איך להציל מיליארדר

פרולוג
 

בחדר שבו אימן אותי לנקסטר סטיין היה עץ בונסאי ננסי. הוא לימד אותי איך לטפל בו, איך לסייע לו בלי לגלות רחמים, וכן, אני בהחלט מודע לאירוניה שבדבר. מעניין אם העץ עדיין שם. אותי, בכל מקרה, הוא נתן במתנה לקספיאן, שמצדו מסר אותי ליועצים ופסיכולוגים ופסיכיאטרים. בסופו של דבר הוא נתן לי עבודה.

עשיתי הכל בשבילו. נעניתי לכל תשוקה ורצון. מסרתי את גופי בכניעה לשימושו. ספגתי כל כאב למען העונג שלו. שני הדברים חסרי משמעות מבחינתי באותה מידה. האמת היא שאני עדיין מוכן לעשות הכל בשבילו, אבל בינתיים אני משרת אותו בדרכים שהוא מרשה לי. באופנים שמצפונו מרשה. אני נותן לו לשלם לי על כך מפני שזה הצורך שלו. מפני שהוא גם צריך להאמין שאני לא היצור שלנקסטר ברא באיזו מעבדה שטנית, כדי שהוא יוכל להאמין שגם הוא עצמו אינו יצור כזה. אפילו את הדבר הזה אני עושה בחפץ לב למען קספיאן. אני משקר בשבילו.

ההבדלים בינינו עמוקים ותהומיים. אני איבדתי את הקשר הרופף שהיה לי לעצמי לפני שלנקסטר מצא אותי, ואין לי שום עניין באדם שיכולתי להיות בלעדיו. משהו בי עדיין מתגעגע לשלווה של הימים ההם: חדרים חשוכים ומדי פעם אור, והשגרה שיש בה משהו מנחם. העולם שלי היה מקום פשוט יותר כשלנקסטר ניצב במרכזו. לא בהכרח מקום שכולו טוב, אבל מעולם לא ציפיתי לטוב לב, ובהחלט למדתי להעריך פשטות לשמה.

"אני אעשה אותך מושלם," הוא היה אומר לי כשכרעתי לפניו, ואני קיבלתי בברכה את הדרך שלו לעשות זאת. עד שפגשתי אותו הייתי שום דבר, חסר כל ערך. הייתי במקומות טחובים שבהם כסף עבר מיד ליד, ומהלך חיי נראה בלתי נמנע, כמו מפת דרכים שכבר הותוותה והודפסה.

אבל קספיאן לא כמוני. הוא מעולם לא היה בשפל שאליו הגעתי, ומעולם לא היה אבוד כמוני. לקספיאן תמיד היו אפשרויות בחירה. אני נועדתי למצוא נחמה במצבי כפייה, במתן שירות, בוויתור על עצמי, בעוד קספיאן סובל, נאבק תמיד.

לנקסטר כמובן מעולם לא ציפה לקבל מקספיאן את מה שאצלי כבר הפך לאינסטינקט, אבל קספיאן בהחלט לא נועד לשעבד את רצונו החופשי לרצונו של אדם אחר. אי אפשר לאלף אותו, וגם אם היה אפשר, ללנקסטר סטיין ולנתניאל פריסט לא היה לב לעשות זאת.

ולי לא נותר אלא לצפות מן הצד, כפי שצפיתי תמיד, ולטפל בקספיאן. אני מנהל בקפידה יתרה את יומן הפגישות שלו, שוקד על הדוחות, מארגן ישיבות ומבצע כל משימה, קטנה כגדולה, בלי שאלה או היסוס, למרות שקספיאן אינו זקוק לטיפול שלי.

זה לא הופך אותי למריר. מעולם לא חיפשתי יחסי גומלין הדדיים. כל מה שרציתי היה שהוא ישתמש בי עוד ועוד, בידיעה שזה מה שיעניק תכלית ומשמעות לחיי. וקספיאן העניק לי תכלית ומשמעות והשתמש בי עוד ועוד, אם כי רחוק מהאופן שאליו לנקסטר כיוון. הנדיבות של קספיאן משאירה אותי נכלם, והעדינות שלו הייתה לשווא מבחינתי, אבל בקיץ הזה ראיתי אותו מאושר בפעם הראשונה.

זה לא החזיק מעמד.

וכעת אני מתחיל לשאול שאלות. לא אותו. אותו לא אשאל דבר לעולם. אבל ידיי רועדות לפעמים מתחת לשולחני. שגיאות מתחילות לצוץ בעבודתי המושלמת כמו שתי טיסות שהוזמנו לאותה שעה, וגם התחייבות שנשכחה ממני. לא טעויות מרובות, אבל מעולם לא טעיתי ולא שגיתי לפני כן. כל מה שקספיאן אומר זה שעליי להיות דרוך וזהיר יותר בפעם הבאה. אני כמעט לא מסוגל להישיר אליו מבט. הכאב בעיניו שקוף ועז מדי.

אין לי שום עניין בכוח ושררה. זה עסק מלוכלך, בניגוד לסדר השקט שבכניעה. אבל אני לא יודע איך לשרת גבר שמעשיו גורמים נזק לו עצמו. אני לא יודע איך לציית כשהמוח שלי רוחש מרד משלו. אני לא יודע איך לעזור לו. שתיקה תהיה בגדר בגידה באושרו, פעולה תהיה בגדר בגידה באמונו — וכל האפשרויות הן בגדר בגידה בי עצמי או אולי בלנקסטר.

הוא היה אמור לעשות אותי מושלם, אבל הנה אני נסער ומבולבל ומיוסר. ומה שהכי מטריד אותי זה שאני רואה את מה שקספיאן לא יכול לראות. אני רואה את הדבר הפשוט הבא:

ארדן סנט אייבס שינה את שנינו.

1.
 

תפסיקו אותי אם כבר שמעתם את זה לפני כן.

סטודנט פוגש מיליארדר שמציע לו חוזה לסקס מוסכם מראש לטווח קצר, ואז הוא בורח מהמיליארדר עד לסקוטלנד, אבל המיליארדר רודף אחריו והם חוזרים להיות ביחד. אותו מיליארדר שולח את הבחור, שכבר אינו סטודנט, לאמריקה כדי שיהיה לצד החבר הכי טוב שלו שנפצע בתאונת דרכים קשה. כשהבחור חוזר הביתה מאמריקה, המיליארדר נלחץ ומתחרפן בגלל היסטוריה סודית של ניצול מיני שחווה ופאקינג לא סיפר עליה מעולם לבחור. הבחור מפשל עם המיליארדר והקשר ביניהם מתרסק לאלף עזאזלים.

הסטודנט לשעבר ממשיך בחייו, ורוצים לדעת משהו? החיים שלו לא כל־כך רעים.

עברתי לגור עם אלרי, אחותו של קספיאן. אנחנו גרים במחסן שהיה שייך פעם לחברת מזון לכלבים, וחשבתי שאלרי מתכוונת לשפץ ולהסב אותו למגורי אדם. היא לא עשתה את זה עד עכשיו, ונראה שאין לה שום כוונה לעשות את זה בעתיד. במחשבה לאחור, אני די משוכנע שהייתי מסרב להצעה שלה אם הייתי יודע את כל הפרטים מראש.

התייחסתי אל החלל כאל סוג של לופט, ורוב הזמן היו לנו חשמל ומים זורמים, אז זה היה די רומנטי, אם אתם משוררים או סופרים מזן ג'ק קרואק. זה היה קצת פחות רומנטי בלילה שבו חזרתי הביתה שיכור והתנגשתי חזיתית בקורת עץ, ואלרי נאלצה לקחת אותי לחדר מיון.

המזל שזה קרה רק פעם אחת עד עכשיו.

אלרי יוצאת ובאה בשעות משונות, אוכלת מהאוכל שלי בלי בושה, ולפעמים זוחלת למיטה שלי כדי שנתכרבל ביחד. זה כאילו שיש לי חתול, בהנחה שהחתול בעניין של סמים ומסיבות.

אני לא חושב שאלרי בעניין של מסיבות פרועות. הן פשוט קורות סביבה מעצמן, וזה קרה יותר ויותר עם הצלחת הלהקה החדשה שלה, "בלדה לרצח", שמתחילה להמריא וצוברת מעריצים ומעמד פולחני די מרשים. אין לי מושג איך הם עושים את זה, כי הם לא ממש מפרסמים את ההופעות וגם לא מקיימים אותן במקומות מסודרים (ההופעה האחרונה הייתה בכנסייה נטושה), אבל איכשהו השמועה מתפשטת מפה לאוזן. עובדה.

מתברר שלשירים על רצח ילדים, רצח סטודנטים ובגידה (בטעות) בבעלך עם השטן, יש יותר קהל ממה שנדמה, או שאולי זה רק בזכות אלרי. היא פשוט מחשמלת על הבמה. אם הבנתי נכון, היא עשתה בעצמה את כל העיבודים המוזיקליים, והיא הר געש שלם של שירת סופראן, זעקת כינור ושאגת תופים. היא פראית ומלאת כאב וחופשייה.

אני עדיין כותב במגזין "מיליה", וזה היה מזעזע אלמלא הייתי כותב שם. כאבי הלב שלי גרמו לזמן להזדחל כמו קאובוי גוסס במערבון שחור־לבן, אבל לזכותי ייאמר שעברו רק חודשים ספורים מאז שקספיאן עזב אותי.

זה היה הסתיו הארוך ביותר בחיי והחורף הקר ביותר, ולצערי, לא רק מבחינה מטאפורית: החימום בלופט שוב התקלקל. הרמתי את מסיכת השינה שלי אל המצח ושרבבתי את אפי אל מחוץ לשמיכת הטלאים שאמא שלי הכינה. התחרטתי מיד ומיהרתי להתחפר מתחת לערימת השמיכות שעל שמיכת הטלאים. זה אחד החסרונות המרכזיים בלהיות אדם בוגר (לכאורה). צריך לצאת מהמיטה.

ולא שהייתה לי מיטה, כי לא היה לי כסף לקנות מיטה. היה לי מזרן על הרצפה, אבל זה ממש טוב לגב שלי, כנראה. ולפחות אני לא מתקיים על דגני בוקר מסוג קוקו פופס באיזה צריפון בודד כמו כלב. אלמלא אלרי, זה כל מה שהייתי יכול להרשות לעצמי עם המשכורת שקיבלתי מהמגזין.

אבל לא באמת אכפת לי. בתוך תוכי ידעתי שלא משנה עד כמה עמוק וחד ואמיתי ומוחשי הכאב שלי כרגע, גם זה יעבור. החיים שלי הם יותר מקספיאן הארט, ומה שהכי מוזר זה שהוא עצמו הראה והוכיח לי את זה.

הוא לימד אותי לעוף — ואז דחף אותי מהחלון. יופי, קספיאן!

היו ימים שכעסתי ממש. בימים אחרים הייתי סתם עצוב, אבל מדי פעם אני מתעורר עם זריחה לונדונית ערפילית בגוונים ורודים וכסופים. ואז אני מתיישב על המזרן שלי, עטוף בשמיכת הטלאים שמדיפה ריח של בית, מתבונן באור הזוהר המסתלסל מעל התעלה ומרגיש בקצות האצבעות שלי תחושה של משהו שמתקרב לבסדר.

הבוקר, לעומת זאת, תחושת הבסדר חמקה ממני ולא נראתה במרחק נגיעה. הדבר שהכי רציתי לעשות היה לדחוף את הראש מתחת לכרית ולהעמיד פנים שאני לא קיים, אבל אם אעשה את זה אאחר לעבודה.

יצאתי מהמיטה וקילפתי מעליי את שני זוגות הגרביים שגרבתי. הרצפה הייתה קרה להחריד תחת כפות רגליי היחפות, אבל לפחות לא החלקתי במדרגות הלולייניות הקטנטנות שמובילות לקומה שמעליי ולא מצאתי את עצמי שוב בחדר מיון.

חדר האמבטיה הוא בעיקרון מסדרון ארוך עם מחיצה שמאחוריה מקלחת מעל פתח ניקוז. אלרי, שהעניין שלה בעיצוב פנים שואף לאפס, דיברה על "שיק בית סוהר". אני חייב להודות שזה שינוי מטלטל אחרי שהתרגלתי לארמון השיש המצוחצח בהייד פארק אחד, אבל התרגלתי והסתגלתי. אולי כי הזכרתי לעצמי שכסטודנט התקלחתי במקומות הרבה יותר גרועים.

חיי כעורך זוטר לא זוהרים במיוחד. אני בעיקר מכין תה לעורכים הבכירים, כותב מאמרים משמימים, עושה הגהות לכתבות קצת יותר מעניינות של כותבים אחרים ואני גם ממונה על "ניהול משאבים", שבמילים פשוטות זה חיפושים חסרי כל משקל וערך בגוגל. בגלל שאני עובד במערכת של מגזין פנאי וסגנון חיים של החברה הגבוהה מצופה ממני לשחק את התפקיד, ולהיראות כמו מישהו שיודע מה הוא עושה מבחינה אופנתית. למרבה המזל הגחתי מרחם אמי כשאני מלכת אופנה מדופלמת. הבוקר בחרתי מכנסי סקיני משובצים, סוודר כבד שגם אותו סרגה אמי האהובה, ונעליים מחודדות במיוחד.

מיהרתי אל המטבח כדי לבדוק אם אלרי חיסלה לי את כל הקוקו פופס, ותפסתי אותה מטה את שארית השקית היישר אל פיה.

אלרי לבשה חולצת טריקו גדולה ממידותיה, שעליה נכתב בפשטות "בני זונות" וגרבונים גבוהים ומפוספסים. היא התכרבלה בקצה ספה ענקית בצורת L, שהייתה הרהיט היחיד בחלל אם לא מחשיבים את השולחן שהכנתי מארגזי יין ואת סוס הים המפוחלץ ששמו — לטענת אלרי — ברודריק.

חברי הלהקה שלה לא גרו איתנו באופן רשמי, אבל נכחו כאן באופן שלא ניתן להתעלם ממנו והיו מפוזרים ברחבי החלל במצבים משתנים של תודעה. המתופף, אוסיאן אפ גלין, היה שרוע על בטנו כשפניו בתוך הרצפה, ורעמת שיער אדומה כיסתה את גבו. לרגע אחד חשבתי שאולי הוא מת, אבל אז הוא התפתל קלות ואני נשמתי לרווחה. הקלידנית וזמרת הליווי אואזיס, שבחרה להיקרא נווה מדבר, ישבה בתנוחת לוטוס כשפניה מופנים באקסטזה לעבר הזריחה. דייב, הגיטריסט, נראה כמו תמיד כאילו נקלע בטעות לחייה של אלרי ולא מצא שום תירוץ מנומס להימלט משם.

"אואזיס ארזה לך ארוחת בוקר לעבודה," הודיעה אלרי בעת שניסיתי לעקוף בזהירות את המתופף הלא מת.

"וואו." לבי צנח בקרבי. "היא לא הייתה צריכה."

אואזיס הפנתה אליי את ראשה בחטף, כמו גרסה מעט יותר מעודנת של סצנת הבלהות ב"מגרש השדים". "העונג כולו שלי, ארדי. גוף בריא, נשמה בריאה וחמלה בכל נגיסה."

"זה סלט קינואה," תרגמה אלרי הסדיסטית את דבריה ללשון בני אדם. "עם קייל ואבוקדו."

"מהמם."

"וסלק מיובש."

"איזה כיף לי."

אואזיס חייכה וחשפה את שיניה הבוהקות והמושלמות. "ובתור צ'ופר מיוחד, הכנתי לך כדורי חלבון."

התפתלתי באימה. צ'ופר לעורבים אולי.

"אל תשכח את התה שלך."

הלך עליי ברמות שאי אפשר לתאר בכלל. "הכנת לי גם תה?"

"תה שומר וסירפד."

"זה התה הכי אהוב על ארדי שלנו," קראה אלרי בעליצות, והרוויחה ביושר את המבטים הרצחניים ששלחתי לעברה.

לא התאפקתי, הוצאתי לה אצבע משולשת, ולקחתי בידיים רועדות את מתקן הסיליקון הידידותי לסביבה שנווה מדבר ארגנה לכבודי, ואת הכוס הרב־פעמית העשויה מסיבי במבוק. עשיתי את דרכי אל הדלת, ואז סגרתי אותה לצלילי צחוקה המרושע של אלרי, והתזכורת של אואזיס שאקנה מעיל.

האמת היא שיש לי מעיל. מעיל מרהיב שקספיאן הביא לי במתנה. אני יודע שביום מן הימים המעיל הזה יזכיר לי את הגבר שאהבתי, אבל בשלב הזה עדיין כואב לי מדי מכדי להתקרב אליו אפילו.

וחוץ מזה גדלתי בסקוטלנד. לדרומיים המפונקים האלה אין שום מושג מה זה כפור אמיתי.