אל גן העדן

1

הוא רכש לו הרגל, לפני ארוחת הערב, לצאת להליכה סביב הפארק: עשרה סיבובים, לפעמים לאט ובמתינות כאוות נפשו, פעמים אחרות במרץ ובזריזות, ואז בחזרה במעלה מדרגות הבית, לחדר שלו, כדי לרחוץ ידיים וליישר את העניבה בטרם יֵרד שוב ויתיישב לשולחן. אבל היום, כשעמד לצאת, המשרתת הקטנה שהושיטה לו את הכפפות אמרה, "מר בינגהם מבקש להזכיר לך שאחיך ואחותך באים הערב לארוחה," והוא אמר, "כן, תודה שאת מזכירה לי, ג'יין," כאילו בעצם שכח, והיא החוותה קידה קלה וסגרה את הדלת מאחוריו.

עכשיו היה עליו מן הסתם ללכת מהר יותר משהיה הולך אילו היה אדון לזמנו, אבל הוא מצא את עצמו נוהג במתכוון להפך, מהלֵך במקום זאת בקצב האיטי שלו, מקשיב לנקישות של עקבי מגפיו על אבני המרצפת, מצטלצלים נחרצות באוויר הקר. היום הסתיים, כמעט, והשמים נצבעו באותו סגול־דיו דשן שכמותו לא יכול לראות בלי להיזכר, בדאבה, בימיו הרחק מכאן בבית הספר, צופה בדברים כולם מתעטים צללים שחורים ובמִתארי העצים מתמוססים לנגד עיניו.

חורף יעוט עליהם בקרוב, והוא לבש רק את המעיל הקל, אבל אף על פי כן המשיך ללכת, שילב את זרועותיו במהודק על החזה ופרשׂ את דשי המעיל. אפילו כשהפעמונים צילצלו חמש, הוא הרכין את ראשו והמשיך לנוע קדימה, ורק אחרי שסיים הקפה חמישית הוא פנה באנחה צפוֹנה באחד השבילים אל הבית, ועלה במדרגות האבן המצוחצחות, והדלת נפתחה לקראתו לפני שהגיע לראשן, והמשרת הראשי כבר שלח יד לקבל את כובעו.

"בחדר האורחים, מר דיוויד."

"תודה, אדמס."

ליד דלתות חדר האורחים הוא נעמד, העביר את ידיו שוב ושוב על שערו — הרגל עצבני שלו, במידה רבה כמו ההחלקה החוזרת ונשנית של בלוריתו בשעה שקרא או צייר, או הַמשיכה הקלה של האצבע מתחת לאף בשעה שהיה שקוע במחשבות או חיכה לתורו מול לוח השחמט, או כל אחד מאינספור גילויי ההתנהגות האחרים שנטה להם — ואז נאנח שוב ופתח את שתי הדלתות בבת אחת במחווה אומרת בִּטחה ושכנוע פנימי אשר כמובן לא הרגיש. כולם כאחד הסתכלו לעברו אבל בלא תגובה ניכרת, לא מרוצים וגם לא נחרדים לראותו. הוא היה כיסא, שעוֹן, צעיף תלוי ברישול על גב הספה, משהו שהעין קלטה פעמים כה רבות עד שעכשיו דאתה על פניו, נוכחותו כה מוכרת עד שהוכנס והודבק אל הסצנה עוד לפני שעלה המסך.

"שוב מאחר," אמר ג'ון לפני שהיה לו סיכוי לומר משהו, אבל קולו היה מתון ונראה שאינו במצב רוח לגערות, אם כי אף פעם אי־אפשר לגמרי לדעת עם ג'ון.

"ג'ון," הוא אמר, מתעלם מן ההערה של אחיו, אבל לחץ את ידו ואת יד בעלו, פיטר; "אִידן" — ונישק קודם את אחותו ואחר כך את אִשתה, אילַייזה, בלחי הימנית — "איפה סבא?"

"במרתף."

"אה."

כולם עמדו שם רגע בדממה, ולשנייה הרגיש דיוויד את המבוכה הישנה שחש לעיתים קרובות בשם שלושתם, האחים והאחות בינגהם, על כך שאין להם שום דבר להגיד זה לזה — או נכון יותר, על כך שאינם יודעים איך להגיד כל דבר שהוא — אלא אם כן מדובר בנוכחותו של סבא שלהם, כאילו הדבר היחיד שעושה אותם ממשיים זה לזה אינו קרבת הדם או תולדות חייהם, אלא הוא.

"יום עמוס?" שאל ג'ון, והוא נשא מבט לעברו, במהירות, אבל ראשו של ג'ון היה נטוי אל מקטרתו, ודיוויד לא היה יכול לדעת איזו מגמה הוא יִיעד לשאלה. כשהיה בספק, בדרך כלל היה יכול לפרש את הכוונה האמיתית של ג'ון על ידי מבט בפניו של פיטר — פיטר דיבר פחות אבל היה מלא הבעה, ודיוויד חשב לעיתים קרובות ששניהם פועלים כיחידה תקשורתית אחת, פיטר מנהיר בעיניו ובלסת את דבריו של ג'ון, או שג'ון מנסח במילים את כל אותם קימוטי מצח והעוויות וחיוכים קצרים שהיבהבו על פניו של פיטר, אבל הפעם היה פיטר חסר הבעה, חסר הבעה כמו הקול של ג'ון, ולפיכך לא היה לעזר, וכך הוא נאלץ לענות כאילו השאלה נשאלה בפשטות, ואולי באמת נשאלה כך.

"לא כל כך," הוא אמר, והאמת שבתשובה — היותה מובנת מאליה, היותה לא ניתנת להכחשה — היתה כה צרופה ובלתי שנויה במחלוקת, עד שהשתררה שוב תחושה שהחדר דמם, ושאפילו ג'ון מתבייש ששאל שאלה כזאת. ואז דיוויד התחיל לעשות מה שעשה לפעמים, מה שהחמיר את המצב, וזה להסביר את עצמו, לנסות להקנות מילים וצורה לְמה שהיו ימיו. "קראתי —" אבל, הו, נחסכה ממנו השפלה נוספת, כי בזה הרגע סבא שלהם נכנס לחדר, מחזיק גבוה באוויר בקבוק יין כהה עטוי פרווה של אבק קטיפתי בצבע אפור עכבר, מכריז על ניצחונו — הוא מצא את זה! — עוד לפני שנמצא ביניהם ממש, אומר לאדמס שהפעם יהיו ספונטניים, שייצק אותו עכשיו לקנקן זכוכית ושהם ישתו אותו בארוחת הערב. "אה, הביטו וראו, בזמן שנדרש לי למצוא את הבקבוק הארור הזה נוסף לנו פה עוד מראה מלבב," הוא אמר, וחייך אל דיוויד, ואז פנה אל הקבוצה כך שהחיוך כלל את כולם, הזמנה לבוא בעקבותיו אל שולחן האוכל, מה שעשו, ושם התיישבו לאחת מארוחות יום ראשון החודשיות הרגילות שלהם, כל השישה במקומותיהם הרגילים סביב שולחן עץ האלון המבהיק — סבא בראש השולחן, דיוויד מימינו ואילייזה מימינו שלו, ג'ון משמאלו של סבא ופיטר משמאלו, אידן בקצה האחר של השולחן — ולשיחה הממולמלת התפלה הרגילה שלהם: חדשות מהבנק, חדשות על הלימודים של אידן, חדשות על הילדים, חדשות על המשפחות של פיטר ושל אילייזה. בחוץ, העולם היה כמרקחה ועלה בלהבות — הגרמנים העמיקו עוד ועוד לתוככי אפריקה, הצרפתים עדיין הבקיעו את דרכם בהודו־סין, וקרוב יותר, מחזות האימה במושבות: ירי ותלייה והלקאות, קורבנות אדם, מאורעות נוראים מכדי להרהר בהם ובכל זאת גם כה סמוכים — אבל שום דבר מהדברים האלה, בייחוד אלה הקרובים ביותר אליהם, לא הורשה לפלח את ענן ארוחות הערב של סבא, שבהן הכול היה רך, והקשה התגמש; אפילו דג הסוֹל אוּדה במומחיות כה רבה עד שלא היה עליך אלא לקפּות אותו בכף שהוגשה לך, בעוד העצמות נסוגות אחור מפני דחיקה קלה שבקלות של כלִי הכסף. ובכל זאת, היה קשה, יותר ויותר, לא להניח לחוץ לפלוש פנימה, ובשעת הקינוח, סילָבּאבּ של יין ג'ינג'ר מוקצף קלילוֹת כמו קצף חלב, דיוויד תהה אם האחרים חושבים כמוהו על שורש הג'ינג'ר יקר הערך שנמצא במושבות ונעקר שם מהקרקע ומובא אליהם לכאן למדינות החירות ונקנה בידי הטבח במחיר כספי גבוה: על מי נכפה לחפור ולעקור את השורשים? מידיו של מי הם נלקחו?

אחרי הארוחה הם חזרו והתכנסו בחדר האורחים ומתיו מזג את הקפה ואת התה וסבא התנועע במקום מושבו, רק קצת, ואז אילייזה קפצה לפתע על רגליה ואמרה, "פיטר, אני כל הזמן מתכוונת להראות לך את התמונה בספר ההוא של העוף הימי ההוא המיוחד במינו שסיפרתי לך עליו בשבוע שעבר והבטחתי שהערב אני לא אתן לעצמי לשכוח עוד פעם; סבא בינגהם, אפשר?" וסבא הינהן ואמר, "כמובן, ילדה," ופיטר קם גם הוא והם יצאו מהחדר, שלובי זרועות, ואידן נראתה גאה בכך שיש לה אישה שקשובה ברגישות כה רבה לכל דבר סביבה, שמסוגלת לִצפות מתי בני בינגהם ירצו להיות לבדם ויודעת איך להרחיק את עצמה בכבוד וברוח טובה מחברתם. אילייזה היתה אדומת שיער ועבת גפיים, וכשפסעה לה החוצה מחדר האורחים, קישוטי הזכוכית הקטנים המעטרים את מנורות השולחן ריטטו ודינדנו, אבל בעניין הזה היא היתה קלה וזריזה, ולכולם היתה סיבה להרגיש אסירי תודה כלפיה על ההבנה והמודעוּת האלה שלה.

וכך הם עמדו לקיים את השיחה שסבא אמר לו שיקיימו עוד בינואר, כשהשנה היתה חדשה. ובכל זאת בכל חודש הם חיכו, ובכל חודש, אחרי כל ארוחה משפחתית — ואחרי יום העצמאות הראשון, ואז חג הפסחא, ואז חג ראשית האביב, ואז יום ההולדת של סבא, וכל יתר ההזדמנויות המיוחדות שלכבודן התאספו בהרכב הזה שלהם — הם לא קיימו אותה, והם לא, והם לא, ועכשיו זה הגיע, יום ראשון השני באוקטובר, והם עמדו לדון בזה למרות הכול. גם האחרים תפסו מה הנושא בן רגע, והורגשה התעשתות כללית, חזרה לצלחות ולצלוחיות של עוגיות נגוסות בחלקן ולספלי תה מלאים למחצה, והסרת הרגליים המשוכלות זו מזו וזקיפה של עמודי השדרה, פרט לסבא, שבמקום זאת נשען עמוק עוד יותר בכיסא שלו, והמושב חרק תחתיו.

"היה לי חשוב לגדל את שלושתכם ביושר," הוא פתח אחרי אחת משתיקותיו. "אני יודע שסבים אחרים לא היו מקיימים את השיחה הזאת איתכם, בין שמתוך נטייה לדיסקרטיות או מפני שלא היו מסוגלים לעמוד בוויכוחים ובאכזבות שנובעים ממנה באופן בלתי נמנע — בשביל מה, אם הוויכוחים האלה יכולים להיערך אחרי שלא אהיה פה, וכבר לא אצטרך להיות מעורב? אבל אני לא סבא מהסוג הזה לשלושתכם, ואף פעם לא הייתי, אז אני חושב שהכי טוב לדבר איתכם בגלוי. עם זאת" — וכאן הוא עצר והביט בכל אחד ואחד מהם, מבט נוקב, בתורו — "זה לא אומר שיש לי כוונה להתייחס בסבלנות לאכזבות כלשהן עכשיו: מן העובדה שאני מספר לכם מה אני עומד לעשות, לא משתמע שטרם הכרעתי בעניינים העומדים על הפרק; זה סוף העניין, לא תחילתו. אני מספר לכם כדי שלא יהיו פירושים מוטעים, ולא השערות — אתם שומעים את זה ממני, במו אוזניכם, לא מתוך חתיכת נייר במשרד של פרנסס הולסון כשכולכם עוטים שחורים.

"ודאי לא תופתעו לשמוע שבכוונתי לחלק את רכושי בין שלושתכם שווה בשווה. לכולכם יש פריטים ונכסים אישיים מהוריכם, כמובן, אבל אני מועיד לכל אחד מכם חלק מאוצרותי שלי, דברים שאני מאמין שאתם או הילדים שלכם תיהנו מהם, בנפרד. גילוי הדברים האלה יצטרך לחכות עד שלא אהיה עוד איתכם. יש כסף שהנחתי במשמרת לילדים שאולי יהיו לכם. לילדים שכבר יש לכם הקמתי נאמנויות: אידן, יש אחת לוולף ואחת לרוזמרי; ג'ון, יש אחת גם לטימותי. ודיוויד, יש סכום דומה לכל אחד מהיורשים האפשריים שלך.

"'האחים בינגהם' יישאר בשליטתו של מועצת המנהלים שלו, והמניות שלו יתחלקו בין שלושתכם. כל אחד מכם יחזיק במושב במועצת המנהלים. במקרה שתחליטו למכור את המניות שלכם, הקנסות יהיו מופקעים, ואתם מחויבים להציע תחילה לאחים שלכם את האפשרות לקנות אותן, בשער מופחת, ואז המכירה צריכה לקבל את אישורם של יתר החברים במועצת המנהלים. כבר דנתי בזה איתכם, עם כל אחד בנפרד. שום דבר מכל זה לא מצדיק תשומת לב מיוחדת."

הוא התנועע שוב, וכך עשו גם אחיו ואחותו, שכן ידעו כי מה שיוכרז עכשיו הוא־הוא החידה האמיתית, וידעו שסבא שלהם יודע, כי כל דבר שעליו כבר החליט יגרום מפח נפש לאיזשהו צירוף שלהם — העניין היחיד היה לאיזה צירוף.

"אידן," הוא הכריז, "את תקבלי את פְרוֹגְ'ס פּוֹנְד וֵיי ואת הדירה בשדירה החמישית. ג'ון, אתה תקבל את האחוזה בלַרְקסְפּאר ואת הבית בניוּפּוֹרט."

וכאן דומה היה שהאוויר מתהדק ומנצנץ קלושות, שכן כולם הבינו מה פירוש הדבר: שדיוויד יקבל את הבית בוושינגטון סקוור.

"ולדיוויד," אמר סבא, לאט, "וושינגטון סקוור. ובית הכפר בהדסון."

ואז הוא נראה עייף ונשען לאחור עמוק עוד יותר במקום מושבו מתוך מה שנראה כתשישות של ממש, לא רק הצגה, ובכל זאת השתיקה נמשכה. "וזהו זה, זאת ההחלטה שלי," הצהיר סבא. "אני רוצה שכולכם תביעו את הסכמתכם, בקול רם, עכשיו."

"כן, סבא," מילמלו כולם, ואז דיוויד התעשת והוסיף, "תודה, סבא," ופיטר ואידן, שהקיצו מהטרנס ההיפנוטי שלהם, הידהדו אחריו.

"על לא דבר," אמר סבא. "אם כי בואו נקווה שאולי יעברו בכל זאת עוד הרבה שנים עד שאידן תהרוס את צריף־ירקות־השורש האהוב שלי בפְרוֹגְ'ס פּוֹנד," והוא חייך אליה, והיא הצליחה להשיב חיוך.

אחרי כן, ובלי שאיש מהם אמר זאת, הערב הגיע לסיומו הפתאומי. ג'ון צילצל בפעמון למתיו והורה לזמן את פיטר ואילייזה ולהכין את הכרכרות הדו־אופניות שלהם, ואז היו לחיצות ידיים ונשיקות, וגינוני הפרידה — בעוד כולם ניגשים אל הדלת ואחיו ואחותו ובני זוגם מתעטפים באדרות וברדידים ועוטים צעיפים, על פי רוב עניין רועש ומתמשך, עם הכרזות של הרגע האחרון על הארוחה והודעות ופיסות מידע תועות, נשכחות, על חייהם בחוץ — היו חרישיים וקצרים, ופיטר ואילייזה כבר לבשו שניהם את ההבעות האוהדות, הסלחניות, המלאות ציפייה, שכל מי שנישא והצטרף לחוג משפחת בינגהם למד לסגל בשלב מוקדם בתקופת כהונתו. ואז הם הלכו משם, בסיבוב אחרון של חיבוקים ומילות פרידה שכללו את דיוויד לפחות במחווה, אם לא בחמימות או ברוח הדברים.

לאחר הארוחות האלה של ימי ראשון בערב היו הוא וסבא שלו רגילים לשתות עוד כוס של יין פּוֹרְט או עוד קצת תה בסלון שלו ולדון באופן שבו נִפרשׂ הערב — הבחנות קטנות, רק על סף רכילות, סבא נשכני יותר במידת־מה מתוקף זכותו וכדרכו גם יחד: פיטר לא נראה לדיוויד טיפה חיוור? הפרופסור לאנטומיה של אידן לא נשמע בלתי נסבל? אבל הלילה, ברגע שנסגרה הדלת ושניהם היו שוב לבדם בבית, סבא אמר שהוא עייף, שזה היה יום ארוך ושהוא הולך למיטה.

"כמובן," הוא השיב, אם כי לא התבקשה רשותו, אבל גם הוא רצה להיות לבד כדי לחשוב על אשר התרחש, וכך הוא נישק את לחיו של סבא שלו, ואז עמד רגע בזהב המואר בנרות בכניסה לְמה שיום אחד יהיה ביתו, ואחר כך פנה גם הוא כדי לעלות לחדרו בקומה העליונה, וביקש ממתיו להביא לו עוד מנה מן הסילָבּאבּ לפני שעשה כן.