פרולוג
"מה אני יכולה להביא לך?" שאלתי את הגבר מעבר לבר, הוא חייך אליי חיוך כן ולבן שיניים.
"מקאלן 18, אם יש לך. כפול. נקי."
הנהנתי ופניתי למדפים שמאחוריי, שמחה על המטלה. הייתי זקוקה להסחת דעת מהחום שהפך את בר המלון שבו עבדתי לסאונה.
בשלוש השנים האחרונות טענתי שהחדר הזה תמיד היה קר. אפילו בשיא הקיץ. אפילו עם החום המתפוצץ דרך פתחי האוורור, כמו שקרה עכשיו, ובכל זאת עמדתי, מזיעה, כאילו כרגע רצתי כדי להספיק את הרכבת האחרונה.
מהרגע שהזר הנאה הזה נכנס מבעד לדלת, הואץ קצב הלב שלי. לא בגלל הדרך שבה שיערו הכהה צנח בגל רך, מכסה חלק מהגבה השמאלית שלו; לא בגלל החליפה היקרה, שחיבקה את כתפיו הרחבות ועטפה את רגליו הארוכות. ליבי הלם בגלל האוויר.
הוא טען את האווירה בהילוכו הבוטח. העיניים החומות העמוקות שלו הסתכלו עליי, כמעט ללא מצמוץ. הוא קרן מתחכום, מכוח ומחום.
הוא נכנס לבר שלי והפך אותו לשלו. ואני נמשכתי אליו, כמו עצמות רועדות אל שמיכה חמה.
אני מניחה שזה טבעי. אנשים תמיד רוצים את מה שנמצא מחוץ להישג ידם. והאיש הזה היה כל כך רחוק מהישג ידי, שהוא היה יכול באותה מידה לעמוד על הירח.
הוא שתה וויסקי שעלה כפול מהשכר השעתי שלי, בזמן שאני בזבזתי את כספי על מוניות בכל ערב שבת, במקום ללכת הביתה בשתיים לפנות בוקר. אם צנצנת הטיפים שלי אפשרה זאת, אכלתי צהריים בימי רביעי בדיינר, במקום לחמם מרק ראמן במיקרוגל בדירה הצפופה שלי. הייתי רק ברמנית, שורדת, חיה את החיים צעד אחר צעד.
הוא בטח פירק תאגידים, העולם כולו היה פרוש לרגליו.
ועדיין, לא יכולתי להתאפק משאיפת בושם הארמאני שלו, כשהרמתי את ידי לוויסקי שלו במדף העליון.
אפילו בעקבים שלי, שהיו חלק מדרישות התפקיד, כמעט שלא הגעתי לבקבוק שניקיתי רק אתמול. זה לא היה נדיר שגברים עשירים נכנסו לבר והזמינו את הוויסקי הכי יקר שלנו, אבל זה לא קרה לעתים קרובות מספיק, בשביל למנוע את הצורך בניקוי אבק שבועי.
"ערב שקט?" הוא שאל כשחזרתי לבר עם הבקבוק.
"ימי שני תמיד חלשים." הנחתי כוס על מפית נייר מרובעת ושחורה, ומזגתי לו שני שוטים.
"המזל שלי," הוא הרים את הכוס. "אני מקבל את תשומת ליבך הבלעדית".
"אכן כן," הזזתי את הבקבוק, משתדלת שלא להסמיק, בתקווה שאני לא מזיעה מתחת לחולצה הזולה שלי.
הכול בגבר הזה היה חלקלק. סקסי. אפילו הקול שלו. בהחלט הדרך שבה ליקק את שפתיו אחרי שלגם מהכוס.
אך למרות שהיה הלקוח היחיד שלי, נשארתי שקטה בעוד הוא עִרסל את המשקה הענברי בכוס שלו.
הייתי ברמנית מאז שמלאו לי 21. אם יש משהו שלמדתי בשלוש השנים האלה, זה לתת ללקוח לדבר ראשון. אף אחד לא רצה ברמנית שלא ידעה לשתוק - בעיקר לא במלון מפואר שכזה. בעיקר שאני הייתי הכי רחוקה ממפוארת שאפשר.
השלייקס השחורים והחולצה הלבנה המחויטת שלי לא הכילו תפר טבעי אחד - רק תערובת סינתטית שהייתה לא נוחה, אבל במחיר שיכולתי להרשות לעצמי. העקבים הבלויים שלי קיבלו שחיקה נוספת הערב, כזאת שאצטרך לכסות עם טוש מאוחר יותר.
הוא ערבב את הוויסקי שלו כמה פעמים נוספות. החפתים הזהובים שלו נראו לעין מתחת לשרוול הז'קט שלו.
"אני בטוח ששואלים אותך את השאלה הזאת הרבה במקצוע שלך - מה המשקה המועדף עלייך?"
"באמת שואלים את זה הרבה," חייכתי. לרוב אני עונה עם המשקה הראשון שהגשתי באותו יום."
הפינה של הפה שלו התעגלה כלפי מעלה. "והיום?"
"שיכר מקומי."
הוא חייך חיוך רחב. "ומה התשובה האמיתית?"
החיוך הזה גרם ללב שלי לדפוק בפראות שוב, ולטמפרטורת הגוף שלי לעלות בעוד מעלה.
"זה תלוי," דחפתי את הבר וניגשתי לברז, מילאתי כוס, בעיקר בקרח ואז במים. "תמיד האמנתי בהתאמה של משקאות לאירוע."
"אני מסוקרן."
לקחתי לגימה מהמים. "בחתונות, כמובן, שמפניה."
"כמובן," הוא נד בראשו. "מה עוד?"
"מסיבת רווקות דורשת כל דבר פירותי. בירה תמיד הולכת עם פיצה - זה אחד מחוקי השתייה שלי. מרגריטות בימי שלישי בלילה, כי אני לא עובדת ברביעי. ושוטים של טקילה, אם מישהו אומר 'אנחנו צריכים לדבר'."
הוא צחקק, "מה לגבי וויסקי?"
"אני לא שותה וויסקי."
"הממ..." הוא לקח לגימה ארוכה מהכוס שלו והניח אותה. "חבל. אישה יפה ששותה וויסקי זאת החולשה שלי."
כוס המים שביד שלי רעדה וכמעט נשפכה על הסינר שלי. שמעתי הרבה משפטי פתיחה מאחורי הבר, ושכללתי את אמנות הסירוב לגבר בלי לפגוע לו באגו, או להפסיד את הטיפ שלו, אבל אהיה טיפשה אם אחמוק מהשורה הזאת.
"אז אולי כדאי שאתן לזה צ'אנס נוסף."
"אשמח," הוא חייך והושיט את ידו מעבר לבר, האצבעות הארוכות שלו מובילות את הדרך. "אני לוגן."
הנחתי את ידי בשלו, כבר שקועה בתוך האגדה. "ת'יאה."
1
לוגן
שש שנים לאחר מכן...
"אני שונא את מונטנה."
נולאן גלגל את עיניו. "איך אתה יכול להגיד את זה כשאתה עומד מול הנוף הזה?" הבטתי מעבר לגזעי העצים אל האגם שמעבר ליער. שנאתי להודות בכך, אבל הנוף היה מדהים למדי. למים הכחולים העמוקים היה ברק זוהר. קרני השמש הקיצית קיפצו מעל גליו השלווים, העדינים של האגם. באופק, פסגות ההרים עוד עטו שלג לבן. עיטם לבן-ראש דאה בקו החוף לאורך המפרץ.
אבל אני לא אתן לנולאן את הסיפוק בהודאה באמת. "מה זה הריח הזה?" הנחיריים שלי התרחבו כשנשמתי נשימה ארוכה.
נולאן צחקק. "זו אדמה. עפר. עצים. רוח. ידוע גם כ'אוויר נקי'. ככה אוויר אמור להריח בלי כל פליטת הפחמן."
"תמיד עם הסרקזם."
"אני שומר אותו בשבילך." נולאן פנסי, ידידי ומנכ"ל קרן הצדקה של משפחתי, אהב להציק לי.
"בר מזל שכמותי", לא הסגרתי את רגשותיי, סובבתי את גבי לאגם פלאטהד, כדי שהוא לא יראה את החיוך שעל פניי.
לאחר מכן סרקתי את המחנה, עורך בדיקה מקיפה יותר מהמבט החטוף שהקדשתי לו כשהגענו לפני עשר דקות. בקצה המדשאות, ברחבי היער, היו פזורות שש בקתות עץ קטנות. לצידן עמד בניין ועליו השלט 'מקלחות', עם אגף נפרד לבנים ולבנות. האכסניה המרכזית הייתה ממוקמת מאחור, קרובה לכביש ולמגרש החניה המכוסה חצץ. וכיוון שזה היה המרכז לכל הפעילויות של המחנה, האכסניה הייתה גדולה כמו שש הבקתות יחדיו.
זה היה גן עדן בשביל ילד.
תקוע בשום מקום, מונטנה.
הניסיון האישי שלי העכיר את דעתי על המדינה, אך לא יכולתי להכחיש שלמחנה היה קסם מסוים. זו תהיה תוספת מושלמת לקרן קנדריק. "חמישה מיליון?" שאלתי את נולאן, מאשר את מחיר הרכישה.
"כן." הוא פנה מן האגם ונעמד לצידי. "המחיר כולל הכול - בניינים. ריהוט. מכשירי חשמל. אם כי, עיקר הערך נמצא בשטח."
"בסדר." הנהנתי. "ראיתי מספיק. בוא נלך."
"לוגן, אנחנו לא יכולים ללכת עד שנפגוש את המנהלת ונשמע את המצגת שלה."
עם אזכור המנהלת, הבזק של שיער בלונדיני ארוך תפס את עיניי. היא יצאה בריצה מן האכסניה עם חופן פליירים ואוגדן תחוב מתחת לזרועה. ידעתי מבלי להסתכל, שהיא מכילה את ההצעה שהיא שלחה לקרן לפני שלושה חודשים.
"אני לא צריך לשמוע את המצגת שלה. אאשר את הרכישה ואדחוף עוד חמישים אלף לשיפורים." העפתי מבט בשעון הבולגרי שלי. "השעה רק שתיים. בוא נגיד את ה'שלום' שלנו, תבשר לה את החדשות הטובות ונזוז לשדה התעופה." נהיה בחזרה בניו יורק עוד הלילה.
נולאן צִחקק. "עד כמה שאני רוצה לישון במיטה שלי הלילה, אנחנו לא יכולים לעזוב."
"למה?"
הוא חלף על פניי ביד מושטת, מוכן לברך את המנהלת, ואז נתן בי חיוך מרוצה מעבר לכתפו. "זה לא מנומס." לעזאזל. "מהלך טוב, פנסי," מלמלתי.
נולאן ידע שלעולם לא אתן לרתיעה האישית שלי מרעיון השהות במונטנה להכתים את המוניטין שלי כפילנתרופ. כפי שלימד אותי אבי לפני שנים, בדיוק כפי שאביו לימד אותו, הקנדריקים - מעל לכול - הקפידו מאוד לשמור על התדמית. ופירוש הדבר שאני נשאר במונטנה למשך הלילה.
השלתי את המרמור שעטף אותי והענקתי למנהלת המחנה, ווילה דון, חיוך נעים.
"מר פנסי." חיוכה של ווילה התרחב כשלחצה את ידו של נולאן. "תודה רבה רבה שהגעת לכאן. לא האמנתי כשהתקשרת. אני רק... זה כל כך מגניב שבכלל קראת את ההצעה שלי מלכתחילה."
"העונג הוא שלי. ההצעה שלך הייתה אחת הטובות שקראתי מזה חודשים." נולאן שחרר את ידה והחווה לעברי. "הרשי לי להציג בפניך את יו"ר מועצת המנהלים של קרן קנדריק. זה לוגן קנדריק".
"גברת דון." הושטתי את ידי. "אני שמח לפגוש אותך." הפנים שלה העלו סומק בגוון ארגמן כשהצמדנו את ידינו. "מר קנדריק." "בבקשה, תקראי לי לוגן. אנחנו מצפים ללמוד יותר על המחנה שלך."
"תודה לך." חיוכה היה בטוח, אבל אצבעותיה רעדו מלחץ. "אני לא בטוחה, אממ... שאעבור על ההצעה שוב?" היא העבירה את הפליירים ליד אחת, מגיעה לאוגדן. "אני לא יודעת אם הייתה לך הזדמנות לקרוא את זה או שיש לך שאלות. אני, מממ.. אוי." פלייר אחד צנח אל האדמה.
"מה דעתך על סיור?" נולאן התכופף להרים את הפלייר. "שנינו קראנו את ההצעה שלך, אז אם זה בסדר מבחינתך, בואי נשמור את זה לא פורמלי ופשוט נשאל אותך שאלות תוך כדי הליכה."
ווילה הנהנה. "זה נשמע נהדר." חמש דקות מתחילת הסיור, הלחץ החל להיעלם מקולה. מרגע שהתחילה לספר לנו סיפורים ממחנות עבר ועל הילדים שבילו כאן אינספור קיצים, הביטחון העצמי שלה גבר.
בעוד שהסיפורים של ווילה היו חביבים, הם לא מנעו ממוחי להיזכר בביקורי האחרון במונטנה. הביקור שבו באתי להפתיע את החברה שלי דאז - זו שהצעתי לה נישואין פעמיים, ולא נעניתי בחיוב, בשתיהן.
באתי למונטנה כדי להפתיע את אמלין בסוף השבוע של חג ההודיה. הטבעת שקניתי נחה לה בכיס המעיל שלי. התוכנית שלי הייתה להציע לה נישואין ולשכנע אותה לעבור הביתה אחרי שתסיים שנת התמחות כגננת.
במקום זאת, סיימתי מערכת יחסים של חמש שנים, כשנודע לי שהיא עדיין מאוהבת באיש מעברה.
בעלה.
אחרי הפרידה שלנו, ברחתי ממונטנה וטסתי חזרה לניו יורק בלי להתעכב. ברגע שגלגלי המטוס נחתו, הזמנתי שליח שיחזיר את הטבעת של אמלין לחנות התכשיטים.
עברו יותר משישה חודשים מאז שנפרדנו, וביליתי את הזמן הזה שקוע בעבודתי. לא רק שהייתי מעורב יותר מתמיד בקרן קנדריק, אלא גם פיקחתי על לקוחות גדולים כשותף-מנהל במשרד עורכי הדין שלי "סטון, ריצ'רדס ואברג'ל".
לא חשבתי על אמלין הרבה בימים אלה - פשוט לא היה זמן למחשבות. אבל החזרה למונטנה העלתה כמה זיכרונות לא רצויים. זיכרונות על מה שהפסדתי.
ואני שנאתי להפסיד.
"האם היית פעם במחנה כזה?" שאלה אותי ווילה כשעמדנו מחוץ לאחת הבקתות הקטנות.
"לא, לא הייתי." הצצתי מבעד לדלת הבקתה, קולט את מיטות הקומתיים עשויות העץ בפנים. "איפה כל הילדים?" שקי שינה היו מונחים בקפידה על המיטות, תרמילים על הרצפה, אבל לא היו מחנאים.
"הם כולם בטיול היום. הוצאנו אותם מוקדם בבוקר. הם יערכו פיקניק לארוחת צהריים ויחזרו לפני צלצול הפעמון לארוחת הערב."
"אני מבין," התרחקתי מן הבקתה והצבעתי לעבר האכסניה. "אנחנו יכולים לראות את הבניין הראשי בתחנה הבאה בסיור?"
"כמובן."
צעדתי צעד בעקבות ווילה, כשקו של שיער כהה ואיברים רזים עברו במהירות על פני הבקתה. הילדה הצעירה לא האטה בזמן שמיהרה לעבר האכסניה. היא הביטה מעבר לכתפה, מעניקה לווילה חיוך ענקי, והמשיכה לרוץ.
ווילה נופפה. "היי, צ'רלי!"
"היא פספסה את האוטובוס?" הקניט אותה נולאן.
"לא, זאת צ'רלי." ווילה צחקה. "סבתא שלה מתנדבת במטבח, אז היא מבלה את הבקרים שלה ואת אחר הצהריים כאן."
שיערה הארוך של צ'רלי התנפנף מאחוריה כשהיא רצה, מוחזק רק על ידי כובע בייסבול שהיה מונח הפוך על ראשה. נעלי הספורט שלה היו מכוסות בוץ, בדיוק כמו החלק האחורי של מכנסיה הקצרים. "ילדה חמודה."
"היא מקסימה." ווילה חייכה. "שנמשיך את הסיור?"
"למען האמת" אמרתי, "אני חושב שראיתי מספיק."
רגליה של ווילה נעצרו וכתפיה נפלו. "אה. אני מבינה."
"ממה שראיתי וקראתי בהצעה שלך, המחנה הזה יהיה תוספת נהדרת לקרן קנדריק".
ווילה מִצמצה פעמיים ופניה הוארו. "באמת?"
הִנהנתי. "באמת."
"אלוהים," ידיה התרוממו אל לחייה. הפליירים והאוגדן צונחים ארצה. "אני לא מאמינה. אני פשוט - הו אלוהים." נולאן חייך אליי כשנתנו לווילה רגע לתת לכל זה לשקוע. היא הייתה צעירה, ככל הנראה באמצע שנות העשרים לחייה, עם פנים עדינות. שיערה הבלונדיני הגלי גלש כמעט עד מותניה. ידיה התעסקו כל הזמן במשהו - בעניבה על השמלה הכחולה הפשוטה שלה או בניירות שלה. אבל למרות התנהגותה הביישנית, היה ברור שווילה אוהבת את המחנה הזה.
מחנה שזה עתה הצלנו מסגירה.
הכנסייה המקומית, שהייתה הבעלים של המחנה, ויתרה עליו בגלל התייקרות עלויות התפעול והתחזוקה. למזלנו, הכנסייה לא חיפשה לעשות אקזיט על הנכס; אחרת הם היו מוכרים אותו ליזם לפיתוח. במקום זאת, הם פשוט רצו להחזיר את ההשקעה שלהם ולמצוא בעלים חדשים שימשיכו את פעילות מחנה הקיץ לילדים. הבעיה היחידה הייתה שהם לא קיבלו הצעות במשך שנה ובחנו את האפשרות לסגור אותו לצמיתות.
עכשיו המחנה יהיה חלק מקרן קנדריק.
אנחנו נשמור על האמנה המקורית ללא פגע, אבל נכניס נקודת מבט חדשה וכיסים עמוקים יותר. הקרן תערוך כמה שיפורים שהיו צריכים להתבצע מזמן, ותְלמד את ווילה כיצד לנהל טוב יותר את ההוצאות, תוך הגדלת מספר המשתתפים. נבטיח שגן העדן הזה לילדים יהיה בסביבה עוד שנים רבות.
"תודה לך" לחשה ווילה כשדמעות מילאו את עיניה. "תודה רבה לך."
"בשמחה." הסתכלתי אל נולאן. "יש משהו שאתה רוצה להוסיף?"
"אני חושב שכיסית הכול," זוויות פיו התעקלו כלפי מעלה "בוס."
ממזר זחוח. כמנכ"ל, הייתה לו הסמכות לאשר את הרכישה הזאת בדיוק כמוני. הוא פשוט אהב לזרוק את המילה הזאת כדי להזכיר לי מי באמת אחראי.
"אני אדאג שעורכי הדין יפנו לכנסייה ויתחילו לנסח חוזה," אמר. "נעביר הכול לידי הקרן בהקדם האפשרי. וגברת דון, אנחנו מקווים שתמשיכי בתפקידך כמנהלת."
ווילה השתנקה. "אתה לא חייב לעשות את זה. זאת אומרת, אני אסירת תודה, אבל זה לא היה עניין של שמירה על העבודה שלי."
נולאן חייך. "אנחנו יודעים. זו הסיבה שאת הבחירה הטובה ביותר לתפקיד ניהול המחנה שלנו. כל עוד הדברים ילכו כמתוכנן, העבודה שלך."
"אני פשוט... אני לא מאמינה שזה קורה. זה היה הימור, לשלוח את ההצעה. אני מעולם..." היא נגעה שוב בידיה על לחייה. "תודה לך."
"ברכותיי. בואו נחגוג." נולאן טפח על כתפי. "ווילה, עכשיו כשפינינו את העסקים מהדרך, אכפת לך לתת לנו את המשך הסיור?"
היא הנהנה, מנסה להירגע. "בשמחה."
"וכשנסיים, תוכלי להראות לנו קצת את העיר?" שאלתי. "נשמח להמלצה לארוחת ערב ולמקום לשתות."
ווילה הנהנה שוב, פניה קורנות. "אני יודעת בדיוק לאן לקחת אתכם."
"אז תובילי." נולאן החווה לה בידו, ואחר כך רכן קרוב כשהלכנו בעקבותיה. "אתה עדיין לא שמח שנשארנו?"
ימים כמו היום היו הסיבה שבגללה נשארתי כה מעורב בפעילות הקרן. חוץ משעות אינספור שהקדשתי למשרד, לא היו לי תחביבים כמו שהיו לחברים שלי. אני לא חובב גולף ולא בעל יאכטה.
עבדתי.
קשה.
נולאן לא נזקק לי בביקורים האלה של פעילות הקרן, אבל האמת היא שלא רציתי להחמיץ אותם. לא רציתי להחמיץ את ההזדמנות להגשים את החלום של מישהו; או את ההזדמנות להשקיע את ההון של המשפחה שלי באפיק טוב יותר, מאשר לקנות יהלומים לאמא שלי או לממן לאחותי גירושים נוספים.
"בסדר. אני מודה, המקום הזה לא כל כך נורא. ברגע שאתה מתגבר על הריח".
*
כעבור שעה, אחרי שסיימנו את הסיור במחנה ו-ווילה הסיעה אותנו ברחבי העיר, נולאן ואני הלכנו אחריה ועברנו בדלת הפלדה של הבר לארק קוב. "זה... מעניין," מלמלתי. האם היו אלה קליפות בוטנים על הרצפה?
"יש להם את המשקאות הכי טובים באזור והפיצות שלהם מדהימות." ווילה חייכה מעבר לכתפה, אבל פניה נפלו כשקלטה את הפרצוף שעשיתי. "יש מקום מהודר יותר בקאליספל. זה בערך ארבעים וחמש דקות, אבל אנחנו יכולים ללכת לשם. אני מצטערת, לא..."
"המקום הזה מושלם" נולאן הניח את ידו על כתפי, עורו הכהה היווה ניגוד גמור לחולצה הלבנה שלי. "אנחנו לא צריכים מהודר."
"בסדר. טוב." ווילה נרגעה וניגשה לשולחן. "אנחנו לא צריכים מהודר," לחשתי לנולאן, "רק תקין תברואתית."
"שתוק."
"אתה מפוטר."
הוא צחקק והביט ברולקס שלו. "זאת הפעם הראשונה שפיטרת אותי היום, וכבר אחרי ארבע. בדרך כלל אתה מפטר אותי עוד לפני הצהריים בטיולים האלה. אולי האוויר של מונטנה מיטיב איתך".
התנשפתי. "אני לא יכול לחכות כדי להגיד 'אמרתי לך' אחרי שנקבל הרעלת מזון."
"בוא נדאג לך למשהו לשתות."
"סוף סוף הוא אומר משהו אינטליגנטי."
שנינו חייכנו כשהצטרפנו לווילה בשולחן מרובע באמצע הבר.
"זה בסדר?" שאלה.
"מעולה," חייכתי כששרפרף העץ חרק תחת משקלי. כשגבי אל הדלת, בחנתי את החדר. התקרה הייתה גבוהה, עם קורות ברזל חשופות שחצו אותה מצד לצד. בדומה לרצפות, הקירות היו מעוטרים בעץ חבוט, אבל במקום להיות מכוסים קליפות בוטנים, הם היו מלאים שלטים ותמונות. זה הזכיר לי את רשתות המסעדות, אלה שלפני השם שלהם היה "המקום של" - של אפלבי, של צ'ילי, של בניגן. רק שהעיצוב הזה לא היה מבוים, אלא הורכב באופן טבעי לאורך השנים. הבר בצורת האות L היה ארוך, מותקן על שני הקירות האחוריים. היו משהו כמו עשרים כיסאות בר לאורכו, ואם לשפוט לפי הבלאי על המעקה, זה המקום שרוב האנשים בחרו לשבת בו.
כולל חמשת הלקוחות שישבו ליד הברמן.
"ברוכים הבאים, חברים. מיד איתכם."
ווילה הביטה מעבר לכתפה ונתנה לגבר חיוך ביישני. כשחזרה אל השולחן, משכו אצבעותיה בשיערה בניסיון להסתיר את לחייה האדומות.
נולאן ואני חייכנו, ואז כל אחד מאיתנו המשיך ובדק את הבר בקפדנות בעודנו מחכים להזמין.
שלטי ניאון שפרסמו שלל בירות ומשקאות חריפים כיערו את החלונות הפונים למגרש החניה. על קיר אחד, ליד מסך טלוויזיה גדול, הייתה מערכת של קרניים מעוטרת בכובעים. רגע, זאת חזייה?
הארבעה ביולי היה לפני יותר משבוע, אבל הקישוטים היו עדיין תלויים. כרזה אדומה, לבנה וכחולה הייתה תלויה מעל תיבת הנגינה, וקומץ של דגלים זעירים נחו בספל על הדלפק. המקום הזה היה רחוק מהבר האהוב עליי ביותר בעיר, כפי שאפשר היה להבין, אבל לפחות היה להם אלכוהול. למרות שפקפקתי שבלארק קוב החזיקו את ההעדפה שלי באלכוהול.
"רבותיי. ווילו." הברמן הופיע ליד השולחן שלנו, מניח שלוש תחתיות בירה מקרטון וסירת נייר מלאה בוטנים.
"זה ווילה, למען האמת," היא הסיטה את שיערה מאחורי האוזן והתיישבה גבוה יותר. "עם ה'."
"לעזאזל. מצטער." הוא משך בכתפיו, מכפר על טעותו, כזו שהייתה לי הרגשה שהוא יעשה שוב. "מה אני יכול להביא לכם?"
"אני לא מניח שיש לך מקאלן 18," אמרתי. זה היה יום ארוך, טיסה מוקדם בבוקר ואז זיכרונות מאמלין שתקפו אותי ברגע שרגליי נגעו באדמת מונטנה. היום הזה דרש וויסקי.
הברמן חייך, ואז העביר יד על שיערו הבלונדיני המכוסח. "למען האמת, יש לי."
"יפה." בר לארק קוב אמנם לא היה יפה, אבל למי שמילא את המדפים שלהם היה טעם טוב. "תן לי כפול. נקי." "אני אקח אותו דבר," אמר נולאן.
"קיבלתם." הברמן חייך אל וילה. "ולך?"
"אממ... רק בירה. כל סוג יהיה מצוין." היא גמגמה, מסמיקה שוב כשהביטה בזיפים שעל לסתו. "תודה, ג'קסון."
"אני אחזור." הוא תופף עם פרקי אצבעותיו על השולחן, ואז חזר אל מאחורי הבר.
"כמה זמן אתה חושב שהבקבוק נמצא שם למעלה?" נולאן רכן קדימה ושאל כשג'קסון נמתח כדי להוריד את המקאלן מן המדף הגבוה ביותר. פתחתי את פי כדי להעיר על קורי העכביש שבפינה העליונה, אבל עצרתי כשמשב של שיער כהה לכד את עיניי. מתוך חדר אחורי יצאה אישה וחייכה אל ג'קסון, ואחר כך לאחד הלקוחות הקבועים כאשר הניחה מגש פיצה. הגופייה השחורה הפשוטה שלה, צמודה לשדיה ולבטנה השטוחה, השאירה את זרועותיה השזופות חשופות. מכנסי הג'ינס שלה ישבו נמוכים על מותניה, מכווצים בחגורת עור שחורה, שהייתה כהה יותר משיערה הארוך והמלא. חיוכה הלבן היה מלא שיניים ישרות, חוץ מאחת באמצע השורה התחתונה, שישבה מעט מחוץ למרכז. עברו יותר משש שנים, כמעט שבע, מאז שביליתי את הלילה כשידיי עטופות בשיער הזה, מאז ששיננתי את החיוך הזה כשהחזקתי את ת'יאה בזרועותי.
שנים, והיא נראתה בדיוק אותו דבר.
"לוגן, אתה רוצה פיצה?"
הנדתי בראשי, מחליק מכיסא הבר החורק שלי. "סלח לי לרגע."
עם התנועה שלי, עיניה הכהות של ת'יאה - כמעט שחורות, כמו השיער שלה - סרקו את החדר. היא חייכה אליי לשנייה, אבל ההבעה נפלה והצבע בפניה התרוקן כשההכרה נחתה עליה. היא זוכרת אותי. תודה לאל, היא זוכרת אותי. הייתי מספיק גבר כדי להודות שזה היה מרסק את האגו שלי אם היא לא הייתה זוכרת אותי. אם היא לא הייתה זוכרת את אותו הלילה.
עדיין חשבתי על כך מדי פעם - בכל פעם שהייתי בשכונה של המלון ההוא. האם אי פעם חשבה על כך? עליי?
חזרתי לבר שלה פעם אחת, חודשים אחרי הסטוץ שלנו. אבל היא לא הייתה שם. אנשי הצוות אמרו לי שת'יאה התפטרה ועזבה את העיר. התאכזבתי וכעסתי על עצמי שחיכיתי זמן רב מדיי הייתי עסוק בעבודה, ואז החיים נמשכו. זמן קצר אחרי שניסיתי למצוא את ת'יאה פגשתי את אמלין. ובכל זאת, מעולם לא שכחתי את ת'יאה, אפילו אחרי כל השנים האלה. מעולם לא שכחתי איך העיניים הכהות האלה כישפו אותי, איך הגוף המדהים שלה - האיזון המושלם בין שרירים מעוצבים לקימורים רכים ונשיים - הרגיש מתחת לגופי. כשחציתי את החדר, החזקתי את מבטה הרחב, הבלתי ממצמץ.
"ת'יאה."
גופה קפץ למשמע קולי. "לו-לוגן."
"עבר הרבה זמן. מה שלומך?"
היא פתחה את פיה, ואז סגרה אותו בלי לומר מילה.
"היי, ת'יאה," קרא ג'קסון. "אנחנו סוף סוף פותחים את הבקבוק של מקאלן שהתעקשת לקנות."
חייכתי. בגלל זה ללארק קוב היה מקאלן.
היא קנתה את הוויסקי האהוב עליי לבר שלה, גם אם הוא מעולם לא הוגש.
"אני..." ת'יאה לקחה נשימה ארוכה, נענעה את ראשה ועצמה את עיניה. כשפתחה אותן, ההלם שאחז בהן כשראתה אותי, נעלם.
אבל במקום האישה הבטוחה והסקסית שציפיתי לראות ברגע שההפתעה תדעך, ראיתי פחד.
למה שת'יאה תפחד ממני? לא התייחסתי אליה אלא בכבוד במהלך הלילה שחלקנו. לא כך?
לפני שהספקתי להגיד עוד משהו, היא קפצה לפעולה, תפסה כוסית זכוכית והטיחה אותה על הדלפק. אחר כך היא הושיטה את ידה לאחור, מחליקה בקבוק טקילה ממדף באמצע. בהינף יד היא מזגה את השוט, בלי לשפוך טיפה. "תשתה את זה," ציוותה. "אנחנו צריכים לדבר."
.jpg)
