קנטאור
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
קנטאור
מכר
מאות
עותקים
קנטאור
מכר
מאות
עותקים
4.8 כוכבים (19 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

תמיר מנדובסקי

תמיר מנדובסקי הוא בוגר תואר שני מהאוניברסיטה העברית, עבד במשך שנים במערכת הביטחון הישראלית, ולאחר מכן כחוקר הונאות ואנליסט פיננסי בתעשיית הפינטק. משקיע בשוק ההון ובנדל"ן מגיל צעיר. כיום נשוי, ומתמקד בכתיבה ויצירה.

ראיון "ראש בראש"

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

אירוע שהתרחש במהלך שירותו הצבאי של איתי מסמן אותו בעל כורחו כגיבור ומביא לגיוסו לשורות השב"כ. יום לפני שהוא מתחיל את קורס ההכשרה המפרך הוא פוגש סטודנטית ירושלמית בשם דנה ונוצר ביניהם קשר ראשוני ושברירי. 

איתי קרוע בין רוחות הרפאים שרודפות אותו משירותו הצבאי לבין כמיהתו לאהבה ולחיים נורמליים. ככל שהוא מתקדם בעבודתו החדשה הוא נזקק יותר ויותר לתמיכתה של דנה, אך השדים מן העבר ומצוקות חייו החשאיים מגבילים את יחסי הקרבה שהוא מסוגל לפתח איתה. 

כשחייל בעל ידע מודיעיני רב נחטף, יחידתו הירושלמית של איתי יוצאת למבצע נפתל ומתמשך להשבתו. איתי נשאב למרדף בצל הסכנה, שמצית בו תקווה לסגירת מעגל ולריפוי עצמי, אך מציב אתגרים חדשים בפני יחסיו עם אהובתו ומרחיק אותה ממנו.

קנטאור נקרא בד בבד כרומן מתח פראי וכסיפור אהבה קורע לב, אך לבו הפועם הוא אתגר הגבריות הישראלית – ושברה. 

תמיר מנדובסקי, יליד להבים, עבד במשך שנים במערכת הביטחון ולאחר מכן כחוקר הונאות פיננסיות. הוא בוגר תואר שני מהאוניברסיטה העברית וזוכה פרס מרכז בגין למחקר. כיום עוסק בפיננסים ובכתיבה, מתגורר ברמת גן, נשוי ואב לילדה. 

פרק ראשון

פרק 1

סבתא ביאנקה נפטרה קצת לפני שהתחלתי את הקורס. אחרי ההלוויה, ליבי, בת דודתי, לקחה אותי ברכב שלה מבית העלמין בפתח תקווה בחזרה לירושלים. נסענו לשוקא, מקום בשוק מחנה יהודה שנחמד לשבת בו. זה היה רעיון שלה.

"בקטנה, רק קפה," היא אמרה.

אני מכיר את סבתא ביאנקה. היא היתה מחייכת ואומרת לנו, "בטח, חמודים שלי, לכו, תיהנו," ומפשפשת בארנקה לבדוק אם נותר לה עודף מהקניות של סוף השבוע.

יש מעט דברים שאני לא אוהב בשוק מחנה יהודה. אם הייתי חייב למנות אותם, כנראה הייתי אומר שהעומס ביום שישי בצהריים מעט לא מידתי. סלט של דתות ועדות שעושה לי רעש לבן בתוך הראש, מורכב מדי בשביל עפולאי שמגיע מעיר עם מניפת גוונים די דלה.

ישנן גם השלוליות המצטברות בגומחות של מדרכת השוק. אולי היה אפשר לחיות איתן אם היה מדובר בתופעה של חודשי החורף. הבעיה היא שכשדורכים בתוך אחת כזאת בחודש אוגוסט, הרבה לפני היורה, אפשר רק להמר מה המרכיב העיקרי שלה - מי ספונג'ה מטונפים או אולי שמן של דגים.

אבל יש הרבה דברים שאני אוהב בשוק. הירקות הם גם המובחרים ביותר וגם הזולים ביותר שאפשר למצוא. כלי המטבח, שמזכירים את מה שבדיוק חסר בבית. האיש שמוכר מיצים ומציע שילובים של פעם בשבוע - ג'ינג'ר, תפוז ותפוח; סלק, טחינה וגזר; או תמרים, חלבה ובננה. וכמובן העובדה שפה ההתמקחות תמיד מתקבלת על הדעת. תחושת הניצחון לאחר שקניתי שלוש שקיות תבלינים יותר בזול מההוא שעמד לפנַי בתור תמיד נכנסת איתי לתוך השבת.

לגמתי את מעט המים שנשארו בכוס הזכוכית הקטנה. ליבי הלכה לשירותים לפני עשר דקות. אולי היא בוכה שם, כי היא שיחקה אותה גיבורה בהלוויה. אולי היא סתם יושבת על האסלה וקוראת חדשות בטלפון, אי־אפשר לדעת איתה. כל זמן הוא זמן טוב לשבת עם ליבי, אבל צמתים בחיים הם זמן טוב במיוחד. ליבי היא האדם החכם ביותר שאני מכיר, ומתחת לשׂערה השחור החלק, שמסתדר מעצמו, מסתתר מוח חריף שלומד לבד.

"יאללה, תנו כבר את הַסְטַמְפָּה," היא היתה מתלוננת בשנות לימודיה בפקולטה לפסיכולוגיה ומתעצבת כשמטלות הלימודים אילצו אותה להיפרד מהספרים שרצתה לקרוא. בדירתה בנחלאות היו חלון גדול וערסל שאביה, דוֹד חיים, תלה עבורה כשעברה לירושלים. "קלוט - משה בתיבה," היא אמרה לי בפעם הראשונה שביקרתי אצלה בדירה והשליכה את גופה הארוך בביטחון מופרז על הערסל המשתנק. זאת היתה הפעם האחרונה שראיתי אותה צוחקת. היא לא מחייכת בנדיבות לכל אחד, אבל כשהיא מחייכת זה חיוך ענקי שכל תו בפניה משתתף בו במאמץ נדיר.

הוצאתי מהכיס את הפנקס הסגול שנתנה לי שרון של אבא. פנקס עם כריכה קטנטנה בצבע לבן, שעליה ציפור סגולה בעלת עיניים ענקיות, ודפים בצבע סגול בהיר. אמרתי לשרון של אבא שאף אחד לא משתמש היום בפנקסים, הכול בטלפונים.

"אתה אף פעם לא יודע מתי תצטרך להשאיר למישהו פתק," ענתה לי בחיוך רגוע, "וכשתצטרך להשאיר פתק, עדיף שתשאיר אחד עם אווירה חיובית." וכשאמרה "חיובית", החוותה בכפות ידיה תנועה רחבה ועגולה מהחזה אל החוץ.

ביקשתי עט מהברמן ופתחתי את הדף האחרון בפנקס. התחלתי לקשקש עליו ציור של עגבנייה על דגל. הרוח הצלולה של ירושלים בשעות אחר הצהריים ליטפה את העור שהתחמם מקרני השמש של סוף אוגוסט. חילופי חום השמש וצינת הרוח גרמו לי להעריך את מה שחסר, להתעצב על סוף הקיץ ולהתנחם באווירת הסתיו המתקרב.

"נו, קרפדה," בקע מאחורַי קולה של ליבי שחזרה מהשירותים, "תמשיך לספר."

"מה יש לספר?" עניתי לה, כי באמת לא היה לי כל כך מה. "לא אמרו לי כלום על התפקיד. אמרו רק שזאת משׂרת סטודנט ושיש קורס ארוך במשך כל חופשת הקיץ."

"טוב, אל תספר." היא חייכה חיוך מהודק ומאופק, בלי לחשוף שיניים, והתיישבה לידי תוך שהיא מסדרת את העליונית הדקה שלה על משענת הכיסא. "אתה מת לספר, יא קרפדה. מכירה אותך כבר."

ליבי ידעה שזה היה החלום שלי, עוד מהימים שהייתי הילד הכי קטן בכיתה. היא זאת שהשאילה לי את הספר הזה על המרגל הישראלי בחמאס כשהייתי בן ארבע־עשרה. היא היתה היחידה שזרמה איתי להקרנת הבכורה של הסרט על מפעיל הסוכנים ההוא שמת בסוף. היא אפילו רצה איתי את הריצות ברחובות עפולה לפני הגיוס לצבא. גם בקרב חברַי, כולם כבר ידעו שזה החלום. אחרת איך היה אפשר להסביר את ה"לא תודה" שלי כשכולם חולקים ג'וינט? התכוונתי להיות המועמד המושלם לתפקיד, כזה שהמגייסים בכלל לא יתלבטו לגביו.

ליבי הזמינה את הבירה האירית הקבועה שלה. אני הזמנתי שחור חזק. "רק קפה, אה?" אמרתי לה. היא לכסנה אלי מבט ואפילו לא טרחה להגיב.

אף פעם לא הבנתי מה כיף בבירה בלי גזים שיושבת בבטן כמו כיכר לחם, אבל ויתרתי מזמן על לנסות להבין את בת דודתי. אני מכיר את ליבי מגיל אפס, השתיקות לצדה נוחות. אחרי שאבא היה צועק עלינו שנפסיק לשחק בכדור בתוך הבית כי שיגענו לו ת'שכל, היתה משתררת דממה ארוכה שבה היתה ליבי מחייכת אלי ואני הייתי מתאפק לא לצחוק. היא כמו אחות בשבילי. איזה אחות? יותר מאחות. דורין אחותי לא מתקרבת אליה בכלל.

לא סיפרתי לאף אחד על המיונים, רק לליבי - וגם לה סיפרתי רק שאני מתמיין אבל לא סיפרתי בדיוק לאן. זה לא היה רק בקטע של סיווג ביטחוני, יותר בגלל מה שלמדתי בצבא - ששום דבר לא בטוח עד שהוא ממש־ממש קורה. ליבי היא היחידה שלא היתה שופטת אותי אם לא הייתי מתקבל בסוף. מי היא שתשפוט אותי? קרעתי אותה בכדורגל־סלון בכל פעם מחדש מאז שהיא היתה בת שבע ואני בן חמש. היא יודעת מה אני שווה.

"זה הולך להיות משהו שקשור בלימודים שלך?" היא ניסתה. רציתי לענות שכן, כי אחרי הכול אני לומד מדע המדינה, והמדינה צריכה מודיעין, וגוף המודיעין צריך אנשים עם אקדחים. אבל זאת באמת היתה פרשנות גמישה מדי.

"זה הולך לדפוק לי את הלימודים," אמרתי בחיוך מריר. "אני מתחיל שם קורס אחיד, אם זה אומר לך משהו."

ליבי משכה בכתפיה בדיוק כשהגיעה הבירה שלה. עשינו "לחיים" משונה, כוס טורקי עם כוס אירית.

"נשבר הזין מהזקנים, אה?" היא שאלה אותי, והתחלתי לחשוב שאולי היא שואלת הרבה שאלות על חיי רק כדי שלא אשאל אותה על הגירושים שלה.

"צ'מעי," אמרתי לה באותו ניגון שבו אנחנו משתמשים מילדות, "זה לא שרע לי בעבודה. בסופו של דבר הבית אבות הוא מקום די שקט, ובמשרד החובש התורן יש תנאים שסטודנט כמוני יכול רק לחלום עליהם - מחשב, אינטרנט, מדפסת. אפשר אפילו לישון."

"והזקנים לא משגעים אותך?" היא שאלה כשהיא מצמידה אצבע לרקה ומסובבת אותה.

"לפעמים בלילה הם מתקשרים למשרד החובש התורן ומבקשים עזרה עם הגרביים האלסטיים שלהם. לפעמים הם סתם מקשקשים בשפה זרה ואז אני עונה להם ב'כן' ו'נכון', לא משהו שאי־אפשר לסבול."

"טוב, לא השתכנעתי." היא משכה בכתפיה.

"כל סטודנט היה מת לעבודה כזאת," הגנתי בקנאות על בית האבות שלי.

"כל כך נכון!" הגיבה בהגזמה המכוונת שלה. היא לגמה מהבירה כאילו לא שתתה שבוע, הצניעה גרפס וטפחה לעצמה על הבטן. "כמו משקולת הבירה הזאת. אני חייבת לחזור להתאמן, קלוט את הכרס," אמרה וצבטה את בטנה.

"תתאמני איתי, גם אני חוזר לכושר."

"אתה מקסים. עכשיו לענייננו - תן כיוון לפחות, זה לא שאתה מתגייס מחר לשב"כ."

שתיתי שלוק רותח וארוך מדי.

"מה?" היא אמרה. "רגע, תן לי להבין."

"תקשיבי," ניסיתי לעצור את ההידרדרות. לא יכול להיות שהראשונה שאני מדבר איתה חושפת את הסוד. אין ספק שנכון לי עתיד מזהיר.

"לא! מה... כאילו, מה!" היא פתחה עלי זוג עיניים ואני ניסיתי להשקיט את תגובותיה עם כל מיני חצאי מילים.

"אתה," עכשיו היא כבר לחשה, "תסביר לי הכול ועכשיו."

את הזימון למיונים קיבלתי בדואר. סמל השב"כ הופיע בראש המסמך, ואם לא הייתי יודע שבת דודתי ניחנה במעט רחמים, הייתי בטוח שזאת היא ששלחה אותו, משקיעה במיוחד באחת המתיחות שלה. ואז ריאיון טלפוני, ופגישה עם מגייסת באיזו דירה במרכז שכונת מגורים, ופסיכולוגית תעסוקתית, ובסוף מפקד היחידה. ואז מגיעה שיחת טלפון מאיזו פקידה שמזדהה בשמה הפרטי בלבד ומבשרת לי, "אתה מתחיל את הקורס בסוף אוגוסט, בהצלחה."

השבעתי את ליבי שזה נשאר בינינו. היה לי נדמה שהיא לא מצמצה כבר שלוש או ארבע דקות.

"תגיד," אמרה אחרי שהזיזה את צווארה לראשונה זה זמן רב, "אתה... מה רע לך בחיים? תסיים את התואר, תפסיק לעבוד בַּבית אבות, תתחיל איזו עבודה טובה במשרד פרסום או בהיי־טק. תתחיל את היום שלך בעשר בבוקר, ארוחת 'תן ביס' בצהריים. מה אתה צריך את החרא הזה?"

"אני מבין מה שאת אומרת. זה לא בא לי בקלות כל העניי..."

"הם מגייסים אותך בתור מה בעצם?" היא לחצה לי על הקיבורת. "תרשום, תרשום בפנקס הקטן הזה שלך... אלוהים יודע מאיפה הפלצת אותו, תכתוב: 'אני, איתי עברון, עוד אתגעגע למשרד החובש התורן'." וכשחשבתי שהיא סיימה, ליבי חידדה: "איפה שרואים סדרות כל הלילה ולא רצים אחרי ערבים בשכונות שלהם."

"אמרת פִרגון - אמרת ליבי," הזכרתי לה את הסלוגן שהדבקתי לה כבר מזמן.

"לא, באמת, מה אתה צריך את זה עכשיו בחיים שלך? לא הספיק לך מה שהיה בצבא?"

תהיתי איך אני עוצר את כדור הליבי הזה.

"אני אגיד לך רק דבר אחד ופה סיימנו," אמרתי לה.

"נו..."

"מודיעין נועד בשביל למנוע אלימות. אם היה לנו מודיעין טוב אז בחאפר אל־באטין... מה שהיה לנו שם, זה לא היה קורה."

הטחתי את כוס הקפה בשולחן כדי לעשות קול של החלטה נחרצת.

ליבי פלטה אנחה ארוכה. "העיקר שאתה מאמין לעצמך."

"מה איתך, תגידי?" דרשתי.

"מה איתי?"

"איך את?"

השמים הבהירים החליפו צבע לכתום בוהק, ומסדרון השוק נעשה קצת פנוי יותר.

"בסדר, אתה יודע, מתגרשים." היא הסתכלה בשלוות נפש על הבירה הלא־מבעבעת שלה.

"כמה זמן אתם יחד?" קטע אותנו הברמן עם העגיל המשונה והגיש לשנינו כוסיות צ'ייסרים עם מה שהריח כמו אניס.

הסתכלנו זה על זה וצחקנו.

"יחד? מהצד שלי, בערך עשרים וארבע שנים," אמרתי.

"אנחנו בני דודים," אמרה ליבי, "אבל כמו אחים."

"טוב," אמר הברמן, "אי־אפשר לומר שאתם דומים..." מבטו דילג ממני אל ליבי ובחזרה. הוא מזג שני צ'ייסרים גם לשתי הבנות שישבו משמאלי.

"אתם באמת לא דומים," אמרה זאת שישבה רחוק יותר ממני, עם המשקפיים הוורודים.

"הם בני דודים! ממתי בני דודים צריכים להיות דומים?" אמרה השנייה, עם השיער המתולתל, שישבה ממש לידי. חמודה דווקא.

"נו," ליבי מרפקה אותי והסתכלה על החמודה, "לא עוד פעם רוני רוזנטל."

רוני רוזנטל בשביל ליבי הוא מי שיש לו הזדמנות מושלמת אבל פשוט לא פוגע. רוני רוזנטל, אחד משחקני הכדורגל הישראלים הטובים בכל הזמנים, נהפך בשבריר שנייה לשם גנאי המודבק למחמיצי הזדמנויות, בגלל אותה בעיטה איומה שלו במדי ליברפול מול השער הריק של אסטון וילה אי־אז בשנות התשעים. בלונדון כולם מכירים את הרגע הזה כ"החמצה הכי גדולה אי־פעם בכדורגל האנגלי" - שיא קריירה די מפוקפק לשחקן כדורגל. אני דווקא לא כזה חזק בכדורגל, בעיקר משחקים בבית הספר וקצת סטנגה בסלון. אבל ליבי, היא? משוגעת. תמיד ידעה מי בהרכב הפותח של ארסנל, הכירה את כל שחקני הספסל ומאיפה הם הגיעו. דוד חיים אשכרה נתן לה פטור גורף מהתייצבות לארוחות הערב כשהיה משחק של התותחנים מלונדון.

"לכבוד מה מרימים?" ליבי הרימה את כוסה באוויר והסתכלה על הבנות.

"נעמה סיימה תקופת מבחנים," אמרה המתולתלת בחיוך והחוותה על חברתה. "אתם חוגגים משהו?"

"הלוויה," הכריזה ליבי.

החיוך עם השיניים המושלמות של המתולתלת נמחק באטיות. לרגע היה נדמה שאפילו תלתליה נעשו קצת יותר רפויים.

"אל תקשיבו לה, נו," אמרתי במבוכה.

החברה של המתולתלת הסתכלה עלינו גם היא במבט משונה.

"נו, באמת?" שאלה המתולתלת.

ליבי שתקה ואני גמגמתי.

"כן, באנו מהלוויה. אבל ההלוויה... היא... היא היתה הלוויה שמחה יעני."

"זה מוזר," היא חיוותה את דעתה הלא־שגויה. דממה מביכה נחתה על הבר, כמו שקורה כמעט בכל שיחה שבה ליבי לוקחת חלק.

"טוב, אז לחיי העבודה החדשה שלך." ליבי השיקה את כוסה בכוסי ורכנה מעלי כדי לפגוש את כוסותיהן של שתי הבנות. היא רוקנה את כוסית הערק לפני שהספקתי להגיד "לחיים".

"במה אתה מתחיל לעבוד?" שאלה המתולתלת אחרי שסיימה לעשות פרצוף חמוץ וחמוד של בחורה ששותה ערק.

לעזאזל איתך, ליבי.

"סתם, אני מתחיל קורס באיזה משרד ממשלתי. לא מעניין. אני איתי אגב, איך קוראים לכן?"

"דנה ונעמה."

"מה אתן לומדות?"

"היא לומדת פסיכולוגיה," דנה הצביעה על נעמה, "ואני אתחיל השנה ללמוד מדעי המוח."

כששמעה על מקצועות המוח והנפש, ליבי הזדקרה. רק שלא תתחיל לזיין ת'שכל על ההתמחות שלה בפסיכולוגיה קלינית, אמרתי לעצמי. היא נדחפה והצביעה עלי: "בתור מומחות למוח, אתן יודעות אם יש ניתוח להגדלת מוח? כמו הגדלת חזה, רק למטומטמים. שואלת בשביל חבר."

דנה ונעמה צחקקו. דנה לגמה את השלוק האחרון מכוס הלמברוסקו שלה.

הברמן אמר, "בבקשה," והניח את החשבון מול השתיים.

"אתה רוני רוזנטל," לחשה לי ליבי, "רוזנטל זה אתה."

דנה שלחה לברמן "צ'או!" ארוך כשקמה מהשולחן. החיוך שלה היה גדול ולבן. על הדלפק נשארה מגשית הנירוסטה הקטנה עם קבלה ומטבעות.

"רו־זנ־טל," המשיכה ליבי בלחן מתנגן.

"אההה... שומעת רגע," קמתי מהכיסא במהירות.

ליבי צעקה, "כוסאמק!" כשהכיסא שלי פגע לה בברך, ודנה הסתובבה בהפתעה.

"אמממ... מה המספר שלך? חשבתי פשוט שאולי אפשר להיות בקשר."

"קודם תנשום, אה?" זרקה ליבי מאחורי כתפי.

קפלי צחוק דקיקים קישטו את זוויות עיניה של דנה, וחיוכה נעול השפתיים אצר את צחוקה ועצר את נשימתי.

"אתה ממש גרוע בזה," טרחה ליבי להוסיף את מה שכולנו כבר הבנו. הנפתי אליה את היד במחוות יאללה־גם־כן־את. היא עוד אחזה בברך הכואבת.

"טוב," אמרה דנה בשעשוע, "תרשום."

זה היה קל מדי.

הסתובבתי לקחת את הטלפון שלי מהבר, אבל ליבי כבר הגישה לי אותו. הושטתי אליו את היד, ורגע לפני שאחזתי בו, עזבה ליבי את המכשיר והוא צלל אל הארץ, פגע ברגל של כיסא והותז אל מתחת לבר.

"שיט," סינַנו שנינו. ליבי זינקה מהכיסא שעליו ישבה והפילה אותו על הרצפה בקול חבטה שגרם לברמן עם העגיל לקרוא בקול, "וואו, הלו!" ואני בגדול רציתי למות.

"הנה, קח, סליחה," אמרה ליבי והגישה לי את הטלפון בחיוך מטומטם. שתי הבנות הביטו בנו כמו בקרקס פילים. "אבא 'שך התקשר," הוסיפה כשניסיתי להדליק שוב את המכשיר שכבה מעוצמת הנפילה.

אין לי מושג מה היתה הבעת פניה של דנה ברגע הזה כי פחדתי להסתכל. התראת "שיחה שלא נענתה - אבא" הופיעה על צג הטלפון ברגע שהוא נדלק. הרגשתי את החום מצטבר במהירות בראשי ומחפש נקודת ניקוז.

"אפס חמש..." דנה הצילה אותי. בקולה היה צחוק שהפך את הסיטואציה מסיוט מיוזע לקומדיה, אמנם מגושמת, אבל קומדיה. לכסנתי אליה מבט וראיתי אותה ואת החברה עם המשקפיים הוורודים מחייכות. גם אני חייכתי והחום שהצטבר לי בתוך הראש התאדה. גם ליבי חייכה אפילו שלא היתה לה שום זכות.

החיוך של דנה היה חיוך של פרסומות שנעלם יחד איתה במעלה הרחוב. ליבי ואני שוטטנו בשוק המתרוקן. ההתרגשות מההצלחה החיזורית שלי התערבבה בתחושת האובדן של סבתא ביאנקה ועשתה לי מערבולת בבטן. רק הבוקר עמדנו שם, בבית העלמין ירקון, עם בלונים בצבעי פסטל ועוגת יום הולדת, לבושים בכל הצבעים מלבד שחור. במקום קינת אבל, לבקשתה, כל אחד סיפר סיפור מצחיק שקרה לו עם סבתא. "לא סיפור שמח - מצחיק," תיקן אבא את דורין כשהיא אמרה לי שצריך לכתוב סיפור שמח. סבתא תמיד טענה שהמוות שלה יהיה השמח שבמיתות, כי היא היתה יכולה למות שם במחנה הריכוז גרוס־רוזן, מוות שחור ושפל, אם הצבא האדום לא היה מגיע לשחרר אותה.

"מה אתה שקט?" העירה אותי ליבי מן החלומות בהקיץ שלי תוך כדי ההליכה.

"קורים הרבה דברים," עניתי לה. היעדר הטקט שלה הצליח להרגיז אותי הפעם. מזלה שאני לא יכול לכעוס עליה למשך יותר מחמש דקות.

"שיהיה בהצלחה עם ה... קורס הזה שלך," אמרה לי כשדרכינו התפצלו ברחוב אגריפס. "ואם לא, תזכור שעוד לא מאוחר לעשות משהו נורמלי."

"תודה, יהיה בסדר," עניתי לה והשתתקתי לרגע, כי התלבטתי אם להגיד לה את מה שבסוף אמרתי. "בכלל לא דיברנו עלייך ועל הגירו... הפרידה שלכם."

היא עמדה מולי ושתקה, כולה "נוּ" אחד גדול.

"אולי נוח לָך ככה, לא רציתי ללחוץ יותר מדי..."

היא גלגלה עיניים, הניחה זרוע על כתפי ואמרה, "יאללה, קרפדה, נתראה. ושלח לה הודעה מחר. היא לא נראית לי מהסוג שמשחק משחקים."

תמיר מנדובסקי

תמיר מנדובסקי הוא בוגר תואר שני מהאוניברסיטה העברית, עבד במשך שנים במערכת הביטחון הישראלית, ולאחר מכן כחוקר הונאות ואנליסט פיננסי בתעשיית הפינטק. משקיע בשוק ההון ובנדל"ן מגיל צעיר. כיום נשוי, ומתמקד בכתיבה ויצירה.

ראיון "ראש בראש"

סקירות וביקורות

משובש: ניסיונותיו של עברון להתגבר על תחושותיו כ"סוס מת" ירון אביטוב מקור ראשון 08/05/2022 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

משובש: ניסיונותיו של עברון להתגבר על תחושותיו כ"סוס מת" ירון אביטוב מקור ראשון 08/05/2022 לקריאת הכתבה >
קנטאור תמיר מנדובסקי

פרק 1

סבתא ביאנקה נפטרה קצת לפני שהתחלתי את הקורס. אחרי ההלוויה, ליבי, בת דודתי, לקחה אותי ברכב שלה מבית העלמין בפתח תקווה בחזרה לירושלים. נסענו לשוקא, מקום בשוק מחנה יהודה שנחמד לשבת בו. זה היה רעיון שלה.

"בקטנה, רק קפה," היא אמרה.

אני מכיר את סבתא ביאנקה. היא היתה מחייכת ואומרת לנו, "בטח, חמודים שלי, לכו, תיהנו," ומפשפשת בארנקה לבדוק אם נותר לה עודף מהקניות של סוף השבוע.

יש מעט דברים שאני לא אוהב בשוק מחנה יהודה. אם הייתי חייב למנות אותם, כנראה הייתי אומר שהעומס ביום שישי בצהריים מעט לא מידתי. סלט של דתות ועדות שעושה לי רעש לבן בתוך הראש, מורכב מדי בשביל עפולאי שמגיע מעיר עם מניפת גוונים די דלה.

ישנן גם השלוליות המצטברות בגומחות של מדרכת השוק. אולי היה אפשר לחיות איתן אם היה מדובר בתופעה של חודשי החורף. הבעיה היא שכשדורכים בתוך אחת כזאת בחודש אוגוסט, הרבה לפני היורה, אפשר רק להמר מה המרכיב העיקרי שלה - מי ספונג'ה מטונפים או אולי שמן של דגים.

אבל יש הרבה דברים שאני אוהב בשוק. הירקות הם גם המובחרים ביותר וגם הזולים ביותר שאפשר למצוא. כלי המטבח, שמזכירים את מה שבדיוק חסר בבית. האיש שמוכר מיצים ומציע שילובים של פעם בשבוע - ג'ינג'ר, תפוז ותפוח; סלק, טחינה וגזר; או תמרים, חלבה ובננה. וכמובן העובדה שפה ההתמקחות תמיד מתקבלת על הדעת. תחושת הניצחון לאחר שקניתי שלוש שקיות תבלינים יותר בזול מההוא שעמד לפנַי בתור תמיד נכנסת איתי לתוך השבת.

לגמתי את מעט המים שנשארו בכוס הזכוכית הקטנה. ליבי הלכה לשירותים לפני עשר דקות. אולי היא בוכה שם, כי היא שיחקה אותה גיבורה בהלוויה. אולי היא סתם יושבת על האסלה וקוראת חדשות בטלפון, אי־אפשר לדעת איתה. כל זמן הוא זמן טוב לשבת עם ליבי, אבל צמתים בחיים הם זמן טוב במיוחד. ליבי היא האדם החכם ביותר שאני מכיר, ומתחת לשׂערה השחור החלק, שמסתדר מעצמו, מסתתר מוח חריף שלומד לבד.

"יאללה, תנו כבר את הַסְטַמְפָּה," היא היתה מתלוננת בשנות לימודיה בפקולטה לפסיכולוגיה ומתעצבת כשמטלות הלימודים אילצו אותה להיפרד מהספרים שרצתה לקרוא. בדירתה בנחלאות היו חלון גדול וערסל שאביה, דוֹד חיים, תלה עבורה כשעברה לירושלים. "קלוט - משה בתיבה," היא אמרה לי בפעם הראשונה שביקרתי אצלה בדירה והשליכה את גופה הארוך בביטחון מופרז על הערסל המשתנק. זאת היתה הפעם האחרונה שראיתי אותה צוחקת. היא לא מחייכת בנדיבות לכל אחד, אבל כשהיא מחייכת זה חיוך ענקי שכל תו בפניה משתתף בו במאמץ נדיר.

הוצאתי מהכיס את הפנקס הסגול שנתנה לי שרון של אבא. פנקס עם כריכה קטנטנה בצבע לבן, שעליה ציפור סגולה בעלת עיניים ענקיות, ודפים בצבע סגול בהיר. אמרתי לשרון של אבא שאף אחד לא משתמש היום בפנקסים, הכול בטלפונים.

"אתה אף פעם לא יודע מתי תצטרך להשאיר למישהו פתק," ענתה לי בחיוך רגוע, "וכשתצטרך להשאיר פתק, עדיף שתשאיר אחד עם אווירה חיובית." וכשאמרה "חיובית", החוותה בכפות ידיה תנועה רחבה ועגולה מהחזה אל החוץ.

ביקשתי עט מהברמן ופתחתי את הדף האחרון בפנקס. התחלתי לקשקש עליו ציור של עגבנייה על דגל. הרוח הצלולה של ירושלים בשעות אחר הצהריים ליטפה את העור שהתחמם מקרני השמש של סוף אוגוסט. חילופי חום השמש וצינת הרוח גרמו לי להעריך את מה שחסר, להתעצב על סוף הקיץ ולהתנחם באווירת הסתיו המתקרב.

"נו, קרפדה," בקע מאחורַי קולה של ליבי שחזרה מהשירותים, "תמשיך לספר."

"מה יש לספר?" עניתי לה, כי באמת לא היה לי כל כך מה. "לא אמרו לי כלום על התפקיד. אמרו רק שזאת משׂרת סטודנט ושיש קורס ארוך במשך כל חופשת הקיץ."

"טוב, אל תספר." היא חייכה חיוך מהודק ומאופק, בלי לחשוף שיניים, והתיישבה לידי תוך שהיא מסדרת את העליונית הדקה שלה על משענת הכיסא. "אתה מת לספר, יא קרפדה. מכירה אותך כבר."

ליבי ידעה שזה היה החלום שלי, עוד מהימים שהייתי הילד הכי קטן בכיתה. היא זאת שהשאילה לי את הספר הזה על המרגל הישראלי בחמאס כשהייתי בן ארבע־עשרה. היא היתה היחידה שזרמה איתי להקרנת הבכורה של הסרט על מפעיל הסוכנים ההוא שמת בסוף. היא אפילו רצה איתי את הריצות ברחובות עפולה לפני הגיוס לצבא. גם בקרב חברַי, כולם כבר ידעו שזה החלום. אחרת איך היה אפשר להסביר את ה"לא תודה" שלי כשכולם חולקים ג'וינט? התכוונתי להיות המועמד המושלם לתפקיד, כזה שהמגייסים בכלל לא יתלבטו לגביו.

ליבי הזמינה את הבירה האירית הקבועה שלה. אני הזמנתי שחור חזק. "רק קפה, אה?" אמרתי לה. היא לכסנה אלי מבט ואפילו לא טרחה להגיב.

אף פעם לא הבנתי מה כיף בבירה בלי גזים שיושבת בבטן כמו כיכר לחם, אבל ויתרתי מזמן על לנסות להבין את בת דודתי. אני מכיר את ליבי מגיל אפס, השתיקות לצדה נוחות. אחרי שאבא היה צועק עלינו שנפסיק לשחק בכדור בתוך הבית כי שיגענו לו ת'שכל, היתה משתררת דממה ארוכה שבה היתה ליבי מחייכת אלי ואני הייתי מתאפק לא לצחוק. היא כמו אחות בשבילי. איזה אחות? יותר מאחות. דורין אחותי לא מתקרבת אליה בכלל.

לא סיפרתי לאף אחד על המיונים, רק לליבי - וגם לה סיפרתי רק שאני מתמיין אבל לא סיפרתי בדיוק לאן. זה לא היה רק בקטע של סיווג ביטחוני, יותר בגלל מה שלמדתי בצבא - ששום דבר לא בטוח עד שהוא ממש־ממש קורה. ליבי היא היחידה שלא היתה שופטת אותי אם לא הייתי מתקבל בסוף. מי היא שתשפוט אותי? קרעתי אותה בכדורגל־סלון בכל פעם מחדש מאז שהיא היתה בת שבע ואני בן חמש. היא יודעת מה אני שווה.

"זה הולך להיות משהו שקשור בלימודים שלך?" היא ניסתה. רציתי לענות שכן, כי אחרי הכול אני לומד מדע המדינה, והמדינה צריכה מודיעין, וגוף המודיעין צריך אנשים עם אקדחים. אבל זאת באמת היתה פרשנות גמישה מדי.

"זה הולך לדפוק לי את הלימודים," אמרתי בחיוך מריר. "אני מתחיל שם קורס אחיד, אם זה אומר לך משהו."

ליבי משכה בכתפיה בדיוק כשהגיעה הבירה שלה. עשינו "לחיים" משונה, כוס טורקי עם כוס אירית.

"נשבר הזין מהזקנים, אה?" היא שאלה אותי, והתחלתי לחשוב שאולי היא שואלת הרבה שאלות על חיי רק כדי שלא אשאל אותה על הגירושים שלה.

"צ'מעי," אמרתי לה באותו ניגון שבו אנחנו משתמשים מילדות, "זה לא שרע לי בעבודה. בסופו של דבר הבית אבות הוא מקום די שקט, ובמשרד החובש התורן יש תנאים שסטודנט כמוני יכול רק לחלום עליהם - מחשב, אינטרנט, מדפסת. אפשר אפילו לישון."

"והזקנים לא משגעים אותך?" היא שאלה כשהיא מצמידה אצבע לרקה ומסובבת אותה.

"לפעמים בלילה הם מתקשרים למשרד החובש התורן ומבקשים עזרה עם הגרביים האלסטיים שלהם. לפעמים הם סתם מקשקשים בשפה זרה ואז אני עונה להם ב'כן' ו'נכון', לא משהו שאי־אפשר לסבול."

"טוב, לא השתכנעתי." היא משכה בכתפיה.

"כל סטודנט היה מת לעבודה כזאת," הגנתי בקנאות על בית האבות שלי.

"כל כך נכון!" הגיבה בהגזמה המכוונת שלה. היא לגמה מהבירה כאילו לא שתתה שבוע, הצניעה גרפס וטפחה לעצמה על הבטן. "כמו משקולת הבירה הזאת. אני חייבת לחזור להתאמן, קלוט את הכרס," אמרה וצבטה את בטנה.

"תתאמני איתי, גם אני חוזר לכושר."

"אתה מקסים. עכשיו לענייננו - תן כיוון לפחות, זה לא שאתה מתגייס מחר לשב"כ."

שתיתי שלוק רותח וארוך מדי.

"מה?" היא אמרה. "רגע, תן לי להבין."

"תקשיבי," ניסיתי לעצור את ההידרדרות. לא יכול להיות שהראשונה שאני מדבר איתה חושפת את הסוד. אין ספק שנכון לי עתיד מזהיר.

"לא! מה... כאילו, מה!" היא פתחה עלי זוג עיניים ואני ניסיתי להשקיט את תגובותיה עם כל מיני חצאי מילים.

"אתה," עכשיו היא כבר לחשה, "תסביר לי הכול ועכשיו."

את הזימון למיונים קיבלתי בדואר. סמל השב"כ הופיע בראש המסמך, ואם לא הייתי יודע שבת דודתי ניחנה במעט רחמים, הייתי בטוח שזאת היא ששלחה אותו, משקיעה במיוחד באחת המתיחות שלה. ואז ריאיון טלפוני, ופגישה עם מגייסת באיזו דירה במרכז שכונת מגורים, ופסיכולוגית תעסוקתית, ובסוף מפקד היחידה. ואז מגיעה שיחת טלפון מאיזו פקידה שמזדהה בשמה הפרטי בלבד ומבשרת לי, "אתה מתחיל את הקורס בסוף אוגוסט, בהצלחה."

השבעתי את ליבי שזה נשאר בינינו. היה לי נדמה שהיא לא מצמצה כבר שלוש או ארבע דקות.

"תגיד," אמרה אחרי שהזיזה את צווארה לראשונה זה זמן רב, "אתה... מה רע לך בחיים? תסיים את התואר, תפסיק לעבוד בַּבית אבות, תתחיל איזו עבודה טובה במשרד פרסום או בהיי־טק. תתחיל את היום שלך בעשר בבוקר, ארוחת 'תן ביס' בצהריים. מה אתה צריך את החרא הזה?"

"אני מבין מה שאת אומרת. זה לא בא לי בקלות כל העניי..."

"הם מגייסים אותך בתור מה בעצם?" היא לחצה לי על הקיבורת. "תרשום, תרשום בפנקס הקטן הזה שלך... אלוהים יודע מאיפה הפלצת אותו, תכתוב: 'אני, איתי עברון, עוד אתגעגע למשרד החובש התורן'." וכשחשבתי שהיא סיימה, ליבי חידדה: "איפה שרואים סדרות כל הלילה ולא רצים אחרי ערבים בשכונות שלהם."

"אמרת פִרגון - אמרת ליבי," הזכרתי לה את הסלוגן שהדבקתי לה כבר מזמן.

"לא, באמת, מה אתה צריך את זה עכשיו בחיים שלך? לא הספיק לך מה שהיה בצבא?"

תהיתי איך אני עוצר את כדור הליבי הזה.

"אני אגיד לך רק דבר אחד ופה סיימנו," אמרתי לה.

"נו..."

"מודיעין נועד בשביל למנוע אלימות. אם היה לנו מודיעין טוב אז בחאפר אל־באטין... מה שהיה לנו שם, זה לא היה קורה."

הטחתי את כוס הקפה בשולחן כדי לעשות קול של החלטה נחרצת.

ליבי פלטה אנחה ארוכה. "העיקר שאתה מאמין לעצמך."

"מה איתך, תגידי?" דרשתי.

"מה איתי?"

"איך את?"

השמים הבהירים החליפו צבע לכתום בוהק, ומסדרון השוק נעשה קצת פנוי יותר.

"בסדר, אתה יודע, מתגרשים." היא הסתכלה בשלוות נפש על הבירה הלא־מבעבעת שלה.

"כמה זמן אתם יחד?" קטע אותנו הברמן עם העגיל המשונה והגיש לשנינו כוסיות צ'ייסרים עם מה שהריח כמו אניס.

הסתכלנו זה על זה וצחקנו.

"יחד? מהצד שלי, בערך עשרים וארבע שנים," אמרתי.

"אנחנו בני דודים," אמרה ליבי, "אבל כמו אחים."

"טוב," אמר הברמן, "אי־אפשר לומר שאתם דומים..." מבטו דילג ממני אל ליבי ובחזרה. הוא מזג שני צ'ייסרים גם לשתי הבנות שישבו משמאלי.

"אתם באמת לא דומים," אמרה זאת שישבה רחוק יותר ממני, עם המשקפיים הוורודים.

"הם בני דודים! ממתי בני דודים צריכים להיות דומים?" אמרה השנייה, עם השיער המתולתל, שישבה ממש לידי. חמודה דווקא.

"נו," ליבי מרפקה אותי והסתכלה על החמודה, "לא עוד פעם רוני רוזנטל."

רוני רוזנטל בשביל ליבי הוא מי שיש לו הזדמנות מושלמת אבל פשוט לא פוגע. רוני רוזנטל, אחד משחקני הכדורגל הישראלים הטובים בכל הזמנים, נהפך בשבריר שנייה לשם גנאי המודבק למחמיצי הזדמנויות, בגלל אותה בעיטה איומה שלו במדי ליברפול מול השער הריק של אסטון וילה אי־אז בשנות התשעים. בלונדון כולם מכירים את הרגע הזה כ"החמצה הכי גדולה אי־פעם בכדורגל האנגלי" - שיא קריירה די מפוקפק לשחקן כדורגל. אני דווקא לא כזה חזק בכדורגל, בעיקר משחקים בבית הספר וקצת סטנגה בסלון. אבל ליבי, היא? משוגעת. תמיד ידעה מי בהרכב הפותח של ארסנל, הכירה את כל שחקני הספסל ומאיפה הם הגיעו. דוד חיים אשכרה נתן לה פטור גורף מהתייצבות לארוחות הערב כשהיה משחק של התותחנים מלונדון.

"לכבוד מה מרימים?" ליבי הרימה את כוסה באוויר והסתכלה על הבנות.

"נעמה סיימה תקופת מבחנים," אמרה המתולתלת בחיוך והחוותה על חברתה. "אתם חוגגים משהו?"

"הלוויה," הכריזה ליבי.

החיוך עם השיניים המושלמות של המתולתלת נמחק באטיות. לרגע היה נדמה שאפילו תלתליה נעשו קצת יותר רפויים.

"אל תקשיבו לה, נו," אמרתי במבוכה.

החברה של המתולתלת הסתכלה עלינו גם היא במבט משונה.

"נו, באמת?" שאלה המתולתלת.

ליבי שתקה ואני גמגמתי.

"כן, באנו מהלוויה. אבל ההלוויה... היא... היא היתה הלוויה שמחה יעני."

"זה מוזר," היא חיוותה את דעתה הלא־שגויה. דממה מביכה נחתה על הבר, כמו שקורה כמעט בכל שיחה שבה ליבי לוקחת חלק.

"טוב, אז לחיי העבודה החדשה שלך." ליבי השיקה את כוסה בכוסי ורכנה מעלי כדי לפגוש את כוסותיהן של שתי הבנות. היא רוקנה את כוסית הערק לפני שהספקתי להגיד "לחיים".

"במה אתה מתחיל לעבוד?" שאלה המתולתלת אחרי שסיימה לעשות פרצוף חמוץ וחמוד של בחורה ששותה ערק.

לעזאזל איתך, ליבי.

"סתם, אני מתחיל קורס באיזה משרד ממשלתי. לא מעניין. אני איתי אגב, איך קוראים לכן?"

"דנה ונעמה."

"מה אתן לומדות?"

"היא לומדת פסיכולוגיה," דנה הצביעה על נעמה, "ואני אתחיל השנה ללמוד מדעי המוח."

כששמעה על מקצועות המוח והנפש, ליבי הזדקרה. רק שלא תתחיל לזיין ת'שכל על ההתמחות שלה בפסיכולוגיה קלינית, אמרתי לעצמי. היא נדחפה והצביעה עלי: "בתור מומחות למוח, אתן יודעות אם יש ניתוח להגדלת מוח? כמו הגדלת חזה, רק למטומטמים. שואלת בשביל חבר."

דנה ונעמה צחקקו. דנה לגמה את השלוק האחרון מכוס הלמברוסקו שלה.

הברמן אמר, "בבקשה," והניח את החשבון מול השתיים.

"אתה רוני רוזנטל," לחשה לי ליבי, "רוזנטל זה אתה."

דנה שלחה לברמן "צ'או!" ארוך כשקמה מהשולחן. החיוך שלה היה גדול ולבן. על הדלפק נשארה מגשית הנירוסטה הקטנה עם קבלה ומטבעות.

"רו־זנ־טל," המשיכה ליבי בלחן מתנגן.

"אההה... שומעת רגע," קמתי מהכיסא במהירות.

ליבי צעקה, "כוסאמק!" כשהכיסא שלי פגע לה בברך, ודנה הסתובבה בהפתעה.

"אמממ... מה המספר שלך? חשבתי פשוט שאולי אפשר להיות בקשר."

"קודם תנשום, אה?" זרקה ליבי מאחורי כתפי.

קפלי צחוק דקיקים קישטו את זוויות עיניה של דנה, וחיוכה נעול השפתיים אצר את צחוקה ועצר את נשימתי.

"אתה ממש גרוע בזה," טרחה ליבי להוסיף את מה שכולנו כבר הבנו. הנפתי אליה את היד במחוות יאללה־גם־כן־את. היא עוד אחזה בברך הכואבת.

"טוב," אמרה דנה בשעשוע, "תרשום."

זה היה קל מדי.

הסתובבתי לקחת את הטלפון שלי מהבר, אבל ליבי כבר הגישה לי אותו. הושטתי אליו את היד, ורגע לפני שאחזתי בו, עזבה ליבי את המכשיר והוא צלל אל הארץ, פגע ברגל של כיסא והותז אל מתחת לבר.

"שיט," סינַנו שנינו. ליבי זינקה מהכיסא שעליו ישבה והפילה אותו על הרצפה בקול חבטה שגרם לברמן עם העגיל לקרוא בקול, "וואו, הלו!" ואני בגדול רציתי למות.

"הנה, קח, סליחה," אמרה ליבי והגישה לי את הטלפון בחיוך מטומטם. שתי הבנות הביטו בנו כמו בקרקס פילים. "אבא 'שך התקשר," הוסיפה כשניסיתי להדליק שוב את המכשיר שכבה מעוצמת הנפילה.

אין לי מושג מה היתה הבעת פניה של דנה ברגע הזה כי פחדתי להסתכל. התראת "שיחה שלא נענתה - אבא" הופיעה על צג הטלפון ברגע שהוא נדלק. הרגשתי את החום מצטבר במהירות בראשי ומחפש נקודת ניקוז.

"אפס חמש..." דנה הצילה אותי. בקולה היה צחוק שהפך את הסיטואציה מסיוט מיוזע לקומדיה, אמנם מגושמת, אבל קומדיה. לכסנתי אליה מבט וראיתי אותה ואת החברה עם המשקפיים הוורודים מחייכות. גם אני חייכתי והחום שהצטבר לי בתוך הראש התאדה. גם ליבי חייכה אפילו שלא היתה לה שום זכות.

החיוך של דנה היה חיוך של פרסומות שנעלם יחד איתה במעלה הרחוב. ליבי ואני שוטטנו בשוק המתרוקן. ההתרגשות מההצלחה החיזורית שלי התערבבה בתחושת האובדן של סבתא ביאנקה ועשתה לי מערבולת בבטן. רק הבוקר עמדנו שם, בבית העלמין ירקון, עם בלונים בצבעי פסטל ועוגת יום הולדת, לבושים בכל הצבעים מלבד שחור. במקום קינת אבל, לבקשתה, כל אחד סיפר סיפור מצחיק שקרה לו עם סבתא. "לא סיפור שמח - מצחיק," תיקן אבא את דורין כשהיא אמרה לי שצריך לכתוב סיפור שמח. סבתא תמיד טענה שהמוות שלה יהיה השמח שבמיתות, כי היא היתה יכולה למות שם במחנה הריכוז גרוס־רוזן, מוות שחור ושפל, אם הצבא האדום לא היה מגיע לשחרר אותה.

"מה אתה שקט?" העירה אותי ליבי מן החלומות בהקיץ שלי תוך כדי ההליכה.

"קורים הרבה דברים," עניתי לה. היעדר הטקט שלה הצליח להרגיז אותי הפעם. מזלה שאני לא יכול לכעוס עליה למשך יותר מחמש דקות.

"שיהיה בהצלחה עם ה... קורס הזה שלך," אמרה לי כשדרכינו התפצלו ברחוב אגריפס. "ואם לא, תזכור שעוד לא מאוחר לעשות משהו נורמלי."

"תודה, יהיה בסדר," עניתי לה והשתתקתי לרגע, כי התלבטתי אם להגיד לה את מה שבסוף אמרתי. "בכלל לא דיברנו עלייך ועל הגירו... הפרידה שלכם."

היא עמדה מולי ושתקה, כולה "נוּ" אחד גדול.

"אולי נוח לָך ככה, לא רציתי ללחוץ יותר מדי..."

היא גלגלה עיניים, הניחה זרוע על כתפי ואמרה, "יאללה, קרפדה, נתראה. ושלח לה הודעה מחר. היא לא נראית לי מהסוג שמשחק משחקים."