שמש אחר הצהריים זרחה מבעד לחלון. ויוקה ברייס הסתנוורה כאשר פסעה במורד המעבר המאולתר. היא התכוונה למנוע חתונה ואף אחד מלבדה לא ידע זאת.

מועדון היאכטות, אשר ממוקם על אי מרוחק ויוקרתי בים התיכון, עוצב באלמנטים של שיש ופליז שהעצימו את התאורה הטבעית. בשילוב השכבות הספורות של ההינומה שלה, יכלה ויוקה בקושי לראות ונאלצה להיצמד לזרועו של אביה החורג והנתעב.

הוא בוודאי סבל מקשיים מסוימים בראייתו גם כן, אחרת היה מסכל את תוכניתה. הוא בהחלט לא שם לב שלא היתה טרינה.

היא הצליחה להסתיר את העובדה שאחותה עזבה את הבניין. זה גרם לקיבתה לשקוע ולהכביד עליה ובו בזמן לרקוד ולהתרגש.

היא צמצמה את מבטה, מנסה להתמקד באורחי החתונה ובכומר לבוש הגלימה. היא נמנעה בכוונה מלהביט אל עבר החתן הגבוה והתמים. כל פעם שעברה עליו במבטה, הפנתה ראשה אל החלונות ואל יער התרנים שצף על המים מסביב. אחותה היתה בטוחה מפני הנישואים הכפויים הללו, הזכירה לעצמה בניסיון להשקיט את ליבה הסוער.

ארבעים דקות קודם לכן, הכניסה טרינה את אביה אל חדר ההלבשה שלה. היא לבשה את השמלה אך עוד לא הספיקה לעטות את ההינומה. היא הבטיחה לגריגור שתהיה מוכנה בזמן בעוד ויוקה נשארה הרחק מהעין. גריגור אפילו לא ידע שוויוקה שבה אל האי.

ברגע שבו עזב את החדר, עזרה ויוקה לטרינה להיחלץ משמלת הכלה וטרינה סייעה לה ללבוש אותה. הן התחבקו חזק ולאחר מכן נעלמה טרינה מבעדה ליציאת שירות אל מטוס הים שחכר בשבילם אהובה האמיתי. הם פנו לעבר אחד האיים הגדולים יותר בצפון הים התיכון, הם התכוונו להינשא ברגע שינחתו.

ויוקה ניסתה להרוויח זמן ולשמור על הדברים רגועים ככל האפשר. היה עליה לאפשר לטקס להימשך ככל האפשר לפני שתחשוף את עצמה ותימלט.

היא סקרה את האופק שוב. לא ניתן היה לראות את הסירה שחכרה בעצמה. היא נעשתה חרדה לגבי הגעתה של הסירה ועוד יותר חרדה לגבי השיט עליה. היא שנאה סירות. אבל היא לא השתייכה למעמד שהתיר לה להתנייד במסוקים. היא נתנה את רוב כספה לסטפאנו בניסיון להבריח את טרינה על המטוס הקטן. להוציא את שאר כספה על חציית הים האגאי בסירה היה לא פחות מסיוט, אך המעבורת ביקרה באי פעם אחת ביום בלבד.

היא ידעה באיזה מזח השתמשה הסירה. היא שילמה לרב החובל בשביל שימתין וסטפנוס הבטיח לה שתוכל להותיר את התיקים על הסיפון. ברגע שתיחשף תרוץ ישר אל הסירה מבלי להחליף בגדים. היא תחפש את הסירה הארורה הזאת, תחשוק שיניים ותפליג לעבר האופק, מסופקת בניצחונה על גריגור.

ליבה החל לפרפר כאשר הגיעו לראש המעבר. גריגור הושיט את ידיה הקפואות אל חתנה המיועד של טרינה, מיקולאס פטרידס המאיים.

מגעו גרם לקצר בגופה, והיא הרגיעה את עצמה באומרה שהיתה לחוצה.

אחיזתה התרופפה במעט, האם הרגיש בשוק שעבר בגופה? אצבעותיו הקיפו את ידה, לוחצות בחמימות על ידה. הוא לא ניסה לספק שום נחמה. היא לא שיקרה לעצמה, הוא היה מפחיד יותר במציאות מאשר בתמונות, ממש כפי שתיארה טרינה.

ויוקה הופתעה מנימת הכוח השקטה ששידר מיקולאס, כולו היה חזה וכתפיים. אין ספק שהיה גברי מדי בשביל אחותה הקטנה. הוא היה יותר מדי אפילו בשבילה.

היא הגניבה מבט בפניו. מבטו היוקד ניסה לחדור מבעד להינומה שלה, גבותיו מעוקלות בזוויות חדות. נראה היה שחשד כי עמדה מולו האישה הלא נכונה.

אלוהים, הוא היה די מושך, פניו המגולחות למשעי ועצמות הלחיים המסותתות, השסע בסנטרו תרם חספוס גברי למראו. עיניו היו בצבע אפור מעושן וריסיו המעוקלים שחורים כפחם בעודו הביט במורד המישור של אפו.

יכולנו להביא לעולם ילדים כחולי עיניים. חשבה כאשר הקליקה על תמונתו לראשונה. היתה זאת אחת מהעובדות הללו שטרחה לשנן כאשר עדיין האמינה בהתאמה מושלמת בין שני אנשים. עד היום חיפשה תכונות כאלו בבני הזוג שלה.

היא התפתתה להתעכב על קווי דמותו ולהעלות בדמיונה עתיד משותף, אך היא היתה במשימה מהרגע שבו בישרה לה טרינה בבכי כי גורלה להימכר כמו בקר כחלק ממיזוג חברות. כל שראתה ויוקה היו הכותרות שחשפו את חתנה בתור בנו של גנגסטר נרצח. היא לא התכוונה לאפשר לו לשאת את אחותה בשום אופן.

טרינה התחננה בפני גריגור לאפשר לה להמתין ליום הולדתה השמונה-עשר ולהסכים לערוך את החתונה ביוון. אלו היו כל הוויתורים שהסכים לאפשר. טרינה, אשר יכלה לשאת במי שחפצה החל מהבוקר, לא בחרה במיקולאס פטרידס למרות כוחו, יופיו ועושרו.

ויוקה חששה. המבט שחלקו נמשך למרות יריעת ההינומה שחצצה ביניהם, תחושת החיבור שלחה אנרגיה עצבנית במורד גבה.

היא וטרינה דמו שתיהן לאמה במבנה גופן, אך טרינה היתה כהה בכמה גוונים. פניה היו עגולים וחמים ועיניה חומות, בעוד שוויוקה ניחנה בשני כדורי בדולח כחולים בתור עיניים ושיערה הבהיר הוסתר בקפדנות מאחורי ההינומה.

האם ידע שלא היתה טרינה? היא גוננה על עיניה בריסיה הארוכים.

ההמולה שיצרו האנשים הרבים בחדר והמוזיקה גרמו לאגלי זיעה להיווצר על עורה. האם יכול היה לשמוע את דופקה מאיץ? להרגיש את הרעד שבבשרה?

זו רק הצגה, הזכירה לעצמה. שום דבר כאן אינו בר תוקף ובקרוב תוכל להמשיך בחייה.

בשלב מסוים בחייה שקלה משחק בתור קריירה. כל שאיפותיה המקצועיות נפלו לאזור האומן הרעב, אך כאשר נפטרה אמה נאלצה ויוקה לאמץ גישה ריאליסטית יותר לחיים. היא עבדה במועדון היאכטות הזה לאחר ששיקרה לגבי גילה. היא הדיחה כלים ושטפה רצפות.

היא ביקשה להשתחרר מתלותה בגריגור בהקדם האפשרי, היא רצתה להתרחק מהערותיו העוקצניות שהסלימו אל התעללות של ממש. הוא גירש אותה מביתה לפני שהגיעה לגיל חמש-עשרה. הוא גירש אותה מהאי הזה ולמעשה מיוון כולה ומאחותה כאשר גילה שעבדה לפרנסתה, כאשר הבין שיכלה לתמוך בעצמה ולא נאלצה להתקפל לרצונו כאשר איים עליה. הוא וידא שתפוטר ושתישאר מובטלת.

טרינה, שהיתה בת תשע אז, היתה זו שלחשה, לכי, אני אהיה בסדר. את צריכה ללכת.

ויוקה יצרה קשר עם דודה מבוגרת של אמן אשר התגוררה בלונדון. היא הכירה את הילדי אך ורק דרך כרטיסי חג המולד ששלחה, אך הילדי שמחה לספק לה בית לגור בו. זה לא היה אידיאלי. ויוקה חלמה שתצליח לצרף אליהן את אחותה. עד לפני כמה חודשים חשבה עליהן בתור שתי נשים צעירות ועצמאיות, בנות שמונה-עשרה ועשרים ושלוש, מנסות למצוא את דרכן בעולם –

"אני, מיקולאס פטרידס..."

קולו היה מרשים. כאשר חזר על שמו ונשא את הנדרים, שבו אותה הקטיפה והפלדה של טונו העשיר. הוא הריח טוב, כמו בד איכותי ואפטרשייב אך גם מעין מושק גברי שידעה שתזכור לנצח.

היא לא רצתה לזכור למשך חייה את הרגע הזה. היה זה טקס שלא אמור להתרחש. היא היתה רק ממלאת מקום.

הדממה גרמה לה להבין שהגיע תורה.

היא כיחכחה בגרונה וחיפשה אחר טון עניו. טרינה אף פעם לא היתה מטרה בשביל גריגור. לא רק משום שהיתה בתו הביולוגית, אלא משום שהיתה ביישנית וכנועה. בוודאי בגלל שאביה היה כה סקסיסטי וקולני.

ויוקה למדה בדרך הקשה לפחד מפני גריגור. אפילו בלונדון נחה אי הסובלנות שלו עליה כמו ענן מורעל. היא תמיד נזהרה כאשר דיברה עם טרינה, היא תמיד הסתירה מפניה את חששותיה ביודעה שגריגור יכול היה לפגוע בטרינה כאמצעי להשתיק אותה.

היא נשבעה שלא תשוב ליוון, במיוחד לא במטרה להכעיס את גריגור עוד יותר. היא היתה משוכנעת שלא יעז לעשות יותר מלצעוק עליה בנוכחות כל אורח החתונה. היו ענקי תקשורת וצלמי פפראצי בכל עבר. הסיכון שנטלה על עצמה הסתכם במבוכה ובבלבול. לא יותר.

היא קיוותה.

רגע האמת קרב. קולה נסדק, נדריה נשמעו כמו חיקוי די אמין של אחותה. היא הפרה את הנדרים באי כנותה וחיללה את מעמד הנישואים והמיזוג שרצה בו גריגור נואשות. לא היה זה די בכדי לנקום את אובדן אמה, אך היה זה משהו. ויוקה חייכה כאשר עשתה זאת.

זר הפרחים רעד כאשר מסרה אותו. אצבעותיה היו מגושמות ורדומות כאשר החליפה טבעות עם מיקולאס. היא התמידה בתחבולה עד הרגע האחרון. היא לא תחתום על אף מסמך, והיא תיאלץ להחזיר את הטבעת. לעזאזל, זה לא עלה בדעתה עד עכשיו.

אפילו ידיו היו מושכות בעיניה. כל כך גבריות וחזקות. כל כך בטוחות. אחת מציפורניו נראתה כאילו... היא לא היתה בטוחה. כאילו הוא פצע אותה פעם. אילו היתה זו חתונה אמיתית, היה זה פרט אישי שהיתה יודעת עליו.

דמעות טפשיות החלו להיקוות בעיניה. היא החזיקה באותם חלומות ילדותיים של כל ילדה על חתונה. היא היתה רוצה שתהיה זו התחלתה של הרפתקה בחברת הגבר שאהבה. אך זה היה שקר. שום דבר כאן לא היה אמיתי או חוקי.

כולם היו עתידים לגלות זאת.

"אתה רשאי לנשק את הכלה."

 

מיקולאס פטרידס הסכים לנישואים האלו בגלל סיבה אחת בלבד: סבא שלו. הוא לא נטה לרגשנות יתר ולא הרשה שיתמרנו אותו. ודאי שלא נישא מאהבה. המילה היתה תירוץ ילדותי בשביל מין ולא התקיימה בעולם האמיתי.

לא, הוא לא הרגיש דבר כלפי כלתו המיועדת. הוא לא הרגיש דבר כלפי אף אחד, היתה זאת בעצם החלטה מודעת.

אפילו נאמנותו לסבו היתה זמנית. פפואוס הציל את חייו. הוא העניק למיקולאס את חייו כאשר התוודע לקשר הדם שלהם. הוא הכיר במיקולאס כנכדו ומשך אותו מצדו התחתון של עולם אכזרי אל צדו העליון.

מיקולאס השיב לו בנאמנותו. סבו נולד למשפחה טובה בזמנים קשים. ארבוס פטרידס לא ממש בחל באמצעים כאשר עשה את מה שהחליט כי היה הכרחי להישרדותו. חייו עלו לו בבנו, ומיקולאס היה סיכויו השני להשיג יורש לגיטימי. הוא התנה את השליטה של מיקולאס באימפריה שלו בתנאי שמיקולאס יהפוך אותה למיזם חוקי ורווחי.

לא מטלה קטנה, אך נישואי המיזוג האלו היו הצעד האחרון. לצופה מבחוץ, הקונגלומרט האדיר של גריגור התמזג עם חברה מסדר גודל בינוני עם שושלת מעט מפוקפקת. למעשה, גריגור זכה לתשלום נדיב בעבור השימוש בסמל של חברתו. מיקולאס יעמוד בראש החברה לבדו.

האם היה זה אירוני שאמו היתה כובסת? או שמא היה זה הגיוני?

בכל מקרה, הנישואים היו התנאי שהציב גריגור. הוא רצה שדמו שלו יירש את עושרו. מיקולאס הסכים לעמוד במחויבותו כלפי סבו. נישואים ישרתו אותו בדרכים נוספות, ולמעשה היה זה רק עוד חוזה לעמוד בו. הטקס הנידון היה מעט מורכב מרוב הפגישות העסקיות שנכח בהן, אך בסופו של דבר היה זה מאורע שכלל חתימות על קו מקווקו ותצלומים.

מיקולאס פגש בכלתו – נערה, בעצם – פעמיים. היא היתה צעירה ומאוד ביישנית, שום ניצוצות לא התעוררו בקרבו. הוא הסכים לוותר על רומנים מזדמנים בזמן שהתבגרה והם יתוודעו זה לזה. היה יתרון נוסף לנישואים, חשב לעצמו. הוא לא יהיה מטרה לחיזור כאשר ענד טבעת על אצבעו.

אז כאשר התקרבה אליו, הרגיש מקובע. דבר מה קרה. תאווה. לא היה זה הזמן או המקום לרעב עירום בשביל אישה. אבל זה קרה.

היא הגיעה אליו עטויה בהינומה מעודנת, כזו שבדרך כלל היה פוטר כתכסיס זול שנועד לעורר בו חיבה. משום מה, באותה העת, המסתורין ריגש אותו והיה מאוד אירוטי. הוא זיהה את הניחוח של הבושם שלה, אך במקום מתיקות תמימה הוא הריח נשי ומשכר.

גזרתה המעודנת לא היתה ילדותית כפי שחשב. היא נעה כאילו ניכסה בעלות על גופה, ורק כעת שם לב לגוון הכחול של עיניה, הגוון שנשקף מקרחונים צוננים. הוא בקושי יכל להבחין בתווי פניה, אך הכחול המסנוור של עיניה לא יושקט על ידי שכבה דקיקה של בד.

ליבו החל לפעום בכבדות, מקצב כאוב וקשה. רצון. רצון אמיתי. מהסוג שבסיסו היה בצורך האנושי.

ניצוץ של חרדה הבהיק במוחו, הוא דרך על רגשות החוסר, האימה והכאב.

בימים אלו קיבל את מבוקשו. תמיד. הוא היה עתיד לקבל אותה.

הוא החל להתמלא סיפוק, הוא חשב על הצורך שהתעורר בו ועל הדרך שבה ימלא אותו.

הטקס התקדם בזחילה. הוא נתקף בחיפזון נערי כאשר הורשה להרים את ההינומה. הוא לא חגג את חג המולד ובכל זאת הרגיש כי הוקדם אך ורק בעבורו.

הוא אמר לעצמו כי היה זה הסיפוק שחש על שהשלים את המטלה שהציב לו סבו. בנשיקה זאת ימלא את חובו אל סבו. חבל שהזקן לא הרגיש טוב דיה בשביל להיות נוכח במאורע.

מיקולאס חשף את פני הכלה וקפא במקומו.

היא היתה יפהפיה. פניה היו קורנים, שפתה העליונה העשירה החביאה מעט את זוגתה התחתונה והמבוישת. סנטרה היה חזק ומתריס ועיניה הכחולות מצמצו לעברו.

לא היתה זאת שום נערה, היתה זו אישה, כזו שהיתה בוגרת דיה להישיר אליו מבט מבלי למצמץ.

היא לא היתה טרינה סטאמוס.

"מי את?"

אנקות תדהמה נשמעו מרחבי החדר.

האישה משכה את ההינומה מבין אצבעותיו מוכות ההלם.

מאחוריה, הזדקף בפתאומיות גריגור בעודו פולט קללה עסיסית. "מה את עושה כאן? איפה טרינה?"

כן. היכן היתה כלתו? ללא האישה הנכונה שתישא את הנדרים ותחתום את שמה, היו הנישואים ומיזוג החברות תקועים.

ויוקה, שצפתה את פעולותיו של גריגור, פסעה הישר מאחורי גבו הרחב של מיקולאס והשתמשה בו כמגן אנושי כאשר קפץ אחריה האיש המבוגר.

"כלבה קטנה!" ירק גריגור. אביה של טרינה לא הופתע מההחלפה כפי שהיה אמור. הוא בהחלט הכיר את האישה. וריד פעם תחת העור האדום של מצחו. "איפה היא?"

מיקולאס הרים יד מגוננת ומנע מהאיש לחטוף את האישה מאחורי גבו. הוא יקבל ממנה הסבר לפני שיחשוף אותה לחמתו של גריגור.

או אולי לא.

עוד גל של תדהמה חלף בין הנוכחים, מלווה בצליל הפתיחה של דלת החירום ובאזעקת האש.

כלתו ברחה מיציאת החירום.

מה לעזאזל קורה פה?