ופרצה אל הסימטה הצרה עם מרצפות האבן. פעמון צורם החל לצלצל בתוך החנות, והדלת שבה ונטרקה אחריה, בעמעמה את הצליל. הצליל הלך ונחלש בעת שהיא דהרה לכיוון הרחוב, שם התנועה סאנה בטירוף הכאוטי הרגיל שלה.

המחשבה היחידה שלה הייתה שהיא צריכה עדים. להיעצר על גניבת שמלה שהיא שילמה רק את מחצית הסכום שלה היה עדיף בהרבה על התייצבות מול מה שהאיש ההוא בא לעשות לה. היא תוכל להתקשר אל נלס מתחנת המשט –

היא שמעה את הדלת שבה ונטרקת אחריה. צעקות עלו והדהדו.

רכב שחור וגדול סטה לפניה וחסם את המדרכה, אילץ אותה להיעצר בפתח הסימטה. היא החלה לפנות, בתקווה שתצליח להידחק בינו לבין הקיר ולהסתלק משם, אבל הדלת האחורית כבר נפתחה בתנופה.

"היכנסי פנימה," הורה ג'ובאני.

המראה שלו הכה אותה בהלם, הותיר אותה רועדת בכל גופה. היו לו זקן שחור מדובלל ומשקפי שמש כהים, והקפוצ'ון השחור שלו היה משוך מעלה, כדי להסתיר הכול מלבד את עצמות הלחיים המוכרות כל כך, אבל רגליו הסתיימו מעל לברכיים, והיא הבחינה בקווי המתח לצידי פיו.

חי. ליבה המריא למרומים, כה גבוה שהוא היה קרוב לגעת ברקיע.

יחד עם זאת, אלף כעסים עזים מילאו אותה, כמו נחיל דבורים קטלניות. לא הייתה שום הרגשה של ניצחון, בידיעה שצדקה לאורך כל הדרך. היה רק שברון לב משתק, בגלל שהוא זנח אותה. אם הוא היה מת באמת, היא הייתה כועסת, אבל לא הייתה מאשימה אותו.

אבל ככה? הוא העביר אותה שבעה מדורי גיהנום, בהאמינה שהוא באמת איננו. היא הייתה צריכה לסבול את הלווייתו המענה, כשהיא משוכנעת שזאת רק העמדת פנים. ואז, כעבור שבועיים קצרים בסך הכול, היא סבלה אובדן נוסף, שלעולם לא תוכל להתגבר עליו.

הוא אילץ אותה לצלוח את כל זה לבד.

במשך כל רגע שעבר מאז אותו היום הנורא, ייחלה שהוא ישוב ויחשוף את עצמו, אבל כעת, רגליה נשאו אותה קדימה רק כדי שתוכל לסנן אליו במרירות, "לך לעזאזל."

"ואיפה נראה לך שהייתי?" הוא נהם.

"אני מתקשרת למשטרה!" צעקה טרסינה ממעלה הסמטה, בעוד ששניים מעובדי הבוטיק שלה תיעדו הכול במצלמות הטלפונים שלהם.

גבר בחליפה רץ לכיוונה. אינסטינקטיבית, היא התקרבה אל ג'ובאני, כשליבה הולם בפחד.

זרועו החזקה של ג'ובאני נכרכה סביבה, והוא משך אותה אל הספסל האחורי של המכונית. הוא החזיק את מסגרת הדלת כדי לייצב את עצמו, אבל לא נדרש לו מאמץ מיוחד לשם כך.

היא לא נאבקה בו. למען האמת, ברגע שהוא תפס אותה וחילץ אותה מקפאונה, היא סייעה לו, בעטה בתחתית פתח הדלת כדי לדחוף את עצמה פנימה, מתוך רצון נואש ליהנות מכל הביטחון שהוא היה יכול להעניק לה.

הם צנחו בערימה אחת גדולה, על המושב האחורי, בזמן שהאיש שרדף אחריה הגיע אל הדלת הפתוחה ושלח את ידו לתפוס ברגלה.

היא צרחה ובעטה בו בעקביה המחודדים.

האיש חמק מהעקב שלה, השליך את כל המטרים העודפים של הבד אל תוך המכונית, ואז טרק את הדלת ונכנס להתיישב במושב הנוסע, לפני ג'ובאני.

"סע," הורה ג'ובאני לנהג, כשהוא דוחף את עצמו לישיבה ומזדקף.

כשרכב השטח הגדול האיץ והשתלב בתנועה, פרייה שקעה עמוק יותר אל תוך המושב, המומה עד קצות בהונותיה.

1

שישה חודשים מוקדם יותר...

"האם אלו הפטריות?" שאלה אישה, ולכדה את תשומת ליבה של פרייה, שהסתובבה עם מגש של מתאבנים.

פרייה נעצרה ליד קבוצת האורחים שישבו על ספסלים באולם הכניסה, בהמתנה לפתיחת דלתות אולם הנשפים. כולם היו לבושים בשמלות ערב מפוארות וחליפות טוקסידו, וגבר אחד היה בכיסא גלגלים –

"הו, אלוהים!"

המגש עם כל המתאבנים היה נשמט מידה, אם הוא לא היה תופס אותו ברפלקס חסר כל מאמץ.

ג'ובאני קטאלנו, היא חקרה אודותיו לאורך השנים, כך שזיהתה אותו מיד. אביו היה השגריר של איטליה. אימו יורשת מפורסמת. ג'ובאני נותר בכיסא גלגלים, בעקבות אותה התאונה אשר הרגה את שני הוריו ואת אחיו הבכור. הוא הפך להיות ספורטאי פאראלימפי, ובהמשך פיתח יישומי תוכנה שהכניסו לו סכומי כסף בלתי נתפסים – כאילו מה שירש לא היה מספיק. מאז הוא הרחיב עוד את השקעותיו, והפך למיליארדר בגיל שלושים ושתיים.

הונו ועוצמתו עטפו אותו בהילה של סמכותיות ויהירות מוצדקת, אבל היא לא ציפתה ממנו להקרין כריזמה ממגנטת כה עזה.

הוא היה נאה להדהים, ומושך מאוד. הטוקסידו שלו גרם לו להיראות נפלא באופן נטול מאמץ, אבל חולצתו והעניבה הלבנה שלו הדגישו את המבנה של לסתו השזופה, המגולחת למשעי. הז'קט שלו היה מחוייט בשלמות והתאים לכתפיו הרחבות, ומכנסיו המגוהצים נתפרו בקו נקי והסתיימו קצת מעל לגובה הברך.

מבנה העצמות של פניו היה פשוט מדהים, עם מצח רציני, שפתיים חושניות ועיני חדר מיטות כבדות עפעפיים. אי אפשר היה לקבוע מהו צבע האישונים שלו, באור העמום של אולם המבוא, אך היא ידעה שהצבע הוא אפור סערה.

היא הזדקפה לבסוף, בעוד הוא מוסיף להיאחז במבטה הנבוך, תוך שהוא מציע את המגש לחבורה המקיפה אותו.

מישהו התלוצץ, על כך שהוא החמיץ את יעודו האמיתי.

פרייה הייתה מודעת רק בקושי לעולם, שהמשיך להתקיים מעבר לקשר העין המתמשך ביניהם. ליבה דהר כאילו עלתה עשר קומות בריצה מהירה. סומק שכאילו נבע מבושה או מבוכה הציף אותה, ביחד עם תחושה משונה של מודעות חושנית עזה מאוד בכל רחבי גופה.

היא ניסתה לבטל את זה כשאריות טיפשיות של התאהבות נעורים, שנותרה רחוק כל כך בעברה ולא אמורה להשפיע עליה בכלל כעת. ובכלל לא בו התאהבה אז, כשלא הייתה אלא ילדה!

אך זה בכלל לא מה שזה כעת. זה משהו הרבה יותר חזק. גופני.

האם זאת תאוות בשרים? כמה מביש.

הוא סובב את המגש הריק לכיוונה, בהרימו גבה אחת. "אני מכיר אותך?"

"לא!" היא כמעט בלעה את לשונה ונחנקה. "זאת אומרת, אני פגשתי או – אני התבלבלתי, בינך לבין מישהו אחר." לא נכון, אבל ההיסטוריה הקצרה שלה עם אחיו לא הייתה משהו שעליו היה לה איזשהו רצון לדבר לפני אנשים זרים. הרבה יותר מדי שאלות עלו תמיד, כשהיא דיברה על ילדותה.

"מעולם לא נפגשנו," היא מיהרה לפסוק בקול מגומגם, אך חוסר הנוחות שהפגינה גרם לו להצר את עיניו הנעוצות בה. פרפרים מילאו את בטנה. "שיהיה לך ערב נעים."

היא לקחה את המגש והסתלקה משם, בצעדים לא יציבים. נדרש לה כל כוח הרצון שלה כדי שלא להסתכל אחורה, מעבר לכתפה, בעת שהלכה להצטייד במתאבנים נוספים ולהמשיך להגישם.

כמעט שעה שלמה חלפה, בה היא הסתובבה הלוך ושוב, שירתה את הנכנסים אל האולם וסייעה להם למצוא את מקומות הישיבה שלהם. היא אילצה את עצמה לחייך והתרכזה בלא להיות מגושמת, למרות שידיה ורגליה כמו לא היו שייכים לה עוד.

ג'ובאני קטאלנו נותר על מסך הרדאר שלה, במשך כל הזמן הזה.

האם היא רק דמיינה, שגם היא נותרה על מסך הרדאר שלו? היא לא תפסה אותו מסתכל עליה, אבל חוותה תחושה כאילו צופים בה כל הזמן.

אבל היא איבדה את מיקומו, כשכולם נכנסו אל אולם הנשפים. מבולבלת עדיין, היא העסיקה את עצמה באיסוף מפיות נטושות וצלחות שנותרו באולם המבוא. התחושה כאילו צופים בה שבה לפתע, והיא הסתובבה אחורה.

גלגלי הכיסא שלו הפכו את הגעתו לחרישית כמעט לחלוטין, ובכל זאת, הנה היה מולה. זרם חשמלי עז של מודעות חלף בתוכה, חזק כל כך שזה כאב.

"בואי." הוא חג על מקומו והחל להתגלגל לרוחב האולם.

ליבה הזדעזע, והיא הציצה וראתה שהאנשים באולם הנשפים צופים במסכים שהתעוררו לחיים, כדי להציג את התוכן של הערב. חבריה לעבודה בוודאי יחפשו אותה בקרוב, כדי שתעזור להם, אך היא יכלה לחמוק לכמה דקות, מבלי שאף אחד יבחין בכך. כשהדופק שלה דוהר במקצב לא יציב, היא צעדה בעקבותיו.

ג'ובאני פנה למסדרון, סובב את הידית של אחת הדלתות והוביל אותה לתוך חדר מלתחה ריק מאדם. כמה אדרות קלות וז'קטים היו תלויים על קולבים, אך חלון הקבלה היה סגור, ופקיד המלתחה לא היה שם.

הוא סובב את הכיסא לכיוונה, והחווה אליה בראשו שתסגור את הדלת.

היא צייתה, המומה עדיין מנוכחותו.

"האם נפגשנו בעבר?" הוא תבע בתוקף.

"לא. זאת אומרת, אני יודעת מי אתה." פרייה הצטערה שכבר אין לה מגש ביד, שהיה מעניק לה איזו הגנה שהיא. לא שהיא הרגישה מאויימת, אך היא גם לא הרגישה בטוחה לגמרי. היה בו משהו שגרם לה להרגיש שהוא מסוכן, באיזושהי צורה שהיא לא יכלה לבטא במילים. לא שהוא רצה לפגוע בה, אך היא חשדה שהוא מסוגל לכך. הוא היה כל כך שרירי והקרין הילה כזאת של כוח ועוצמה.

היא הייתה חסרת נשימה במחיצתו, בלי שום סיבה סבירה, הרגישה שכל הסיטואציה הזאת ממש גדולה עליה. בדרך כלל, היא לא נלחמה במה שהעולם השליך עליה, אבל הקדימה את כל האנשים סביבה בעשרה צעדים בערך.

איך שלא יהיה, היא מצאה את עצמה מתיישבת כעת על כיסא העץ הבודד, שניצב מתחת לאחד ממתלי הקולבים הריקים, פשוט מתוך כניעה לעוצמת האישיות שלו.

הבזק מהיר של הפתעה חלף על פניו, כשהיא ירדה לגובה העיניים שלו.

"למה גרמת לאנשים ההם לחשוב שעשינו פעם סקס?" הוא שאל ישירות.

"לא עשיתי את זה. מה, באמת?" היא נלחצה בכוח אל המשענת הקשה של הכיסא. "אף אחד לא חשב את זה! למה שהם יחשבו דבר כזה?"

"לא רק שהם חשבו ככה, הם גם הסתכלו עליי כאילו הייתי שודד עריסות." מבטו הסוער בחן אותה, מכף רגל ועד ראש. "את, בת כמה? עשרים ושתיים?"

"עשרים ושלוש." ולא עשרים ושלוש ילדותית, לפחות היא הכירה הרבה אנשים בגילה, שלא היו מסוגלים לדאוג לעצמם כמוה. אם כי הוא גרם לה להרגיש ממש צעירה. כמו הסטודנטיות המאוד הגיוניות האלה, שלא מפסיקות לפלוט דוקטרינות פמיניסטיות, אבל מיד אחר כך מסמיקות נורא ליד כוכב הפוטבול של המכללה. "אני ממש מתביישת, בכך שהגבתי ככה." היא התאמצה לשמור על קול יציב וברור. "לא התכוונתי לעשות את זה."

"אז למה עשית?" היחס שלו היה תקיף, וגם מאיים קמעה. "מי חשבת שאני?"

"אף אחד. טוב... זה לא ממש נכון. ידעתי מיד שאתה..." הו, אלוהים, היא הרימה יד אל שערה. שיחקה בשערות העדינות שמתחת לקוקו שלה, במקום בו צמרמורת אחזה בשקע של עורפה, מעוצמת המודעות שאחזה אותה. בדיוק כמו איזו מעודדת מפלרטטת. היא שילבה את ידיה בחיקה בכוח. "פגשתי את אחיך פעם. כשהייתי ילדה."

ראשו נרתע אחורה, וכל גופו נדרך כאילו הוא התכונן למאבק. ידיו התאגרפו ולסתותיו התהדקו.

היא הבינה את התגובה הזאת. גם לה זה קרה לפעמים, כשאנשים הזכירו את אביה. שנים של נשיאת יגון ואבל לא אומרות שכבר אין להם את הכוח להוציא לך את כל האוויר מהריאות, בעיקר כשזה מגיע ללא שום התרעה מוקדמת.

"הוא הותיר רושם עז," היא המשיכה בעדינות, מתוך הבנתה שיכול להיות גם צד חיובי, שמסתתר מאחורי המהלומה הלא צפויה הזאת. זיכרון חדש שעשוי להחזיר את הבן-אדם המת אל החיים, ולו לרגע קט, בלתי נתפש. "זה היה בשיעור סייף לילדים."

"בסיציליה?" מבט בוחן נוסף, מלא פקפוק.

"הייתי שם עם אבא שלי. הוא נהג לרשום אותי תמיד לחוגים עם ילדי המקום, שיעסיקו אותי בזמן שהוא עבד. סטפאנו העביר את השיעור, ביחד עם בחורה בשם פאלומה."

ראשו של ג'ובאני נרתע מעט, לשמע השם של אחיו. הוא הציג מולה שלושת רבעי פרופיל, תחת האור הלא סלחני של מנורות הפלורסנט. "את היית צריכה להיות צעירה מאוד. בת שבע?" הוא חישב.

"הוא אמר שיש לי פוטנציאל." היא חייכה בנוסטלגיה, בהיזכרה בילדה הקטנה שטיפחה הערצת גיבורים, מיד כשזכתה לתשומת לב מגבר צעיר, כל כך דינאמי. "הייתי בטוחה שאמשיך ואהפוך להיות סייפת אולימפית, כמוהו."

עווית חלפה בלחיו. "נו, ועשית את זה?"

"לא." מגוחך, עד כמה היא לא הייתה שום דבר, אפילו לא אזרחית אמריקאית של ממש. יום אחד, היא תהפוך להיות אולי מורה בבית ספר. במקרה הטוב ביותר, היא תוכל לקרוא לעצמה סופרת, אם כי אף ספר שלה לא הוצא לאור עדיין, והיא רק נישאת על כנפי תהילתו של אביה. "לא, פנטזיית הסיוף ההיא התאדתה, ביחד עם אשליית החלום שיום אחד, אגדל ואתחתן איתו."

צחוקו החנוק היה עשוי להיות ביטוי ממשי של הומור, או זעם כבוש על כך שהיא תעז להתיימר להתחתן עם מישהו כזה.

"הוא פלירטט עם פאלומה תמיד, במהלך השיעורים," היא הסבירה. "הוא היה חתיך, ושופע מחמאות, והוא נעשה האידיאל שאליו השוויתי את כל הבחורים האחרים, כשהתבגרתי מספיק כדי לגלות בהם עניין. לאף אחד לא היה שום סיכוי, אחריו." היא נאנחה בגעגוע, וצחקה על עצמה בטרם שבה והרצינה. "הייתי הרוסה לחלוטין, כששמעתי שהוא נהרג. זאת הייתה הפעם הראשונה שהבנתי, שאנשים עלולים למות בטרם עת."

מבטו נקב בה חורים עמוקים, הותיר בה חללים ריקים, אך היא אמרה את מה שהיה בליבה, מפני שידעה שתתחרט על זה אחר כך, אם לא תנצל את ההזדמנות לבטא בפניו את השתתפותה הכנה בצערו.

"הוא דיבר עליך בחיבה. דאגתי לך, אחרי התאונה. הייתי עצובה על האובדן שחווית, של אחיך והוריך. אני בעצמי רציתי תמיד אחים ואחיות." היא משכה בכתפיה במבוכה, מכך שחשה רגש עז כל כך כלפי מישהו זר לחלוטין. "קראתי אודותיך, במהלך השנים – מה שגורם לי להישמע כמו איזו מטרידה כפייתית, אני מניחה, אבל קראתי רק את מה שהתפרסם ברבים, כמו השתתפותך במשחקים הפאראלימפיים והישומים שפיתחת. בגלל זה זיהיתי אותך והתנהגתי בצורה כה מוזרה. אני מצטערת, על כך שגרמתי לך להרגיש לא נוח."

 

לא נוח? ג'ובאני פלט נחרה. הוא כבר היה בטוח שהוא נחשף.

יכול להיות שהוא אכן נחשף. פרייה – איך זה שהיא מסרה לו רק את שמה הפרטי? – הדליקה כל מיני מנורות אזהרה בלוח המחוונים הפנימי שלו, החל באלו הקשורים בשימור עצמי וכלה באלו שקשורים לסקס, מהם עשה כל מאמץ להתעלם.

היא הייתה יפה מכדי שניתן יהיה להתעלם ממנה בקלות, אפילו בחליפת מדי הקייטרינג הזולים, שלא התאימה לה כמו שצריך. הווסט השחור חבק את מותניה הצרים והדגיש את ההתרחבות של ירכיה ושל החזה שלה. היא לא הייתה גבוהה, אבל הוא התבונן בה במשך שעה שלמה, והיא נעה כמו רקדנית, בחן ובקלילות. לא היה שום שמץ של איפור על פניה, אבל עורה החלק נראה רך וקורן, כמו עור של תינוק. ריסיה וגבותיה היו כמעט בלתי נראים ונצצו בגוון זהב חיוור, בדיוק כמו שערה, שהיה מתוח לאחור בקוקו פשוט. עיניה האירו כמו פרחי דרדר כחול, ושפתיה הוורודות החיוורות נראו חלקות כמו עלי ורדים.

אבל הרושם הזה של תמימות מוחלטת היה רק אשליה. הייתה בה גם בגרות נסתרת, שאפשרה לה להשיב לו מבט יציב בביטחון עצמי ניכר – ולטעון את המבט שחלף ביניהם, בפעימות של מודעות שבין גבר ואישה.

שים לב איך אתה מתקדם, הוא הזהיר את עצמו, ובה בעת טען בפני עצמו, שאין לו שום ברירה אלא להתקדם.

"תצטרפי אליי לארוחת ערב, מחר."

היא מצמצה, נראתה מופתעת מההזמנה, מה שלא עלה בקנה אחד עם חששו, שהיא ניגשה אליו מראש בכוונה ברורה ויחידה, ליזום היכרות קרובה יותר.

גם ההיסוס שלה יכול להיות רק אשליה, הוא הזכיר לעצמו, אך זה גרם להתכווצות של אכזבה, מפתיעה בעוצמתה, בתוך קרביו. "לא?"

"אם אצליח להחליף את המשמרת שלי, אז כן," היא אמרה בחיוך ביישני. "תודה. זה ישמח אותי." היא הביטה בו, בצורה שדמתה מאוד לאופן שבו הוא בחן אותה. מי זה הבן-אדם הזה. אני חייבת לגלות.

הוא לא היה יכול לתת לה לראות מתחת לחזותו החיצונית, כמובן, אבל הו, כמה שרצה לחפור מתחת לחזות החיצונית שלה. הוא לקח את מספר הטלפון שלה.

"אני צריכה לשוב לעבודה," היא אמרה, בהציצה לעבר הדלת הסגורה, אם כי לא התרוממה מהכיסא. היא התבוננה בו בציפייה, כאילו המתינה למשהו נוסף.

לכל הרוחות, קליפת הדמות המעושה שהוא עטה תמיד הייתה הכרחית, אך מתחתיה הוא היה רק גבר. דחיקה קטנה בגלגלי הכיסא שלו, והוא היה כבר לפניה, קרוב מספיק כדי לגעת בה. הוא לא נגע. עדיין לא. הוא הצליח לשמור על מידת מה של שליטה עצמית, אך הוא כל כך רצה לגעת. אלא אם כן...

"אני לא אחי."

"אני יודעת." גבותיה נעו, בביטול מהיר של עצם הרעיון. "זאת הייתה רק התאהבות ילדותית, לא – "

הוא הרים את גבותיו כעת, מבולבל ממנה, אך משתדל לא להראות את זה.

"מה שזה לא יהיה, שיש פה עכשיו בינינו." עיניה חיפשו את עיניו.

כן. מה זה בדיוק? גם הוא רצה לדעת. בלי מחשבה רבה, הוא עצר את גלגליו והניח את ידו על קצה הכיסא שלה. הוא חש את הזיע הקטן שחלף בירכה מול הצד הפנימי של פרק ידו, כשנשען קדימה, והמתין חצי שנייה כדי לתת לה להחליט אם היא רוצה לדחות אותו, ורק אז הצמיד את פיו אל פיה.

הוא היה כה ממוקד במשימה שלפניו, במשך זמן כה רב, שהוא שכח עד כמה מספק זה יכול להיות, כשהוא מרשה לעצמו להרגיש. לטעום. לחוות את הרעד המופתע של שפתי אישה. שפתיה שלה היו חלקות ורכות בדיוק כמו שהן נראו, והן נפשקו בפניו בברכה, ונעו בתגובה מהוססת.

קרסים של תשוקה ננעצו בו, בעוד ההרגשה הייתה כאילו הרוח מכה בהם, גורמת להם להתנודד. הוא הרים את ידו הפנויה אל עורפה, משך אותה טיפה קדימה כדי שיוכל להעמיק את הנשיקה, ברעב פתאומי שאחז בו, רעב לכל מה שקשור בסקס. רעב אליה. דמו הפך לאש, והיא הייתה הגשם.

היא השמיעה צליל שהיה שילוב של הנאה וכניעה, יפהפה ומרגש. היא נשענה לעברו. אחת מידיה מצאה את זרועו, השנייה נגעה בכתפו.

בלי לקטוע את נשיקתם, הוא אסף אותה ומשך אותה אל חיקו.

היא נאנקה, עיניה מצמצו ונפקחו בתדהמה, לפני שזרועותיה נכרכו סביב כתפיו. היא הצמידה את שפתיה אל שפתיו והשמיעה עוד אחד מצלילי ההימהום הנפלאים הללו, בעת ששדיה נמעכו מול חזהו.

היא הקלה עליו את זה הרבה יותר מדי. הוא ידע שמבחינה אובייקטיבית, הוא לא לחוץ לזכות בחסדי אישה, עד כדי כך שייקח אותם בכל מקום בו הוא מוצא אותם. אסור היה לו להניח לתגובתה, הבלתי מרוסנת לכאורה, להלהיט את תגובתו בצורה כזאת, אבל הוא כבר דהר מעבר לכל המעצורים הרגילים שלו. במהלך אינסטינקטיבי נוסף, הוא דחק את אצבעותיו אל מותניה ולחץ אותה עמוק יותר אל העריסה של חיקו, מתוך רצון לחוש את המשקל והלחץ שלה בכל מקום בו היה מסוגל להרגיש.

ידיה התרוממו אל שערו, כאילו שהיה ידוע לה עד כמה הקרקפת שלו רגישה למגע. דגדוג העונג היה כה חד, שהוא נאלץ לבלוע בחזרה גניחת הנאה רצוצה. הוא הצמיד את פיו לצווארה ושחרר לשם את קול הגניחה, בעת שפיו מחליק לו מטה אל צווארונה, כשהוא נתקף רעב פתאום, ורצה את כל כולה, ממש כאן ועכשיו.

שתי נשים חלפו על פני תריס השלבים של חלון המלתחה, שהיה הדבר היחיד שהסתיר אותם. קולותיהן המרכלים השיבו אותו בבת אחת למציאות, בה הוא ופרייה היו בעצם במקום לגמרי ציבורי.

היא הסתכלה עליו, בערך כמו שבן-אדם היה מסתכל אם היה נעמד לפני מכוניתו הנוסעת, וכל חייה חלפו בתוך עיניה בזמן ששפתיה הבורקות רטטו בפליאה, על כך שהיא עדיין בריאה ושלמה.

גם הוא הרגיש בדיוק כמוה, מה שהיה מפכח מספיק, כדי לייצב את ליבו הדוהר.

"מחר," הוא הבטיח, והכריח את עצמו לזכור שיכול להיות שהמפגש שלהם לא היה כל כך תמים. הוא סייע לה לקום על רגליה, בהחלטה נחושה לנצל את הזמן מעתה ועד לפגישתם, כדי לברר האם זה באמת כך.

ולמרות שהוא יזדקק לכל דקה מהזמן הזה, כדי להחליט אם הוא יכול לבטוח בה, הוא כבר החל להאיץ בשעות, שימהרו ויעברו.

 

פרייה התקדמה בצעדים נמרצים לעבר המסעדה, מרחק של כמה רחובות מהגלריה במנהטן שבה עבדה.

חליפת מדי הקייטרינג שלה הייתה בתיק התלוי על כתפה. היא כבר החליפה לחצאית טוויד מעל לזוג מגפיים בגובה הברך, עם גרביונים אדומים וסוודר גולף אדום. היא השלימה את המראה עם ז'קט אופנוענים חום, שמצאה בחנות יד שנייה. כשסירקה את שערה, הוא איבד מיד את הגלים שהיא קיוותה שיישארו, אחרי שהיה קלוע בצמה במשך כל היום. לצערה זה לא עבד. כתמיד, הוא היה דקיק כקורי עכביש וישר לחלוטין. היא חבשה עליו קסקט והחליטה שזה יהיה "מספיק טוב".

הרחוב הסואן היה מרופד בעלים של פריחת הדובדבן, שנשרו מהעצים שניצבו לאורכו. זה נראה כמו מרבד של שלג תחת כיסאו של ג'ובאני, במקום בו הוא עצר, ליד גדר מפורזלת שהקיפה עץ אלון ענק. הוא קרא משהו בטלפון שלו. צווארון חולצתו הלבנה בצבץ מהסוודר האפור שלו, וסופו של צעיף תכול חיוור התנופף ברוח, כמו קצה של זנב חתול. הוא נראה נינוח ואלגנטי להדהים, ובפירוש לא לבש שום דבר שנקנה בחנות יד שנייה.

התנועה הייתה סואנת, גם על המדרכות וגם בכבישים, אבל הוא הרים את ראשו והסתכל ישר אליה, בקרבה אליו, כאילו היה מודע לנוכחותה מהרגע בו פנתה בפינת הרחוב הקרובה. שערו נפרע בצורה מקסימה ברוח הקלילה, ופניו השזופים, חמורי הסבר מטבעם, הביעו בכל זאת איזו סקרנות.

"את כתבת ספר," הייתה קבלת הפנים המשונה שלו. "הוא מרתק מאוד."

"איך – "

היא קטעה את עצמה כשהוא הרים יד, מה שהותיר אותה בעמדה הלא נוחה של לדחות את חיבוק השלום והנשיקה שהוא הציע לה, או להתכופף ולקבל אותם. היא לא הפסיקה להיזכר שוב ושוב בנשיקה של הערב הקודם, כך שהניחה יד על כתפו ורכנה לכיוונו.

משהו הבזיק בעיניו האפורות – הומור משועשע, הפתעה – ומיד לאחר מכן, כבשן לוהט, ואז הוא ייצב אותה ביד חזקה אחת ולכד את פיה בתאווה מדהימה. ליבה קפץ והיא הרגישה כאילו רגליה עזבו את הקרקע. היא הרגישה כאילו היא כולה תלויה באוויר ומרחפת, בהתמסרה לפלא של פיו הנע מעל לפיה.

היא הייתה יכולה להתנשק איתו לנצח, כאן ברחוב הזה, בזמן שאנשים זרים חולפים על פניהם. אבל גם הוא זר, הזכירה לעצמה, כאילו מרחוק מאוד, למרות שלא הרגישה שהוא מישהו זר. היא הרגישה כאילו הוא קרא אליה במשך כל חייה, ורק כעת הגיעה אליו סוף-סוף.

הוא הניח לנשיקתם להצטמצם לכמה טעימות קטנות, לקול רעם של טרוניה שהדהד בתוך גרונו. הוא הותיר את ידו בידה, בעת שהיא הזדקפה. היא נעלה את ברכיה הרועדות, במאמץ להישאר עומדת.

"התכוונתי רק להציע להחזיק את התיק שלך, אבל תודה." פיו התעקל בחיוך משועשע, בעוד שעיניו כבדות העפעפיים שידרו לעברה מבט של הערכה חושנית לוהטת. "אבל חשבתי עלייך מאתמול, ובאמת רציתי לשוב ולעשות את זה."

"הו, אלוהים." היא הורידה את מצחה אל ידה הפנויה, במבוכה עזה על שטעתה כל כך בהבנת הסיטואציה.

הוא שחרר צחקוק חרישי מעל לפרקי אצבעותיה, ונישק את גב ידה. "תני לי את התיק שלך, ובואי נמצא מחסה מהרוח הזאת."

היא החליקה את התיק מעל כתפה והניחה אותו בחיקו, ואז נענתה להזמנה שלו והחלה לצעוד לפניו במורד הרמפה. בפנים, הוא מסר את התיק שלה למארחת, והיא מסרה גם את הז'קט שלה, לפני שהם הובלו אל טרקלין אוכל אינטימי.

מבחוץ, עם החלונות בגובה הרחוב, היא הייתה בטוחה שזוהי מסעדה איטלקית ממוצעת. בפנים, המסעדה הייתה הרבה יותר מרשימה ואקסקלוסיבית. תאורה מעודנת העניקה הרגשה אינטימית לריהוט המפואר, שהיה מוצב כך שיצר חללים וכוכים קטנים של פרטיות. במרכז החדר, נגנית נבל פרטה מנגינה שהשרתה אווירה מרגיעה. אישה בפינה ענדה מספיק יהלומים למשוך כל מבט, והגבר שטעם את היין היה שחקן מפורסם שזכה גם באוסקר, גם באמי, גם בטוני וגם בגראמי. בת לווייתו הייתה עורכת דין מפורסמת, שפעלה בתחום זכויות האדם.

"אני לבושה בסדר?" שאלה פרייה בלחישה.

"את מושלמת," הוא הבטיח לה.

כעבור רגע, הם כבר התיישבו ליד שולחן דיסקרטי. הכיסא שלו היה ספורטיבי ונטול משענות יד, אבל עדיין מגושם מכדי להתאים במקום שמצידו השני של השולחן, כך שהוא החליק אל המקום הפנוי בצד השולחן, ורק פינתו חצצה ביניהם.

היא הסירה את כובעה במבוכה, ושמטה לתוכו את הטלפון שלה, ואז העיפה את שערה מעבר לכתפה, והייתה מודעת לכך שהוא מביט בה, בעודו מזמין להם בקבוק יין.

כשהם נותרו לבד, היא כחכחה בגרונה ואמרה, "התחלתי לשאול אותך, מאיפה אתה יודע שכתבתי ספר." היא אמרה לו רק את שמה הפרטי אתמול, בין היתר מפני ששמה נטה להביא לשיחות, כמו זאת שהיא הרגישה כי עומדת להתחיל כעת. "מה שעוד יותר מעניין אותי, זה איך השגת עותק של הספר? הוא לא אמור לצאת לאור עד הסתיו הבא."

"יש לי קשרים טובים מאוד." פיו זע בשמץ חיוך, כאילו זה היה ממש בלשון המעטה. "קיבלתי אותו לפני שעה, כך שלא קראתי את כולו. את נמצאת עדיין במונגוליה. הניחוש שלי הוא שהדברים יוסיפו להתדרדר, לפני שהם יתחילו להשתפר." הוא הרצין.

כשהיא רק שוחררה, צצו בכלי התקשורת כל מיני גרסאות של סיפורה. לאורך ארבע השנים האחרונות שלה באוניברסיטה, בזמן שכתבה את הספר, היא הקריאה קטעים ממנו בשיעורים, או הפיצה אותם בין חבריה ללימודים, כדי לקבל משוב. היא הייתה רגילה לתגובות הלא מאמינות ולכך שאנשים נזפו בה, על כך שהיא עוד יותר כועסת על האנשים שהחזיקו אותה בניגוד לרצונה.

ג'ובאני רק חיכה בסבלנות לשמוע את תשובתה.

"נראה לי שכבר הסכמנו, שאין יותר גרוע מאשר לאבד מישהו," היא מלמלה.

"נכון," הוא אישר בכובד ראש. "האם זאת הסיבה שבגללה רצית לכתוב את זה? בתור מחווה לאביך? אני שמעתי עליו, אם כי רק באופן מעורפל. על כך שהוא כתב על מסעותיו. אבל לא היה לי מושג שהוא היה מתעד נלהב כל כך, וכה פוליטי."

משהו בהצהרה המנחה הזאת גרם לה לחוות פלאשבק קטן, אל הימים המוקדמים ההם של הגעתה לאמריקה, כשכל מיני נציגי ממשלה חקרו אותה בלי הפסקה. ג'ובאני היה בן של שגריר, היא הזכירה לעצמה. העניין שלו נובע כפי הנראה מחייו המוקדמים, שבהם נתקל בנציגי ממשל מהדרגים הגבוהים ביותר, לא מתוך חשד שלה יש חלק בדברים כאלה.

"אבא לא בחר צדדים, אלא התמקד יותר בדיווח על מעשי עוול בוטים, בכל מקום שבו נתקל בהם. העניין האמיתי שלו היה תרבות והיסטוריה, ויופיו של הטבע שזוכה בדרך כלל להתעלמות. זה מה שמעריציו רצו לקבל ממנו – בריחה מההמולה וחוסר הטעם של חייהם, אל ההבטחה המרגיעה שכולנו חלק ממרקם אנושי אחד גדול. וכן, היה בי חלק שרצה לתת לקוראים שלו פרק אחד אחרון. הרי בכל זאת, הם מימנו את מחייתי במשך רוב ימי חיי."

הם מוסיפים עדיין לעשות את זה. הרבה מאוד מהספרים שלו יצאו בהוצאות מחודשות, אחרי שהתפרסם הסיפור על מותו. והיא הייתה היורשת היחידה שלו.

"אני מתאר לעצמי שהם מרגישים מחוברים אלייך, מאחר ואת נלווית אליו במהלך כל ההרפתקאות שלו."

"אתה תצחק, אולי, אבל באמת שלא היה לי שום מושג עד כמה מפורסם הוא היה. המו"ל שלי יעץ לי להירשם לרשתות חברתיות, כדי לקדם את הספר שלי, והטלפון שלי פשוט התפוצץ. אני בכלל לא קראתי אף אחד מהספרים שלו מהתחלה ועד הסוף, לפני שהגעתי לאוניברסיטה. למה הייתי צריכה לקרוא אותם? הרי הייתי שם בעצמי. ובמקומות שבהם ביקרנו, הוא נחשב לסתם תייר, שדוחף את האף לכל מקום."

תשומת ליבו הייתה ממוקדת בה במלואה, כאילו בחן אותה ושקל כל מילה שאמרה, וזה היה טיפה מעיק, גרם לה להסמיק במבוכה.

"עכשיו, כשהתחלתי לנהל בלוג משלי, וראיתי כמה עבודה נדרשת כדי למצוא תכנים מעניינים, אני מבינה למה הוא ניצל אותי ככה, בלי בושה."

"וזה מפריע לך?"

"לא ממש. הוא הקפיד תמיד לשאול אותי באיזה תמונות הוא יכול להשתמש, או אם מותר לו לצטט משהו שאמרתי. הוא היה מראה לי דפים מכתב היד שלו, נותן לי להטיל וטו על כל דבר שנראה לי אישי מדי או שלא הציג אותי באור טוב. כמעט אף פעם לא התנגדתי לשום דבר, כי לא עלה בדעתי בכלל שאנשים קוראים את מה שהוא כותב, או שלמישהו אכפת ממני. במקרה הטוב ביותר, תיארתי לעצמי שהקוראים מחפשים פיסות של היסטוריה וקוראים על אירועים משונים, כמו הפעם שהוא התווכח עם חמור, באיזו דרך מלאת בוץ. לא הבנתי שהם מאמינים שהם ממש מכירים אותי, עד שהביאו אותי לאמריקה והעיתונאים לא היו מוכנים להרפות ממני."

"למה לאמריקה? הרי את שבדית, לא?" שוב, היא חשה להרף עין כאילו מתחקרים אותה, אבל כאלה הפכו חייה להיות, מאז מותו של אביה. הפירסום שלה גרם לאנשים לחשוב שיש להם זכות לשאול אותה שאלות אישיות.

"יש לי קרובי משפחה רחוקים בשבדיה, אבל נהגנו לחזור לשם רק כדי לחדש את הדרכונים שלנו. אימא שלי מתה כשהייתי בת ארבע, ומאז אבא שלי לקח אותי איתו במסעותיו."

"הוא חינך אותך בעצמו?"

"הוא היה מורה, לפני זה." היא הנהנה. "הוא שלח אותי לבתי ספר מקומיים, בתקופות מסוימות, בדרך כלל כדי שאלמד את השפה ואתרועע עם ילדים בני גילי. אתה ודאי יודע משהו על ילדות שכזאת, נכון?" היא ניסתה להפנות את השיחה לכיוונו.

"נכון," הוא אמר, לאחר השתהות קצרה מאוד. "כל עוד אבי היה בחיים, אנחנו גרנו בכל ארץ שאליה הוא נשלח. שנאתי את זה שנאלצנו לעבור ממקום למקום בכל שנה, ושוב נאלצתי להיפרד מקבוצת החברים החדשה שרק רכשתי, ולהתחיל להתאים את עצמי לתרבות חדשה לחלוטין. יותר מכול, רציתי להישאר במקום אחד. כדאי להיות תמיד זהירים במה שאנחנו מבקשים," הוא אמר, בליווי ניד ראש אירוני לעבר הכיסא שלו.

"וניו-יורק היא הבית שלך, עכשיו?"

"המבנה המורכב של עסקי מאלץ אותי לנסוע כל הזמן. יש לי הרבה בתים."

"הפכת להיות כמו אבא שלך," היא הקניטה.

"ככה זה נראה," הוא אמר בקלילות, אבל פניו נאטמו כך שלא ניתן היה לקרוא בהם דבר והוא נשען אחורה וניפץ בכך את בועת החיבור השברירית, שנוצרה ביניהם לרגע.

היין הגיע והסיח את דעתה מהבחינה של הרושם הברור שהיה לה, שהוא לא מעוניין לדבר על עצמו. ג'ובאני הזמין להם מנות פתיחה, והם השיקו את כוסותיהם.

"אז איך זה שבחרת להשתקע בניו-יורק ולא בשבדיה? בגלל הלימודים?"

"היית יכול לקרוא את הספר ולגלות את זה. לא היית צריך להזמין אותי לארוחה," היא הבהירה לו.

"אני רוצה מידע טרי, לא פרוזה שיצאה לאור. אלא אם כן, את מעדיפה לא לדבר על זה?" מבטו הנוקב גרם לליבה לעצור לרגע, בכל פעם שהוא השתהה עליה. הייתה בו מין התגרות, כאילו סירוב שלה לדבר על הנושא יראה לו כמו סוג של חולשה או אשמה.

"לא מפריע לי," היא שיקרה.

היא סיפרה את סיפורה כבר מספיק פעמים, ובדרך כלל, זה היה דבר שיכלה לעשות תוך שמירת ריחוק, כך שהחזרה על העובדות כבר לא תכאב לה כל כך. אבל איתו, הביטחון הרגיל שלה התנגש עם ביטחון עצמי ברמה שכמוה לא פגשה מעולם. היא הרגישה המומה, מה שערער את כל חומות ההגנה שלה. היה עליה לשוב ולהזכיר לעצמה שהיא לא זקוקה לשום אישור ממנו, משום סיבה שהיא, אבל זה לא מנע אותה מלרצות לקבל אותו, והיא לא הבינה למה.

"אולי ראית בדברי התודה שכללתי בספר, את אזכורו של העורך של אבא שלי? אוליבר סייע רבות בחילוץ שלי מצפון קוריאה. בגלל זה, ארצות הברית לקחה את ההובלה של השיחות מידי הנציגים השבדיים. אוליבר עבד במשך שנתיים, ללא לאות, כדי לברר אם אני בחיים, לאתר היכן בדיוק אני נמצאת, ולעתור לשחרורי. ולאחר מכן, הוא לקח אותי אליו הביתה."

"בגלל שהוא הרגיש אחראי לכך שאת ואביך נסעתם לשם?"

"זאת הייתה ההחלטה של אבא שלי, לנסוע. לא. אוליבר ראה בעצמו אבא נוסף שלי, בעקבות ידידות כה ארוכת שנים עם אבי. הוא וברברה, אשתו, המשיכו להתייחס אליי יפה מאוד, אבל הייתי כבר בת תשע-עשרה כשהגעתי. לא רציתי להיות בת מאומצת או אורחת בביתו של אף אחד." לא עוד. "קיבלתי כמה הצעות מסופרי צללים, לכתוב את הסיפור שלי, אבל אוליבר הציע שאכתוב את הספר בעצמי, כחלק מתואר בכתיבה יוצרת. היה לי קצת כסף מהירושה של אבא שלי, בשביל שכר הלימוד, ואוליבר פנה בשבילי אל האוניברסיטה שבה למד בצעירותו. אני חשבתי שאוניברסיטה תהיה דרך טובה להשתלב לתוך העולם המערבי, שאוכל לפגוש שם אנשים בגילי ולהרחיב את אופקיי."

"אה, ואיך זה הלך לך?" פיו של ג'ובאני נקפץ בהבנה. "אני מנחש שאופקייך כבר היו ממש רחבים, בהשוואה לחברייך ללימודים."

"פיצה, סקס ושתיה עד אובדן חושים... אלו הדברים היחידים שעניינו אותם." היא נאנחה. "גם אלו מביניהם שטיילו, לא ממש ראו עולם. הם בילו חופשות על יאכטה באיים היווניים, או שהפליגו בשייט תענוגות בקאריביים. אפילו המורים שלי נראו לי מוגבלים, והם שבו ודרשו ממני להציב קו ברור בין שחור ולבן. הם לא היו מסוגלים להבין, איך לא הייתי יותר כועסת. הם הרגיזו אותי, בניסיון שלהם לגרום לי לשכתב מחדש את הניסיון האישי שלי, כדי להתאימו לנראטיב שלדעתם היה אמור להיות לי."

"זה סיפור סנסציוני. למה שלא תנפחי אותו עוד יותר, כדי להפיק ממנו רווח?"

"בדיוק. הרי לא ייתכן, שאני חשה איזו חיבה לאנשים שהחזיקו בי. זה יהפוך אותם לבני-אדם."

היא חיכתה לשאלות שהגיעו בדרך כלל, כשהיא הגיעה רחוק כל כך בהסבריה לשאלות שביקשו את הפרטים הגסים. האם התעללו בה או עינו אותה? איזה דברים נוראיים היא נאלצה לעשות, כדי לשרוד?

"לא קיבלת שום מקדמה על הספר שלך? איך זה שאת עובדת בקייטרינג?"

זה נשמע כמעט כאילו שמעניין אותו איך זה שהיא פגשה אותו בטקס, בערב הקודם, יותר מאשר האופן שבו נחלצה מציפורני ממשלה שידועה בחוסר שיתוף הפעולה שלה.

"השתמשתי במקדמה שקיבלתי, בשביל תשלום ראשון על דירה קטנה, אבל עדיין יש לי משכנתא לשלם, והוצאות מחייה. למרבה הפלא, תואר בכתיבה יוצרת לא מעמיד בן-אדם בראש רשימת המועמדים של מנהלי כוח האדם, בשום חברה." היא משכה בכתפיה. "אז אני מלמדת סטודנטים, שאנגלית אינה שפת אימם, וחברה עזרה לי להשיג עבודה בשירות הקייטרינג הזה. ברגע שאסיים את מסע המכירות של הספר, אתחיל ללמוד כדי להוציא תעודת הוראה."

"את רוצה לעצב את מוחותיהם של בני הנוער."

"לפתוח אותם, לכל הפחות." היא עשתה עוד מאמץ, נחוש יותר, לנתב את השיחה לכיוונו. "אני יכולה לשאול אותך משהו?"

"לא נישאתי מעולם, ואני לא בקשר עם אף אחת כעת," הוא אמר מיד ומבטו הנוקב עדיין נותר נעוץ בה ישירות. אך הפעם, הסתתר בו שמץ של לעג עצמי על מה שהשתמע מדבריו.

"הלוואי והייתי יכולה להגיד את אותו הדבר," היא השיבה מיד בפנים רציניות לחלוטין.

פניו נפלו מיד, נמלאו אכזבה המומה.

היא פרצה בצחוק.

 

"לא ציפיתי שיהיה כל כך קל לעבוד עליך." צחוקה של פרייה היה עליז כל כך, והבעתה כה מאירה, שהוא היה לגמרי מוקסם.

מחשבתו היחידה של ג'ובאני הייתה, איך ייתכן שצוות החוקרים שלו החמיץ משהו מהותי כמו קשריה הרומנטיים, אבל ההכרזה שלה עוררה בו תגובה הרבה יותר עזה. בקשר? לא. הוא רצה אותה לעצמו.

מה שהיה לא רק פרץ קנאה לא אופייני וחסר כל הצדקה, אלא גם מסוג התגובות הרגשיות שמהן אילף את עצמו להימנע. זה שהיא החליקה בקלות רבה כל כך מתחת להגנות שלו נגד כל סוג של מניפולציה, מכוונת או לא, לימד אותו עד כמה בדיוק היא מסוכנת.

הוא ניסה לנטרל את כל כוח האש הזה שלה, בעזרת קצת להט משלו.

"את בכלל לא כמו שציפיתי שתהיי." הוא לקח את ידה והרימה אל פיו, כדי לנשק את כף היד. "ובגלל זה, אני חש כזה חוסר רצון לחלוק אותך עם מישהו."

היא הסמיקה והוא הרגיש את הרתיעה שעברה בידה בתגובה עצבנית, אך היא בטחה בו מספיק כדי להותיר את ידה בידו. "אתה רכושני?"

"אני סיציליאני, בֵֶדוּצָה. אני לא יכול שלא להיות רכושני."

כל שאיפת אוויר שהוא נשם הייתה עמוסה בניחוחה – אביב ופירות יער, ועוד משהו מתוק כמו עוגיות שקדים. הוא השתוקק להמשיך לחכך את אפו במעלה פרק היד שלה, אך הסתפק בליטוף באגודלו לאורך קו האהבה בכף ידה.

זה לא אמיתי, הזכיר לו קול בתוך ראשו. יכול להיות שהיא אינה תמימה כמו שהיא מנסה להיראות. ועוד יותר מדאיג מכך, היא עשויה כן להיות כל כך תמימה. ואם זהו הוא המצב, ברור לחלוטין שאסור לו להניח לעצמו לשקוע לתוך איזשהו קשר איתה.

אבל איך הוא יוכל לברר מה המצב, מבלי שיבלה קצת זמן בחברתה? זה היה תירוץ נוח, לכך שירדוף אחרי בחורה שלא יכולה להיות שלו. מה, לעזאזל, נותר לו לעשות?

"מה הייתה השאלה שבאמת רצית לשאול?" הוא חקר אותה, בהוסיפו ללטף את כף ידה באגודלו.

"אתה ממשיך עדיין עם הסייף?"

אה, נכון. את הפרט הקטן ההוא, לכל הפחות, הוא הצליח לוודא. חיפוש ברשת חשף פסקה מאחד הספרים המוקדמים של הוגו אנדרסון ונכתב בו כי "בת לווייתו הצעירה", כמו שאביה של פרייה נהג לכנותה, קיבלה שיעורי סיוף מאיזה תקווה אולימפית. במשך שבועות לאחר מכן, כל פיסת מקל הפכה לנשק בידיה, עד שקוץ אכזרי אחד אילץ אותה למצוא לעצמה שעשוע אחר.

"כיום אני שומר על כושר בדרכים שמאפשרות לי להמשיך לעקוב אחר שוק המניות או לנהל שיחות ועידה. סיוף דורש מיקוד מוחלט."

"ושליטה עולמית על ידי אפליקציות סלולריות, לא?"

"זה היה פשוט מזל," הוא אמר, בכנות לא אופיינית – ושמץ של זלזול, שעליו היא קפצה בהבעת זעף.

"אז מה אתה עושה עם הזמן הפנוי שלך? תן לי רעיונות. הזמן הפנוי שלי משעמם מאוד."

הוא גירד את לחיו, משך את הזמן. "את לא משתוקקת למלא את זמנך הפנוי בדברים הרגילים? נישואים ומשפחה?"

היא הותירה את פיה פעור לרגע, לפני שהאשימה אותו. "סקסיסט שכמוך."

"איך זה היה סקסיסטי? הרבה אנשים כמהים לדברים האלה, ללא שום קשר למינם."

"כולל אותך?"

היא לא חששה להעמיד אותו במקומו. זה היה מרגיז, בדיוק כמו שזה היה מרענן. בהתחשב בעושרו העצום ובמעמדו, הרבה אנשים קפצו למלא כל אחד ממאווייו, וכמעט לא אתגרו אותו בקשר לדעותיו או לבחירות שעשה בחייו.

תגובתו לשאלתה הייתה צריכה להיות 'לא' מהיר והחלטי. הוא קבר עמוק כל רעיון ילדותי שהיה לו אי-פעם על משפחה, כשקבר את המשפחה שכבר הייתה לו. חלק מהתגובה הזאת היה ממרירות. ולאחרונה, זה גם נבע מסדרי העדיפויות שלו בחייו. מערכות יחסים הדוקות מכל סוג שהוא, היוו נקודות חולשה שהוא לא יכול להרשות לעצמו.

אבל לפתע, הוא ראה בעיני רוחו את תמונתה במיטתו, ישנונית למראה ומלאה באינסוף אפשרויות. ליבו התכווץ באזהרה. או שמא היה זה בהשתוקקות גברית?

"נישואים אינם בראש מעייני," הוא אמר, במחווה של החלטיות ברורה. "תמיד הייתי ממוקד בדברים אחרים. בריאותי הפיזית. ההשקעות שלי." שלא לדבר על חשיפת מזימות בינלאומיות ושחיתות פוליטית, מבלי להיפצע עוד יותר או להיהרג כתוצאה מכך.

"גם אני." היא הנהנה בכובד ראש. "הייתי ממוקדת בספר שלי, ובמציאת מקומי בעולם. מהרבה בחינות, אני מרגישה כאילו אני מחכה שחיי יתחילו סוף-סוף." היא הביטה בידה, שהייתה נתונה עדיין באחיזתו החמימה. "זה הדייט הראשון שלי, מזה יובלות. החברים המעטים שרכשתי לי באוניברסיטה עסוקים בקריירות שלהם ובעניינים אחרים. אני מכירה הרבה אנשים, אבל תמיד עברתי ממקום למקום לעיתים קרובות, כך שאף פעם לא התחברתי בצורה עמוקה במיוחד אל אף אחד."

היא ליטפה באגודלה בהיסוס את גב אצבעותיו. שערו כמעט סמר, לעזאזל, עד כדי כך עזה הייתה התגובה שהתחושה הזאת גרמה לו.

ובה בעת, נימת הכמיהה והחרטה בקולה הלמה בחומות הפלדה שהוא הקים סביב ליבו כדי לגונן עליו, גרמה למילותיה להדהד בתוכו כאילו היו מילותיו שלו. הוא נתקף בדחף עז להשתיק את ההדהוד הזה, בכך שיצמיד את גופה אל גופו.

כל מידה של היגיון בריא נטשה אותו ועפה דרך החלון. ולפני שהבין מה הוא אומר, קולו כבר רעם ממעמקי חזהו.

"בואי איתי אליי הביתה."

"עכשיו?" אישוניה התרחבו ורעד נראה לעין חלף בגופה – בתגובה כה מהירה להצעה, שחושי ההישרדות המושחזים שלו רטטו מיד בהתרעה, אם כי גל נוסף, כזה של שמחה, התגלגל בתוכו. איך הוא יכול להתנגד לה, אם ככה הם מגיבים אחד אל השני?

אל תיתן לה לראות עד כמה אתה רוצה את זה, הוא הזהיר את עצמו.

בה בעת שפיו אישר. "ברגע זה."